4) ראה תוד"ה נפסל (מנחות כ, ב). המשכת וגילוי הברכה, אלא שבנוגע לעכו"ם,
הסתפק באמירת „כבר מילתך אמורה", מבלי
5) ראה מגילה כז, סע"ב.423עס איבערגעבן אויך לאת אשר איננו פּה], אַז אין זיי זאָל מקויים ווערן ברכתו של הקב"ה, ובתוספתו וואָס תוספתו מרובה על העיקר, לכאו"א בכל המצטרך לו מנפש ועד בשר.
ב. עס רעדט זיך אין חסידות דער חילוק צווישן ברכה ותפלה, אַז ברכה איז ממשיך בלויז פון שרש ומקור. משא"כ תפלה טוט אויף אַ רצון חדש — יהי רצון — אַ נייעם ענין, וואָס איז ניטאָ אין דעם שרש ומקור.
דאָס איז אָבער נאָר בנוגע ברכת בשר ודם. משא"כ בנוגע ברכת הקב"ה, וויבאַלד דער אויבערשטער איז דאָך ניט געבונדען ח"ו מיט די מדידות והגבלות פון דעם שרש הנברא המתברך, האָט זי אויך די מעלה פון תפלה, אַז זי טוט אויף אַ נייעם ענין, וואָס איז העכער פון שרש ומקור של הנברא המתברך.
און דאָס איז די מעלה פון ברכת כהנים אויף אַנדערע ברכות. וואָרום וויבאַלד אַז ברכת כהנים איז אַ מצוה, טוען עס דאָך די כהנים בשליחותו של הקב"ה, וואָס שלוחו של אדם [העליוןז] כמותו, ובמילא, איז דורך זייער ברכה ווערט נמשך די ברכה פון דעם משלח — ברכתו של הקב"הח, וואָס זי איז העכער פון שרש ומקור). כמבואר בארוכה אין דעם מאמר ד"ה אריב"ל תרכ"ט (שנאמר לפני מאה שנה), בד"ה כה תברכו באוה"ת (ע' ער ואילך) ותרכ"ו. ובכ"מ.
פון דעם איז מובן בנוגע לענינינו; וויבאַלד אַז, כאמור לעיל, מנהג ישראל איז צו בענטשן דעם מברך „וכן למר", און מנהג ישראל תורה היא, און אַן ענין וואָס מען טוט עפ"י ציווי התורה איז עס דאָך שליחותו של הקב"ה, איז דורך די ברכה ווערט נמשך ברכתו של הקב"ה, ויה"ר — בהוספה ותוספתו מרובה על העיקרי, וואָס דאָס איז לגמרי העכער פון עיקר שרש ומקור.
און אַזוי ווי יארך הזמן ביותר באם מען וועט שיקן אַ מכתב ברכה צו יעדערן באַזונדער, ענטפער איך איצטער די ברכה צו יעדערן ברבים, במעמד של כמה וכמה עשיריות מישראליא, און צו אַלעמען צוזאַמען424— וואָס בשעת ס'איז אין אַן אופן פון „כולנו כאחד" איז דאָך דאָס גופא אַ כלי צום „ברכנו אבינו"יב — אַז עס זאָל נמשך ווערן צו יעדער איינעם ברכתו של הקב"ה ובתוספות מרובה על העיקר, בבני חיי ומזוני רויחי.
ג. די כלי ודרך להמשכת ברכות והשפעות איז דאָך לימוד התורה וקיום המצות — האָבן פיל פון די מברכים פאַרבונדן זייערע ברכות מיט אַ הוספה אין לימוד התורה [ובפרט — לימוד אגרת התשובה, וואָס דאָס איז דאָך מתאים צו דעם ענין כדלהלן סעיף ד'] און מיט נתינת צדקה (וואָס צדקה איז עיקר המצות מעשיות ונקראת בשם מצוה סתםיג).
און אעפ"י אַז אידן טיילן זיך אין צוויי סוגים; יושבי אהל וואָס עיקר ענינם איז לימוד התורה און בעלי עסקים וואָס עיקר ענינם איז קו הצדקה וגמ"ח, וויבאַלד אָבער אַז אין קדושה זיינען אַלע ענינים בהתכללותיד, איז מהראוי ונכון, אַז אויך די יושבי אהל וואָס האָבן לע"ע פאַרבונדן דאָס בלויז מיט תורה, זאָלן דאָס פאַרבינדן אויך מיט צדקה (ובפרט אַז דאָס איז נוגע אויך ללימוד התורה, כמרז"ליח כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו), און אַזוי אויך לאידך גיסא די בעלי עסקים וואָס האָבן לע"ע פאַרבונדן דאָס נאָר מיט נתינת צדקה, זאָלן עס פאַרבינדן אויך מיט אַ הוספה אין לימוד התורה.
