דרשו הוי' בהמצאו קראוהו · ש"ת, תרד"ע
תט
שאין שום סבה לזה כו', וכמו"כ הוא הרצון העצמי דנש"י באלקו' שהוא בהתקשרות עצמי בלי שום סבה וטעם כלל, וכמו במס"נ בפו"מ על קדה"ש שאין בזה שום הרגש עונג כלל (שאם הי' בזה איזה הרגש עונג יכול להיות שלא הי' באפשרי להיות במס"נ בפו"מ, שהרי השכל אינו מחייב ענין המס"נ והיינו שאינו מניח למסו"נ בפו"מ וכמו"כ הוא גם בתענוג כו'), רק מצד הרצון העצמי דהיינו עצם ההתקשרות הנשמה באלקו' שא"א לו כלל להיות נפרד ח"ו עי"ז הוא מוסר נפשו בפו"מ ולא יכבד עליו לקבל כל היסורים ר"ל רק מצד עצם התקשרותו כו', דכ"ז הוא רצון בלא תענוג כו', וכמו המצות הנק' חוקים דבד"כ הרי המצות הן בחי' רצון שלמע' מהטעם דאין טעם לרצון ולכן מצות לאו ליהנות ניתנו כו', ובפרט המצות שהן בבחי' חוקים כו', וכ"ז הוא מפני שהרצון הוא עצמי שאין התענוג בבחי' סבה אליו כו'.
קיצור. ועיקר הטעם י"ל דהנה רצון הוא עצמי בלי סיבת טעם ועונג, וכמו רצון העצמי דאב ובן, וכ"ה רצון העצמי בנש"י מצ"ע, וז"ע הזכרונות דר"ה על כללות ההשתל' ע"י הזכרון בנש"י שהן תחלת מעשיך, והוא בחי' זכרון פנימי שעי"ז הוא הזכרון חיצוני, וכמו כר"ב שזהו התקשרות פנימי (והוא כר"ב דאברהם על תו"מ ומשה על התשובה), וגם אם יתרחקו, והוא בתכלית רוממות העצמית וירידת הנשמות למטה (ובפרט ע"י חטא), וע"ז הוא זכרון ברית הפנימי שהתקשר עצמו כבי', ובמה בשופר בצעקה דתשובה, וראי' מהתו' מזכרון דנח שלא הי' תו"מ עדיין, וזכרון האבות ויצי"מ, וכן רצון העצמי דנש"י באלקות, וכמו במס"נ בפו"מ בלי הרגש עונג כלל, וכמו החוקים שכל זה הוא רצון עצמי.
רב) והנה בעצם מהותם דרצון ועונג הן הפכים זמ"ז דהעונג הוא בהעלם בנפש והרצון הוא בהתגלות דוקא, דרצון הוא ל' מרוצה שהוא התגלות והמשכת הנפש וכמו היש את נפשך שהוא התגלות הנפש ומרוצתו לאיזה דבר כו', וזהו שהרצון הוא בבחי' התעוררות דוקא שמתעורר באיזה רצון שהו"ע ההתגלות כו' (והיינו שלפי שהרצון הוא חיצוניות הנפש דע"ה שהוא עצמי ה"ה בחי' חיצוני' העצמות ע"כ כל ענינו הוא בחי' ההתגלות כו'), והתענוג הוא דוקא בהעלם בנפש שאינו בבחי' מרוצה כ"א מה שמתענג בעצמו, והיינו גם שמתענג באיזה דבר א"ז בבחי' מרוצה כ"א מה שמתענג בעצמו (ולעיל פקצ"ב נת' שהתענוג הוא בהתגלות היינו להיותו כח נעלה ביותר והוא בבחי' אור בלא כלי כו', ע"כ כשמתענג באיזה דבר נראה ונגלה בו התענוג שמתענג (ומתעלם ע"י החכ' דוקא להיותו בחי' עונג בעצם מהותו ובא בבחי' חכ' ושכל כו' וכמשי"ת), אבל אינו בבחי' מרוצה כלל, דהתענוג הוא בעצמו רק שנראה אורו כו'), ועיקר התענוג הוא שמתענג בעצם מהותו ממש לא בבחי' הגילוים שלו גם לא בבחי' הרוממות שלו כו'
(צו פרידין פון זיך אליין), שזהו העונג בהעצם לא במה שהוא העצם כו', דהיינו לא במעלת העצם כ"א בהעצם עצמו כו' וכמ"ש במ"א, דא"ז ברצון לומר שרוצה בעצמו היינו בעצם מהותו כו', דגם מה שרוצה לחיות ה"ז התפשטות כו', ותוקף התענוג ביותר הוא בתענוג דאו"ח דוקא כו' (וזהו לפי שהעונג הוא פנימי' ועצמות הנפש ע"כ הוא בהעלם דוקא כו'), ומה שבא ממנו בהמשכה הוא בחי' הארה לבד לא עצם העונג כו'.
Imported from chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · at the source