משיחות ימים הראשונים דשנת תש"נ — — יום א' דראש השנה (יום שבת קודש),

א. בנוגע צו ראש השנה געפינט מען, לכאורה, צוויי הפכיים:

די עבודה פון אידן בראש השנה באַשטייט אין „תמליכוני עליכם"^א, קרוינען דעם אויבערשטן אַלס קעניג — „מלך ישראל"^ב און „מלך על כל הארץ"^ג. און ס'איז ידוע אַז הכתרת המלך וקבלת מלכותו איז דוקא דורך דעם ביטול בתכלית פון די וועלכע זיינען ממליך דעם מלך, דורך דעם וואָס זיי גיבן זיך אינגאַנצן איבער און וואַרפן זיך אינגאַנצן אונטער צום מלך, ביז מען פילט גאָרניט די אייגענע רצונות, וואָס דער ביטול רופט אַרויס באַם מלך ער זאָל „אָננעמען" די הכתרה^ד.

לאידך איז ראש השנה דער יום הדין אויף אַלע צרכי האדם, און ניט נאָר ברוחניות נאָר אויך בגשמיות, ואדרבה — דער עיקר הדין בר"ה איז אויף גשמיות (ווי עס שטייט אין הגהות מיימוניות^ה, אַז „אין אדם נידון בר"ה אלא לעניני עוה"ז כו'"), און דערפאַר בעט מען אין די תפלות פון ר"ה אויף בני חיי ומזוני, „כתבנו בספר חיים טובים", „כתבנו בספר פרנסה וכלכלה", וכיו"ב.

וואָס די צוויי ענינים זיינען אַ סתירה איינער צום צווייטן^ו: בשעת אַ איד שטייט אין אַ פולשטענדיקן ביטול (צום מלך) ווי קומט ער טראַכטן און בעטן וועגן אייגענע צרכים, דאָס איז שייך נאָר דאַן ווען ער פילט זיין אייגענע מציאות און פילט וואָס עס פעלט אים?!

לכאורה וואָלט מען געקענט ענטפערן, אַז דאָס וואָס אַ איד בעט בר"ה פאַר זיינע אייגענע צרכים, דאַרף זיין ניט צוליב זיין אייגענע תועלת, נאָר בכדי ער זאָל קענען בעסער דינען דעם אויבערשטן — איז דאָס אָבער פאָרט פאַרבונדן מיט זיין מציאות, אַ מציאות וואָס פילט אַז איר פעלט עפּעס — וואָס דאָס איז היפך פון דעם ביטול בתכלית וואָס דאַרף זיין באַ הכתרת המלך.

ב. אַן ענלעכע שאלה קען מען פרעגן בנוגע צו דעם נאָמען „ראש השנה": ס'איז ידוע דער טעם פאַרוואָס ער ווערט אָנגערופן „ראש השנה" (און ניט תחלת השנה), ווייל^ז ער איז בדוגמא פון אַ ראש (אַ קאָפּ) וועלכער איז אין זיך כולל די חיות פון אַלע אברים, און פירט אָן מיט אַלע אברים אויך נאָך דעם ווי די אברים געפינען זיך יעדערער במקומו; אַזוי אויך ראש השנה, איז אין זיך כולל אַלע טעג פון יאָר (דעמולט — ביום הדין והמשפט — ווערט באַשטימט ווי מ'וועט זיך פירן מיט דעם מענטשן במשך אַלע טעג פון יאָר), און6פירט אָן מיט די טעג פון יאָר אויך ווען מ'געפינט זיך שוין אין זיי.

פאָדערט זיך אַ הסברה: דאָס וואָס דער ראש איז אין זיך כולל דעם חיות פון אַלע איברים איז דערפאַר וואָס ער איז העכער פון זיי, און העכער פאַר די חילוקים צווישן זיי, דערפאַר איז ער זיי אַלע כולל צוזאַמען אַן אונטערשייד צווישן איין אבר מיט דעם צווייטן. בדוגמא ווי אַ מלך (וועלכער ווערט אָנגערופן בשם „ראש"^ח), וואָס איז אין זיך כולל אַלע אנשי העם בשוה (מצד זייער ביטול פאַר דעם מלך); איז וויבאַלד אַז דער ראש איז העכער פאַר ימים פרטיים פון יאָר — ווי איז ער ממשיך חיות אין יעדער יום פרטי לפי ענינו ועבודתו הפרטית, וואָס כל יומא ויומא עביד עבידתי' שלו^ט?

ג. ויש לומר איינער פון די ביאורים אין דעם:

דער כח וואָס אידן האָבן אויף מכתיר זיין דעם אויבערשטן אַלס מלך, קומט פון דעם וואָס אידן (בשרשם) זיינען פאַרבונדן מיט דעם אויבערשטן ווי ער איז העכער פאַר זיין אַ „מלך" (אפילו מלך ישראל ועאכו"כ מלך על כל הארץ), וואָרום אַ מלך איז דוקא אויף אַן עם הנפרד (זרים)^י, און דער אויבערשטער עצמותו ומהותו ית', איז העכער פאַר דעם תואר און גדר „מלך"; און זייענדיק פאַרבונדן מיט דעם אויבערשטן אַליין — ובלשון הידוע, „ישראל וקוב"ה כולא חד"^יא — האָבן אידן דעם כח צו אַרויסרופן דער רצון ותענוג באַ דעם אויבערשטן (עצמותו ית')^יב צו זיין אַ מלך אויף אידן ווי זיי געפינען זיך נשמות בגופים למטה, און אַ מלך אויף דער גאַנצער בריאה.

וויבאַלד אַז בראש השנה טוען אידן אויף די התעוררות התענוג ורצון למלוכה אין עצמותו ית', וואָס ער איז העכער פאַר דעם גדר פון מציאות, און העכער פון התחלקות הפרטים, ועד כדי כך אַז ער איז העכער פון אפילו שולל זיין אַ שייכות מיט מציאות און התחלקות, וואָס שלילת ענין באַווייזט אַז דאָס האָט דערצו אַן ערך ושייכות [ובמכ"ש פון דעם וואָס שטייט אין תניא^יג — „כאומר על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים, שכל השומע יצחק לו, לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשי' גשמית הנתפסת בידים"] — דעריבער איז פאַרשטאַנדיק, אַז צוזאַמען דערמיט וואָס דער גילוי בראש השנה איז העכער פאַר גדר המציאות און גדר פרטים, וואָס דאָס ברענגט אַרויס אַ ביטול פון די אנשי העם צו דעם מלך, איז דאָס ניט שולל זייער מציאות, נאָר אדרבה — דאָס איז כולל און נעמט דורך זייער מציאות, אויך ווי זיי זיינען פרטים אָפּגעטיילט איינער פון דעם צווייטן — וויבאַלד אַז דאָס נעמט זיך פון אַן „אָרט" וואָס איז העכער סיי פון מציאות והתחלקות און סיי פון שלילת והעדר המציאות וההתחלקות.

דוגמא לדבר — בענין התורה והמצוות: צוזאַמען דערמיט וואָס די תורה טיילט זיך אויף פאַרשידענע חלקים, ביז אַז ממונא מאיסורא לא ילפינן^יד וכיו"ב — איז זי אַ תורה אחת (און אַלע חלקי התורה7זיינען חלקים פון איין תורה), ובכמה ענינים קען מען אָפּלערנען פון איין חלק אין תורה אויף אַן אַנדער חלק (נוסף אויף דעם וואָס דורך פאַרשטיין איין ענין אין תורה, קומט צו אין דעם פאַרשטאַנד פון כל התורה). און דער טעם אויף דעם איז — ווייל תורה איז איין זאַך מיט דעם אויבערשטן, „אורייתא וקוב"ה כולא חד"^טו, העכער סיי פאַר דעם גדר פון מציאות והתחלקות, און סיי פאַר דעם גדר פון אחדות, העדר המציאות והתחלקות — דעריבער קומען צוזאַמען אין תורה ביידע זאַכן: אַ תורה אחת, און אַ תורה וואָס באַשטייט פון אַ ריבוי חלקים, „ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר"^טז, „ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"^יז.

