Likkutei Sichos
Addenda - sichos and letters 5
431י"ש כסלו
ברוקלין, נ. י.
אל רבני ומנהיגי ישראל, אל ראשי
המתיבתות וראשי הישיבות
קרוב יום התשעה עשר בכסלו, יום ג' (לסדר את אחי אנכי מבקש. זח"א קפ"ד, א) שהוכפל בו כי טוב, הוא יום ההילולא רבא של אדמו"ר הרב המגיד ממעזריטש — תלמידו הגדול וממלא מקומו של אדמו"ר הבעש"ט, אשר את מימיהם אנו שותים ולאורם אנו הולכים,
הוא יום גאולת אדמו"ר הזקן ונצחון תורת החסידות — תורת הבעש"ט — אשר בני ישראל יצאו ביד רמה.
ידועה שאלת הבעש"ט למשיח; אימתי אתי מר ותשובת משיח צדקנו; בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה.
כי זהו הקדמה והכנה לביאת המשיח.
מתוך תשומת לב לחוב הקדוש המוטל על כל ישראל וביחוד על רבני ומנהיגי ישראל ועל ראשי בתי אולפני בכלל, ועל מנהיגי עדת החסידים בפרט, וזכות הגדולה שלהם להפיץ מעינות החסידות, כפי אשר הנחילו אותם לנו מורנו הבעש"ט ואחריו מורנו הרב המגיד ותלמידיהם נשיאי עדת החסידים.
הנני להציע בזה, אשר ביום הבהיר הזה הוא יום י"ט כסלו הבע"ל, ובשבתות שלפניו ושלאחריו — יסדרו מסבות והתועדיות של כל אלה אשר השפעתם עליהם, אשר בהתועדיות אלו יתעוררו בפרט לעבודה בהפצת המעינות — מעינות תורת הבעש"ט, תלמידיו ותלמידי תלמידיו — חוצה, ובכלל לקביעות עתים לתורה, שמירת המצוות בהידור, ואהבת רעים וזיכוך המדות ע"פ תורת החסידות.
וזכות נשיאינו, נשיאי ישראל, יגן עלינו כולנו, להצליח במילוי שליחותינו בעלמא דין.
ועינינו תחזינה בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, בעגלא דידן, אמן.
הדו"ש בלונ"ח432ב"ה, ער"ח כסלו ה' תשי"ב,
ברוקלין, נ. י.
אל אנ"ש, ואל כל חובבי תורה ומצוה
אשר בכל אתר ואתר
הולך וקרב היום יום בשורה*, יום ג' תשעה עשר בכסלו, הוא היום אשר בו יצאה לאור צדקת כ"ק אדמו"ר הזקן — (בעל התניא והשו"ע) — ואתו עמו צדקת תורת החסידות — תורת חסידות חב"ד ותורת החסידות הכללית.
כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, כותב — במכתבו מיו"ד כסלו ה'תש"י, שני חדשים לפני יום ההסתלקות — אשר „לימוד תורת החסידות אינו ענין השייך רק לאיזה מפלגה שהיא, אלא חובת לימודה מוטלת על כללות בני ישראל יחיו בכלל, ועל בני תורה בפרט". וחובה על אנ"ש — ההתעסקות בהפצת לימוד דא"ח. והתעסקות — פירושה השתדלות שאינה פוסקת, ובאופן שבכל עניניו — גם הצדדיים — מתכוון להשגת מטרה זו „כמו במסחר* ה"ה עסוק כל היום בזה, לאו דוקא בעת שהוא עסוק בגוף ועצם העסק, לפי שהענין נוגע לו ביותר. אַז ער איז אָנגעטאָן אין דעם בכל שעה ובכל זמן" (שמלובש בזה בכל שעה ובכל זמן).
ובמק"א יבאר* בארוכה, איך כי התנאי, אשר יפוצו מעינותיך — של כ"ק הבעש"ט — חוצה הוא הקדמה הכנה וכלי לביאת המשיח.
תנאי זה, אשר על כל אחד מאתנו כולנו להשתדל בכל תוקף למלאותו, שלשה פרטים בו;
א) י פ ו צו. ללמד תורת הדא"ח באופן של הפצה — פיזור במרחב רב *, שיגיע הלימוד לכל חלקי המקום שבו מלמד תורה זו.