און וויבאַלד אַז די ברכות וואָס מען האָט מברך געווען (און אַזוי אויך די הוספה בתורה און נתינת הצדקה) זיינען געטאָן געוואָרן פון אַ ציבור און אַלס אַ ציבור (ניט אַלס יחידים בפני עצמם), איז עס דאָך אַן ענין פון המתפלל עם הציבור. איז בשעת אָן יעדערער פון די מברכים וועט עס פאַרבינדן אויך מיט תורה און גמ"ח, וועט דאָך אין דעם זיין אַלע דריי קוין ואמרו חז"ל; כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, איז דורך דעם טוט מען אויף דעם „פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"י, בגאולה האמיתית והשלימה דורך משיח צדקנו, בקרוב ממש.
ד. די ברכות וכו' האָט מען דאָך געגעבן בקשר עם יובל הארבעיםיא,425איז להעיר אַז מספּר ארבעים איז ספּעציעל פאַרבונדן מיט די דריי ענינים הנ"ליח — תורה, [לימוד אגרת ה[תשובה און „מתפלל עם הציבור"; זיי האָבן אַ שייכות מיוחדת צו ארבעים.
ווי מען זעט אין די דריי מאָל ארבעים יום וואָס משה רבינו איז געווען בהר, אַז אין די ערשטע ארבעים יום האָט ער מקבל געווען תורה (וואָס דאָס איז דאָך אויך דער רמז אין וואָרט תרומה; תורה מ'יח), די צווייטע ארבעים יום האָט ער מתפלל געווען, ווי עס שטייט אין פּסוק ואתפלל גו'כ. און די דריטע ארבעים יום האָט ער אויפגעטאָן דעם „סלחתי כדברך"כא — ענין התשובהכב
(וואָס דערפאַר זיינען דאָך די טעג פון ר"ח אלול ביז יו"כ נקבע געוואָרן אַלס ארבעים ימי תשובהכג. און אַזוי אויך בענין הספירות, איז דאָך תשובה בספירת הבינה31), און „בן ארבעים לבינה"3).
איז דעריבער מהראוי, אַז די הוספה בלימוד התורה וואָס איז פאַרבונדן מיט מ"ם שנה, זאָל זיין סיי אין גליא דתורה, סיי אין סתים דאורייתא426וואָס בדורותינו אלה איז ער נתגלה מה) המשרה ולשלום30) אין קץ" וואָס
דאָס גייט אויף משיח'ן31) (וואָס אויך דא "א זד הארם אז 7 ברא גאלבו בלרב מממ, בעגא ערשטע פּרקים שבאגה"ת איז ער דידן. און עס וועט מקויים ווערן דאָס מבאר עניני תשובה הלכה למעשה, צוגעזאָגטע בסיום וחותם ההפטורה בעיקר — עפּ"י נגלה, און אין די (און אויך אין דער סדרה וואָס מ'האָט אַנדערע פּרקים עפּ"י חסידותכח — ערשם געלייענט בתורה: אבוא אל פונדעסטוועגן, וויבאַלד אַז דאָס איז אדוני שעירה32) — זאָגט רש"י (וואָס אַ חלק אין תניא, וואָס איז בעיקרו ענינו איז — פּשוטו של מקרא31)), — פּנימיות התורה, דעריבער איז אַז דאָס וועט זיין בימי המשיח שמהראוי אַז די הוספה אין גליא ד־ נאמר) ועלולד מושיעים בהר ציון תורה זאָל זיין נוסף אויפן לימוד פון לשפוט את הר עשו והיתה לה' האגה"ת.
מ' פתוח און מ' סתום איז דאָך ל1300), ש"י ב' הממי"ן ביתא ס7רי מעפאַרבונדן אויך מיט גלות און גאולהכט נה — מ' פתוח [גליא דתורה] שבתחלת — זאָל דער אויבערשטער בענטשן המשניות, ומ' סתום [פנימיות התורה] שבסוף און געבן אַז מען זאָל זוכה זיין המשניות — באים לריבוי השלום (סיום הבקרוב צום „לםרבה (שהמ"ם סתו־ מו") עוגם ביות עתמת427הרי — כפי המובא במדרשד — „תוספתו מרובה על העיקר".
אעפ"כ הרי זו חובה (וזכות) נעימה [וכמנהגם של ישראל, אשר מנהג ישראל תורה היאה] להודות ולברך את המברך וע"ד „וכן למר"ח, שיש בזה עוד עניןח ובפרט שעי"ז שמברכים באה תוספת בהברכה,
[ונוסף על זה שבשעה שמברכים בדיבור הרי זה בא בגילויח והברכה פועלת גם על ה"ואברכה מברכך" כפי שהוא מצד עצמו. כמשי"ת לקמן].
תודתי נתונה בזה וברכתי לכל המברכים (ובקשתי רבה למסור זה גם לאת אשר איננו פה) שליט"א — שתקויים בהם ברכתו של הקב"ה ובתוספתו, שתוספתו מרובה על העיקר, לכאו"א בכל המצטרך לו מנפש ועד בשר.
ב. בחסידות מבואר ההבדל בין ברכה ותפילה, שהברכה בכחה להמשיך רק מהשורש ומקור, משא"כ התפלה גורמת להתהוות רצון חדש, וכפי שאומרים „יהי רצון" — רצון וענין חדש שלא היה נמצא בשורש ומקור.
