Addenda - sichos and letters 6

442חנו כה

ווי גערעדט כמה פּעמים, האָבן עניני חנוכה און עניני י"ט כסלו אַ שייכות און אַ צד השווה^א. אויך בזמן — איז דאָך התחלת ימי חנוכה^ב — אין די שבעת הימים פון י"ט כסלו.

י"ט כסלו האָט זיך אָנגעהויבן דער ענין פון „יפוצו מעינותיך חוצה"^ח. נס חנוכה איז געווען בשמן — פּנימיות התורה), און דאָס האָט געבראַכט דעם אָנצינדן נר חנוכה על פּתח ביתו מבחוץ^ח.

אויך דער ענין וואָס מען האָט גערעדט דעם פריערדיקן שבת (פ' וישב) אַז די גאולה פון אַלטן רבי'ן (וואָס איז אַן ענין כללי) איז פאַרבונדן מיט די דריי ענינים כלליים פון עולם שנה נפש^ח — און ווי דער אַלטער רבי שרייבט אין זיין אגרת הקודש (להרה"צ וכו' רלוי"צ מברדיטשוב) קומענדיק פון פּעטערבורג^ז, אַז די גאולה איז געווען „יום יט כסלו, יום ג' שהוכפּל בו כי טוב, יום הילולא רבא דרבינו הקדוש נ"ע", וואָס „יום ג'" איז דאָך — למנין שבעת ימי הבנין — עולם. „יום יט כסלו" איז למנין ימות השנה, און „יום הילולא רבא כו'" איז ענינו — עלית והסתלקות הנפש, ווי מ'האָט גערעדט באריכות פאָריקן שבת —

אַזוי איז אויך דער אויפטו פון נרות חנוכה (אויף נרות המקדש^ח) אין די אַלע דריי ענינים פון עולם שנה נפש^ט: א) נרות המקדש האָבן געהאַט אַ הגבלה בעולם — נאָר אין מקום המקדש און נרות חנוכה זיינען אומעטום ואפילו בחוץ לארץ. ב) נרות המקדש האָבן געהאַט אַ הגבלה בזמן (שנה) — נאָר בזמן הבית און443נרות חנוכה „אין בטלין לעולם"^י. ג) נרות המקדש האָבן געהאַט אַ הגבלה בנפש — אַ כהן דוקא און נרות חנוכה נצטוו אַלע אידן, אנשים ונשים, וואָרום „אף הן היו באותו הנס"^יא.

די שייכות פון י"ט כסלו מיט חנוכה איז אויך אין דעם וואָס ביידע זיינען פאַרבונדן מיט צדקה; דער „פּדה בשלום נפשי"^יב איז דורך הצדקה וואָס „והיא שעמדה לנו לפדות כו' "^יג — וואָס דערפאַר איז כמה שנים בי"ט כסלו פלעגט מען מאַכן אַ מגבית לצדקה — און בחנוכה איז „נוהגין הנערים העניים לסבב על הפתחים כו' "^יד און „אנו^יח מחוייבים בימי חנוכה . . . גמ"ח בממון וגוף"^י.

444ס'איז געווען זריזין מקדימין^יז וואָס האָבן שוין אַריינגעשיקט את נדבת לבם. ויה"ר אַז די וואָס האָבן עס נאָך ניט געטאָן, זאָלן עס טאָן איצטער עכ"פ, בימי חנוכה, ובפרט אין „זאת חנוכה"28). דעם טאָג לייענט מען בתורה^יט מערער ווי בכל ימי החנוכה (און ביי אידן הייבט זיך דאָך אָן יעדער ענין — פון תורה. וע"ד וואָס מטעם זה איז אַ חתן קודם החתונה דאַרף עולה לתורה זיין — שבת אופרופן^כ).

און כדאי וטוב אַז מען זאָל עס איבערגעבן אויך צו די וואָס זיינען איצטער ניטאָ דאָ, וכל המרבה — אין איבערגעבן עס צו וואָס מערער מענטשן, און אין געבן וואָס גרעסערע נתינות^כא — הרי זה משובח.