אַזוי אויך אין מצוות — רצונו של הקב"ה: נוסף אויף דעם ענין פרטי אין יעדער מצוה, זיינע דינים און תנאים פרטים, לא פחות ולא יותר, וועלכע טיילט אים אָפּ פון אַנדערע מצוות — זיינען אַלע מצוות אַ טייל פון איין כלל, וואָס דערפאַר איז העוסק במצוה פטור מן המצוה^יח. ווי מ'זעט עס בגלוי אין פאַרשידענע מצוות, צום ביישפיל — מצות תשובה, מצות תפלה, וכיו"ב — אַז נוסף צו זיין איין פרט פון כללות המצוות, איז זי כולל אַ ריבוי מצוות, ביז — אַלע מצוות. און אויך דעמולט פאַרבלייבט זי אַ מצוה פרטית; און זייענדיק אַ מצוה פרטית — איז זי בשעת מעשה אויך אַ מצוה כללית. וואָס דער כח אויף דעם חיבור פון די ביידע הפכים אין די זעלבע מצוות — קומט פון דעם אויבערשטן, דער מצווה המצוות, וועלכער איז העכער סיי פאַר התחלקות און סיי פאַר אחדות.

ד. עפ"ז וועט מען אויך פאַרשטיין דעם תוכן פון „תמליכוני עליכם" בראש השנה:

בראש השנה — יום הששי פון מעשה בראשית — איז געווען דער גמר וסוף פון בריאת העולם, וואָס דאָס האָט זיך פאַרענדיקט מיט בריאת כוונת ותכלית כל הבריאה — בריאת אדם הראשון, וועלכער האָט יענעם טאָג ממליך געווען דעם אויבערשטן אַלס מלך דורך זאָגן „ה' מלך גאות לבש"^יט, און דורך זיין רוף צו אַלע נבראים: „בואו ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו"^כ.

און דעריבער איז ביום זה (יום בריאת האדם) נקבע געוואָרן ראש השנה — „זה היום תחלת מעשיך"^כא — דער טאָג ווען אידן (אתם קרויים אדם^כב, זייענדיק בדוגמת אדם הראשון, ביז אַז לפיכך נברא האדם יחידי כו'^כג) זיינען מקיים בקשת השם „תמליכוני עליכם", דורך ממליך זיין דעם אויבערשטן אַלס מלך ישראל און מלך על כל הארץ.

וואָס אין דעם באַשטייט כוונת ותכלית כל הבריאה — צו דאָרטן מגלה זיין אַז דער אויבערשטער איז דער מלך, דער מנהיג און בעה"ב אויף דער גאַנצער וועלט און אַלע אירע באַשעפענישן — גילוי מלכותו ית' ואחדותו ית' בכל העולם.

8דערפון איז מובן, אַז די כוונה פון „תמליכוני עליכם" איז ניט צו שולל ומבטל זיין מציאות העולם (ווייל דעמולט טוט זיך ניט אויף קיין חידוש לגבי דעם מצב וואָס איז געווען קודם הבריאה), נאָר אדרבה — אַז דוקא אין מציאות העולם, אין אַלע פרטי הנבראים ווי זיי שטייען איז זייער ציור, זאָל נתגלה ווערן מלכותו און אחדותו ית'.

[ובלשון הקבלה והחסידות^כד: בראש השנה ווערט אויפגעטאָן בנין המלכות. וואָס מלכות האָט אין זיך צוויי ענינים: זי איז דער ס־הכל (וואָס איז כולל די מציאות) פון אַלע עשר ספירות, וואָס פון זיי ווערט נשתלשל כללות מציאות והתחלקות העולם; זי איז העכער פאַר כל הספירות — כידוע אַז מלכות איז עולה אין כתר^כה, „כתר עליון איהו כתר מלכות"^כו].

וואָס בכדי דאָס אויפטאָן דאַרף מען האָבן אַ כח פון אַן „אָרט" וואָס איז אינגאַנצן העכער סיי פאַר דעם גדר פון מציאות והתחלקות און סיי פאַר דעם גדר פון שלילת והעדר ההתחלקות, כנ"ל.

דעריבער טוט זיך דאָס אויף (הכתרת הקב"ה אַלס מלך על כל הארץ) דורך אַ איד (תמליכוני עליכם) — וואָרום ישראל וקוב"ה כולא חד, האָט ער דעם כח צו אַריינברענגען די אחדות פון דעם אויבערשטן אין מציאות והתחלקות העולם (ריבוי נבראים).

ה. ובכדי אַז אַ איד זאָל דאָס קענען אויפטאָן — האָט ער אין זיך בפרטיות אויך די ביידע ענינים הנ"ל (וואָס זייער חיבור קומט פון אַן „אָרט" וואָס איז העכער פאַר ביידע ענינים): ווי ער איז העכער פאַר דער גאַנצער בריאה (ביז אַז אויך ווי אַ איד געפינט זיך למטה זעט מען ווי ער איז העכער פון די אַנדערע נבראים), און איז אויך כולל די גאַנצע בריאה — „את העולם נתן בלבם"^כז.

ובפרטיות יותר — באַשטייט אַ איד למטה פון צוויי חלקים — אַ נשמה וגוף, און ווי זיי ווערן איין זאַך. ווי אונטערשטראָכן אין יום בריאת האדם (ביום הששי למעשה בראשית) — אַז ס'זיינען געווען צוויי ענינים: (א) „וייצר^כח ה"א את האדם עפר מן האדמה" (דער גוף), און (ב) „ויפח^כח באפיו נשמת חיים", און חיבור שניהם — „ויהי^כח האדם לנפש חי'":

דער גוף האדם (עפר מן האדמה) איז דער טייל פון אַ איד וואָס איז אַ חלק פון מציאות העולם (האדמה); און די נשמה איז העכער פאַר מציאות (העולם) — אַ „חלק אלוקה ממעל ממש"^כט, וואָס העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו^ל. ובכדי מחבר זיין די ביידע זאַכן — דאַרף עס קומען פון אַ העכערן כח (כח המפליא לעשות^לא), העכער פאַר גדר המציאות (גוף), און העכער פאַר דרגת הנשמה ווי זי איז אַ „חלק אלוקה ממעל ממש" (וואָס9דאָס איז אויך אַ דרגא ותואר^לב) — קומען פון עצם הנשמה, וואָס איז איין זאַך מיט דעם אויבערשטן, ישראל וקוב"ה כולא חד.

ועד"ז אויך אין דער נשמה עצמה — איז דאָ דער עצם הנשמה, און ווי די נשמה קומט אַראָפּ אין סדר השתלשלות — „חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי' יחידה"^לג, וואָס הגם אַז יחידה שבנפש איז איין זאַך מיט למעלה — „יחידה לייחדך"^לד, איז זי אַ שם (ותואר) פון דער נשמה^לה, וואָס באַדייט אַ געוויסע דרגא — בחי' „חמישית לפרעה"^לו, וואָס האָט אַן ערך צו די ארבעה שמות שלמטה ממנה^לז; משא"כ „לה" — די נשמה אַליין — איז העכער פאַר כל ענין השמות ודרגות^לה, ע"ד בחי' „פרעה" (דקדושה) דאתפריעון ואתגליין מיני' כל נהורין^לח, וואָס ער איז העכער אויך פאַר בחי' החמישית.

און די צוויי ענינים אין דער נשמה (די חמשה שמות, און „לה") קומען צוזאַמען — וואָס דאָס ווערט אויפגעטאָן דורך דעם וואָס ישראל וקוב"ה כולא חד, העכער סיי פאַר דעם גדר פון התחלקות (חמשה שמות) און סיי פאַר „לה" שלמעלה מהתחלקות — דער עצם אַליין. כמרומז אויך אין פסוק „ונתתם חמישית לפרעה" — וואָס דאָס ווערט אויפגעטאָן דורך יוסף, וואָס יוסף גייט אויף יעדער איד כידוע^לט.