ב) מע י נות יך. תורת הדא"ח שמפיץ, צריך שיהיו נשמרים בה תכונות של מעין. ושתי תכונות עקריות* במעין; א) מימיו חיים ונובעים הם433בלי הפסק* מן מקור המעין. ב) אין משגיחין כ"כ על הכמות, כי המעין ממקורו נובע טפין טפין. וכן הוא גם התנאי בהפצת תורה זו אין הכמות עיקר כל כך, ובלבד שיהי' לימוד חי בחיות נפשי והתלהבות פנימית, ונובע ממקורו — מפנימיות נפש מפיץ התורה, הקשור בפנימיות לבבו בנשיאי תורת הדא"ח.
ג) ח ו צ ה. * אל לנו להסתפק בלימוד בביהמ"ד ובביהכ"נ בלבד, כי אם גם בלכתו בדרך בשבתו בחנות וכיו"ב. וכן בנוגע למהות הלומדים — אין להתצמצם במפלגות אחדות או בסוגי אנשים מיוחדים, כי גם על הפשוט שבפשוטים מוטלת חובת לימוד תורת הדא"ח, ואפילו הגדול שבגדולים אינו יכול להגיע עד תכליתה.
וגם לאלו הנמצאים מחוץ לכל המחנות, גם במקום שהכתוב מעיד עליו שהוא חוצה — גם שם צריך להפיץ המעינות.
וזכות ההשתדלות בהפצת המעינות חוצה תמשיך ותהי' כלי לקבל ברכות כ"ק מו"ח אדמו"ר אשר ברך את כל אחד מאתנו — לי"ט כסלו, אשר קודם ההסתלקות, ובאמירה לנוכח; „תתברכו* מהשי"ת בשנה טובה בלימוד והפצת החסידות, אתם ביתכם בניכם ובנותיכם יחיו בדרכי החסידות, ואתם וב"ב וכל הנלוים אליכם תתברכו כולכם בכל הדרוש לכם בגשם וברוח".
בברכת הצלחה בעבודה ושפע טוב גשמי ורוחני,434ב"ה, יו"ד כסלו ה'תשי"ד
ברוקלין, נ. י.
אל אנ"ש ואל כל אחינו בני ובנות
ישראל באשר הם שם,
בקשר עם חג הגאולה יום יט כסלו, גאולת רבנו הזקן, בעל התניא והשלחן ערוך, ממאסרו על הפצת תורת חסידות חב"ד הדרכותי' ומנהגי',
אשר גאולתו ויציאתו לחירות הן התחלת היציאה למרחב, ההתרחבות וההתפשטות של שיטת ואורח חיים של חסידות חב"ד בפרט, ושל החסידות בכלל,
הנני בזה להביע ברכה פנימיית, אשר כל אחד ואחת מאתנו ייגאל ויגאל את עצמו מכל הענינים — שמבפנים ושמבחוץ — האוסרים ומנגדים על חלק הטוב והחסד שבכל אחד מישראל, והי' חלק זה למושל ושולט, והי' האדם לחסיד, כי חסדים יאהב ויעשה, גומל חסד עם נפשו וגומל חסד עם זולתו — על ידי האהבה המשולשת: אהבת ישראל אהבת התורה אהבת השם, אשר — כולי חד.
א
ידועים מאמרי רז"ל — כל נשמתא ונשמתא הווה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא; הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד.
מאמרי רז"ל אלו מדגישים ביותר את המובן ופשוט — את זכות ובהירות הנשמה, שכולה רוחניות, ואיך שאין לה, מצד עצמה, כל שייכות כלל לענינים גשמיים וחומריים, ומכל שכן לעניני תאוה וכו', המתעוררים ובאים אך ורק מצד הגוף ונפש הבהמית.
אף על פי כן, רצה הקדוש ברוך הוא אשר נשמה זו, שהיא חלק אלקה ממעל ממש, תרד למטה ותתלבש בגוף גשמי וחומרי להיות קשורה ומאוחדת435בו במשך כמה עשיריות שנים. זאת אומרת, אשר במשך עשיריות שנים תהי' הנשמה במצב שהוא בניגוד גמור לטבעה העצמי.
