משיחות ש"פ וארא, ר"ח שבט, ה'תש"נ

א. ענינו של ר"ח שבט — מפורש בקרא^א: „ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דבר משה אל כל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם . . הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" — שבו ביום התחיל משה רבינו לומר לבנ"י ספר חמישי שבתורה, „משנה תורה"^ב, ע"ש שכולל גם ד' הספרים שלפניו.

„והימים האלה נזכרים ונעשים"^ג — ש"בעשתי עשר לחודש באחד לחודש" מידי שנה בשנה „נזכרים" ועי"ז „נעשים" הענינים שהיו ביום זה בפעם הראשונה, ולא עוד אלא שמשנה לשנה הולך וניתוסף עוד יותר — כהציווי (שהוא גם נתינת כח) „מעלין בקודש"^ד.

וכידוע פתגם והוראת רבינו הזקן^ה ש„צריכים לחיות עם הזמן". לחיות עם עניני התורה השייכים לזמן זה — לא רק פרשת השבוע, אלא גם (ואדרבה — ביתר שאת ב)המפורש בתורה אודות ענינו של זמן זה^ו, כבנדו"ד, שמקרא מלא דיבר הכתוב „בעשתי עשר חודש באחד לחודש וגו'".

ויש לבאר הלימוד וההוראה מהמפורש בקרא ע"ד ר"ח שבט, וגם לבאר הקשר והשייכות לפרשת השבוע, כדלקמן.

ב. התחלת דיבורו של משה רבינו בר"ח שבט — „ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי וגו' ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת", „ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם גו'"^ז.

כלומר, בר"ח שבט מכריז משה רבינו שהגיע הזמן להכנס לארץ, כיון שכבר נסתיים ונשלם הענין דמתן־תורה („בחורב") — כל ד' הספרים, ומתחילים ספר החמישי, משנה תורה, ועם סיומו נכנסים לארץ.

ויש להוסיף בדיוק לשון הכתוב בהתחלת משנה תורה — „אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל":

„אלה" — מדבר על דבר הנראה ונגלה, שמראה באצבע ואומר „אלה". ובנדו"ד — „אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" — שכל דברי התורה הם בגילוי לכל בנ"י; והגילוי הוא בנוגע לכל חלקי התורה, פשט רמז דרוש סוד, היינו, לא רק חלק הפשט שבתורה, שבו התחלת הלימוד ד"בן חמש שנים למקרא"^ח, אלא גם חלק הרמז והדרוש ועד לחלק הסוד — כי, ההלכה למעשה שהוא העיקר (שמתגלה248לכאו"א מישראל) מתאימה ומכוונת לכל חלקי התורה.

ובזה נכלל גם גילוי שלימות העבודה דבנ"י בכל עניני התומ"צ, אשר, עיקר העבודה ושלימותה היא בקו ד"עשה טוב", ומזכירים ברמז גם הקו ד"סור מרע" (כמבואר בפרש"י^ט „דברי התוכחות . . (ש)הזכירן ברמז"), שהענינים הבלתי־רצויים שהיו בעבר נתתקנו כבר ע"י עבודת התשובה^י, כיון שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר בעבודה ד"ועשה טוב".

ומזה מובן שענינו של ר"ח שבט בכל שנה ושנה — שמשה רבינו שבדור^יא, וניצוץ משה שבכאו"א מישראל^יב, מכריז, שכבר נשלמה העבודה בעניני^* התומ"צ, ומוכנים להכניסה לארץ^יג בגאולה האמיתית והשלימה.

ג. ותוכן זה מודגש גם בפרשת השבוע — פרשת וארא:

בהתחלת פרשת וארא משיב הקב"ה על טענת משה (בסיום פרשת שמות^יד) „והצל לא הצלת את עמך", ותוכן המענה, שהקב"ה מקבל טענתו הצודקת של משה וגואל את בנ"י — „לכן אמור לבני ישראל אני הוי' והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה גו'"^טו.

ומקדים לזה „וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם"^טז, „לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי . . הבטחתי (לתת את ארץ ישראל) ולא קיימתי", „נדרתי להם ולא קיימתי"^יז, ועתה יקיים תיכף הקב"ה את הבטחתו להביא את בנ"י לארץ ישראל, לאחרי ההקדמה ד"אמור לבני ישראל אני^* הוי'":

מבואר בדרושי חסידות^יח ש"אני הוי'" הוא הגילוי דמ־תורה, וזהו „וארא אל אברהם גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם", שלהאבות שהיו לפני מ"ת לא נתגלה שם הוי' לאמיתתו כפי שנתגלה לבנ"י במ"ת, כהמשך הכתוב „לכן אמור לבני ישראל אני הוי'".