און וויבאַלד אַז אַ איד האָט אין זיך די ביידע ענינים הנ"ל (גדר מציאות וגדר שלמעלה ממציאות) און ענין חיבור שניהם — האָט ער בכח צו ממליך זיין דעם אויבערשטן אַלס „מלך על כל הארץ".

ו. ע"פ הנ"ל איז פאַרשטאַנדיק ווי ראש השנה איז כולל די צוויי ענינים הפכיים — ראש שלמעלה מפרטי ימי השנה, און ביחד עם זה פירט ער אָן מיט די ימי השנה אויך ווי זיי שטייען במקומם אַלס ימים פרטיים — וואָרום בראש השנה ווערט נמשך פון אַן „אָרט" וואָס איז העכער פאַר ביידע דרגות — התחלקות און למעלה מהתחלקות — דעריבער ווערן זיי ביידע נתחבר צוזאַמען.

ועד"ז איז אויך מובן בנוגע צו דער עבודה פון אַ אידן בראש השנה, אַז וויבאַלד אַ איד דערגרייכט דעמולט צו דעם אויבערשטן אַליין, ווי ער איז העכער סיי פאַר מציאות והתחלקות און סיי פאַר העדר המציאות והתחלקות — דעריבער איז צוזאַמען דערמיט וואָס ער שטייט בתכלית הביטול צו מכתיר זיין דעם אויבערשטן אַלס מלך, איז דאָס ניט שולל ומבטל די מציאות פון דעם אידן, נאָר אדרבה — דאָס נעמט דורך און פאַרשטאַרקט זיין מציאות, אַלס נשמה בגוף דאָ למטה, דורך דעם וואָס דעמולט ווערן נמשך אַלע ברכות: אַ כתיבה וחתימה טובה אין זיינע ענינים: ענינים גשמיים,

ז. אין דעם קומט צו בראש השנה בקביעות שנה זו — יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת:

אויך אין שבת איז פאַראַן דער חיבור

פון די צוויי ענינים: שבת איז בדוגמת אַ

ראש — דער ראש השבוע, כמאמר הזהר^מז אַז מיני' מתברכין כולהו יומין (ע"ד ווי ראש השנה, וואָס פון אים ווערט נמשך חיות אויף כל ימי השנה)^מח. און צוזאַמען דערמיט איז שבת העכער פאַר כללות מציאות הזמן (פון די ששת ימי השבוע). [ובלשון הקבלה: שבת איז כנגד ספירת המלכות, וואָס איז דער מקור הבריאה און הכל פון כל הספירות), און איז אויך למעלה פון כל הבריאה, כנ"ל ס"ד]. כידוע די צוויי פירושים אין „ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"^מט ביום השבת: ויכולו מלשון כליון — ביטול ועלי' למעלה מן הזמן (פון שמים וארץ וכל צבאם), און „ויכולו" מלשון שלימות און מלשון כל — שלימות כל מציאות הבריאה (השמים והארץ וכל צבאם)^נ.

ובפרטיות זיינען שבת און ראש השנה צוויי באַזונדערע ענינים. איינער פון די חילוקים ביניהם^מח: שבת (וואָס קומט לאחרי די ששת ימי בראשית) איז בכללות אַן עלי' העכער פון כל מציאות הזמן (דערפאַר ווערט שבת ניט אָנגערופן בשם „ראש", וואָס ווייזט אַז דאָס האָט אַ שייכות צו די ימים שנמשכים ממנו), משא"כ ראש השנה (יום הששי למעשה בראשית) איז בכללות די המשכה אין עולם, מציאות הזמן (אַזוי ווי אַ ראש וואָס פון אים ווערט נמשך די חיות לכל אברי הגוף), ואדרבה — דעמולט איז געווען דער גמר ושלימות הבריאה (בריאת האדם), „וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"^נא.

11ביידע — שבת און ראש השנה — האָבן ביידע ענינים, סיי העכער פאַר מציאות און סיי אַז זיי טוען אויף אַ שלימות אין מציאות (כנ"ל), אָבער בפרטיות, איז שבת פאַרבונדן בעיקר מיט דער עלי' העכער פון מציאות, און ר"ה — בעיקר מיט דער המשכה אין מציאות העולם.

ובקביעות שנה זו, ווען יו"ט של ר"ה חל להיות בשבת — ווערט אויפגעטאָן אַן עלי' סיי אין ראש השנה און סיי אין שבת, דעמולט ווערט נתגלה בשלימות די מעלה הנ"ל (ס"ג ואילך) פון ראש השנה, המשכת עצמותו ית' דורך אידן (ישראל וקוב"ה כולא חד), וואָס טוט אויף דער חיבור פון ביטול במציאות מיט מציאות, און אויך די שלימות פון מעלת יום השבת בחיבור הנ"ל (מ'זעט דעמולט דעם כח פון שבת צו אויפטאָן די המשכה פון תק"ש דורך שבת).

ולהוסיף, אַז דער חיבור פון ר"ה און שבת באַווייזט אויך אויף אַ „דרגא" וואָס איז העכער פאַר ביידע פון זיי, וועלכע האָט בכח צו זיי מחבר זיין; וביחד עם זה, ווערט ניט נתבטל זייער מציאות בפ"ע (ר"ה בפ"ע און שבת בפ"ע)^נב, נאָר אין זייער מציאות עצמה, ווערט נמשך אַ דריטער, העכערער ענין — חיבור שניהם יחד.

[און די שלימות דערפון איז אין מקדש, וואָס דאָרטן איז מען תוקע בשופר אויך ביום השבת^נג — וואָס דאָס באַדייט אַז דער ביטול פון שבת ווערט נמשך אין מציאות אדם התוקע (כמדובר לעיל בארוכה^נד). ויש לומר אַז מעין זה איז אויך דאָ בתק"ש במדינה ביום שני פון ראש השנה (בקביעות שנה זו), וועלכער קומט נאָך און פון יום ראשון שחל להיות בשבת^נה].

ח. אין דעם אַלעם קומט צו אַ הוספה וחידוש בשנה זו — שנת תש"נ, ראשי תיבות „תהא שנת נסים".

ובהקדים: מ'האָט גערעדט מערערע מאָל, אַז בשעת אַ פירוש ורמז אָדער אַ הנהגה וכיו"ב גיט צו אין אהבת ה' ויראת ה' — איז כאָטש דאָס שטייט ניט מפורש אין ספרים, האָט אַן אָרט^נו, און נאָכמער — ס'איז אַ דבר כדאי ונכון, אַז מ'זאָל דאָס אויסנוצן אויף מוסיף זיין אין אהבת ה' ויראת ה', ובפרט אַז דורך דעם קומט צו אין כל התורה ומצוותי', כידוע^נז אַז אהבת ה' איז כולל אַלע מצוות עשה, כולל די מצוה פון „את ה' אלקיך תירא"^נח, וועלכע איז כולל אַלע מצוות לא תעשה^נט.

עד"ז איז פאַרשטאַנדיק בנוגע צו דעם פירוש שנתפשט באַ כו"כ מישראל, אַז דער מספר פון דעם נייעם יאָר „תש"נ" איז ראשי תיבות „תהא שנת נסים" — אַז דאָס איז אַ דבר נכון בשעת דאָס גיט צו אין אהבת ה' ויראת ה', און דורך דעם — אין תומ"צ בכלל, כדלקמן.

12נס איז לשון רוממות והתנשאות^ס, כמ"ש^סא „ארים נסי", „כמו הנס על ההרים"^סב — ווייל אַ הנהגה נסית איז העכער פאַר דער הנהגה טבעית פון דער בריאה (אַזוי ווי אַ נס איז העכער אפילו פון די הרים, וועלכע זיינען העכער פאַר שטח הארץ).