וגדולה מצות הצדקה וואָס אויף איר שטייט „וצדקתו עומדת לעד"^כב, און ווי עס שטייט אין קבלה^כג אַז דער רושם המצוה וואָס עס לייכט במצח פון דעם עושה המצוה — וואָס די וואָס האָבן אָפענע אויגן זעהן דאָס — איז ביי אַלע מצות איז דאָס בלויז אין דער צייט פון עשיית המצוה, אָבער דער רושם וואָס ווערט פון מצות הצדקה איז לעד.

וגדולה מצות הצדקה וואָס זי איז די איינציקע מצוה אויף וועלכע דער אויבערשטער זאָגט „ובחנוני נא בזאת"^כד, און דער אויבערשטער זאָגט און איז מבטיח „עשר בשביל שתתעשר"^כה.

(משיחת שבת חנוכה, ה'תשכ"ה)445ב"ה, ימי חנוכה ה'תשל"א

ברוקלין, נ. י.

שלום וברכה!

. . ענין חנוכה — קבעו הנס בנרות. והנה שני דברים בנר ושניהם נקראים נר; שמן ופתילה שמדליק בהם, הכלי המחזיק בתוכו השמן והפתילה.

בנר שעוה וכיו"ב — י"ל שחלק הנר שלא נימס עדיין — הוי במקום הכלי, או שהכלי הוא לאו דוקא אפילו לכתחילה.

ופירשו חז"ל עפש"נ נר ה' נשמת אדם, כי נר מצוה ותורה אור

כי הפתילה והשמן הם (בעבודת השם) האדם והמצות,

וכשמדליק הנר (שזהו ענינו ושלימות שלו), כשעושה מצוה — „מדליק" הדבר בו נעשית המצוה (ובצירוף כח עשי' זו, חלק מ"הפתילה") נעשה אור.

והרבה מיני אור הם בנר וכללותם — בלשון חז"ל: נהורא אוכמא ונהורא חיוורא,

446נהורא אוכמא הקרובה אל הפתילה, עשיית המצוה באופן שניכר בזה גם מציאות אדם העושה, ונהורא חיוורא — עשיית מצוה לשמה. ובלשון הרמב"ם עוסק בתורה ובמצות כו' לא מפני דבר בעולם כו' אלא עושה האמת מפני שהוא אמת כו'.

והנה התומ"צ הם דוקא בעוה"ז, בו על האדם לעשותם ולברר עי"ז את חלקו בעולם שבשבילו נברא.

וי"ל שזהו ענין הכלי (דהנר). וכשם שאין אחד דומה לחברו כן כו"כ מיני כלים הם,

אף שבכללות — כל נר ה' נשמת אדם אשר במנורה — כולה מקשה זהב עד ירכה (רגל התחתון) עד פרחה (גדולי הצדיקים).

ויהי רצון אשר יאיר כל אחד ואחת את נרו,

את נשמתו — נפש האלקית ונפש הבהמית — ואת חלקו בעולם,

ובאופן — כהלכה דבית הלל — דמוסיף והולך, מוסיף ואור,

עד לקיום היעוד דלילה כיום יאיר.

בברכה447ב"ה, יום ג' בשבת,

ב' דחנוכה,

ה'תשל"ב. ברוקלין, נ. י.

שלום וברכה!

. . . במלאת שבעת ימים מיום י"ט כסלו יש להעיר;

קביעות שנה זו —

בנוגע ליום בשורה הוא יום י"ט כסלו, זכרון לי"ט כסלו דגאולת אדמו"ר הזקן (בשנת תקנ"ט) —

מיוחדת בזה שהוא יום שהוכפל בו כי טוב,

אחד הציונים־שבחים דזמן גאולת אדמו"ר הזקן וכלשונו במכתבו מבשר גאולתו; יום אשר עשה ה' לנו יום י"ט כסלו יום ג' שהוכפל בו כי טוב יום הילולא רבא דרבינו הקדוש נ"ע.