וכל זה — כדי למלא שליחות הבורא, לזכך את הגוף ולהאיר עניני עולם הזה הגשמי השייכים לאדם, באור אין סוף, לעשותם מקדש ומשכן לשכינתו יתברך,
ואז — הרי כל ענויי ויסורי הנשמה מהיותה בגוף ובעולם גשמיים כאין ואפס נחשבו, כי שכרה ואשרה הנצחיים שהיא זוכה להם על ידי מילוי שליחותה — הם שלא בערך לגבי יסורי העולם הזה החולפים.
א
נקל להבין, גודל צער הנשמה ועומקו כאשר את היסורים והענויים של הנשמה בגוף מקבלים ועוד מגבירים אותם על ידי הרדיפה אחרי הגשמיות והחומריות, והכוונה ותכלית דירידת הנשמה למטה, שאפשר להשיגם רק על ידי חיי יום־יום על פי התורה ומצותי' — הנה אין שמים לב לזה, ואם גם לעתים ולפרקים מתעורר — הרי זה כמצות אנשים מלומדה ולצאת ידי חובתו בלבד.
מלבד העיקר שבדבר, שמאבדים את ההזדמנות למלא רצון הבורא ואת השכר והאושר הנצחי הבא על ידי זה, הרי הוא היפך השכל הבריא לרדוף ולתפוש בחלק הקשה הרע אשר בחיים, היינו לשעבד את הנשמה ולדכאה בירידתה בגוף, ולדחות בשתי ידים את החלק הטוב שבירידת הנשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, היא העלי' הגדולה הבאה על ידי קיום רצון הבורא.
וזהו שאמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי דעת לנבון נקל, אפילו בלי התעמקות כלל, אשר מכיון שבעל־כרחך אתה חי, מאחר שהנשמה שהיא חלק אלקה ממעל ממש מוכרחת להתלבש בגוף גשמי עפר מן האדמה על משך כמה עשיריות שנים — השכל הפשוט מחייב להשתדל ביגיעה עצומה להשיג את הטוב הצפון בזה, על ידי חיים יום יומיים כהוראות תורת אלקינו, שיהי' — בכל דרכיך דעהו.
ועוד ענין בדבר; מכיון שהשם יתברך, שהוא עצם הטוב, מכריח את הנשמה לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בשביל לימוד התורה וקיום המצות, הרי זה ראי' והוכחה גמורה — כמה גדול התלמוד וגדול המעשה (והמצות).
436ומזה מוכרח גם כן, אשר אי אפשר להגיע אל התכלית אלא על ידי הירידה הגדולה — להיות על פי תורה דוקא פה עלי אדמות. אילו הי' דרך קל ונוח יותר לא הי' השי"ת מכריח את הנשמה לרדת ירידה אחר ירידה מתחת כסא הכבוד עד לעולם הזה התחתון, תחתון שבכל העולמות.
רק כאן בבירא עמיקתא יכולה הנשמה להגיע לרום מעלתה, למעלה אפילו ממעלת המלאכים, וכמרז"ל צדיקים לפנים ממלאכי השרת.
וכאשר יעמיק האדם במחשבתו בגודל מעלת התורה והמצות, ובעולם הזה דוקא, ואשר התורה והמצות הוא הדרך היחידי להגיע לתכלית המקווה — בוא יבוא לשמחה גדולה בחלקו וגורלו — למרות רבוי ההעלמות וההסתרים, מבית ומחוץ, אשר בעולמו זה, ואז רק אז יוכל לקיים באמת ובפנימיות את הציווי; עבדו את ה' בשמחה,
דרך עבודה שהוא אבן פינה בשיטת הבעש"ט, וכמבואר בארוכה בתורת חסידות חב"ד, וכמו שהורה אדמו"ר הזקן, בעל השמחה, בספר התניא, פרק כו' ואילך, פרק לא' ואילך, בשורות מועטות המחזיקות את המרובה.
צדיקים לפנים: ירושלמי שבת ספ"ו.