לאידך איז ידוע אַז נס איז מלשון הרמה, ווייל (אַ נס איז ניט בלויז העכער ומושל על הטבע באופן אַז ער איז משדד ומבטל הטבע, נאָר) דורך אַ נס^סג ווערט אַן עלי' והרמה אין טבע, אַז די טבע הבריאה גופא ווערט אויפגעהויבן — ביז צו למעלה מן הטבע.

ויש לומר אַז דאָס איז ע"ד ובדוגמת דער ענין פון ראש השנה און פון שבת, וועלכע זיינען מרומם משאר ימי השנה (די ימי השבוע פון מעשה בראשית), אָבער אין אַן אופן אַז זיי (זיינען ניט מבטל מציאות העולם, נאָר זיי) הויבן אויף מציאות העולם צו זייער דרגא, כנ"ל בארוכה.

ובפרט אַז די ר"ת הנ"ל פון תש"נ איז כולל (תהא שנת) נסים (לשון) רבים [ובפרט אַז דער אות נו"ן האָט אין זיך צוויי נוני"ן, און די גמרא זאָגט^סד אַז אַ וואָרט מיט צוויי נוני"ן באַווייזט אַז „נסי נסים נעשו לו"]. ויש לומר, אַז נוסף צו אַ ריבוי נסים בכמות, גייט דאָס אויך אויף אַ ריבוי נסים באיכות, אַז יעדער נס איז באופן פון „נסים" — נס בתוך נס, נס למעלה מנס וכיו"ב [ע"ד האמור לעיל, אַז דער ריבוי קומט צוזאַמען מיט דער אחדות, וואָס דאָס איז נאָכמער מודגש אין נס בתוך נס, ווי אין באַזונדערע נסים].

על אחת כמה וכמה ווען עס קומען צוזאַמען אַלע דריי ענינים — יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת בשנת תש"נ — שטייט נאָכמער בגלוי, ביתר שאת וביתר עוז, די המשכה פון נסים מלמעלה מעלה, ביז פון אַ „דרגא" וואָס איז העכער פאַר גדר דרגא ומעלה, און דאָס ווערט נמשך און נעמט דורך און הויבט אויף דעם מטה מטה^סה.

ולהוסיף: ע"פ הנ"ל, אַז די המשכה למטה בעולם (פון למעלה מעלה) ווערט אויפגעטאָן דורך אידן, מצד שרש נשמתם — יש לומר, אַז דאָס איז אויך נרמז אין דעם וואָס „תש"נ" איז ר"ת „תהא שנת נשמה"^סו — דער גילוי פון עצם הנשמה — אין די חמשה שמות שנקראו לה, ביז ווי די נשמה איז מלובשת בגוף למטה.

ט. ע"פ הנ"ל יש להוסיף ביאור אין דעם טעם המנהג (ווי געבראַכט אין שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר^סז) צו דערמאָנען בראש השנה די נעמען פון רבותינו נשיאינו — דער בעש"ט, דער מגיד, דער אַלטער רבי,13דער מיטעלער רבי, דער צמח צדק, דער רבי מהר"ש, דער רבי (מהורש"ב) נ"ע, און בדורנו — כ"ק מו"ח אדמו"ר:

אַ נשיא איז כשמו — מלשון התנשאות ורוממות, זייענדיק מנושא ומרומם פון כל ישראל, „ראשי אלפי ישראל שנשמותיהן הם מבחי' ראש ומוח לגבי נשמות ההמון כו'"^סח (בדוגמא ווי אַ מלך וואָס ווערט אָנגערופן ראש העם, ומשכמו ומעלה (איז ער שוין) גבוה מכל העם^סט).

צוזאַמען דערמיט איז „הנשיא הוא הכל" („משה הוא ישראל וישראל הם משה")^ע, דער נשיא איז אין זיך כולל כל בני דורו, און יעדער איד האָט אין זיך אַ ניצוץ פון נשמת נשיא הדור. און דורך דעם נשיא ווערן נמשך אַלע צרכים גשמיים ורוחניים צו אנשי הדור, פון למעלה מעלה (דרגת הנשיא), ביז פון עצמותו ית' (העכער פאַר כל גדר מעלה) עד למטה מטה ממש, אַז אַזוי ווי דאָס איז למעלה מעלה אַזוי ממש ווערט עס נמשך למטה מטה, ביז ממש, אַז מ'קען דאָס אָנטאַפּן מיטן חוש המישוש,

ביז אַז דער נשיא איז אין זיי ממשיך פון זיין התנשאות, און הויבט זיי אויף — „תשא את ראש בני ישראל"^עא (ע"ד הנ"ל אַז דורך אַ נס ווערט אַ הרמה אין און פון טבע).

וואָס דעריבער איז מתאים אַז ביום ראש השנה, וואָס דעמולט איז די המשכה מבחי' ראש, און למעלה מדרגת הראש, אויף און אין כל ימי השנה, ברכות פון למעלה מעלה ביז למטה מטה, אין אַלע צרכים פון אידן, בגשמיות וברוחניות — זאָל מען דערמאָנען די נשיאים, דורך וועלכע עס ווערן נמשך די ברכות והמשכות צו יעדער איד און צו אַלע אידן.

ועאכו"כ בר"ה בשנה זו — וואָס יום ראשון שבו חל להיות בשבת, און שנת תש"נ, ר"ת תהא שנת נסים.

י. ע"פ כל הנ"ל איז פאַרשטאַנדיק דער גודל העילוי פון ראש השנה פון דעם נייעם יאָר: נוסף אויף דעם וואָס דעמולט איז „יורד אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה" (וואָס דאָס איז בכל ראש השנה)^עב, ווערט דער אור חדש פון דעם ראש השנה (שחל להיות בשבת, ושנת תש"נ) נמשך פון אַן „אָרט" וואָס איז נאָך העכער פאַר גדר וציור אור, ביז פון עצמותו ומהותו ית', און דאָס ווערט נמשך בגלוי למטה מטה אין דער מציאות פון אידן ווי זיי זיינען נשמות בגופים דאָ למטה.

און דאָס אַלץ ווערט נמשך גלייך, לאלתר, אין דעם ערשטן רגע פון ראש השנה, נאָר דערנאָך דאַרף אַ איד „פאַנאַנדערפּאַקן די פעקלעך"^עג וואָס ער באַקומט, דורך זיין עבודה באופן פון „ויעקב הלך לדרכו"^עד, דרך התורה והמצוה, ולדרכו דוקא — בקב שלו.

ובפרט דורך דער עבודה — מדה כנגד14מדה — אַלס אַ כלי צו די המשכת הנסים מלמעלה (תהא שנת נסים) — דורך דעם וואָס אַ איד טוט זיין עבודה באופן של נסים, ד.ה. הנהגה למעלה מטבע ורגילותו (אפילו בקדושה)^עה ביז איצטער, ביז כל זה — באופן שלא בערך.

ובפרט לאחרי וואָס אידן האָבן שוין מוסיף געווען בעבודתם ובמיוחד — במשך די דריי יאָר, שנת תשמַח ותשמַח, שנת תַשמ"ט ידיך, און התחלת שנת תש"נ, תהא שנת נסים — דאַרף אין דעם אַלעם איצטער צוקומען נאָך מער, ובאופן של נסים בערך צו דער עבודה שלפנ"ז.

יא. דעריבער איז מען מציע, אַז שטייענדיק אין דעם אָנהויבס פון דעם נייער יאָר תש"נ — זאָל יעדערער מעורר זיין, מעורר זיך אַליין און מעורר אַלע אידן וועמען ער קען דערגרייכן, אַז דער יאָר ווערט אָנגערופן תש"נ, ר"ת תהא שנת נסים, און דעריבער זאָל יעדערער אויף זיך נעמען החלטות טובות ביז צו מוסיף זיין אין זיין עבודה באופן נסי, שלא בערך וויפל ער האָט געטאָן ביז איצטער,

ובכללות — אין אַלע ענינים פון תורה ומצוות, תורה עבודה וגמילות חסדים, ועד"ז — אין דער עבודה פרטית ושליחות פרטית פון יעדערן און יעדערע, כאו"א לפי ענינו הוא.

