משיחות ש"פ מקץ, זאת חנוכה ה'תש"נ

א. מהמיוחד בימי חנוכה בשנה זו^א — שיש בהם שתי שבתות: בקביעות שנה זו חל יום ראשון דחנוכה בשבת^ב, ובמילא חל גם יום השמיני דחנוכה, „זאת חנוכה", בשבת^ג.

ויש להוסיף בהקשר שבין יום ראשון ליום שמיני דחנוכה (נוסף לכך ש"נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"^ד) — ששניהם כוללים כל ימי חנוכה, שביום הראשון כלולים כל השמונה ימים בכח (שבו נמצא פך השמן שהדליקו ממנו כל שמונה הימים^ה), וביום השמיני ישנם כל השמונה ימים בפועל, ובפרט במנהגנו — להדליק בו כל שמונת הנרות שכנגד שמונת הימים היוצאין^ו.

וכנרמז גם בקריאת התורה בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח^ז — שביום הראשון קורין ע"ד „חנוכת המזבח ביום המשח אותו"^ח, וביום השמיני קורין „זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"^ט, ובלשון המדרש^י „העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון, וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון", אלא שביום ראשון כלולים כל הקרבנות בכח, וביום האחרון ישנו הסך־הכל דכל הקרבנות בפועל^יא.

וכיון שיום הראשון ויום השמיני כוללים כל ימי חנוכה, מובן, שכשקביעותם בשבת ה"ז מדגיש את השייכות דכל ימי חנוכה לשבת; ומקביעות זו למדים שישנה שייכות דחנוכה לשבת^יב גם בשאר השנים שהקביעות דיום ראשון ויום שמיני דחנוכה היא באמצע השבוע.

ויש לבאר הלימוד וההוראה מחנוכה שחל תחלתו וסיומו בשבת בנוגע לכללות201העבודה בקיום התומ"צ, „נר מצוה ותורה אור"^יג, במשך כל השנה כולה^יד, כדלקמן.

ב. ובהקדים הביאור בענינו העיקרי של חנוכה — „מאי חנוכה (על איזה נס קבעוה) . . בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים"^ו — נס השמן:

ידועה קושיית הבית־יוסף^טו „למה קבעו ח' ימים דכיון דבשמן שבפך הי' בו כדי להדליק לילה א'^טז נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' הלילות". וא' התירוצים על זה — שהנס דיום הראשון הוא שמצאו פך השמן^יז.

אבל כו"כ מפרשים אין מביאים תירוץ זה, ובטעם הדבר יש לומר — כיון שמציאת פך השמן אינה נס גלוי, ובפרט בהשוואה להנס ש"לא הי' בו אלא להדליק יום אחד . . והדליקו ממנו שמונה ימים"^יח, ועד שאפשר הי' לומר שהי' זה באופן טבעי, דכיון שהי' הפך „בהצנע"^יט, ויתירה מזה, „שהי' מונח בחותם בקרקע"^כ, לא הבחינו בו היונים ולא טמאוהו^כא.

וצריך ביאור: למה עשה הקב"ה נס השמן באופן שהתחלתו (מציאת פך השמן שממנו הדליקו שמונה ימים) תהי' כמו דבר טבעי, והמשכו יהי' נס גלוי: אם רצונו של הקב"ה שיהי' נס — היתה צ"ל גם ההתחלה באופן דנס (שירד פך שמן מן השמים), ואם רצונו של הקב"ה שהנס יהי' כמו דבר טבעי — הי' צ"ל כן בכל הימים שלאח"ז, עי"ז שימצאו שמן טהור בכמות שתספיק (בדרך הטבע) לשמונה ימים?!

ג. ויש לבאר זה ע"פ הסיפור הידוע^כב אודות רבינו הזקן בעת מאסרו^כג, שכאשר הוליכוהו בספינה ממקום למקום, ביקש מהפקיד שיעמיד הספינה כדי שיוכל לקדש הלבנה מעומד^כד, וכשסירב, אמר לו202רבינו הזקן שאם ירצה יעמיד הספינה בעצמו, וכשהפקיד עמד בסירובו, עמדה הספינה מלכת, ואמר רבינו הזקן „הללו את ה' מן השמים", עד הברכה, ולא אמר הברכה עצמה, ואז המשיכה הספינה ללכת, ואח"כ ביקש עוה"פ מהפקיד להעמיד הספינה, וכשהפקיד העמיד את הספינה קידש רבינו הזקן את הלבנה.