. . בהנוגע להערתו שאלתו — היסוד ומהו פירוש ותוכן התואר של יום הבהיר י"ט כסלו „חג החגים", וכמ"ש בהקדמת החוברת די"ט כסלו,
הנה הקדמה זו כתובה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אלא שמפני טעם לא רצה לחתום עלי'.
ויש לבאר הענין — אף שלא שמעתי את זה ממנו —
עפמ"ש בספר מאורי אור אות ח' ס"ק ה' ומיוסד על מה דאיתא בתקוני זהר תקון כ"א (נח ע"ב), אשר חג החגים אין פי' חג בפ"ע דוקא, אלא נקודה האמצעית המתגלה בחגים (עיי"ש בס' באר לחי רואי ובביאור הגר"א).
והנה ענין החגים הוא שמחה (יעוין חגיגה דף י' ע"ב; אלא אתיא כו') המקשרת הלכם ולה', וכפסק רז"ל אין שמחה אלא בבשר ודוקא שלמי חגיגה — שלכן בזמן הזה אין שמחה אלא ביין (יעוין דיוק לשון רבנו הזקן — בעל התניא — בשו"ע שלו סי' תקכ"ט סעיף ז').
וזהו אחד היסודות של תורת החסידות, וכמודגש בכ"מ מהבעש"ט ותלמידיו אחריו ורבנו הזקן ותלמידיו אחריו, הענין דעבדו את ה' בשמחה.437ועוד יסוד: עבודת ה' עם הגוף ולא ע"י תעניות וסיגופים, וכפירוש הידוע על הפסוק כי תראה חמור שונאך (הוראה על חומר הגוף) גו' עזוב תעזוב עמו דוקא (ולא ע"י דחיתו וסיגופים).
וענין י"ט כסלו, אשר יצא רבנו לחירות למטה — מפני שניתנה הרשות מלמעלה להפיץ תורת החסידות והדרכותי',
כי הרי אין אדם נוקף אצבעו וכו' — זאת אומרת שמלמעלה הסכימו להפצת שיטה זו דוקא,
וזוהי נקודה האמצעית דכל החגים.
א
ככל הדברים האלו — (ענינים־שבמעשה) — ישנו ג"כ בחידוש תורת החסידות בנוגע ללימוד התורה,
אשר תורת חב"ד תובעת מכל או"א לעסוק בפנימיות התורה ובאופן להבינה בחכמתו בינתו ודעתו,
אף שישנם רמזי תורה כאלו שעדיין אין ניתנים להגלות או שנתגלו מבלי שיבינום ורק בדרך אמונה.
ומרומז בזהר ח"ג צג, ב ואילך ומבואר בלקוטי תורה (צו יא, ד) שכחילוק זה הוא בין שבת שנקרא קדש ובלשון הזהר קדש מלה בגרמי' (זח"ג צד, ב),
ולכן שבת מיקרי ענג, ולא שמחה הנ"ל, למעלה מהבנה והשגה, עד שארז"ל בקושי התירו לדבר ד"ת בשבת (הובא בסו"ס היראה לרבנו יונה ובהוספות לתורה אור ס"פ תשא),
משא"כ יו"ט שנקרא מקראי (ומזמיני ומגלי) קדש, והותרה מלאכת אוכל נפש.
ובלשון החסידות, כמו החילוק של חכמה — שזהו ענין השבת — שענינה בשכל מושכלות ראשונות המתקבלות בדרך פשיטות ומבלי שקו"ט והשגה. ובינה, שזהו ענין היו"ט מקראי קדש, הבנה והשגה.
אשר גם עפ"ז מובן אשר שיטת בעל התניא ללמוד פנימיות התורה עד שיבינה וישיגה — היינו נקודה האמצעית של החגים.
438. . בהמאמר פדה בשלום (שנאמר יט כסלו תשכ"ו) ישנן שתי קושיות שלא בא התירוץ עליהם במאמר. זהן: (א) מה שמחלק תורה גמ"ח ותפלה בצבור — לשתי חלוקות. (ב) דיוק הלשון „כל העוסק כו'", היינו שמדבר כאן באדם העוסק בתורה כו' ולא בענין התורה גמ"ח ותפלה בצבור עצמם (כלשון המשנה באבות: על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח).