כמה ענינים בכפילת הטוב — מתחיל ממחז"ל טוב לשמים וטוב לבריות, תורה (לקח טוב) ומצות (מעשים טובים וכללותם — מצות הצדקה), ובל' אדמו"ר הזקן מהאריז"ל שיש ב' מיני נשמות בישראל נשמות ת"ח העוסקים בתורה כל ימיהם ונשמות בעלי מצות העוסקים בצדקה וגמ"ח.

וככל הענינים בקודש — כל אחד מהנ"ל כלול מחברו. ולדוגמא: תורה — ת"ת לרבים ; צדקה וגמ"ח — כמעשה אבות, גמ"ח דאברהם אשר

בשבת . . דחנוכה: להעיר מזבחים (צ, סע"ב): תדיר ומקודש כו'.

ב' דחנוכה: התחלת היכרא דמהדרין מן המהדרין (שבת כא, ב).

במלאת שבעת ימים: ראה שו"ת הרשב"א ס"ט. וראה ד"ה בכ"ה בכסלו, תר"ס. ד"ה ויהי ביום השמיני, תש"ד.

ליום בשורה: ראה שו"ת מן השמים ס"ה. ומבואר במ"א.

וכלשונו במכתבו: נדפס בבית רבי ח"א פי"ח.

כמה ענינים: ראה אוה"ת (להצ"צ) בראשית ד"ה ויאמר אלקים תדשא. וראה פיה"מ להרמב"ם ריש פאה.

ממחז"ל: קידושין מ, א.

תורה (לקח טוב): אבות פ"ו מ"ג.

מעשים טובים: ראה תו"א ד"ה יביאו לבוש. שערי אורה שם.

וכללותם — מצות הצדקה: בל' אגה"ק סל"ב: כל הגוף נכלל בימין. וראה תניא פל"ז. ובכ"מ.

ובל' אדמו"ר הזקן: אגה"ק סוס"ה.

כלול מחברו: להעיר מזח"א ר"פ לך: הרחוקים מצדקה דמתרחקי מאורייתא. ושם קצט, סע"א. וראה המשך והחרים תרל"א (מאמר דפ' אמור — בסופו) בפי' וצדקה כנחל איתן.

גמ"ח דאברהם: סוטה י, ב. ובתרגום ירושלמי (וירא כא, לג) שלא היו זזין משם עד שגייר אותם.448448 לקומי ת מבכה שיחות

אמם זז אמר בר מ ממר מר מרממ ר מר " ז מבא במם מראר א א ב ז ד ממר מא מז"ז דבא מז גמז בשם בברו מ זר ר מא אז ממ ז מו ז א מ א449ב"ה, יום ד' ט"ז טבת תד"ש'ה.

הגלוי' שלו בעתה קבלתי, אבל רק עתה השגתי — אחרי חפוש ודרישה את הספר ברכת אברהם — לר' אברהם אביש — אשר מזכיר במכתבו, ולכן נתעכב מכתבי ע"ע ואתו הסליחה.

וכפי בקשתו הנני להעתיק בזה דברי נכד המחבר בספר הנ"ל, במענה השאלה:

מה נשתנה מצות נ"ח שמצינו בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין משא"כ בשאר מצות.

וז"ל בהנוגע לנדו"ז (המוקף בחצע"ג הוא משלי);

ראוי לבאר למה במצוה זו (דנ"ח) נשתנה למהדרין ולמהדרין מהמ"ד כו' ועוד דהא אם יש לאחד כמה ב"ב שבזה יש חסרון כיס למהדרין ביותר שהוא צריך להדליק נר לכל אחד ואחד והממה"מ הוא מדליק עבור כולם.