ונשאלת השאלה^כה — ע"ד ובדוגמת השאלה האמורה בנוגע לנס חנוכה:

כיון שרבינו הזקן הי' יכול לעשות ועשה כן בפועל נס שהספינה תעמוד מעצמה — למה ביקש מהפקיד שיעמיד הספינה? ועוד ועיקר: לאחרי שכבר העמיד הספינה באופן נסי — הי' לו (לכאורה) לנצל הנס ולקדש אז הלבנה, ולמה אמר רק המזמור „הללו את ה' מן השמים", ולא קידש הלבנה מיד? ולאחרי ש(נסתיים הנס ו)הספינה המשיכה ללכת, חזר וביקש מהפקיד שיעמיד הספינה? אף שאפשר שגם לאחרי שראה הפקיד בעיניו שהספינה עמדה מעצמה יתכן שלא יתרצה להעמיד הספינה^כו, ויצטרך לפעולה נוספת^כז (ואולי לנס נוסף) כדי לקדש הלבנה?!

והביאור בזה^כח — ע"פ הידוע שקיום מצוה צריך להיות בדרך הטבע (ולא בדרך נס)^כט, ויתירה מזה, לא רק קיום המצוה עצמה, אלא גם ההכנה המוכרחת להמצוה צ"ל בדרך הטבע, ולכן רצה רבינו הזקן שהפקיד יעמיד הספינה מרצונו, כדי שגם ההכנה למצוה תהי' בדרך הטבע, ולא עוד, אלא, שגם לאחרי שהוצרך להעמיד הספינה באופן נסי (כיון שהפקיד סירב להעמידה), לא קידש הלבנה, אלא המתין וביקש עוה"פ מהפקיד להעמיד הספינה, כדי שההכנה למצוה תהי' באופן היותר קרוב לדרך הטבע (אף שיש בזה מעין ודוגמת נס, כיון שהסכמת הפקיד להעמיד הספינה (היפך רצונו הקודם) היתה רק לאחרי שראה שרבינו הזקן העמיד הספינה באופן נסי).

ד. ועד"ז י"ל בנוגע לנס השמן בחנוכה:

מהטעמים לנס השמן (אף שע"פ דין מותר להדליק בשמן טמא כיון שטומאה הותרה או דחוי' בציבור^ל) — כדי להראות חיבתן של ישראל שמקיימים המצוה בשמן טהור^לא.

אמנם, כיון שהמצוה (וכן ההכנה למצוה) דהדלקת המנורה צ"ל (כמו כל המצוות) ע"פ דרך הטבע^לב, לכן, גם כשהקב"ה עושה נס כדי להראות חיבתן של203ישראל שמדליקים בשמן טהור^לג, עושה הנס באופן שקיום המצוה יוכל להיות בדרך הטבע, שאז קיום המצוה בשלימות^לד.

ולכן היתה התחלת (ועיקר) הנס ביום הראשון באופן ש"מצאו . . פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול" („בהצנע", „מונח בחותם בקרקע"), ולא באופן שירד פך שמן מן השמים וכיו"ב — מציאת הפך הוא באופן טבעי.

וגם בז' הימים שלאח"ז שבהם הי' נס גלוי („לא הי' בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים") — הי' זה באופן השייך לשמן זית טבעי:

להדעות שניתוסף בכמות השמן (ש„נשאר הפך מלא כבתחילה", או ש"בבוקר מצאו הנרות מלאים שמן"^לה) — התוספת כדין העיקר^לו, שמן זית טבעי.

ולהדעות שניתוסף באיכות השמן (ש"חילקו שמן שבפך לח' חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק א' והי' דולק עד הבוקר"^לז, או ש"שפכו כל השמן במנורה ושמינית ממנו נדלק בכל לילה"^לח) — זה שנתחזק כח השמן מוסיף באיכות וכח שמן זה^לט, שמן זית טבעי^מ.

ה. ויש לומר, שבנס השמן דחנוכה מודגש ענין כללי ועיקרי בנוגע לכללות קיום התורה ומצוותי' („נר מצוה ותורה אור") — שהקב"ה עושה שטבע העולם יהי' באופן הראוי ומוכשר לקיום התומ"צ.