ועפ"ז יש לבאר השייכות להכניסה לארץ (שכל זמן ש"שמי הוי' לא נודעתי להם" לא נתקיימה ההבטחה לתת להם את ארץ ישראל, ורק לאחרי גילוי שם הוי' במתן־תורה מתקיימת ההבטחה „והבאתי אתכם אל הארץ") — כי, במתן־ורה בטלה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים^יט, ואז יכולים בנ"י להכנס ל"ארץ כנען" ולעשותה „ארץ ישראל", כולל גם כללות מעשינו ועבודתינו בבירור249העולם, שהעולם כולו יהי' בבחינת „ארץ ישראל" — דירה לו ית' בתחתונים^כ.

ובכל שנה ושנה כשקורין פרשת וארא בציבור^כא — מתגלה מענה הקב"ה על טענתו של משה שבדור, וניצוץ משה שבכאו"א מישראל, שאף ש"מאז באתי גו' לדבר בשמך", בנ"י מקיימים מאז התומ"צ, מ"מ „הצל לא הצלת את עמך" (כמדובר בהתוועדות שלפנ"ז^כב) — שכיון שכבר הי' הגילוי דמת־ורה, וחזר ונשנה^כג ריבוי פעמים ב"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה^כד (יותר מג' אלפים וג' מאות פעמים שנים^כה). יש לבנ"י כל עניני התומ"צ בשלימות, ובאופן גלוי, „וארא"^כו, ולכן מבטיח הקב"ה שתיכף ומיד גואל את בנ"י מהגלות, „והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי", ד' לשונות של גאולה^כז, „והבאתי אתכם אל הארץ", לשון חמישית, שרומז על הגאולה האמיתית והשלימה^כח, גאולה שאין אחרי' גלות^כט.

ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו, ש„עשתי עשר חודש באחד לחודש" חל בשבת פ' וארא — שגמר ושלימות העבודה (מ"ת) וההכנה להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה מודגש הן בפרשת השבוע והן בתוכנו של היום^ל, כנ"ל.

ד. ויש לבאר כהנ"ל בפרטיות יותר:

בפ' וארא מדובר אודות כללות הענין דמתן־תורה, (בעיקר) כפי שהוא מצד הגילוי מלמעלה — „וארא גו'", „אמור לבני ישראל אני הוי'"; ועל זה ניתוסף „בעשתי עשר חודש באחד לחודש" ש„הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", „משנה תורה", ש"מפי עצמו אמרן"^לא (וברוח הקודש^לב) — התגלות התורה כפי שנתלבשה בדעתו ובהשגתו של משה^לג, ועי"ז בדעתם והשגתם של250כל ישראל, היינו, שעיקר ההדגשה היא שתורתו של הקב"ה נמשכת וחודרת למטה בשכלו של האדם.

וענין זה מודגש גם בזמן אמירת משנה תורה — „ויהי בארבעים שנה":

העילוי ד"ארבעים שנה" מפורש בכתוב (קרוב לסיום משנה תורה) — ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"^לד, ובלשון חז"ל^לה שב„ארבעין שנין . . קאי איניש אדעתי' דרבי'", היינו, שבמשך ארבעים שנה שהיו בנ"י במדבר נקלטו כל עניני מתןתורה בשכלם ובהשגתם, ועי"ז הגיעו בגלוי להשלימות האמיתית דמ"ת^לו — לא רק מצד הגילוי מלמעלה, אלא גם מצד עבודת המטה^לז.

ויש להוסיף, שמספר ארבעים רומז על שלימות המוחין — כמארז"ל^ח „בן ארבעים לבינה", ובפרטיות יותר — ד' מוחין, מוח החכמה, מוח הבינה, ומוח הדעת שנחלק לחסד וגבורה^לח, כמרומז גם בלשון הכתוב „לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע": „לראות" — מוח החכמה, „לשמוע" — מוח הבינה, ו"לדעת" — מוח הדעת שנחלק לחסד וגבורה שהם שרשי המדות שבלב („לב לדעת")^לט.