ובכדי דאָס גלייך אַראָפּברענגען אין אַן ענין פון מעשה בפועל — זאָל יעדערער אויף זיך אָננעמען אַ הידור נוסף אין קיום המצוות, בהתאם צו דעם וואָס כ"ק מו"ח אדמו"ר האָט דער ציילט^עו, אַז „כ"ק אאמו"ר (מהורש"ב) נהג לקבל ע"ע הידור נוסף לפני כל ר"ה", וואָס דער סיפור ובפרט פון אַ נשיא איז אַ הוראה ונתינת כח,

ובפרט אַז ס'איז שוין געווען די פתיחה הדרך בזה דורך דעם רבי'ן נ"ע — צו יעדער איד, ועאכו"כ בראש השנה פון אַ שנה מיוחדת — תש"נ, תהא שנת נסים, דאַרף דער הידור חדש זיין באופן שלא בערך (באופן נסי) לגבי זיין פריערדיקער עבודה.

און דורך דעם וואָס אַ איד איז מוסיף באופן של נסים אין זיין עבודה — איז נוסף לזה וואָס ער מאַכט אַ כלי אויף אויפנעמען די ברכות והמשכות וועלכע זיינען נמשך געוואָרן ברגע הראשון פון ר"ה — קומט אין דעם צו נאָך מערער און מערער ברכות והמשכות במשך כל ימי השנה, אין אַלע צרכים פון אידן — בגשמיות וברוחנית, וברוחניות ובגשמיות גם יחד,

אָנהויבנדיק פון דער גילוי דערפון בשלימות „ליום חגנו" (חג הסוכות), ווען עס ווערן נתגלה אַלע ענינים וועלכע זיינען אויפגעטאָן געוואָרן בראש השנה אין אַן אופן פון „בכסה"^עז, ביז אין אַן אופן פון קליטה בשמיני עצרת (מלשון קליטה^עח) שמחת תורה,

און דערנאָך — ווערן דערפון נמשך די ברכות והמשכות במשך דעם גאַנצן יאָר, כנ"ל אין אַן אופן פון נסים.

כולל ובמיוחד — דער נס העיקרי — די גאולה האמיתית והשלימה, וואָס דעמולט15וועט זיין „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^עט, נסים ונפלאות אפילו לגבי די נפלאות באַ יצי"מ^פ,

און עס ווערט תיכף לתפלת מוסף דר"ה „תקע בשופר גדול לחירותנו"^פא, ובפרט דורך תקיעת שופר פון אידן בראש השנה, כולל — די תקיעה גדולה, וועלכע דער תוקע בלאָזט בכל כחו און איז אין דעם מאריך עד כמה שאפשרי, וואָס דאָס ווערט דער „בכל מאדך"^פב וועלכע איז אַ כלי אויף „תקע בשופר גדול לחירותנו", די חירות פון אַלע אידן, אנשים נשים וטף, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, דער נשיא העשירי, וועלכער איז בחי' יחידה הכללית דכל בנ"י^פג, און דורך אים — ווערט נתגלה יחידה שבנפש כל אחד ואחת מישראל, ביז — גילוי עצם הנשמה, ביז — דער גילוי פון ישראל וקוב"ה כולא חד.

16משיחות ש"פ האזינו, שבת

א. על הפסוק^א „דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" דרשו חז"ל^ב „אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ", שבימים אלו הקב"ה „מצוי" ו"קרוב" לכאו"א מישראל, אפילו „ביחיד", היינו, שמעלת היחיד בימים אלו היא כמו מעלת ה"ציבור" בכל השנה^ג, ועאכו"כ בנוגע ל"ציבור" שמעלתו בימים אלו גדולה יותר מאשר בכל השנה^ד.

ויש לבאר הקשר והשייכות ד"בהמצאו" ו"בהיותו קרוב" לר"ה ויוה"כ — ובהקדמה:

לכאורה יש לפרש לשון הגמרא „עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ" לסימנא בעלמא. ואף שמטעם זה הי' מספיק לומר אלו עשרה ימים בין אחד בתשרי לעשירי בו (וכיו"ב), יש לומר (בדוחק עכ"פ) שכיון שצריך להזכיר ימים אלו מזכירם בשמם המיוחד המורה על מעלתם.

אבל מסתבר יותר לומר שאין זה סימנא בעלמא, אלא, „סימן" שהוא גם טעם ת שובה, ח' תשרי ה'תש"נ

וסיבה להדבר^ה, היינו, שהעילוי ד"בהמצאו" ו"בהיותו קרוב" הוא בגלל היותם „ימים שבין ר"ה ליוה"כ".

ומזה — שעיקר הענין ד"בהמצאו" ו"בהיותו קרוב" שייך לר"ה ויוה"כ^ו, ובנוגע להימים שבינתיים („בין ר"ה ליוה"כ"), הרי, התחלתם וראשיתם (ר"ה) וסיומם וחותמם (יוה"כ) מורה מבטא ומדגיש את הנקודה העיקרית שלהם^ז, עד שנעשים מציאות אחת של „עשרה ימים" שהתחלתם בר"ה וסיומם ביוה"כ, ובגלל המעלה המיוחדת דר"ה ויוה"כ, שהיא גם הנקודה העיקרית בהימים שביניהם (כדלקמן), הקב"ה הוא „מצוי" ו"קרוב" לכאו"א מישראל.

ב. וביאור הענין:

ענינו העיקרי של ר"ה — שישראל מכתירים את הקב"ה למלך, כמארז"ל^ח „אמר הקב"ה . . אמרו לפני בר"ה מלכיות . . כדי שתמליכוני עליכם . . ובמה בשופר", וכנוסח הברכה בתפלות וקידוש היום: „מלך על כל הארץ".

17ועד"ז בנוגע ליוה"כ, ש"שנקרא ג"כ ראש השנה בכתוב^ט, והוא בחי' נשמה ופנימיות"^י — שבו נשלמת הכתרת הקב"ה למלך, ועד שגם הכפרה דיוה"כ („זמן תשובה לכל . . קץ מחילה וסליחה לישראל"^יא) קשורה עם הכתרת הקב"ה למלך, כי, ע"י התעוררות הרצון והתענוג שבענין המלוכה, מתמלאים הפגמים שנעשו ע"י החסרון בקבלת עול מלכותו ית'^יב.

ועד לעיקר ושלימות התגלות מלכותו של הקב"ה — בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד „ה' ימלוך לעולם ועד"^יג, „לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"^יד, שלכן, מודגשת בקשת הגאולה בנוסח התפלות דר"ה ויוהכ"פ, בהפטרה דר"ה [הן בהפטרה דיום א' שסיומה וחותמה „וירם קרן משיחו"^טו, והן בהפטרה דיום ב' שבה נתבארו כו"כ מיעודי הגאולה^טז], ועד לההכרזה בסיום וחותם דיום הקדוש (ודכל העשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ) — „לשנה הבאה בירושלים", היינו, שהגאולה היא תיכף ומיד, ובמילא נהי' לשנה הבאה בירושלים^יז.

ומזה מובן גם בנוגע להימים שבין ר"ה ליוה"כ, שענינם העיקרי, הוא, הכתרת הקב"ה למלך, כמודגש בנוסח התפלה השוה בכל עשרת הימים מר"ה עד יוהכ"פ — „המלך הקדוש", לפי ש"בימים הללו הקב"ה מראה מלכותו כו'"^יח, וכן באמירת „אבינו מלכנו"^יט, שההתחלה בזה^כ „אין לנו מלך אלא אתה". ובלשון הקבלה והחסידות^כא — שבעשרת הימים מר"ה עד יוהכ"פ נעשה בנין המלכות בכל העשר ספירות שבה.