— (כשיטת התוס' — שבת כא, ב — ומנהג ספרד. וצע"ק למה תפס היפך מנהג הפשוט של מדינות אלו כיון שהי' אב"ד סעראצק, ואולי ס"ל דאינו אלא מנהג בעלמא — וע"ד מה שפי' בלח"מ (רמב"ם הל' חנוכה פ"ד ה"ג) מנהג ספרד — ולא משום דס"ל כשיטת הרמב"ם בפי' סוגיא דשבת. ואולי הכריחו לומר כן כיון שבכ"מ אשכנזים ס"ל כתו' נגד הרמב"ם, וכמו שהעידו ע"ז בנ"כ השו"ע או"ח סתרע"א, אבל משטחיות הל' ברמ"א שם לא משמע כן) —

ונראה לפרש כו' שהגזרה הי' על שבת כו' ובודאי הי' גם בישראל כמה מדרי' וקצתם לא קנאו רק לשמו ית' ויתעלה . . . וקצתם שהי' בהם גם לכבוד בעוה"ז, וכפי חמימות לב כאו"א כן הי' נצחונם . . . וע"כ אף בהתגלות הנס לכח נחלק לפי פועל אדם למענהו שכת הטהורים שמסגלים מצות כמה מדליקים כמה נרות (כנראה כונתו לדין ממה"מ) ובאמת המצוה יותר מהודרת כשעומדים בשורה אחת (צע"ק כוונתו) אבל כת הצדיקים אין משגיחים לעשות מצות הרבה כי קשה . . . לעשות הרבה מצות . . . ועכ"ז ימצא בהם יראה הפנימית . . מי שהוא צדיק . . . עושה מעט באופן היותר נאות (כנראה זהו דין דנר לכאו"א) ובזה נחלק מצוה זו, והממה"מ להדר גוף המצוה (צ"ע הכוונה) עכ"ל.

וצ"ע א) דלפי"ז כת הטהורים, שהם פחותים מכת הצדיקים, הם כנגד הממה"מ והצדיקים הם נגד המהדרים לחוד, וכלפי לייא?

ב) פשיטא דגם ביצי"מ היו כמה מדרי' בנ"י — וכדמוכח גם מהא דעל ים סוף נחלקו לארבע כתות כדאי' בירושלמי תענית פ"ב ה"ה — וכן במ"ת ועוד, וא"כ במה נשתנה נס חנוכה.

450ג) יש להעיר בדקות יותר, דאין התירוץ מכוון להקושיא, דהשאלה מה נשתנה מצות נ"ח משאר מצות היא לא על זה דבנ"ח יש ג' אופנים בקיום המצוה (נר איש וביתו, נר לכאו"א, ומוסיף והולך) ובשאר המצוות אין כ"א ב' אופנים (לדוגמא; אתרוג כביצה, אתרוג גדול ממנו — עי' ב"ק ט, ב —).

דמכמה טעמים אינה קושיא כ"כ; א) אי"ז חילוק באיכות אופני קיום המצוה אלא בכמות — ב) גם בשאר המצוות יש יותר משני אופנים, וכמו באתרוג דיש אתרוג כביצה, גדול ממנו שליש, גדול עוד יותר (יעויין שם בב"ק), ומצינו בדומה יותר למצות נ"ח — בשמן למנחות (מנחות פ"ו, א) דראשון שבראשון אין למעלה ממנו, למטה ממנו שני שבראשון כו', וקא חשיב ה' אופנים.

ועוד בדומה יותר לנ"ח — בדין ד' מינים, דלדעת הרמב"ן צריך — למצוה מן המובחר — ג' הדסים שלמים, ואם אין לו צריך להיות עכ"פ ג' קטומים, ובדיעבד יוצא בא' קטום —

(יעויין בנ"כ הרמב"ם הל' לולב פ"ז ה"ז, דמדאמר שמואל — סוכה ל"ד, ב — דרשי לכו כר"ט ולא קאמר ר"ט ור"ע ביחד, משמע דיש הידור ג"כ בג' קטומים לגבי א' קטום) — ולהעיר ג"כ משמנה מעלות בצדקה (רמב"ם פ"י מהל' מתנות עניים) ועוד.