א. והנה התירוץ לקושיא הראשונה יובן בהקדם טעם הסדר של ג' ענינים אלו: תורה, גמ"ח ותפלה. דלכאורה הוצרך להקדים תפלה (בצבור) לתורה וגמ"ח, שהרי עיקר זמן ת"תא ומעלת* לימוד התורה הוא כשהיא באה לאחרי התפלה דוקא, וכידוע בענין שתהא תפלתי סמוכה למטתי. וכן גמ"ח היא לאחרי התפלה ולימוד התורה, וכפס"ד — מביהכנ"ס (תפלה) לביהמ"ד (תורה) ואח"כ ילך לעסקיו — ינהג בהם דרך ארץ (שאז הוא העבודה דגמ"ח).
ואף שגם קודם התפלה צ"ל גמ"ח, כמארז"ל יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, הרי ענינה של צדקה זו, הוא מה שהיא הכנה לתפלה, ולא ענין העבודה דגמ"ח (מצד עצמה). ומכ"ש שאין יהיב פרוטה ענין של „העוסק כו' בגמ"ח", התעסקות בגמ"ח. (וכ"ה גם בנוגע ללימוד התורה, דאף שנם
התפלה אומרים הפסוקים דיברכך וכו' — לימוד זה אין זה התעסקות בתורה*, ועיקר „העוסק בתורה" הוא אחרי התפלה דוקא).
ולכאורה הי' אפשר לתרץ, שטעם הסדר בגמרא הוא מצד הסדר שבפסוק. שבתחילה נאמר בשלום שהוא תורה וגמ"ח, ואח"כ — כי ברבים היו עמדי שהו"ע תפלה בצבור. אבל עדיין יוקשה בסדר הכתוב עצמו, שלכאורה צ"ל תחלה ברבים היו עמדי ואח"כ פדה בשלום נפשי. ואף שלפי פשוטו „כי ברבים חיו עמדי" הוא נתינת טעם על „פדה בשלום נפשי", ואין מקרא יוצא מפשוטו, הרי מצינו בכמה כתובים, שמקדימים טעם הדבר להדבר עצמו.
אך הענין הוא, דהנה כללות עבודת439האדם היא בשתים: העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה. וזהו ההפרש בין תורה וגמ"ח לתפלה, שתורה וגמ"ח ענינם הוא המשכה מלמעלמ"ט ותפלה ענינה העלאה מלמטלמ"ע. והנה תכלית הכוונה הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, המשכה מלמעלמ"ט על ידי התורה וגמ"ח, אלא שבכדי אשר התורה וגמ"ח יהיו כדבעי, הוא ע"י קדימת ההעלאה שבתפלה.
ועפי"ז יובן מה שמחלק ג' ענינים אלו לשתי חלוקות ומה שמקדים תורה וגמ"ח לתפלה, שבתחילה מדבר בענין תכלית המכוון, שהיא ההמשכה שע"י תורה וגמ"ח, ואח"כ — בענין ההכנה לזה, והוא ההעלאה דתפלה.
ובכל זה בתורה וגמ"ח עצמם מקדים תורה לגמ"ח, אף שדירה בתחתונים נעשה יותר ע"י גמ"ח מאשר ע"י תורה (וכמשנ"ת בתניא במעלת הצדקה) — נוסף על שכן סדרן במשך היום מביהמ"ד לעסקיו כו' כנ"ל, הרי בתורה וגמ"ח עצמם, אמרז"ל ת"ת כנגד כולם. ואף שמבואר באגה"ק (סי' ט') אשר עכשיו עיקר העבודה הוא בצדקה, הרי זהו עכשיו דוקא, בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי', אבל בימי רז"ל (שהם אמרו כל העוסק כו') עיקר העבודה הי' תלמוד תורה, כמבואר באגה"ק שם.
