אנכי ה' אלקיך אשר · ליל ב' דחה"ש, תרד"ע
תפ
מהספי' האחרת, כי זה שצריך לקבל מזולתו הוא מצד שנחסר לו בעצם שלא יוכל להשלימו בעצמו, כ"א ע"י זולתו שיש בו אותו הדבר מה שאין בו, וא"כ כל ספי' אינה בבחי' השלימות בעצמה ומקבלת השלימות מהספי' האחרת כו', והספי' דתהו היו בבחי' שלימות כאו"א בפ"ע ולא רצו להשפיע אל הספי' האחרת ולא לקבל שפעה ממנה כו' (ושרש סבת הדבר הוא הישות, דהנה בספי' דתקון להיותם בבחי' ביטול בעצם ע"כ נמצא בהם דעת והרגש זה שאין בכ"א השלימות בעצמה כ"א ע"י הספי' האחרת, וכמו מדת החסד עם היותה בחי' חסד יש בה ההרגש דחסד לבד אינו שלימות וצ"ל ג"כ גבו' כו', וכן במדת הגבו' ההרגש שצ"ל ג"כ חסד כו', והיינו מצד עצם הביטול לבחי' שלימות העצמית דעצמות א"ס שיהי' בכל ההפכים דוקא כו', וע"כ מקבלים השלימות זמ"ז כו', וספי' דתהו שלא הי' בהם בחי' הביטול ע"כ כל ספי' הסתפקה במציאותה שזה לבד הוא השלימות כו'). וה"ז כענין דאי' במשנה דאבות האומר שלי שלי ושלך שלך ה"ז מדת סדום, וידוע דאנשי סדום שרשם הי' מבחי' התהו דע"כ היו בבחי' הפירוד שלא ליהנות ולא לקבל זמ"ז
כו', והיינו שכל א' רוצה להיות בבחי' השלימות בלתי יצטרך לקבל שפעו מזולתו וכן לא ישפיע לזולתו כו', דבזה הי' ארצם מובדל מכל הארצות בלתי צריכים לקבל שום טובה בפרנסה מארץ נכרי' וכן ביניהם לא הי' צריכים זל"ז כו', אבל ה' בחכ' יסד ארץ שכל הארץ היא בבחי' התקון דחכ' שהוא היפך זה ממש, והוא שכל אקלים יקבל שפע פרנסה מארץ זולתו שזהו עיקר ענין המסחר כו', ונמצא כל ארץ מקבל מזולתה ומשפיע לזולתה כו', וזהו ואגודתו על ארץ יסדה כאגודה זו שבין הכל כא' יחשב ואין לחלק א' שלימות בלי זולתו כו', אבל מדת סדום הי' שלא יקבלו זמ"ז והו"ע שלי שלי ושלך כו', וזהו ג"כ ענין הפירוד דמדות דתהו שכ"א היתה בבחי' השלימות וע"כ לא רצו לא להשפיע ולא לקבל זמ"ז כו'. אך לכאורה אינו מובן דהרי טעם זה מספיק רק על זה שלא רצו לקבל מהספי' האחרת מפני שעושה גרעון בשלימות שלה שהרי זה מורה החסרון כו' כנ"ל, אבל מפני מה לא רצו גם להשפיע שזה לכאורה אינו מגרע את השלימות אדרבא זהו גדלות מה שהוא בבחי' משפיע כו'. אך הענין הוא דהנה ידוע ומבו' במ"א דמ"ש
בס"י נעוץ תחלתן בסופן וסוב"ת, הטעם ע"ז מה שיסד המאציל עליון בנאצלים להיות נעוץ תחלתן בסופן כו' הוא בכדי שיהי' בחי' משפיע ומקבל כו', דהרי כל מקבל באמת הוא באין ערוך לגבי עצמות המשפיע כו', ומה שמתדמין זל"ז שהרי משפיע ומקבל הוא כענין עו"ע כו', זהו רק שהמדרי' העליונה שבהמקבל והיינו עצם כח שכלו ותבונתו מתדמה להארת השכל של המשפיע הבא בדבור, וכידוע בענין כאשר דברת לאמר, שמהדבור של המשפיע נעשה בחי' מחשבת שכל של המקבל כו', דכללות ההשפעה מה שמשפיע אל הזולת ה"ז באין ערוך כלל לגבי אור השכל כמו שהוא בהמשפיע לגבי עצמו כו' כידוע, ובפרט אור השפע כמו שבא בדבור ה"ז אור מצומצם מאד שבאין ערוך לגמרי לגבי עצמות המשפיע ולגבי אור שפעו כמו שהוא לעצמו כו', והרי צריך לצמצם א"ע בזה בכמה צמצומים גדולים כו', וכידוע דבתחלה צריך להעלים אור שכלו לגמרי בכדי שימצא בו האור שכל השייך אל המקבל כו' דזהו כמו שבא ממהות למהות אחר, עם היות שאינו מהות אחר לגמרי שהרי זה מאותו שכל שהשכיל לעצמו כו', מ"מ ה"ז כמהות אחר מפני שבא באופן אחר לגמרי (באופן שא"א לבוא מזה על הענין כמו שהוא אצל המשפיע כו', וכאשר קאים אדעתא דרבי'
Imported from chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · at the source