ו. ויש להוסיף בהאמור שבנס השמן דחנוכה מודגש שטבע העולם נעשה ראוי לקיום המצוות — שבענין זה נכללת גם הנתינת־כח לקיום המצוות בתכלית השלימות, בגאולה האמיתית והשלימה.

ז. ויש לומר, שבנס השמן דחנוכה ישנו חידוש נוסף — נתינת־כח מיוחדת שטבע העולם יהי' ראוי להשלימות דגאולה העתידה:

בטעם הסמיכות דפרשת המנורה לפרשת הנשיאים (כמודגש גם בקריאה "זאת חנוכה", שלאחרי הסךהכל דקרבנות הנשיאים קורין פרשת המנורה) מפרש רש"י^נו: „לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". והעילוי דהדלקת המנורה לגבי קרבנות הנשיאים („שלך גדולה משלהם") — איתא במדרש^נז „הקרבנות כל זמן שביהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו . . אינן בטלין לעולם". ומקשה הרמב"ן^נו: „דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות"? ומתרץ, „לא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו".

ויש לומר, שיש מעלה ויתרון בהשייכות דנרות חנוכה לנרות המקדש^נח לגבי השייכות ד"ונשלמה פרים שפתינו" להקרבת קרבנות הנשיאים במשכן^נט (שלכן נאמר ש"הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו . . אינן בטלין לעולם", גם כאשר הקרבנות בטלין), ומהטעמים לזה — כיון שבנרות חנוכה נרמזת השלימות דהדלקת המנורה בביהמ"ק בגאולה206העתידה, כידוע שמספר שמונה נרות רומז על הגאולה העתידה („של ימות המשיח — שמונה"^ס), שאז תהי' הדלקת המנורה באופן נצחי שלא יבטל לעולם.

ועפ"ז י"ל, שבנס השמן דחנוכה נכללת גם הנתינת־כח שטבע העולם יהי' ראוי להשלימות דגאולה העתידה — כיון שנס השמן הוא ש"מצאו . . פך אחד של שמן . . והדליקו ממנו שמונה ימים", היינו, שמצד טבע העולם (נס שקשור ושייך לטבע העולם) היתה אפשרות להדלקת המנורה במשך שמונה ימים, ולכן קבעו היו"ט לשמונה ימים, ושידליקו בו שמונה נרות, שבזה נרמז שטבע העולם נעשה ראוי^* להשלימות דלעתיד לבוא, בדוגמת מספר שמונה, שומר ההיקף^סא, למעלה משבעת ימי ההיקף, שבעת ימי הבנין (טבע העולם), וביחד עם זה, יש לו שייכות אליהם, שה"ה שומר ההיקף^סב.

ח. ויש לומר, שענין זה (שנס השמן דחנוכה כולל הפעולה בטבע העולם שיהי' ראוי לגאולה העתידה) נעשה בפרט ע"י העבודה דהפצת המעיינות (פנימיות התורה, בחי' השמן שבתורה^סג) חוצה — עבודה שחיובה בזמן הזה, וביחד עם זה, קשורה במיוחד עם השלימות דגאולה העתידה:

הפצת המעיינות חוצה היא מעניני העבודה השייכים לזמן הזה — „כמ"ש האריז"ל . . (ש)בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"^סד, ועאכו"כ לאחרי התגלות תורת החסידות ע"י הבעש"ט והמגיד, ועד להתגלות תורת חסידות חב"ד ע"י רבינו הזקן (ובפרט לאחרי הגאולה די"ט כסלו^סה), ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומם, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שהכריז שהעבודה דהפצת המעיינות חוצה היא המצוה המיוחדת שהזמן גרמא, צ־השעה, בדורנו זה;

וביחד עם זה, קשורה העבודה דהפצת המעיינות חוצה עם השלימות דגאולה העתידה — כידוע שע"י הפצת המעיינות חוצה אתי מר דא מלכא משיחא^סו, וטעם הדבר, כיון שהפצת המעיינות חוצה היא התחלה מעין ודוגמת שלימות הגילוי דפנימיות התורה ע"י משיח צדקנו^סז.

ובענין זה מודגשת ביותר הנתינת־ח דנס השמן שבחנוכה — „מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"^ו, היינו, שהשמן שבתורה, פנימיות התורה, מאיר גם בחוץ, „עד דכליא ריגלא דתרמודאי"^ו, שפועל בחוץ שאין חוצה ממנו — שטבע העולם הוא באופן הראוי לעבודה דהפצת המעיינות חוצה, הן מצד החיוב לעסוק בעבודה זו בזמן הזה (כמו שטבע העולם ראוי לקיום כל המצוות שחיובן בזמן הזה), והן מצד ההכנה להשלימות דגאולה העתידה (שהרי בחנוכה נכללת גם הנתינת־כח להשלימות דגאולה העתידה).