הגבלה זו אמורה רק לגבי ברכתו של בשר ודם, משא"כ לגבי ברכתו של הקב"ה, מאחר והקב"ה אינו קשור ח"ו במדידות והגבלות שישנם בשורשו של הנברא המתברך, יש לברכתו של הקב"ה גם המעלה שיש בתפלה, ואף היא בכחה להביא ענין חדש הגבוה משרשו ומקורו של הנברא המתברך.
וזוהי גם המעלה שיש בברכת כהנים (לא כמו בשאר הברכות). מאחר וברכת כהנים הריהי מצוה, והכהנים המברכים עושים זאת בשליחותו של הקב"ה, ושלוחו של אדם [העליוןט] כמותו, ובמילא, ע"י ברכתם נמשכת ברכתו של המשלח — ברכתו של הקב"הי, שהיא נעלית מהשרש ומקוריא כמבואר בארוכה בכ"מיב.
428מתוך זה יובן בהנוגע לענינינו: מאחר, וכאמור לעיל, מנהגם של ישראל לברך את המברך „וכן למר" ומנהג ישראל תורה היא, ודבר הנעשה עפ"י ציווי התורה הרי זה בשליחותו של הקב"ה, יוצא איפוא, שע"י הברכה של המברך, נמשכת ברכתו של הקב"ה, ויה"ר — בהוספה ותוספתו מרובה על העיקריג, אשר זהו נעלה לגמרי מהעיקר, שרש ומקור.
והיות שיארך הזמן ביותר באם יישלח מכתב ברכה לכל אחד בנפרד, אביע תודתי וברכתי עתה ברבים, במעמד של כמה וכמה עשיריות מישראליד, לכל אחד ואחת ולכולם יחד, — אשר בשעה שזהו באופן של „כולנו כאחד" אזי זה גופא כלי ל"ברכנו אבינו"טו — שלכל אחד ואחת תושפע ברכתו של הקב"ה ובתוספת מרובה על העיקר, בבני, חיי ומזוני רויחי.
ג. הכלי והדרך להמשכת ברכות והשפעות, הלא הוא ע"י לימוד התורה וקיום המצוות — הרבה מהמברכים קישרו את ברכותיהם יחד עם הוספה בלימוד התורה ובנתינת צדקה (שצדקה היא עיקר המצוות מעשיות ונקראת בשם מצוה סתםטז).
ואעפ"י שבני ישראל נחלקים לשני סוגים; יושבי אהל אשר עיקר ענינם הוא לימוד התורה, ובעלי עסקים אשר עיקר ענינם הוא קו הצדקה וגמ"ח, אולם מאחר ובקדושה הרי כל הענינים429הם בהתכללותיז, הרי מהראוי והנכון ובתור ציבורכ (לא בתור יחידיםכא שגם יושבי אהל שלע"ע הם עשו זאת בפני עצמם) הרי יש בזה ענין של בהוספה בלימוד התורה בלבד, יצרפו המתפלל עם הצבור, ובשעה שכל אחד לזה גם את ענין הצדקה (ובפרט שזה מהמברכים יצרף לזה גם תורה וגמ"ח, נוגע גם ללימוד התורה, כמאמרז"ליח יהי' בזה כל השלשה דברים, ואמרו כל האומר אין לי אלא תורה אפילו חז"ל כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתתורה אין לו) וכן גם לאידך גיסא, פלל עם הציבור, גורמים ע"י כך את בעלי העסקים שלע"ע עשו זאת ב־ ה"פדאני לי ולבני מבין אומות העונתינת הצדקה בלבד, יצרפו לזה גם לם"כב, בגאולה האמיתית והשלימה
ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.
430ויה"ר שתהא באופן של תוספת, שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר.
נעמה ביותר והביאה שמחה רבה הידיעה אשר רבים מהמברכים צרפו להברכה וחזקו ואישרו אותה ע"י ענין של תומ"צ — תרומה לצדקה, לימוד ענין בתורה וכו'.
ושלש מעלות בזה, זו למעלה מזו: עשיית מצוה — מוסיפה (בזה ובבא) לא רק באדם העושה, כ"א בכל העולם כולו. יתרה מזה — באדם הגורם לעשייתה (ואפילו בלא הודע). והעולה על כולנה — באם העשי' לזכותו ובעדו.
ובאתי בהצעתי־בקשתי אשר כל אחד מציבור המברכים יעשה שניהם, תלמוד ומעשה, גם יחד — שהרי יש בזה מה שאין בזה. ולא עוד אלא שמעשה הצדקה מוסיף עילוי „בכל מעשה המצות ות"ת כנגד כולן", ות"ת שהיא חיי בנ"י ובדוגמת דגים במים — מובן שע"י הוספה בה בחיות האדם — נתוסף חיות עי"ז בכל מעשיו.
ובפרט שהימים — בין ימי הגאולה של אדמו"ר האמצעי — יו"ד כסלו — ושל אדמו"ר הזקן — י"ט כסלו — שגאולת שניהם הייתה (ושייכת) לקריאת (ותוכן) הכתוב: פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, וביארו חז"ל פירושו: אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין או"ה.
בברכת חג הגאולה ולבשו"ט תכה"י
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site