ועפ"י כל זה יובן סדרן של ג' ענינים אלו; תורה, גמ"ח ותפלה (בצבור), שסדר זה הוא מלמעלמ"ט, לפי חשיבות הענינים: תורה, אשר (בימיהם) היא עיקר המעלה, אח"כ גמ"ח, שהיא למטה מתורה כנ"ל, ואח"כ תפלה, שהיא אינה אלא הכנה לההמשכה דתורה וגמ"ח.
אך עדיין צ"ל, שהרי התורה היא נצחית. דמזה מוכרח אשר הסדר בג' ענינים אלו שבמאמר זה, מתאים הוא גם עכשיו. וי"ל עפ"י המבואר במ"א) שבהעלאה יכול להגיע למעלה יותר מאשר בהמשכה. ולפי"ז, תפלה שהיא העלאה מלמטלמ"ע, גדלה מעלתה על תורה וגמ"ח. ועפי"ז יובן סדרן של ג' ענינים אלו גם עכשיו, שסדר זה הוא מלמטלמ"ע; בתחילה — תורה, אח"כ גמ"ח, אשר (עכשיו) היא למעלה מתורה, ואח"כ תפלה, שגדלה מעלתה על ההמשכה דתורה וגמ"ח, כנ"ל.
ב. ולהבין מה שאומר כל העוסק כו', שמדבר ע"ד אדם העוסק ולא בענין התורה גמ"ח ותפלה בצבור עצמם, הנה בעסק התורה גמ"ח ותפלה בצבור, שהם כללות ג' הקוין, ישנם ב' ענינים: א' מה שנוגע להעולם, אַז אין וועלט זאָל זיך אויפטאָן די ענינים של ג' הקוין, שעי"ז יהי' דירה לו ית' בתחתונים. והב' מה שנוגע להאדם העובד, אַז ער דאַרף טאָן אין די ג' ענינים.
(ובדוגמת מה שבאכילת קדשים ישנם ב' ענינים: א' מצוה לאכול הזבח, שמצוה זו היא על האדם האוכל, ויש בה כמה תנאים (למשחה, לגדולהד, אינו חיח). ב' בנוגע440להקדשים, שלא יבואו לידי נותר* (ובענין זה אין נוגע התנאים דלמשחה וכו')).
והנה בנוגע לענינינו (גאולת רבינו הזקן), הרי מובן, אשר ג' דברים אלו — נוגע לאדם העובד, היינו רבינו הזקן, אשר הוא נפדה בשלום. וכמו שכותב „כשקריתי בפסוק פדה בשלום כו' יצאתי בשלום", אשר הוא עצמו עסק בג' ענינים אלו בהיותו במאסר (ולכן פעלה קריאתו) ועי"ז הוא נפדה בשלום.
וצריך להבין, איך הי' שייך בהיותו במאסר העבודה דתפלה בצבור. דלימוד התורה ובאופן דעוסק שייך גם בהיותו במאסר, וגם עסק בגמ"ח בהיותו במאסר ע"ד שאמר הלל, כשהי' הולך לאכול, שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועני' הוא גופו*, אבל איך הי' יכול להתפלל בצבור? והענין הוא, כמו שמבאר20) כ"ק אדמו"ר הצ"צ (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות הילולא שלו) — דתפלת יחיד שהרבים צריכים לו הוא כמו תפלה בצבור.
והנה ידוע פירוש רבינו הזקן בעל הגאולה והשמחה על מארז"ל כאן ליחיד כאן לצבור, דכאן ליחיד הוא בחי' יחידה שבנפש. ומזה שהגמרא מדמה „כאן לצבור" לענין „כאן ליחיד" (בעשי"ת), מובן אשר גם הענין דתפלה בצבור, שייך לבחי' יחידה. דבענין הספירות הוא בחי' פנימיות הכתר, וכמשנ"ת במאמר שתפלה בצבור הוא מבחי' פנימיות הכתר. וכ"ה גם בענין עסק התורה (פנימיות התורה) וגמ"ח (שלמעלה מצדקה) שהם מבחי' פנימיות הכתר — דבעבודת האדם הוא בחי' יחידה.