והשלימות דמתן־תורה בשנת הארבעים היא ההכנה הכי קרובה להגאולה (כניסה לארץ), הקשורה אף היא עם מספר ארבעים^מ — כידוע^מא שמ"ם סתומה רומז על הגאולה, כמ"ש^מב „לתרבה המשרה ולשלום אין קץ", מ"ם סתומה באמצע התיבה, כי, כאשר הגילוי דתורה חודר בד' המוחין (ועל ידם — בכל פרטי המדות, ועד למחשבה דיבור ומעשה), ה"ז מקיף וחודר כל מציאות האדם ללא אפשרות של פירצה, ודוגמתו גם בפעולה בעולם, שהגילוי דתורה נמשך ומקיף וחודר כל ד' רוחות שבעולם ללא אפשרות של פירצה — מעמד ומצב דגאולה, „מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"^מג.

ובלשון הקבלה והחסידות^מד — שאות מ"ם רומזת על ספירת הבינה, שבה מתגלה בחי' עתיק^מה שלמעלה מסדר השתלשלות, עלמא דחירו^מו.

251ה. ובשנת הארבעים עצמה — „בעשתי עשר חודש באחד לחודש":

מבואר בדרושי חסידות^מז ש"אחד עשר" רומז לפנימיות הכתר שלמעלה מעשר ספירות — „אנת הוא חד"^מח.

ויש לומר, שלאחרי העבודה (בשנת הארבעים עצמה) במשך עשרה חדשים, כולל גם חודש העשירי, „העשירי יהי' קודש"^מט, שמורה על שלימות העבודה לגלות בכל דבר הניצוץ קדושה שבו, אות יו"ד (כמשנ"ת בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז^נ) — באים ל"עשתי עשר חודש", חודש האחד עשר, שרומז לגילוי בחי' הכתר, „אנת הוא חד".

ומתחיל מהגילוי בתורה — שלאחרי שבאים להשלימות דעשר בשנת הארבעים (שלימות ד' המוחין, „קאי איניש אדעתי' דרבי'"), אזי ניתוסף גם העילוי ד"אחד עשר" (פנימיות הכתר^נא) — „מיוחד שבעשרה . . שהוא ראש לכל עשר הדברות, אנכי^נב ה' אלקיך"^נג, שנמשך ומתגלה וחודר בהשלימות דעשר.

והשייכות לגאולה (כניסה לארץ) — שע"י הגילוי דבחי' „אחד עשר" („בעשתי עשר לחודש"), „אנת הוא חד", נעשה מעמד ומצב של גאולה מכל ענין של מיצר וגבול („אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"^נב), גאולה האמיתית והשלימה.

ולהעיר, שענין הגאולה מודגש גם בשם החודש ב"שמות החדשים שעלו (ונגאלו) עמהם מבבל"^נד — „שבט", ע"ש „וקם שבט מישראל"^נה, „זה מלך המשיח"^נו.

ו. וענין זה (שהשלימות דמ"ת היא „בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש") מודגש עוד יותר כשר"ח שבט חל בפ' וארא — כי, בקביעות זו מודגש כבר בפ' וארא (התחלת הגילוי דמ"ת מלמעלה) שעיקר השלימות היא „בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש" (כשהגילוי דמ"ת חודר בהבנה והשגה דהאדם).

ויש לומר, שענין זה (שהגילוי מלמעלה צריך להיות נמשך למטה דוקא) מרומז גם בפ' וארא עצמה:

252„וארא", הגילוי מלמעלה — „אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", היינו, שנמשך בפרטי הענינים דג' הקוין^נז, ועד להשלימות דד'^נח — עי"ז שה"בנים"^נט ממשיכים ומוסיפים על האבות (שהן המרכבה^ס) רגל הרביעי דהמרכבה, דוד מלכא משיחא^סא.

וכן בהגילוי לבנ"י, „לכן אמור לבני ישראל אני ה'" — שגילוי זה נמשך בד' לשונות של גאולה, שהם כנגד ד' מוחין^סב, ועד שבאים ללשון חמישי שרומז על הגאולה דלעתיד לבוא (כנ"ל ס"ג), שאז יהי' הגילוי דדרגא החמישית^סג, „חמישית לפרעה"^סד, „דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"^סה (שלימות הגילוי ד"וארא"), ע"ד ובדוגמת הגילוי דבחי' „אחד עשר" („בעשתי עשר חודש").

וביותר מודגש ענין זה, כאמור, בהחיבור דפ' וארא עם ר"ח שבט, שבהתחלת הענין דמ"ת כבר מדגישים שעיקר השלימות היא „בארבעים שנה בעשתי עשר חודש", בהלימוד דמשנה תורה ש"משה מפי עצמו אמרן", לאחרי ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", „קאי איניש אדעתי' דרבי'".

