משיחות ש"פ תצוה, פ' זכור, ערב פורים — ויום א' פ' תשא (לאחרי מעריב), מוצאי פורים ה'תש"נ

א. מהמעלות המיוחדות בקביעות שנה זו — ששבת זכור ופורים הם בסמיכות ממש ללא הפסק ביניהם:

קריאת פ' זכור^א היא לעולם בשבת הסמוכה לפורים, „לסמוך מחיית עמלק למחיית המן"^ב (שהוא מזרעו של עמלק^ג), ועד שפ' זכור היא ה"זכירה" ובפורים היא ה"עשי'" דאותו ענין, כדברי הגמרא^ד (בנוגע לפורים שחל בערב שבת שמקדימין פ' זכור בשבת שלפני פורים) „דלא תיקדום עשי' לזכירה".

ועילוי מיוחד בקביעות שנה זו — שהסמיכות דפ' זכור (הזכירה) לפורים (העשי') היא באופן שאין ביניהם הפסק, שמשבת פ' זכור נכנסים תיכף ומיד לימי הפורים^ה, ויתירה מזה, שביום השבת עצמו, לאחרי חצות היום, בזמן המנחה, מתחילה כבר הפעולה דפורים, שלכן אין אומרים צו"צ^ו במנחת שבת^ז.

ויש לבאר הלימוד וההוראה בעבודת האדם מכללות הענין דמחיית עמלק, הזכירה (בפ' זכור) והעשי' (בפורים), והסמיכות שביניהם ללא הפסק בקביעות שנה זו, כדלקמן.

ב. מלחמת עמלק הו"ע עיקרי וכללי בעבודת ה':

בהתחלת פ' זכור נאמר „זכור^ח את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים"^ט.341וע"פ מארז"ל^י ש"בכל דור ודור (ובכל יום ויום^יא) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום^יא) ממצרים", היינו, שהענין דיצי"מ צריך להיות וישנו בעבודת כאו"א מישראל בכל יום ויום (ולכן מזכירין יצי"מ בכל יום, וב"פ ביום, בערב ובבוקר^יב), שצריך לצאת מהמיצרים וגבולים דהגוף ונפש הבהמית^יג — מובן, שגם הענין דמלחמת עמלק ישנו בכל יום, ש"אחר יצי"מ עומדת לנגדו מלחמת עמלק, כמ"ש אשר עשה לך בדרך בצאתכם ממצרים"^יד.

וענין זה נוגע גם לההמשך והתכלית דיצי"מ — הכניסה לארץ ישראל ובנין ביהמ"ק [ודוגמתם בעבודת האדם, כמארז"ל^טו „למה נקרא שמה ארץ, שרצתה^טז לעשות רצון קונה", ועד שנעשה בבחינת משכן ומקדש לה', כמ"ש^יז „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כאו"א^יח] — שהרי „ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה . . הכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית"^יט, היינו, שבנין ביהמ"ק יכול להיות רק לאחרי מלחמת עמלק.

ועד"ז בנוגע להכניסה לארץ בגאולה העתידה (שקשורה עם יצי"מ, כמ"ש^כ „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכידוע^כא שיצי"מ היא השורש לכל הגאולות שלאח"ז עד לגאולה העתידה^כב), ולבנין ביהמ"ק השלישי (כמ"ש בשירת הים^כג „תביאמו ותטעמו בהר נחלתך גו' מקדש אדנ־י כוננו ידיך"^כד, „בשתי ידים . . בזמן שה' ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"^כה) — שלפנ"ז צ"ל מלחמת עמלק.

ולהעיר גם ממ"ש בסיום וחותם ה־342פרשה שקורין בפורים — „מלחמה לה' בעמלק מדור דור"^כו, שכולל גם „דרא דמשיחא"^כז.

ויש לומר, שההדגשה דמלחמת עמלק היא (לא רק שאם וכאשר יש מציאות של מנגד אזי צריכים לבטלו מכל וכל, מחיית עמלק, אלא) גם שסדר העבודה הוא שישנו מציאות של מנגד, וצ"ל עבודת המלחמה עם המנגד^כח — „מלחמה לה' בעמלק מדור דור".