והשאלה בשינוי נ"ח משאר המצוות הוא על השינוי באיכות;

דבכל המצוות לא מצינו כ"א מצוה והידור מצוה — וכמו באתרוג — הנ"ל — דהן גדול שליש או יותר משליש נכנס בסוג אחד דהידור מצוה, ועד"ז בשמן למנחות צריך להיות מהמובחר ביותר שיש תח"י וכמוש"נ כל חלב להוי' (רמב"ם סוף הל' אסה"מ) שכל האופנים נכללו בזה,

משא"כ בנ"ח דמצינו סוג חדש דמהדרין מן המהדרין נוסף על סוג דהידור.

— ולדוגמא ; אם הי' לשון רז"ל בנ"ח: המהדרין נר לכאו"א למעלה מזה בש"א פוחת והולך כו' אז אין מקום לקושיא — אף שכל מש"כ בספר ברכת אברהם במקומו עומד, לבאר מפני מה יש מדליקין רק נר אחד ויש מוסיפים.

א

ומה שנלפענ"ד במענה השאלה מפני מה דוקא בנס חנוכה מצינו מהדרין מן המהדרין, הוא בהקדם ביאור — בקיצור, כי אכ"מ להאריך — בענין הידור מצוה וענין הניסים בכלל, ואז ממילא יובן מפני מה בנס חנוכה דוקא אמרו רז"ל דיש לא רק מהדרים כ"א גם ממה"מ.

דהנה אמרו רז"ל (ברכות רפ"ב) למה קדמה שמע לפ' והא"ש כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות, והשכר על זה הוא כמש"נ והי' אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו' — הנהגה טבעית על מלואה — לטובה.

451והנה — כנראה גם בחוש — העושה מצד קב"ע ומורא האדון בלבד לא יעשה אלא כמה שמוכרח לעשות, כיון שמצד עצמו בהפקירא ניחא לי'.

נוסף עליו מי שזיכך עצמו וכפף יצה"ר — כלשון הרמב"ם (שם) — אשר לא זו בלבד שיקיים המצוה אלא שגם יהדר בה וידקדק על עצמו גם במה שאינו חיוב גמור,

כנגדו בשכר המצוות —

שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה (סנהדרין צ, א) —

נותנין לו לא רק גשמיכם בעתם המגיע מצד ההנהגה (טובה, אבל עכ"פ) טבעית, היינו המחויבת מצד הנהגת הטבע,

אלא שההנהגה עמו היא ג"כ לפנים משורת הדין, וגם אם עפ"י דין וחיוב הטבע יפול בצרה, ינצל ממנה ע"י נס שלמעלה מן הטבע.

וזהו שארז"ל (ברכות כ, ב) א"ל (הקב"ה) וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה כו'^* והם מדקדקים על עצמם כו'.

— והא דאיתא שם (כ, א) ראשונים מתרחש להו ניסא משום דקא מסרו נפשייהו על קדושת השם דוקא,

הנה לבד דאין הכוונה מס"נ למיתה כ"א שאינו משגיח על כבודו וממונו אף אם אינו מחויב בזה, וכדמסיים בעובדא דר"א בר אהבה — הרי שם קאי בזה שתקובל תפלתו על הנהגה ניסית על כל הצבור —

והנה הנס דיצי"מ, דפורים, ענני הכבוד וכו' — באו בעיקרם להציל את ישראל מצרה העלולה לבוא עליהם — או שכבר באה,

ולכן גם במצוות הקשורות עם ניסים האלו יש מצוה והידור מצוה.

וכן בכללות כל המצוות — הרי יסודם ושרשם הוא אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים שאמרז"ל (הובא בפירש"י במקומו) כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי — לכן אמרו להם התנאה לפניו במצוות.

נוסף על כל הנ"ל בנס חנוכה, שמלבד שהי' גם ענין ע"ד הנ"ל, היינו נצחון ונס המלחמה אשר מסרת גבורים ביד חלשים כו'.

הנה עוד יש בה נס השמן — שלא בא להציל מצרה, כ"א — סימן לחביבות יותר גדולה — נס כדי שיוכלו בנ"י לקיים מצוה — לכן ניתוסף ג"כ בקיום מצותה חביבות יותר גדולה מהדרין מן המהדרין.