ז. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בהחיבור דשבת ור"ח — כי, שבת קשור עם ימי השבוע, ויהי ערב ויהי בוקר, התלויים במהלך החמה, בחי' המשפיע, שזהו"ע הגילוי מלמעלה, ור"ח קשור עם מהלך הלבנה, בחי' המקבל, שזהו"ע עבודת המטה^סו.

ומרומז גם בענינו של ר"ח — בראיית ובקידוש החודש, אשר, בשיעור הרמב"ם^סז דשבת ר"ח זה מסיימים הלכות קידוש החודש:

קידוש החודש הוא ע"י ראיית הלבנה^סח — „החודש הזה לכם"^סט, „כזה253ראה וקדש"^ע, וגם ע"י החשבון — שהרי „בית דין מחשבין כו'"^עא, ככל פרטי החשבונות דמולד הלבנה שנתבארו בהל' קידוה"ח להרמב"ם עד לסיומם וחותמם: „הרי בארנו חשבונות כל הדרכים שצריכין להם בידיעת הראי' ובחקירת העדים כדי שיהי' הכל ידוע למבינים ולא יחסרו דרך מדרכי התורה, ולא ישוטטו לבקש אחרי' בספרים אחרים, דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה".

וענינם בעבודת ה'^עב — שראי' מורה על הגילוי מלמעלה, והחשבון מורה על עבודת המטה באופן של הבנה והשגה, ובמצות קידוש החודש — „מצוה ראשונה שנצטוו ישראל"^עג — מודגשים שניהם יחדיו, ללמדך, שהגילוי מלמעלה (ראי') צריך לחדור בהבנה והשגה (חשבון), „שיהי' הכל ידוע" (וגם בדרגא כזו שיש מקום ש"ישוטטו לבקש אחרי' בספרים אחרים").

ולהעיר, שבקידוש החודש מודגש ביותר העילוי דעבודת המטה דוקא — כיון שקביעות החודש היא ע"י ב"ד של מטה דוקא (ועד שהקב'ה אומר למלאכי השרת „אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה כו'"^עד), ויתירה מזה — כדרשת חז"ל^עה „אתם (חסר) אתם אתם, ג' פעמים, אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין^עו, אתם אפילו מוטעין".

254ח. האמור לעיל שבר"ח שבט (ובפרט כשחל בשבת פ' וארא) מודגשת השלימות דמתן־תורה וההכנה להכניס לארץ, שלימות מעשינו ועבודתינו בקיום התומ"צ וההכנה לגאולה האמיתית והשלימה — מודגש ביותר בשנה זר

ט. ומעלה מיוחדת בשנה זו — „ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש":

בעשירי ל"עשתי עשר חודש" השתא ימלאו ארבעים שנה להנשיאות דכ"ק מו"ח אדמו"ר כנשיא התשיעי^צד, שאז נעשית שלימות העבודה דדור התשיעי — בכל עניני התומ"צ, כולל ובמיוחד בהפצת המעיינות חוצה — באופן ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", „קאי איניש אדעתי' דרבי'".

ובעמדנו „בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש", „ראש^צה חודש" שכולל כל ימי החודש^צו, וכולל ובפרט יום העשירי שבו (העשירי יהי' קודש) — מכריז משה רבינו שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ועד"ז ניצוץ משה שבכאו"א מישראל:

„רב לכם שבת בהר הזה", „הרבה גדולה לכם ושכר . . קבלתם תורה כו'"^צז, כבר נשלמו כל מעשינו ועבודתינו ובריבוי מופלג, ובאופן גלוי לעין כל, „אלה הדברים", ולאידך, הענינים הבלתי־רצויים שהיו בעבר — שבודאי נתתקנו ע"י התשובה, ובפרט ע"י הפעולה ד"שאו את ראש בני ישראל" ע"י רבותינו נשיאינו (נשיא מלשון נשיאות) עד לנשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר^צח — מזכירים ברמז בלבד, בשביל העילוי דאתהפכא (כנ"ל ס"א).

ולכן — ממשיך משה רבינו שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בהכרזתו — „פנו וסעו לכם גו' בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם גו'" — הכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' שלימות הגילוי דבחי' אחד עשר^צט, „אנת הוא חד", ובלשון256הכתוב בפרשת השבוע — „והבאתי^* אתכם אל הארץ", לשון חמישית של גאולה, הקשור עם גילוי בחי' החמישית.