ג. ויובן בהקדם הביאור בהשייכות דפורים לכללות הענין דמ־תורה — כדאיתא בגמרא^כט שבמ"ת „כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית . . מכאן מודעא רבה לאורייתא (שקבלוה באונס) . . הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב^ל קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר", וכמשנת"ל^לא שעי"ז ש"קיימו מה שקיבלו כבר" נתבטלה ה"מודעא רבה" מלמפרע, שנתברר ונתגלה שגם הקבלה דמ"ת („מה שקיבלו כבר") היתה (לא באונס, אלא) ברצון.

ד. ויש להוסיף ולהמתיק דיוק הלשון „כפה עליהם הר כגיגית", „כפה" דייקא, שמשמעות הלשון הוא כפי' ממש (ולא רק שאין זה בבחירה ורצון מעצמו) — שבכפיית ההר מרומזת מעלת העבודה דאתכפיא, שיש מציאות של מנגד, היצה"ר ש"נדמה להם כהר"^לה, וצריך להלחם עמו ולכוף אותו היפך רצונו:

כאשר העבודה דקיום התומ"צ אינה באופן של אתכפיא, כיון שאור הנשמה343מאיר אצלו בגילוי, ואינו צריך להלחם ולכוף את היצה"ר (ע"ד עבודת הצדיקים), אזי עבודתו היא בעיקר מצד הגילוי מלמעלה (גילוי הנשמה), ולא רואים בגלוי שזהו רצון גמור שלו, מצד התחתון; משא"כ במצב של העדר האור, ונרגשת מציאותו של המנגד, ועד כדי כך, שיש אפשרות למצב של עבירה ח"ו על רצונו ית', ואעפ"כ, כופה את עצמו לקיים רצונו של הקב"ה (ע"ד עבודת בעלי תשובה) — אזי רואים בגלוי שקיום רצונו של הקב"ה הוא רצון גמור שלו, מצד התחתון.

ועפ"ז יש לומר, שמעלת העבודה דאתכפיא מרומזת במתן־תורה — „כפה . . הר", היינו, שהכוונה ב"כפה" במובן שאין זה ברצון ובחירה שלהם, היא, שיהי' גם „כפה הר" כפשוטו, עבודה באופן של כפי' כפשוטה, גם כשצריך לכפות את עצמו בניגוד לרצונו הגלוי^לו.

וענין זה נתגלה בפועל בפורים — כי, במתן־ורה, כשהאיר גילוי אור מלמעלה, היו ישראל בדרגת צדיקים^לז, משא"כ בפורים, שבגלל ההעלם וההסתר כו' היתה עבודתם של ישראל בדרגת בעלי תשובה^לח, שעיקר עבודתם היא באופן של אתכפיא, ועי"ז נתברר שקיום התומ"צ הוא מצד הרצון והבחירה שלהם, מצד התחתון.

ה. עפ"ז יש לבאר גם תוכן הענין והצורך במלחמת עמלק:

החידוש דפורים לגבי מתן־תורה שהעבודה היא מתוך רצון גמור מודגש גם במלחמת עמלק — כי, ענינו של עמלק הוא (כמפורש בקרא) „אשר קרך"^לט, מלשון קרירות, שהעבודה דקיום התומ"צ תהי' ללא חיות והתלהבות, „מצות אנשים מלומדה"^מ, שעבודה כזו אינה ברצון גמור^מא, אלא כמו בדרך כפי'. וזהו"ע מלחמת עמלק — שהעבודה תהי' מתוך חיות והתלהבות, ברצון גמור^מב.