ובזה יומתק ג"כ הא דבחנוכה גופא — ענין דממה"מ הוא בהדה"נ ששייך לנס השמן, ולא בחיוב דלהודות ולהלל, כי דא גרים לדא.

ומה שדוקא בחנוכה אירע נס כזה —

מובן עפ"י המבואר (יעויין לבוש וט"ז או"ח סימן תר"ע) שהיונים לא452ביקשו לשלוח ידם, וישראל ישבו על אדמתם וביהמ"ק בנוי וגזרת מלכות יון הי' רק להשכיחם תורתך ולהעבירם כו' וכמאמר רז"ל (ב"ר פ"ב) כתבו כו' שאין לכם חלק באלקי ישראל,

— והמלחמה לא היתה אלא פועל יוצא מזה, ובזה יש ליישב ג"כ לשון הרמב"ם דריש הלכות חנוכה: ופשטו ידם בממונם כו' — שלא יסתור למ"ש בלבוש וכו' —

ולכן אז דוקא אירע נס כזה שהנשמה לבד נהנית בו.

א

והנה כהנ"ל הוא בישוב השאלה ע"ד הפשט. ולשלימות הענין הנני להעתיק ג"כ מה שמצאתי בזה בדא"ח;

א) בספר קדושת לוי (לקוטים סוף קדושה ד): התענוג של כל דבר נק' דקה מן הדקה לכן היתה הקטורת של יוהכ"פ דקה מן הדקה שיוהכ"פ כנגד עולם התענוג כו' שהרוחניות של כל דבר הוא דקה והתענוג של הרוחניות הוא דקה מן הדקה, ולכן כיון דפלוגתייהו של ב"ש וב"ה אם מוסיף והולך או פוחת והולך דפליגי איזה תענוג יותר או תענוג של גוף (קיום) המצוות (דתענוג זה מוסיף מיום ליום) או תענוג כיון שנתגלה להם שיוכלו לקיים המצוה (דפוחת מיום ליום) כו' ולכן הוא מהדרין מן המהדרין כמו דקה מן הדקה והוא כנגד עולם התענוג עכ"ל.

— וצע"ק דא"כ גם ביוה"כ הי' צ"ל ענין ממה"מ ממש —

ב) בסידור פי' מהרי"ד מלאדי (נכד הצ"צ) ח"ב שער החנוכה (קעז, ב) וז"ל; המהדרין — עי' סד"ה שחורה אני בפי' והדרת כו' גם מלך השמיני הדר תיקון כו', ומהדרין מה"מ ע"ד עקודים שלמעלה מתהו ותקון, עכ"ל.

ושייכות זה לחנוכה דוקא, יש לבאר עפ"י משנ"ת בדא"ח בדרושי חנוכה (תו"א ושערי אורה סד"ה כי אתה נרי ועוד) דבזמן ההוא נכנסו יונים להיכל וטמאו כל השמנים של בחי' החכמה דקדושה ונעשה נס ע"י הארה מלמעלה מעלה מן ההשתלשלות — יעויי"ש ביאור הענין.

ולכאורה ב' פירושים הנ"ל אחד הם — אלא שבפי' מהרי"ד מדבר בשרש ההארה דחנוכה ובשמות העולמות מצד ההתכללות שבהם — ובספר קדושת לוי מדבר בשמותיהם המושאלים מכחות הנפש ובהארה דחנוכה לאחר שנמשכה משרשה,

כי פירש אדהאמ"צ בשערי אורה (שם סי"ז) דהפך שמן שמצאו הוא בבחי' העלם עצמות התענוג טרם שבא לגילוי בחכמה כו' שכל התפעלות המדות שברצון ותענוג כו' כלולים כאחד (עד"מ התענוג עצמי והיולי כו') —453והרי מבואר בכמה מקומות בביאור ענין עקודים (תו"א ס"פ נח ובביאור יותר בתו"ח שם. ועוד) שהוא עד"מ בכחות הנפש כמו שהם כלולים עדיין בהנפש בלי שום התחלקות.