ג. ויש לומר, שע"י התגלות מלכותו ית' בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ נעשה בהם העילוי ד"בהמצאו" ו"בהיותו קרוב":

בענין המלכות מודגש הקירוב שבין המלך להעם — שהעם מקבלים אותו למלך והוא נעשה מלך עליהם^כב, ועד כדי כך, שה"מלך" וה"עם" אינם שני דברים נפרדים שנעשה קשר ושייכות ביניהם, כי אם, שמציאותם תלוי' זה בזה:

בנוגע לה"מלך" — „אין מלך בלא עם"^כג, היינו, שמציאות ה"מלך" תלוי' במציאות ה"עם" שהוא מלך עליהם.

ובנוגע לה"עם" — שקיומו של ה"עם" בתור „עם" הראוי לשמו תלוי' בהמלך ש־18מנהיגם בכל עניניהם, ובלשון הכתוב^כד „אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם", ועד כדי כך, שקיום מציאותו של כאו"א מאנשי העם תלוי' בביטולו להמלך, שלכן, „מאן דמחוי במחוג קמי מלכא", ענשו שלילת קיום זה דמחוי, היפך מציאותו^כה.

ד. ובפרטיות יותר:

במציאות ה"עם" — ב' קצוות: מחד — ריבוי אנשים, שמחולקים זה מזה בדיעותיהם, כשרונותיהם, עסקיהם וכו', ולאידך — לא סתם קיבוץ של ריבוי יחידים, כי אם, שמצטרפים יחדיו להיות „עם אחד" תחת הנהגת המלך, היינו, שהמלך מנהיג את העם, הן בנוגע לכאו"א מאנשי המדינה בעניניו הפרטיים, והן בנוגע להנהגת המדינה כולה, ע"י הצירוף של אנשי המדינה לעם אחד, באופן שכל אחד ממלא תפקידו בהתאם לכחות שלו וכשרונותיו, בתור שר, בתור עבד, במילוי תפקיד שבין שני אלה או כיו"ב, אשר, בצירוף כולם יחד נעשית הנהגת המדינה כולה בשלימות הראוי'.

כלומר, הקירוב שבענין המלוכה הוא לא רק קירוב כללי לכללות העם שמקבלים מלכותו, אלא גם קירוב פרטי לכאו"א מאנשי המדינה, ועד להנהגה בנוגע לעניניו הפרטיים, שעניניו הפרטיים דכאו"א מאנשי המדינה חדורים ונעשים חלק מהכוונה הכללית של המלך בהנהגת המדינה כולה.

בסגנון אחר קצת: הקבלת עול והביטול אל המלך אינה באופן דשלילת המציאות של בני המדינה, תנועה של ריחוק, אלא אדרבה, שהמציאות של בני המדינה נעשית בתוקף גדול יותר, תוקף של „עם", ע"י הקירוב של המלך לכל בני המדינה להנהיגם בכל עניניהם, ועד שנעשים חלק דהמלוכה כולה.

ה. וענין זה מודגש גם בפרשה ש"קורין לעולם קודם ר"ה"^כו — „אתם נצבים היום (דקאי על ר"ה^כז) כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם גו' עד שואב מימיך לעברך בברית גו' למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלקים גו'"^כח — שבה נתבאר ענינו של ר"ה:

במציאותם של בנ"י כפי שנעשים ל"עם" (עי"ז שמכתירים את הקב"ה למלך בר"ה) — מודגשים ב' הקצוות הנ"ל: „נצבים גו' כולכם לפני ה' אלקיכם" — הביטול, שעומדים כולם בהשוואה לפני המלך; וביחד עם זה, „ראשיכם וגו' עד שואב מימיך", „פרט הכתוב עשר מדרגות כו'", הכוללים כל הסוגים דבנ"י^כט — הדגשת ההתחלקות הקשורה עם מציאותם, שזה בבחינת „ראש" וזה בבחינת „רגל"^ל, הן בנוגע להתחלקות דכלל ישראל, והן19בנוגע להתחלקות בכל איש פרטי מישראל^לא.

וטעם הדבר — כיון שהכתרת המלך היא מתוך תנועה של קירוב, „לעברך בברית", „כמו למשל שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם . . (ש)תהי' אהבתם אהבה נצחית בל תמוט עולם ועד"^לב, ולכן, אין זה באופן של ביטול המציאות, אלא אדרבה — „למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלקים", שנעשה אצלם התוקף ד"עם" של הקב"ה, היינו, שהמציאות שלהם, כל פרטי החילוקים ד"ראשיכם גו' עד שואב מימיך", עם כל פרטי הענינים דכאו"א מישראל, מצטרפים למטרה ותכלית אחת — „עם" שמקבל מלכותו של הקב"ה.

ו. עפ"ז יש להוסיף ביאור בקשר ושייכות ד"בהמצאו גו' בהיותו קרוב" ל"עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ":

כיון שמלכותו של הקב"ה על ישראל נעשית מצד (ומבטאת את) הקירוב דהקב"ה לישראל — הרי מובן, שהזמן שהקב"ה „מצוי" ו"קרוב" לכאו"א מישראל, הוא, „עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ", הזמן שבו מתגלה מלכותו של הקב"ה על ישראל, שבה מודגש הקירוב דהקב"ה לכאו"א מישראל, ובלשון הידוע^לג — קירוב המאור אל הניצוץ.

ויומתק יותר הדיוק שהכתוב „דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" הוא „ביחיד" — כיון שהקירוב שבענין המלכות הוא לא רק להכלל דבני המדינה, אלא לכל יחיד ויחיד מבני המדינה (כנ"ל); וביחד עם זה, ישנה גם בימים אלו מעלת הכלל והציבור^לד, כאמור, שמציאותו של היחיד חדורה ונעשית חלק מ"עם" שמקבל מלכותו של הקב"ה.

ויש להוסיף, שהענין ד"בהמצאו גו' בהיותו קרוב" ב"עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ" עצמם הוא בעילוי אחר עילוי מיום ליום^לה, היינו, שמיום ליום הולך וניתוסף במעלת הקירוב, ובפרט לאחר שישנו כבר ה"רוב" דהעשרה ימים, החל מיום הששי^לו (ששה בתשרי), ובפרט לאחר שביעי בתשרי, „רובא דמינכר"^לז,

ועאכו"כ בשבת שובה, שכולל הימים שלפניו (באופן ד"ויכולו"^לח) והימים שלאחריו (שמתברכין ממנו^לט) — כל עשרת הימים,

ועד שבאים ליוה"כ, שבו נעשה הקירוב שבין הקב"ה וישראל בתכלית השלימות — כידוע^מ שיוה"כ הוא יום שנתחייב בחמש תפלות, כיון שמתגלים בו כל החמשה שמות דהנשמה, נפש רוח נשמה חי' יחידה^מא, „יחידה^מב לייחדך"^מג, ועד לגילוי עצם הנשמה (שלמעלה גם מבחי' היחידה)20שקשורה עם מהותו ועצמותו ית' (שלמעלה מכל שם ותואר), „ישראל^מד וקב"ה כולא חד"^מה.

ז. ויש לומר, שבהענין ד"בהמצאו גו' בהיותו קרוב" שב"עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ" נכלל ונרמז גם הקירוב דהקב"ה וישראל כפי שיתגלה בתכלית השלימות לעתיד לבוא^מו (כשתתגלה מלכותו של הקב"ה בתכלית השלימות) — ש"לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"^מז, „עין בעין יראו"^מח, וביחד עם זה, „לא יבטלו במציאות ממש באור ה' הנגלה לעתיד בלי שום לבוש"^מט, שיהיו נשמות בגופים דוקא, ובתוקף המציאות ד"ישראל וקב"ה כולא חד"^נ.

וגם בענין זה יש עילוי מיוחד בשבת שובה^נא — כי, יום השבת בכללותו הוא מעין ודוגמת „יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"^נב (וביום השבת בפרט לאחר חצות, זמן המנחה, „רעוא דרע^* וין"^נג), ועאכו"כ בשבת שובה — ע"פ הידוע^נד ששבת שובה כולל כל שבתות השנה^נה.