ו. ויש לומר, שמעין ודוגמת המעלה דפורים לגבי מ"ת, מצינו גם בנוגע לפורים גופא שיש עילוי בהדגשת הענין דאתכפיא בהזכירה שבפ' זכור לגבי העשי' שבפורים:

ובהקדמה — שהזכירה והעשי' אינם (רק) במצבים שונים, היינו, שבמצב שיש אפשרות למחיית עמלק בפועל יש חיוב דעשי', ובמצב שאין אפשרות למחיית עמלק יש חיוב דזכירה, אלא, גם במצב שיש אפשרות להעשי' בפועל צריך להיות תחילה הזכירה ואח"כ העשי', כדמוכח ממ"ש הרמב"ם^מז „צונו לזכור מה שעשה לנו עמלק . . נעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו . . שלא תסור שנאתו מהלבבות", ומסיים „הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצוה הזאת איך עשה, שהוא זכר תחלה מעשה הרע ואח"כ צוה להרגם"^מח.

ובטעם הדבר יש לומר — שהקדמת הזכירה היא כדי להדגיש שהעשי' היא באופן שחדורה גם בהרצון והבחירה שלו, היינו, נוסף לכך שמצווה מלמעלה להכרית עמלק, עושה זאת לאחרי (קיום ציווי נוסף) שמעורר בלבו רגש השנאה לעמלק, שאז מודגש יותר שהעשי' דמחיית עמלק היא גם מצד הרצון והבחירה שלו.

ז. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע — פ' תצוה, שהיא רוב הקריאה בתורה בש"פ זכור:

בהתחלת פ' תצוה מדובר אודות הציווי דהדלקת המנורה — „ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד . . מערב עד בוקר"^נב, אשר, „עיקר הנרות בלילה^נג להאיר את החושך"^נד, ודוגמתו בעבודת האדם — מצב של העדר האור, שאז עיקר העבודה היא באופן של אתכפיא, שזהו גם הפירוש ד"כתית", מלשון כתישה^נה, ש"ענין כתישה זו היינו להיות בבחי' אתכפיא סט"א כו'"^נו.

וביחד עם זה, מודגש גם שהעיקר הוא המעמד ומצב שאין מציאות של מנגד — כפירוש רש"י „זך, בלי שמרים", דיש346לפרש ב"יינה^נז של תורה"^נח שרומז על מעמד ומצב שאין מציאות של מנגד (שמרים, פסולת).

ומוסיף, „כמו ששנינו במנחות^נט מגרגרו בראש הזית וכו'" — דיש לומר הרמז בדבר, שכחו של יהודי שגם למטה יהי' במעמד ומצב ד"זך", „בלי שמרים", הוא, מפני שעצם מציאותו^ס היא בבחינת „זית", כמ"ש^סא „זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך", ויתירה מזה „בראש הזית", ועד ש"מגרגרו בראש הזית", ש"נעשה גרגרין בראש הזית", ש"נתבשלו הגרגרים כל צרכן"^סב, היינו, שבראש הזית גופא ה"ה במצב של שלימות.

אלא שאעפ"כ צריך להיות „כתית", „הזיתים . . כותש במכתשת כו'" — בגלל מעלת העבודה דאתכפיא^סג.

ח. ועד"ז בנוגע להתחלת פ' תשא — שקורין במנחת שבת, ושייכת לשיעור חומש דיום הפורים^סד בשנה זו:

בהתחלת פ' תשא מדובר אודות נתינת מחצית השקל^סה, „ונתנו איש כופר נפשו לה' גו' זה יתנו גו' מחצית השקל גו' לכפר על נפשותיכם"^סו — שבזה מודגשת העבודה דבירור המטה (באופן דאתכפיא), שגם במצב ירוד שיש צורך בכפרה נעשית העבודה ד"ונתנו איש כופר נפשו לה'", באופן של נתינה („ונתנו"), „כל הנותן בעין יפה הוא נותן"^סז, שמוסר ונותן לה' כל מציאותו („כופר נפשו"), ועד לתכלית ההתאחדות ד"נפשו" עם ה'^סח, כמרומז גם בתיבת „ונתנו (איש כופר נפש לה')"347שנקראת ישר והפוך (מלמעלה למטה ומלמטה למעלה) בשוה^מט.