וכל זה — בהוספה על המעלה דשנת ה'תש"נ („הי' תהי' שנת נסים"), אשר, ע"פ האמור לעיל בהחשבון דשנת הת"ק לאלף הששי, נמצא, ששנת תש"נ היא חצות יום הששי^ק, או שעה שלישית אחר חצות, בסמיכות ממש לכניסת השבת^קא („יום שכולו שבת"^קב).

י. ובאותיות פשוטות — בנוגע למעשה בפועל:

במשך כל שנות הגלות האמינו ומאמינים כל בנ"י באמונה שלימה בביאת המשיח, ומצפים לביאתו, „אחכה לו בכל יום שיבוא"^קג.

וככל שמתארך גלות זה האחרון (גלות אדום) שנתארך ביותר וביותר — הרי, אע"פ שלא מבינים כלל וכלל הסיבה לאריכות הגלות^קד עד היום הזה, לאחרי שכבר נתקיימו כל הסימנים דעקבות משיחא (בסיום מסכת סוטה וכיו"ב), וכבר בזמן הגמרא „כלו^קה כל הקיצין"^קו, וכן הקיצים שנאמרו ע"י גדולי ישראל בדורות שלאח"ז^קז — לא נגרע ח"ו בשלימות ותוקף האמונה דבנ"י בביאת המשיח. ואדרבה — אריכות הגלות מוסיפה בהצעקה „עד מתי", ובהתביעה כביכול להקב"ה „והצל לא הצלת את עמך", והבקשה והדרישה לגאול את בנ"י תיכף ומיד ממש.

ועאכו"כ בבוא זמן מיוחד ומסוגל ביותר וביותר לגאולה — „בארבעים שנה בעשתי עשר חודש גו'", ההכנה הכי אחרונה וקץ הכי אחרון להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה — צריך כאו"א מישראל לעשות כל התלוי בו לנצל זמן סגולה זה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה כפשוטה ממש208), ע"י חיזוק האמונה בביאת257המשיח, הצפי' והבקשה ודרישה לביאתו, ועוד ועיקר ע"י ההוספה בעניני תומ"צ ובפרט בהפצת המעיינות חוצה, האנשים והנשים^קט והטף, כל אחד ואחת לפי ענינו.

יא. ויש להתחיל בזה תיכף עתה ביום הש"ק, „בעשתי עשר חודש באחד לחודש" — ע"י הוספה בלימוד התורה, ובפרט פנימיות התורה, וקבלת החלטות טובות, כולל בנוגע להענינים שעשייתם בפועל היא לאחרי השבת — „מפקחין על צרכי ציבור בשבת"^קי.

ואני הקטן המתחיל — להודיע ע"ד השתתפות במספר ארבעים מ"קופת רבינו" לכל המוסדות העומדים תחת נשיאותו ועוסקים במילוי שליחותו בכל ג' הקוין תורה עבודה וגמ"ח^קיא כפי שחדורים כאו"א בהפצת המעיינות חוצה, כדי להוסיף^קיב עזר וסיוע וברכת הצלחה (מיוסד על מארז"ל^קיג „כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך") בכל פעולותיהם ביתר שאת וביתר עוז באופן הראוי לתקופה ד"ויהי בארבעים שנה", כולל ובמיוחד — פתיחת מחלקות חדשות, וגם מוסדות חדשים — שיתוספו עכ"פ ארבעים מוסדות, ומה טוב יותר ממספר ארבעים, ועד למספר אלף^קיד, הקשור גם עם הגאולה (כמו מספר ארבעים), כמ"ש^קטו „הקטן^קטז יהי'^קיז לאלף גו' אני ה' בעתה258אחישנה"^קיח.

ומהנכון שכאו"א יעשה כן — להוסיף גם בנתינת הצדקה במספר ארבעים, אשר, ההוספה בצדקה (ובפרט במספר ארבעים הקשור עם גאולה) „מקרבת את הגאולה"^קיט — צדקתו האמיתית של הקב"ה, „ואתם^קכ תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"^קכא, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^קכב, לארצנו הקדושה^קכג, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש.

ויה"ר שהדיבור וההחלטה טובה בכהנ"ל יביאו את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו תיכף ומיד ממש — ביום הש"ק זה, „בעשתי עשר חודש באחד לחודש", ויקויים תיכף ומיד היעוד בסיום וחותם ההפטורה דשבת ר"ח: „והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני"^קכד — בביהמ"ק השלישי ובקדש הקדשים, תיכף ומיד ממש.