ועפי"ז יובן מה שאומר כאן כל העוסק כו', שמדבר בנוגע להאדם, כי בחי' יחידה שבנפש הוא למעלה מבחי' עולם. ולכן, אינו מדבר כאן בנוגע לתורה גמ"ח ותפלה בצבור עצמם, וואָס זיי דאַרפן זיך אָפּטאָן און אויפטאָן אין עולם, כ"א בנוגע להאדם העוסק, בחי' יחידה שלו, שלמעלה מענין העולם. (משא"כ במשנה דאבות שמדבר בענין עמידת העולם, על שלשה דברים העולם עומד, הנה שם נוגע ענין ג' קוין אלו כמו ששייכים לעולם).
*
ועפי"ז תומתק יותר השייכות דפדה בשלום כו' וכל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור לגאולת רבינו הזקן שענינה הוא הפצת מעינות תורת החסידות כנ"ל, דהנה ענינה של תורת החסידות היא בחי' יחידה. וכמשנת"ל (בשיחת יט כסלו *) דלהיות שחסידות היא בחי' יחידה, לכן היא נותנת חיות בכל ד' חלקי התורה, פשט רמז דרוש סוד, שהם בחי' נרנ"ח. ולכן, ההכנה להנתינת רשות מלמעלה על הפצת המעינות, גילוי יחידה דתורה, היתה עבודת רבינו הזקן בבחי' יחידה שלו, ובחי' יחידה שלו האירה בכל ג' הקוין תורה441גמילות חסדים ותפלה, שהם כללות חלקי התורה, נרנ"ח שבתורה, עד עבודת האדם. ועל ידי עבודה לבחי' נרנ"ח שבעולם, עד לבחינה זו — גילוי היחידה והתגלותה בכל היותר תחתונה שבעולם, עד אשר גם ג' הקוין — ניתן הרשות מלמעלה כח הפועל בנפעל וגם הנפעל עצמו לגלות את המעינות, בחי' יחידה (בחי' חוצה) יכיר אשר אין עוד דתורה, ושתאיר ותכניס חיות בכל ד' מלבדו.
(משיחות ש"פ וישב — מקץ, ה'תשכ"ו)
. . . ולהראות עד כמה וכמה יש לדייק גם בתיבות שנראות רק כפל לשון לחזק הענין.
איתא בראש השיחה די"ט כסלו תש"ט*; חסידות איז אַריינטראָגן סדר אין בלתי סדר און מאַכען פון בלי סדר אַ סדר. בנ"א; מאַכן אַ סדר אין בלי סדר. ולכאורה כהנ"ל הוא כפל הענין במילות שונות.
ויובן בהקדם, ובקיצור נמרץ; סדר ובל"ס זהו תקון ותהו, ואח"כ — תומ"צ וגוף וענינים הגשמיים שהם תערובות טו"ר. והדגיש הבעש"ט וביאר זה אדה"ז, שהעבודה צ"ל לא בדרך סיגוף ודחי' כ"א בדרך בירור ועלי', וכידוע פי' הבעש"ט עה"פ כי תראה חמור (היום יום עכ"ג). וכמובן, כהנ"ל צ"ל נעשה, ע"פ דרישת תורת החב"ד, לאט לאט ולא בדרך מקיף (יעויין קונטרס העבודה בסופו).
וזוהי ההוראה בשיחה הנ"ל, הדרגות בהעבודה ע"פ חסידות; א) אַריינטראָגן סדר אין בל"ס, בתחלת העבודה הם עדיין ב' דברים נפרדים, אלא שממשיך גילוי נה"א בנה"ב ונה"ב שותק. ב) מאַכן פון בלי סדר אַ סדר, אין בל"ס כ"א סדר בלבד, נה"ב מתפללת ולומדת אחר נפה"א המקריא אותה, אבל לא בא עדיין לורב תבואות דכח שור, אבל התכלית הוא, וזהו נוסחא אחרת לגמרי; ג) מאַכן אַ סדר אין בל"ס, שישנם המעלות דשני הענינים גם יחד, אורות מרובים דתהו בכלים מרובים דתקון.
וראה סד"ה כי עמך הסליחה תש"ט בענין תשובת הגדר והמשקל, ואכמ"ל.
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Work
- Likkutei Sichos
- Volume
- חלק ה׳
- Id
- rh-359mrtdw