ועד"ז בנוגע לבירור העולם — שממחצית השקל („זה יתנו גו' מחצית השקל") נעשו האדנים^ע שהם היסוד דהמשכן, ומהם הביאו קרבנות ציבור^ע, שזהו עיקר ענינו של המשכן והמקדש, „בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"^עא, שהדברים הגשמיים שבעולם נעשים חלק המשכן והמקדש ועד לקרבנות שמקריבים ע"ג המזבח.

וביחד עם זה, מודגש גם המעמד ומצב ד"תשא את ראש בני ישראל" — מצב של התנשאות והרמה^עב אפילו בבחינת הראש דבנ"י, באופן של הבדלה ממציאות העולם, שכן, גם לאחרי שפועלים בירור העולם שנעשה דירה בתחתונים, הרי המציאות שלהם היא באין־ערוך למציאות העולם, שלכן, לא זו בלבד שנקראים „עבריים", ע"ש „אברם העברי"^עג, ש"כל^עד העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"^עה, אלא כפי שנקראים במגילת אסתר בשם „יהודים", ע"ש מסירת נפשם להקב"ה^עו, שנעשים חד עם עצמותו ית'^עז.

ט. ויש להוסיף, שהמעלה בהמלחמה עם המנגד היא לא רק כדי להדגיש השלימות בעבודתם של ישראל (שגם במצב של העדר הגילוי מלמעלה נעשית עבודתם ברצון ובחירה שלהם), אלא גם בגלל העילוי שבבירור התחתון — שע"י הירידה והעבודה דבירור התחתון ממשיכים הגילוי מבחי' הכי נעלית, עצמותו ית', שלמעלה מהגדרים דעליון ותחתון, שעל ידו נעשה בירור והפיכת התחתון, לא רק אתכפיא בלבד, אלא גם אתהפכא חשוכא לנהורא, ועד שבמקום החושך דוקא נעשה הגילוי דבחי' „ישת חושך סתרו"^עח, בחי' שלמעלה מגדר גילוי^עט, העלם העצמי, ועד לבחי' עצם (האור ו)המאור, ועד לבחי' העצמות ממש.

וענין זה (העילוי שנעשה ע"י הפיכת החושך*8)) מרומז במגילת אסתר:

בשמה של המגילה — מגילת אסתר — מודגש הענין דהעלם והסתר, כמארז"ל^פא „אסתר מן התורה מנין, שנאמר^פב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", ועד כדי כך, שבכל המגילה לא נזכר אפילו שם א' משמותיו של הקב"ה^פג, לא השמות הקדו־348שים (אפילו לא השמות שלמטה משם הוי'), ואפילו לא כינויים בלבד, כגון חנון ורחום וכיו"ב. והתחלת המגילה — „ויהי בימי אחשורוש", שכל פרטי הענינים שבמגילה^פד קשורים ושייכים ל"ימי אחשורוש", מלך גוי, מלך פרס, שנקרא „אחשורוש" ע"ש ש"הושחרו פניהם של ישראל בימיו כו'"^פה.

ואעפ"כ, במעמד ומצב של העלם והסתר דוקא מתגלית מעלת עבודתם של ישראל בכח עצמם, שנעשית שלימות הקבלה דמ"ת, „קיימו וקבלו היהודים"^פו, „קיימו מה שקבלו כבר", „שהי' מסירת נפש בכל ישראל מעצמם שלא ע"י התעוררות מלמעלה", בחי' הביטול ומס"נ שלמעלה מטעם ודעת, בחי' הגורל^פז, „פור^פח הוא הגורל"^פט, ע"ד ובדוגמת עבודת הגורלות דיוהכ"פ^צ, אחת בשנה^צא, שבו מאיר גילוי בחי' היחידה, אחת שבנפש, שהיא בבחינת „יחידה לייחדך"^צב, שמתאחדת עם בחי' יחיד, עד למהותו ועצמותו ית', ולכן לא נזכר במגילה שמו של הקב"ה, כיון שהגילוי דפורים הוא מעצמותו ית' שלמעלה משמות ותוארים^צג.

