Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר ה'תש"נ
299משיחות ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר ה'תש"נ
א. ביום הש"ק זה ישנו צירוף וחיבור של כמה ענינים שכל א' מהם הו"ע כללי ועיקרי בעבודת ה':
א) פרשת השבוע — פרשת משפטים, „ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"א, „ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"ב — המשך הענין דמתן־והג
ב) הפרשה הראשונה מד' הפרשיות — פרשת שקלים, „זה יתנו גו' מחצית השקל גו'"ד, „כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל . . ומהם נעשו האדנים"ה, וכן לאחר שהוקם המשכן, ובכל שנהו ושנה, „נתנו כל אחד מחצית השקל . . לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה"ה (מתחיל מ"אחד באדר" שבו „משמיעין על השקלים", „כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו", „ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן"ז) — שמזה מובן שמחצית השקלח הו"ע כללי ועיקרי בעבודת ה', כיון שממנו נעשו אדני המשכן, וממנו הביאו קרבנות ציבור דכל השנה.
ג) הקביעות בימי החודש — נוסף על היותו יום הש"ק האחרון בחודש שבט שבו מברכים חודש אדר, ה"ה גם ערב ר"ח אדר, ועד שאין אומרים צו"צ במנחהט, כיון שביום הש"ק (בזמן המנחה) מתחיל כבר ראש חודש אדר, שתוכנו ונקודתוי ימי הפוריםיא, שבהם „קיימו וקבלו היהודים"יב, „קיימו מה שקיבלו כבר", הקיום והתוקף דמתן־תורה (שבטלה ה„מודעא רבה לאורייתא")יג.
וכיון שג' ענינים כלליים אלו באים יחד (ביום הש"ק זה) — יש לבאר הקשר300והשייכות שביניהם, ובפרט בנוגע לתוכן דפרשת משפטים ופרשת שקלים, שלכאורה, לא זו בלבד שאינם שייכים זל"ז, אלא עוד זאת, שהם ב' אופני עבודה שונים זמ"ז מן הקצה אל הקצה, כדלקמן.
עבודת האדם — „אני נבראתי לשמש את קוני"יד, לעשות לו ית' דירה בתחתוניםטו — נחלקת לב' אופנים כלליים: עבודה בעניני חול, ועבודה בעניני קדושה.
וכמודגש בחלוקה הכללית דהזמן: ימי חול — שרוב ועיקר העבודה היא בעניני חול, ל"ט מלאכות דעובדין דחול, „הזורע והחורש וכו'"טז, „סידורא דפת נקט"יז, היינו, מלאכות הקשורות עם צרכי האדם, שנכללים ב"סידורא דפת", „לחם לבב אנוש יסעד"יח. ויום השבת (וכן יו"ט בכלל, אבל כל מלאכת אוכל נפש מותר, ובכמה מהן מחוייבים מפני היו"ט) — שאסור בעשיית ל"ט מלאכות דעובדין דחול, כי אם, עניני קדושה, תורה ותפלה, ועד שגם האכילה ושתי' דיום הש"ק הו"ע של קדושה — „מצוה לענגו בעונג אכילה ושתי'"יט, קיום מצות עונג שבתכ.
ובפרטיות יותר:
ל"ט המלאכות דעובדין דחול האסורים בשבת הם „כנגד עבודות המשכן", „אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן"כא („הך דהות במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הות במשכן חשיבא קרי לה תולדה"כב) — שבזה מרומז שהעבודה בעניני חול קשורה עם עשיית המשכן, ובלשון הכתוב (בפרשה שקורין בתפלת מנחה דהיום) „ועשו לי מקדש"כג, מ"זהב וכסף ונחושת וגו'"כד, כל הי"ג (ט"ו)כה דברים שנימנו בפרשה, ענינים גשמיים, שמהם עושים מקדש לה', דירה לו ית' בתחתונים.
אבל, בנדבת המשכן לא נתנו בנ"י כל הזהב וכסף כו' שברשותם אלא רק חלק ממנו, היינו, שרק חלק מהזהב והכסף נעשה משכן ומקדש לה', והשאר (הרוב בכמות) נשאר ברשותםכו.
ודוגמתו בנוגע לל"ט המלאכות דעובדין דחול — שהם רק „כנגד עבודות המשכן", „מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן", כלומר, המלאכות עצמם הם בעניני חול („סידורא דפת", צרכי האדםכז), ועיקר העבודה בהם היא לפעול שלא יהיו בסתירה וניגוד לקדושה, ועוד, ועד להשלימות דחול — חולין שנעשו על טהרת הקודשכח, אבל גם לאח"ז נשארים301עניני חול, עניני הרשות; ורק בחלק מעניני החול העבודה היא באופן שמתעלים ונעשים קדושה ממש, שעי"ז שמקיימים בו מצוהכט נעשה חפצא דקדושהל (ועכ"פ — תשמישי מצוה).
ובלשון הכתובלא — „סור מרעלב ועשה טוב", שיש דוגמתם גם בעבודה בעניני הרשותלג: „סור מרע" — שהדברים הגשמיים לא יהיו בסתירה וניגוד לקדושה, „ועשה טוב" — שהדברים הגשמיים נעשים טוביד, מציאות של קדושה.