ועילוי מיוחד בשנה זו — (א) מצד הקביעות דשבת שובה בשמיני בתשרי^נו, כידוע^נז ש"שמיני" (מלשון שומן, העצם והפנימיות, „עסענץ"^נח) קשור עם הבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות (שנכלל במספר שבע, שבעת ימי הבנין), ומורה על הגאולה^נט, כמרומז גם במארז"ל^ס שכינור21דימות המשיח של שמונה נימין; (ב) מצד העילוי דכללות שנת תש"נ — כהר"ת שנתפרסם בכל תפוצות ישראל: „תהא שנת נסים"^סא, החל מהנס הכי עיקרי — נס הגאולה האמיתית והשלימה, עלי' נאמר^סב „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", „נפלאות" גם בערך להנסים דהגאולה הראשונה ביצי"מ^סג.

ח. ויש לקשר כללות הענין ד"בהמצאו גו' בהיותו קרוב" עם פרשת שבוע זה — ושבכמה שנים קורין בשבת שובה פ' האזינו:

„האזינו השמים גו' ותשמע הארץ", לשון האזנה, מקרוב, ביחס ל"שמים", ולשון שמיעה, מרחוק, ביחס ל"ארץ" — מורה על הקירוב לשמים והריחוק מהארץ^סד.

וצריך להבין: (א) איך שייך שכאשר נמצאים ב"ארץ", נשמה בגוף בעוה"ז הגשמי שאין תחתון למטה ממנו, יהיו במעמד ומצב ד"קרוב לשמים ורחוק מן הארץ"?! (ב) ויתירה מזה — המעמד ומצב ד"קרוב לשמים ורחוק מן הארץ" הוא (לכאורה) היפך הכוונה והתכלית דירידת הנשמה למטה כדי לפעול בארץ דוקא, כיון שנתאווה^סה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא?!

וההסברה בזה — ע"פ המבואר בהמשך הפרשה במעלתם של ישראל, „כי^סו חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו":

כיון שבהיותם בארץ הלזו התחתונה ה"ה „חלק ה'" (שהרי נשמתו של כאו"א מישראל היא „חלק אלקה ממעל ממש"^סז) ו"נחלתו" (נחלה וירושה, שיורש הוא במקום המוריש ממש^סח) — ה"ה במעמד ומצב ד"קרוב לשמים ורחוק מן הארץ".

[וכמודגש בעבודה דכל יום ויום — שהתחלת היום, כשניעור משנתו, היא באמירת „מודה אני לפניך מלך", היינו, שעוד לפני התחלת העבודה, ואפילו לפני נטילת ידים שאינו יכול ורשאי להזכיר שמות הקדושים (בגלל היפך הטהרה)^סט — אומר „מודה אני לפניך מלך", „לפניך" דייקא, הפנימיות דהקב"ה (למעלה אפילו מ"שמים"), כיון שמצד עצם מציאותו ה"ה תמיד „לפניך"; וענין זה נמשך וחודר בכחות הפרטיים ובכל מציאותו — ע"י עבודת התפלה, עד לסיומה וחותמה, „ישבו ישרים את פניך"^ע, הגילוי ד"פניך" באופן של התיישבות בכלים].

22וכיון שמצד עצמם אין להם שייכות ל"ארץ", כי אם ל"שמים", הרי, גם בהתעסקותם בעניני ארץ („ותשמע הארץ") לעשות לו ית' דירה בתחתונים ניכר אצלם הקירוב לשמים (שמצד עצם מציאותם)^עא, ועי"ז ממשיכים ומחדירים ב"ארץ" הגילוי ד"שמים", להיות לו ית' דירה בתחתונים.

ואם הדברים אמורים בכל השנה כולה, על אחת כמה וכמה ב"עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ" עליהם נאמר „דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", שהקב"ה „מצוי" ו"קרוב" לכאו"א מישראל יותר מאשר בכל השנה כולה, ובמילא, מודגש בגילוי יותר בכאו"א מישראל שהוא „קרוב לשמים ורחוק מן הארץ".

ט. ובפרטיות יותר:

ב"האזינו השמים גו' ותשמע הארץ", „קרוב לשמים ורחוק מן הארץ", מודגש גם תוקף המציאות דבנ"י כפי שהם ב„ארץ", היינו, שאין זו תנועה של ביטול המציאות, אלא אדרבה, שנמצאים ב"ארץ" בכל תוקף המציאות, עד שפועלים בה„ארץ" הגילוי ד"שמים".

ועד"ז בפסוק „כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" — שאין זה ביטול המציאות של העם, אלא אדרבה, תוקף המציאות ד"עם" — שהרי הוא „עמו" של הקב"ה, שנרגש וניכר גם הפרט דכאו"א מה"עם" (כנ"ל סד־ה), כמרומז גם בהענין ד"יעקב חבל נחלתו", „השלישי באבות המשולש בשלש זכויות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי ג', כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים"^עב, היינו, שנרגש וניכר בה"עם" הציור הפרטי דג' האבות (חסד גבורה תפארת), כולל גם היותם „עם תליתאי"^עג, כהנים לוים וישראלים^עד, ועבודתם היא (ע"י התורה, „אוריאן תליתאי"^עג, ובפרטיות יותר) בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח^עה, אלא שכל ג' הקוין מתחברים ונעשים ענין אחד, „חבל" אחד.

ויש לקשר זה גם עם הפרשה שקורין בתפלת מנחה, פרשת „וזאת הברכה" — שבה נאמר^עו „ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", היינו, הדגשת תוקף המציאות דישראל בתור „עם", ובאופן שמודגשת גם ההתחלקות שמצד הציור הפרטי שלהם, „שבטי ישראל", ענינו הפרטי של כל שבט ושבט, אלא, שמתאחדים להיות לאחדים כאחד, „בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", ועד שנקראים בשם „ישורון", „בחי' גבוה מאד . . מלשון שיר שהוא מבחי' עגולים"^עז (אחדות שלמעלה מהתחלקות דראש וסוף), שעי"ז „ויהי בישורון מלך".

י. ע"פ האמור לעיל יש להוסיף ביאור23והסבר במנהג ישראל^עח שבערב יוה"כ מבקשים „לעקאַח" (עוגת דבש וכיו"ב) ומקבלים אותו, וכפי שנהג כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לחלק „לעקאַח" ולברך ב"שנה טובה ומתוקה":

מטעמי המנהג דבקשת לעקאַח בערב יוה"כ — „סימן" ו"סגולה" שבמשך השנה לא יצטרכו למתנת בשר ודם, שכן, גם אם יש קס"ד דנתינת־מקום לטענה דצד שכנגד שצ"ל מתנת בו"ד, יוצאים י"ח בבקשת לעקאַח בערב יוה"כ, ועי"ז לא יצטרכו במשך השנה למתנת בו"ד, אלא כאו"א יקבל פרנסתו „מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"^עט, עד לאופן של עשירות בגשמיות ממש.

יתירה מזה: כיון שהכוונה בבקשת לעקאַח דערב יוה"כ היא לשלול הענין דמתנת בו"ד, מסתבר לומר, שגם נתינת הלעקאַח בערב יוה"כ היא באופן שאין זה מתנת בשר ודם.

ויש לומר ההסברה בזה — ע"פ המבואר לעיל העילוי דהעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ, שהקב"ה הוא „בהמצאו גו' בהיותו קרוב" לכאו"א מישראל, ואז מודגש יותר המעמד ומצב ד"קרוב לשמים ורחוק מן הארץ":

אע"פ שגם נתינה של בו"ד היא לאמיתו של דבר נתינה של הקב"ה שנותן באמצעות הבו"ד, שלכן, גם עני שניזון ממתנת בו"ד אומר בברכת המזון הזה שאכל שהקב"ה הוא „זן ומפרנס לכל" — מ"מ, בפועל נרגשת גם הנתינה דהבו"ד, הן אצל המקבל, שיש לו רגש של בושה^פ (ולכן מבקש בברכת המזון „ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם"), והן אצל הנותן, שלכן יש צורך להדגיש חיוב הנתינה „בעין יפה"^פא, כולל גם ההכרה ש"יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב"^פב.