207ט. ובזה גופא — י"ל שעיקר הפעולה דהכשרת טבע העולם להפצת המעיינות חוצה התחילה עם בוא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו למדינה זו:

בבוא כ"ק מו"ח אדמו"ר למדינה זו — הפצת המעיינות חוצה היא מחצי כדור התחתון, אשר, עם היות שמ־תורה הי' בחלק דכדור העליון^סח, מ"מ, ממנו מתפשטים המעיינות ובאים באופן של הפצה בכל קצוי תבל, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, ע"י פעולתו של נשיא דורנו, הנשיא דתורת החסידות, שהחדיר גילוי המעיינות במציאות העולם, ועד כדי כך, שהפצת המעיינות חוצה נעשית ממקום בעולם שבו לא הי' מתורה, שבזה מודגש יותר שהעולם עצמו (מצד ענינו הוא) נעשה באופן שראוי להפצת המעיינות חוצה.

י. ובכהנ"ל יש נתינת־כח מיוחדת מהקביעות דימי חנוכה בשנה זו — שיום ראשון ויום שמיני דחנוכה (הכוללים כל ימי חנוכה) הם ביום השבת:

ענינו של יום השבת הוא — ש"כל מלאכתך עשוי'"^עז, היינו, שהמלאכה בבירור וזיכוך עניני העולם („מלאכתך") עשוי' כבר, ובמילא, נעשה טבע העולם באופן נעלה יותר, ראוי לעניני קדושה — ע"ד האמור לעיל בנוגע לנס השמן דחנוכה, ובהדגשה יתירה בחנוכה שחל בשבת.

ומחנוכה שחל בשבת נמשך על ובכל הימים שלאח"ז (נוסף על ההמשכה מראש השנה שחל בשבת) — שהעבודה בכל עניני „נר מצוה (קיום המצוות) ותורה אור" (לימוד התורה, נגלה ופנימיות) חדורה בהפעולה דשבת וחנוכה (וצירוף שניהם), שטבע העולם^עח הוא באופן הראוי לקיום התומ"צ בשלימות, ועד להשלימות דלעתיד לבוא, המרומזת בחנוכה (כנ"ל ס"ז), וכן בשבת — השייך ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"^עט.

ובלשון הכתוב — „כי תבואו אל הארץ^פ גו' ושבתה הארץ שבת לה'"^פא, וההסברה בזה [דלכאורה, הסדר הוא שתחילה צ"ל „שש שנים תזרע שדך גו'", ואח"כ „ושבתה הארץ שבת לה'", ועד"ז בכל שבוע, „ששת ימים תעבוד גו' (ואח"כ) ויום השביעי שבת לה'"^פב, ואמרו חז"ל^פג „מי209שטרח בערב שבת^פד יאכל בשבת"] — שכבר בהתחלת העבודה צ"ל חדור בענין השבת, ועי"ז ממשיך קדושת השבת בעניני החול^פה. ועוד ועיקר — בנוגע לדורנו זה — שעניני העבודה דשש שנים גו' נעשו ונשלמו כבר בשנים שלפנ"ז, ע"י העבודה דדורנו זה, ועאכו"כ בצירוף עניני העבודה דדורות שלפנ"ז (שישנם בפועל גם בדורנו זה כיון ש"תחת אבותיך יהיו בניך"^פו), ובמילא, צ"ל „ושבתה הארץ שבת לה'" — „יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" — תיכף ומיד.

ובכל זה ניתוסף גם העילוי דכללות השנה — תש"נ, „תהא שנת נסים", „נס הוא לשון הגבהה והתנשאות . . מאד נעלה כמו הנס על ההרים"^פז, היינו, שטבע העולם עצמו נעשה באופן של נס והרמה, אפילו בימות החול, ועאכו"כ בשבת ובחנוכה, ובצירוף שניהם יחד, שבודאי נעשה העולם כולו ראוי להשלימות דהנס העיקרי — גאולה העתידה.

