וירא בלק כו' את · ש"פ בלק, תרד"ע
תקמז
וכמו המדבר מקירות לבו בתפלה וכמו בדברי אהבה או בדברי חכ' כו' כנ"ל שם, ובודאי הדבור הוא באו"א מכמו כאשר אין בו בחי' הפנימיות וכמו דברים היוצאים מן הלב כו' (וי"ל שגם האותיות הן באו"א בבחי' הרוחניות שלהם כו'), מ"מ מה שבא בהתגלות הוא הדבור רק שבהדבור יש בו אור עליון מהכחות הפנימים, וכמו בדברים היוצאים מן הלב שנראה ונגלה בזה הפנימיות כו', אבל אין מהות הכחות פנימים עצמן מתגלים כ"א ההתגלות הוא הדבור כו', והיינו לפי שהדבור הוא כח נפשי והוא בבחי' כלי אל הכחות המתלבשים בו ה"ז מעלים על הכחות שאינם מתגלים בזה כ"א הדבור כו'. וכידוע בענין התלבשות הכחות זב"ז שההתגלות היא הכח המלביש כו' (וכמו בע"ס דאצי' שא' במא' פתח אלי' ובהון אתכסיאת מבני נשא דלהיותם בבחי' כלים לאוא"ס ב"ה האור מתעלם ומתכסה עי"ז כו' ומשו"ז יכולים לקבל את האור כו', וכמ"ש הפרדס בפי' לאנהגא ולאנהרא בהון עלמין כו'), וגם מה שמתלבש בזה אינו העצמיות והמהות ממש של הכחות כ"א התגלותן והארתן לבד כו', ומשו"ז ה"ה מתכסה ומתעלם בהדבור שההתגלות הוא
הדבור כו'. אבל בראיית העין מהות ועצם המח' ומהות ועצם התענוג נמשך ומתגלה בזה והיינו שההתגלות הוא עומק המח' והעצמות של הכחות וגם עצמיות הנפש כו', ואין כאן התלבשות באיזה כח כמו בהתלבשות המח' והכחות בדבור כו', כי כח הראי' אינו בדרך כלי אל הכחות כ"א מה שנמשכים בדרך מעביר הראי' אבל ההמשכה וההתגלות הוא מהכחות כו', ומה שנמשך בזה הוא העצמית ממש כו', ובזה יתרון גדול במח' שבהבטת העין לגבי המח' שבדבור כו', אך מצד אחר יש יתרון במח' שבדבור על המח' שבהבטת העין, שהרי הראי' שבעין באה בהגשמה מכח הראי' הרוחניות לפי חומר כלי העין שהוא גשמי שמלבשת לראי' הרוחניות בלבוש גס שלה שעי"ז באה הראי' הרוחניות בהגשמה כו', שהרי הראי' שבנפש מצ"ע אינה בערך לראות ראי' גשמיות כ"א הראי' באלקות, וכמו מזלי' חזי כו' שרואה הכרוזים העליונים וכה"ג וכמ"ש במ"א, וע"י התלבשותה בחומר העין ה"ה רואה ראי' גשמיות כו', וא"כ ודאי גם המח' הרוחניות שבמוח שבא בראי' זאת מתלבשת בלבוש זה הגשמי עד שבאה בשינוי המהות כמו מרוחניות לגשמיות כו', וא"כ
הרי המח' והעצמות בא בזה בבחי' דילוג גדול ממהות למהות כו', משא"כ במח' שבדבור הגם שאינו העצמות כו', והמח' מתעלמת בהבל הדבור ומה שבא בהתגלות הוא הדבור כו', מ"מ הרי אין המח' והכחות באים בזה בבחי' דילוג כו' לפי שהדבור הוא ג"כ כח נפשי ע"כ אינו בדרך דילוג וממילא יש בזה בחי' גילוי יותר, דעם היות שכללות הגילוי הוא הארה לבד, מ"מ יש בזה יתרון שהוא בבחי' גילוי לפי שאינו בא בבחי' שינוי המהות כו'. וראי' לזה שהרי דבור א"א להיות בלי מח' שא"א לו לדבר מה שאינו חושב (ובדבור המורגל שהוא בלי מח' היינו מהמח' שכבר נמשך בזה ונמצא בהדבור בהעלם כו'), ואם ידבר בלי מח' בלא דעת ידבר, וכמבולבל במחשבתו שמבולבל בדבור ג"כ והכל א' ממש, משא"כ בראי' הרי יוכל לראות בעין ולחשוב מח' אחרת עד שלא יכיר הדבר שראה מפני שהי' בלא מח' עיונית כ"א בהעברה לבד כו', ועם היות שבאמת אינו יודע מה שראה הרי מ"מ ישנו להראי', ודבור א"א להיות כלל בלי מח' כו', וזהו מפני שהעין הוא דבר זר לגבי המח' וע"כ יכול להיות גם בלא מח' כו'. והדבור אינו דבר זר וע"כ א"א להיות בלא מח' כו' (וידוע ג"כ שהמח' ובפרט מח' פנימיות בהכרח שיבא בדבור כו',
Imported from chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · at the source