וגילוי זה נמשך וחודר „בימי אחשורוש" — שגם בעולם התחתון שהוא תחת השפעת גדרי הזמן והמצבים ד"אחרית" ו"ראשית" ומה שביניהם, מתגלית בעלותו של כאו"א מישראל על העולם באופן ש"אחרית^צד וראשית שלו"^צה, עי"ז שמתגלה אצלו הנקודה שלמעלה ומאחדת ב' הקצוות ד"אחרית וראשית"; ולא עוד אלא שע"י גילוי זה מתהפכים הענינים הבלתירצויים שבעולם — „ונהפוך^צו הוא אשר349ישלטו היהודים המה בשונאיהם"^צז, ועד ש"רבים^צח מעמי הארץ מתיהדים"^צט, מעין ודוגמת השלימות דאתהפכא לעתיד לבוא ש"אהפוך^ק אל עמים וגו'"^קא, ובלשון חז"ל^קב „מיסמך גאולה לגאולה", שמגאולת פורים באים לגאולת פסח^קג, שכוללת הגאולה העתידה, עלי' נאמר „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^קד.

ויש לומר, שהשייכות לגאולה העתידה נרמזת גם בסיומה של המגילה — „וישלח ספרים אל כל היהודים . . דברי שלום ואמת"^קה, ועד לסיומה וחותמה ממש „שלום לכל זרעו"^קו — אהבת ישראל ואחדות ישראל^קז, ע"י גילוי בחי' היחידה שהיא אצל כל בנ"י בשוה, ועי"ז מבטלים סיבת הגלות^קח, ובהבטל הסיבה בטל המסובב (הגלות), ויתירה מזה שמתהפך לטוב189), שאז נעשה ענין ה"שלום" בתכלית השלימות, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו^קי, בחי' היחידה^קיא.

ועד כדי כך גדול העילוי שנעשה ע"י בירור והפיכת החושך — שזהו מהטעמים^קיב שדוקא מגילת אסתר אינה בטילה לעולם^קיג, כפס"ד הרמב"ם^קיד „כל350ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות^קטו של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם . . ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר^קטז וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" — כיון שבירור והפיכת החושך נעשה ע"י גילוי עליון ביותר שאינו מתבטל „כשרגא בטיהרא" גם לגבי מעלת הגילויים דלעתיד לבוא.

י. ויש לקשר הנ"ל עם עילוי נוסף בקביעות שנה זו — שפורים חל ביום ראשון בשבוע:

ובהקדמה — שפורים מותר בעשיית מלאכה (דלא כשבתות וימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה), ומבואר בדרושי חסידות^קיז טעם הדבר — כיון שהגילוי דפורים הוא מ"עצמותו ומהותו ית' שאינו בגדר עלמין כלל", ולכן „אין שייך כלל בחי' שביתה שהוא עליות המדרגות שהרי מעלה ומטה שוין אצלו לגמרי, שהעשי' גשמית עם ח"ע שניהן שוין ממש כלא חשיבי", ולכן נמשך ומתגלה ביום שמותר בעשיית מלאכה.

וענין זה הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דפורים ביום ראשון בשבוע — שנקרא „יום אחד", „שהי' הקב"ה יחיד כעולמו"^קיח, דאף שביום ראשון נבראו „כל תולדות שמים וארץ . . את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'"^קיט, ה"ז באופן שמאיר בהם בגילוי „יחידו של עולם", עד שניכר ונרגש ש"הקב"ה יחיד בעולמו"^קכ, ודוגמתו בכל יום ראשון בשבוע, ש"כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו יום א' של ששת ימי בראשית כו'"^קכא.

וכמודגש גם בשירו של יום — „בראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו (יחידי)"^קכב. ולהעיר, שמזמור זה אומרים גם בר"ה, שאז מכתירים את הקב"ה ל"מלך על כל הארץ"^קכג, ועד לגילוי מלכותו של הקב"ה בעולם בתכלית השלימות — „ה' ימלוך לעולם ועד"^קכד, „לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו".