ועדיין צ"ע בזה.

ב"ה, יום כ"ד טבת תש"ד

במענה על מכתב כת"ר מיום כ' טבת.

א) מה שהעיר מב"ק (ט, ב) די"ל דהידור מצוה עד שליש הוא בדוגמת מהדרין ויותר משליש הוא בדוגמת מהדרין מה"מ, ולכן שכר מיוחד הוקבע לו שהוא משל הקב"ה.

הנה לפענ"ד אינו כן, וכמ"ש גם במכתבי הקודם, דכיון דלא אשתמיט הש"ס לחלק בההידור גופא שיש הדור והדור מהמ"ה עדמ"ש בנ"ח, אין לנו יסוד והכרח לחלקו לסוגים, ובפרט שהן שליש הן יותר משליש — המחייבם אחד הוא (פסוק דזה א־לי גו' התנאה לפניו). וכמו שלא נאמר בשמן למנחות שצ"ל נאה ומובחר שיש מהדרין ומהדרין מה"מ וכו' עד חמש פעמים כנגד ה' מעלות שיש בשמן (מנחות פו, ב) — וכן בשאר המצות שהעירותי עליהם במכתב הקודם. וכמו שנאמר במנחות שמצד החיוב להביא מן המובחר נתחייב תיכף בשמן שאין למעלה הימנו אם רק ישנו תח"י, כמו"כ גם בהא דב"ק אם חפצו לקיים ציווי דהתנאה לפניו במצות הנה תיכף נתחייב — אליבא דמערבא משמי' דר"ז — בהיותר נאה שמוצא גם אם הוא יותר משליש — (משא"כ בנ"ח, שאם רצונו להדר אין לחייבו לעשות דוקא כמהדרין מה"מ, כיון שהוא סוג אחר במקיימי מצות).

כי פשיטות הלשון בב"ק משמע דמערבא משמי' דר"ז מחלקים בין שליש ליותר משליש לענין אם פורעין לו בחייו או לא, אבל לא בענין החיוב. וכ"מ גם ל' הרשב"א הובא בשט"מ.

וצ"ע דמשמע קצת בפי' הר"ח שגם לענין החיוב מחלק.

והא שבפי' הר"ח בב"ק הביא ברייתא דנ"ח, אין הכרח לומר שדעתו שגם בב"ק הוא ענין דמהדרין מה"מ (וכמו שא"א לומר כן אליבי' דפי' השני שבר"ח שמפרש „משל הקב"ה" אם הרחיב לו הקב"ה בממון)

אלא כוונתו להביא סמוכין עוה"פ בש"ס לענין הדור מצוה.

ולע"ע, לא ידעתי בש"ס בבלי עוד מקום הובא הלשון דהדור מצוה לבד מהנ"ל (אף שלפרש"י אחד הוא עם התנאה לפניו דשבת קלג, ב).

ב) מה שנסתפק אם בגמ"ח כשעור אדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כו' או דוקא במהדר — יעוין קדושין (מ, א) מוכח כסברא הראשונה.

454ג) מה שר"ל דאכילת פירות בעוה"ז אחד הוא ממש עם „משל הקב"ה" (וכנראה הכריחו לפי' זה תוד"ה משל — ב"ק שם).

לכאורה עכצ"ל דאינו כן, ויש בזה מה שאין בזה;

א) אכילת פירות בעוה"ז אינו דוקא באותו דבר גופא, ולדוגמא: אם ע"י כבוד או"א הי' לו חסרון כיס, לא מצינו הבטחה שימלא הקב"ה חסרון זה, דאכילת הפירות דכבוד או"א הוא „למען ייטב לך" סתם,

— ועובדא דדמא בן נתינא (קדושין לא, א) דלשנה האחרת קיבל ממון שהפסיד אינה ראי' שתמיד הוא כן, כיון דקרא דלמען ייטב לך סתמא כתיב —

משא"כ בהדור מצוה דמשל הקב"ה, היינו שממלאין לו ממון שהוציא (וע"ד הוצאות שויו"ט ות"ת דבניו ביצה טז, א) וכפשיטות הל' בש"ס.