יא. והמעשה הוא העיקר^פח:

בעמדנו ביום הש"ק זאת חנוכה, סיום וחותם ימי חנוכה, צריך כאו"א מישראל לקבל החלטות טובות להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני „נר מצוה ותורה אור", החל מלימוד התורה, הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה, ובפשטות — להוסיף בלימוד התורה בשופי, הן באיכות הלימוד והן בכמות הזמן, עי"ז ש„גוזל" מהזמן שעוסק בעניני פרנסה, ובודאי ימציא לו הקב"ה ריבוי כסף וזהב עבור כל צרכיו, הידור בקיום המצוות, שכר לימוד עבור בניו ובנותיו, נדוני' ומתנות לנישואי בניו ובנותיו, נוסף על כל המצטרך להנהגת הבית באופן של הרחבה, כפי שראוי לכאו"א מישראל, בני אברהם יצחק ויעקב^פט.

ועד"ז בנוגע להתעסקות בהפצת התורה והיהדות ובפרט הפצת המעיינות חוצה^צ — שההתעסקות בזה צריכה להיות מבלי לגרוע ח"ו מפני ההוצאה שבזה, כיון שבודאי ימציא הקב"ה ריבוי כסף וזהב ככל המצטרך, וכאמור, שטבע העולם ראוי להשלימות בהפצת המעיינות חוצה, ועד שהכסף והזהב ישנו כבר „במזומן" (אלא שיכול להיות בכמה אופנים — שנמצא בכיסו, או ע"ג המדף, או שצריך לילך למקום מסויים כדי ליקח הכסף וזהב שניתן כבר לרשותו).

ומה טוב — שיתחילו בזה ביום הש"ק, ע"י עריכת התוועדות נוספת (לאחרי מנחה) בזמן „רעוא דרעוין"^צא, וכן במוצאי שבת, „סעודתא דדוד מלכא משיחא"^צב (ובימים הסמוכים), שבהם יוסיפו בלימוד פנימיות התורה, ויקבלו החלטות טובות בנוגע לימים שלאח"ז: להוסיף בלימוד פנימיות התורה ובהפצת המעיינות חוצה, ביחד עם ההוספה בנגלה דתורה, בקיום המצוות בהידור, ובכל עניני טוב וקדושה.

210ומפקחין על צרכי ציבור בשבת^צג — בנוגע למנהג ישראל לתת מעות חנוכה לבנים ובנות^צד, שאלה שלא קיימו מנהג זה (בשלימות), ישתדלו להשלים בימים הסמוכים לחנוכה, וכל המקדים ה"ז משובח,

ובמיוחד בנוגע להחינוך כפשוטו^צה — להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בחינוך הבנים והבנות^צו (נוסף על חינוך עצמו), בתכלית ההידור והשלימות.

ובודאי יפרסמו הדברים בכל מקום ומקום, והעיקר — שהדברים יפעלו פעולתם במעשה בפועל.

יב. ויה"ר — והוא העיקר — שהדיבור וההחלטה בכהנ"ל ימהרו ויזרזו ויביאו תיכף ומיד את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

ובפשטות — שבשבת זה עצמו זוכים לראות חנוכת המזבח, ומראה באצבעו ואומר „זאת חנוכת המזבח", בביהמ"ק השלישי, „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"^צז, כולל — חינוך המנורה, „אין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותי' בין הערביים"^צח, „בהעלותך^נו את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"^צט, ע"י אהרן הכהן שידליק המנורה של משה^ק, שהרי ברגע הראשון של הגאולה יהיו „משה ואהרן עמהם"^קא, ביחד עם מעשה ידי משה שהם נצחיים^קב ויתגלו בשלימותם בגאולה העתידה^קג.

וכמודגש בפרשת השבוע — „מקץ", שקשור ורומז על כל עניני קץ^קד, „קץ הימים" ו"קץ הימין"^קה,

ומיד לאח"ז באים למ"ש בפרשה שמתחילין לקרוא בתפלת מנחה — „ויגש אליו יהודה"^קו, ההגשה והחיבור דיהודה ליוסף (שרומז על הקב"ה ובנ"י^קז) באופן ש"אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביני־211הם"^קח, וכמ"ש^קט „ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", דיש לומר, ש"שמו" קאי גם על ישראל, כמארז"ל^קי „עתידין צדיקים צדיקים"^קיא) שנקראין על שמו ישראל וקב"ה כולא חד^קיב. ס, כא. סנהדרין ר"פ חלק.

וח"ג עג, א.