יא. והמעשה הוא העיקר^קכה:

יש להתחזק ולהוסיף ביתר שאת וביתר עוז — „קיימו מה שקבלו כבר" — בכל עניני תומ"צ, ובלשון הכתוב במגילת אסתר^קכו: „ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", „אורה זו תורה כו' ויקר אלו תפילין"^קכז („הוקשה^קכח כל התורה כולה351לתפילין"), שעי"ז ניתוסף גם ב"אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו^קכט.

ומתחיל משבת שלפני וסמוך לפורים, בענינים המותרים ביום השבת^קל, ועאכו"כ בימי הפורים עצמם (כולל גם שושן פורים), והמשכם בימים שלאחריהם, שהרי, מ"ש^ל „ולא יעבור" הוא בנוגע למקרא מגילה (שאין לקרותה לאחרי יום ט"ו)^קלא, משא"כ בנוגע לשאר עניני הפורים^קלב, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, ומשתה ושמחה, הרי, אף שקיומם צ"ל בימי הפורים דוקא, מ"מ, תוכנם וענינם נמשך גם בימים שלאח"ז במשך כל השנה כולה: אהבת ישראל ואחדות ישראל (התוכן דמשלוח מנות איש לרעהו^קלג), צדקה (התוכן דמתנות לאביונים)^קלד, ושמחה של תורה ושל מצוה, כולל גם התוועדויות של שמחה, כפס"ד הרמ"א בסיום וחותם חלק ראשון ד"אורח חיים": „וטוב לב משתה תמיד"^קלה.

וכדאי שיערכו (לכל הפחות) שלש התוועדויות בקשר לימי הפורים — כדי ששמחת פורים תהי' באופן של „חזקה", להמשיך השמחה על ובכל השנה כולה, שמחה של תורה שמחה של מצוה, כולל גם התוועדויות חסידיות בכו"כ הזדמנויות [לא רק בשמחת אירוסין ונישואין, ברית מילה ופדיון הבן וכיו"ב (דמאי קמ"ל), אלא גם בימי הולדת^קלו וכיו"ב], כידוע גודל המעלה דהתוועדות חסידית מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל, „מה טוב מה נעים שבת אחים גם יחד"^קלז, כה"פתקא אשר משמי שמיא נחיתא" שהפעולה של התוועדות חסידית גדולה יותר מפעולתו של מלאך מיכאל שרם של ישראל^קלח,352נוסף על התועלת שבה בנוגע לקבלת החלטות טובות (והתחלת קיומן בעת ההתוועדות עצמה) בנוגע לכל עניני תומ"צ.

ויה"ר שעוד לפני ימי הפורים, בזמן המנחה דיום הש"ק, יקויים כבר ה"מסמך גאולה לגאולה" בסדר הפוך — שמהגאולה האמיתית השלימה באים לגאולת פורים, ואז יראו בגלוי ובפועל ש"ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

ואז תהי' גם ההתוועדות דימי הפורים (ובימים שלאח"ז) בתכלית השלימות — ההתוועדות דכל בנ"י יחד, „עם אחד"^קלט, „מנער^קמ ועד זקן טף ונשים ביום אחד"^קמא, כולל גם כל בנ"י שבכל הדורות, „הקיצו ורננו שוכני עפר"^קמב, ומרדכי ואסתר עמהם, ומשה^קמג ואהרן עמהם^קמד, וכ"ק מו"ח אדמו"ר^קמה נשיא דורנו עמהם, ועד להתוועדות דבנ"י עם הקב"ה — „ונועדתי שמה לבני ישראל"^קמו, „אתועד עמם בדיבור כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם"^קמז, בביהמ"ק השלישי, בית נצחי^קמח, לעד ולעולמי עולמים^קמט.

וכל זה — באופן שמראה באצבע ואומר זה (ע"ד מ"ש „זה יתנו"), הן בנוגע לכל בנ"י^קנ, והן בנוגע להקב"ה, כמ"ש^קנא „ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה ה' קוינו לו גו'", כי, „לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"^קנב.