ב) מכאן ואילך משל הקב"ה אין במשמעו אלא פרעון בעוה"ז כמה שהוציא, מילוי חסרון,

משא"כ אכילת פירות דמתני' דפאה אשר בגמ"ח כתיב — ימצא חיים צדקה וכבוד ועד"ז בשאר המצות, היינו פירות מרובים שלא בערך לגבי ההוצאה.

ואם נאמר שבהנ"ל מוכרח בפי' אכילת פירות ומשל הקב"ה, ע"כ צריך לדחוק בכונת תוד"ה משל (ב"ק ט, ב) דאין ר"ל דמשל הקב"ה אוכל כו' היינו מכוון ממש להא דמתני' דפאה,

אלא דבא לומר דמילוי מה שהוציא הוא רק פירותיהן אבל הקרן קיימת לו לעוה"ב, או שבא לשלול פי' הב' שהביא בר"ח דמשל הקב"ה היינו אם עשיר הוא ולא קאי בשכר המצוה. ומשתמש התוס' בל' המשנה ע"ד שמצינו במשנה משתמשין בל' הכתוב (פאה פ"ב מ"ב). וכמובא בס' כללי הש"ס.

ולהעיר אשר ע"י פי' זה בדברי התוס' יתורצו שתי קושיות;

א) בקדושין (מ, א) איתא דאין פירות אלא למצות שהוא טוב לבריות ובהידור מצוה דאתרוג וכה"ג אינו אלא טוב לשמים.

ב) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן דוקא הוא ומידי אחרינא לא, כדאיתא בשבת (קכז, א) וקדושין שם, ואין הידור מצוה יותר מכשליש — בכלל.455ב"ה, זאת חנוכה, ה'תשכ"ז

ברוקלין, נ. י.

שלום וברכה!

. . . ובעמדנו בסיום וחותם ימי חנוכה, יום זאת חנוכה,

יהי רצון שיומשכו הדלקת ואור נרות אלו ופעולתם בכל הימים שלאחרי זה

— פעולת פרסומי ניסא, וע"ד החסידות — עד שתכלה רגל מן השוק, שתמנע ותכלה בחי' רגל, הוא ניצוץ אלקות השורה בתוך כנס"י, כמ"ש והארץ הדום רגלי, ובפרט בזה הדור עקבות משיחא בחי' רגלים ועקבים ממש,

מן השוק שהוא בחי' רה"ר טורי דפרודא.

ולהעיר אשר בימי מלכות יון הרשעה שבאו בה (בביהמ"ק) פריצים (אנשי יון) וחללוה למזבח וכו' ונטלו כל כלי ההיכל, הנה כאשר בנ"י במסנ"פ נצחום — בנו המזבח מחדש וחנכו אותו וכן המנורה וכו' — ע"י שהדליקו נרותי' בכ"ה בכסלו וכו' — חנכום לקדושתם של כל ימי קיומם.

בברכה456ב"ה, זאת חנוכה, ה'תש"ל.

ברוקלין, נ. י.

שלום וברכה!

. . ובעמדנו בסיום וחותם ימי חנוכה, יום בו מדליקין כל שמונת הנרות,

יה"ר שתומשך השפּעת ימי חנוכה אלה בכל השנה כולה,

ועד לאופן שתראה ההשפעה (שאינה דומה (פעולת) ראי' ל(פעולת) שמיעה) ושלטא בה עינא,

457ותביא את כל אחד ואחת, בתוככי כאחבנ"י, שליט"א, עליהם נאמר ואנשי קודש תהיון לי, לקיום התומ"צ בשלימות, קיום לשמה,

וכהוראת נרות חנוכה, אשר קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד,

ויקויים היעוד; כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור גו' הנני מביא את עבדי צמח,

כי יעשה ה' תשועה גדולה ופורקן לעמו ישראל ויבואו לדביר ביתו וידליקו נרות בחצרות קדשו ויודו ויהללו לשמו הגדול.

בברכה