משא"כ בנתינת הלעקאַח בערב יוה"כ (ועד"ז כשמקדימים הנתינה החל מהימים הסמוכים שלפנ"ז מפני טירחא דציבורא) — כיון שנמצאים במעמד ומצב נעלה ע"י הגילוי ד"בהמצאו גו' בהיותו קרוב", „קרוב לשמים ורחוק מן הארץ", נרגש בפועל ובגלוי שאין זו נתינה של בו"ד, אלא נתינה דהקב"ה, כיון שנתינה זו היא מצד „מנהג ישראל תורה היא"^פג, והנותן (כאו"א מישראל שמקיים מנהג זה) הוא שלוחו של הקב"ה, ויתירה מזה — שאינו אפילו מציאות של „שליח", כי הנתינה היא מידו של הקב"ה ממש, כביכול, אלא שנעשית ע"י יד גשמית שהיא בבחינת „ממוצע המחבר", ולכן, אין צורך להזהיר ע"ד שלילת רגש של בושה וכיו"ב, כיון שאין כאן הרגש ד"נותן" ו"מקבל", הן מצד הנותן, שהנתינה היא מלכתחילה בעין יפה, בפנים שוחקות ומאירות, דוגמת כביכול נתינתו של הקב"ה „מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", והן מצד המקבל, כיון שבקשת הלעקאַח אינה מפני שנצרך לכך^פד, כי אם, כדי לקיים „מנהג ישראל תורה היא".

24יא. וכדי להדגיש עוד יותר שאין זו נתינה מידו של בו"ד, כי אם, נתינה של הקב"ה — הי' קיום המנהג דחלוקת לעקאַח בשנה זו ביחד עם חלוקת קונטרס מאמר תורה בפנימיות התורה^פה:

נתינת „לעקאַח" — רומזת וקשורה עם „לקח טוב נתתי לכם תורתי גו'"^פו, ובתורה עצמה — פנימיות התורה, שנמשלה לדבש, כדרשת חז"ל^פז על הפסוק^פח „דבש וחלב תחת לשונך", שענין זה נרמז ב(„לעקאַח" מעוגת) דבש.

ויש להוסיף, שעי"ז שמקשרים נתינת ה"לעקאַח" כפשוטה עם ה"לקח" דתורה, ניתוסף בגילוי יותר הקשר והחיבור דישראל עם הקב"ה (שלכן אין זו נתינה מידו של בו"ד, אלא של הקב"ה) — כיון ש"ישראל אורייתא וקב"ה כולא חד" (כמרומז גם ב"חוט המשולש" שבפסוק „כי חלק^פט ה' עמו יעקב חבל נחלתו"), ובפרט ע"י פנימיות התורה, בחי' סתים שבתורה, המקשרת בחי' סתים שבישראל עם בחי' סתים דקב"ה^צ.

ובפנימיות התורה גופא ה"ז בהדגשה יתירה במאמר חסידות הנ"ל ד"ה ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה — שקשור ומורה על שאיבת רוח הקודש, כדאיתא בירושלמי^צא „למה נקרא שמה בית שואבה, שמשם שואבים רוח הקודש, על שם ושאבתם מים בששון . . יונה בן אמיתי מעולי רגלים הי', ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש", היינו, שהקשר והחיבור דהקב"ה עם ישראל הוא בפועל ובגילוי עד כדי השראת רוח הקודש, וביחד עם זה, אינו בטל ממציאותו (מחמת עוצם הגילוי), אלא הוא ממשיך נשמה בגוף, יונה בן אמתי.

ונדפס הקונטרס באופן בלתי רגיל בכריכה חגיגית (בגוון מיוחד), ומקשרים זה עם חלוקת „לעקאַח" כפשוטו.

וחילקו לכאו"א מהאנשים נשים וטף — כיון שלכאו"א מישראל ניתנה כל התורה כולה, „לקח טוב", כמ"ש^צב „תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", כולל גם פנימיות התורה, ובפרט שעל ידה מקיימים הציווי „דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"^צג, כיון שלימוד זה מביא לאמונת ה', אהבתו ויראתו כו', שש המצוות שחיובן תמידי^צד, שלכן גם הנשים חייבות בהם, ועד"ז בנוגע ל"טף" (עד לקטני קטנים), שחינוכם חדור גם בהענינים האמורים, אמונת ה', אהוי"ר (המבוארים בפנימיות התורה), ועי"ז ניתוסף עוד יותר בלימוד פנימיות התורה לאחרי שיגדלו.

ועוד והוא ג"כ עיקר — שעי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה^צה, שאז יקויים היעוד „אשפוך25את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם"^צו, ועד ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"^צז, „כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"^צח.

יב. ויה"ר שבעמדנו בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ (ועוד לפני ההכרזה „לשנה הבאה בירושלים" בסיום וחותם יוה"כ) יהי' כבר הגילוי ד"בהמצאו גו' בהיותו קרוב" בתכלית השלימות, בגאולה האמיתית והשלימה, ש"עיניך רואות את מוריך", ורואים בפועל ובגלוי ש"ישראל וקב"ה כולא חד".

ובפשטות — שאין להמתין לחג הסוכות שבו מתגלים ונמשכים למטה כל הענינים דר"ה ויוה"כ („בהמצאו גו' בהיותו קרוב"), שזהו"ע ד"בכסה (שבראש השנה נתגלה) ליום חגינו"^צט, ואין צורך להמתין להגילוי ד"ישראל וקב"ה כולא חד" כפי שנעשה ביוה"כ, אלא תיכף ומיד ממש, בשמיני בתשרי, זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובנין וחנוכת^ק ביהמ"ק השלישי, ובדרך ממילא, נהי' בערב יוה"כ ועאכו"כ ביוה"כ עצמו בירושלים ובבית המקדש, ובחג הסוכות יהי' ניסוך היין וניסוך המים בפועל ממש^קא, וכן שמחת בית השואבה (כולל גם שאיבת רוח הקודש) בביהמ"ק השלישי, ובאופן נעלה עוד יותר מאשר בבית ראשון ושני.

ובהתאם לכך — יש לעורר ולזרז תומ"י אודות ההכנות הדרושות לשמחת בית השואבה^קב בכל מקום ומקום (באם משיח צדקנו יתעכב ח"ו עד לפעם הראשונה שחוגגים שמחת בית השואבה בשנה זו), ועוד ועיקר — ההכנה לשמחת בית השואבה בביהמ"ק השלישי, ע"י ההוספה ב„מעשינו ועבודתינו", ובפרט בשמחה (של מצוה) שפורצת גדר^קג, כולל ובמיוחד עריכת התוועדויות של שמחה ביום הש"ק, במוצאי ש"ק (סעודתא דדוד מלכא משיחא^קד), וגם בערב יוה"כ, ועד לעבודה דיוה"כ מתוך שמחה, תשובה עילאה שהיא בשמחה רבה^קה, כיון שענינו של יוה"כ הוא אחת בשנה בזה ד"ישראל וקב"ה כולא חד", „התוועדות" (כביכול) דהקב"ה עם כאו"א מישראל, ועם כלל ישראל^קו.

וכל ענינים אלו — בפועל ובגלוי, ובלשון הכתוב שקורין תיכף ומיד בתפלת מנחה: „וזאת הברכה אשר ברך משה", החל מהברכה העיקרית דגאולה האמיתית והשלימה ע"י „גואל ראשון הוא גואל אחרון"^קז, באופן ש"מראה באצבעו ואומר26זה"^קח, באצבע הגשמית^קט, אלא ושלימות תפקידה עתה להרא

האלקות, „הנה אלקינו זה"^קי, וב"פ זה^קיא,

„הנה אלקינו זה גו' זה ה' קוינו לו", ועד

לסיום הכתוב „נגילה ונשמחה בישועתו",

תיכף ומיד ממש, ישועת עצמות אין סוף "ג. פרש"י