וכל זה — בנוגע לימי החול, שעיקר העבודה היא בל"ט מלאכות דעובדין דחול כפי שהם חול וממשיכים להיות חול (ורק חלק מהם נעשה קדושה); משא"כ ביום השבת — יש רק עניני קדושהלה, ועד שהאכילה ושתי' הם (מצות) עונג שבת.
ג. עפ"ז מובן גם החילוק שבין פרשת משפטים לפ' שקלים — ע"ד ובדוגמת החילוק בין ב' אופני עבודה הנ"ל:
פרשת משפטים:
(רוב) הענינים שבפרשת משפטים הם פרטי דינים בנוגע להנהגה שבין אדם לחבירולו, כלומר, בעניני חול, שההנהגה בהם היא ע"פ משפטי התורה, ובעיקר — לשלול ענין בלתי־רצוי, „סור מרע"; וגם כשפועלים שההנהגה בהם תהי' ע"פ משפטי התורה, ממשיכים הם להיות חול.
זאת ועוד: נוסף לכך שמדובר אודות עניני חול, הרי, גם משפטי התורה (ע"ד אופן ההנהגה בענינים אלו) הם באופן ששכל האדם מחייב משפטים אלו, ועד302כדי כך, שיש צורך להדגיש שמשפטים אלו הם מסיני, כמ"ש רש"י בפשוטו של מקרא: „ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני".
וכפי שמסתבר בפשטות שגם לפני מ"ת קיימו (חלק מ)משפטים אלולז — „מפני הכרע הדעת"לח שמחייב שתהי' ההנהגה באופן ד"לשבתלט יצרה"מ. וכמפורש בקראמא „כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו . . לעשות צדקה ומשפט" — לא רק בנוגע לבניו, יצחק ויעקב, שכיון שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנהמב י"ל שקיימו גם המשפטים מצד ציווי התורה, אלא גם בנוגע ל"ביתו אחריו", כל ה"אלפים ורבבות" ש"נתקבצו אליו והם אנשי בית אברהם"מג, שאצלם לא הי' שייך קיום דיני התורה, כיון שלפני תן־תורה לא הי' שייך כללות ענין הגירות שע"פ תורהמד (ועד שגם המילה ד"ילידי ביתו" ו"מקנת כספו"מה אינה ענין המילה שבגיורמו).
ד. ולאידך — פרשת שקלים היא בקצה ההפכי:
מחצית השקל — עם היות שמדובר אודות מטבע גשמית, ובגשמיות גופא ה"ה מסוג הדומםמז שאין בו חיות, גם לא דצמיחה, מ"מ, נעשים ממנו אדני המשכן, היסוד והבסיס דהמשכן, וממנו מביאים קרבנות ציבור, שזהו עיקר ענין המשכן והמקדש, „בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"מח.
ויש להוסיף ולהעיר מפס"ד הרמב"םמט ש"אינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת בבת אחת"נ — שנוסף לכך ש"נותנו כולו", שכל השיעור ד"מחצית השקל" נעשה קודש303(מבלי שישאר חלק ממנו ברשותונא), „נותנו כולו כאחת בבת אחת", שהנתינה אינה מעט מעט, כסדר העבודה כפי שמתחייב מצד גדרי האדם שצ"ל מן הקל אל הכבד, היינו, שתחילה פועל על עצמו ליתן חלק לקדושה, ואח"כ מתעלה לדרגא נעלית יותר ופועל על עצמו ליתן לקדושה חלק נוסף ועד להנתינה ד"כולו", אלא, תיכף ומיד „נותנו כולו כאחת בבת אחת", שמורה על עבודה בעניני קדושה באופן שלמעלה מגדרי האדםנב — היפך מ"משפטים", פרטי דינים בנוגע להנהגת האדם בעניני חול, שברובם ככולם גם בקיום דיני התורה בהם הם חול!
זאת ועוד: נוסף לכך שמחצית השקל כולו קודש, ו"נותנו כולו כאחת בבת אחת", הרי, גם בנוגע לציווי הקב"ה, לא זו בלבד ששכל האדם מצ"ע אינו מחייב מצוה זו, אלא עוד זאת, שגם לאחרי ציווי הקב"ה לא נתקבל הדבר כולו בשכלו של משה, חכמה דקדושה, ש"תמה על הדבר"נג, ועד שהוצרך הקב"ה לומר „זה יתנו", „כמיןנד מטבע של אש הוציא הקב"ה . . והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו"נה — היפך מ"משפטים" שיש צורך להדגיש ההיפך ש"אף אלו מסיני" ולא מצד חיוב השכל!
ה. ולבאר השייכות דפרשת משפטים ופרשת שקלים (ושעם היותם שני אופני עבודה מן הקצה אל הקצה קורין שניהםנ בשבת א' ובהמשך זל"ז) — יש להקדים שב' ענינים אלו אינם (רק) ב' שלבים, אלא ב' אופנים שישנם בכללות עבודת ה':
בהשקפה ראשונה, אפשר לומר, שכיון שסדר העבודה הוא מן הקל אל הכבד, לכן, התחלת העבודה היא (בעיקר) באופן ד"סור מרע", שמציאות האדם והעולם לא תהי' בניגוד לעניני קדושה, אבל עדיין זוהי מציאות של חול (ובהתוכן דפרשת „משפטים"), ולאח"ז באים לדרגא נעלית יותר, „עשה טוב", שעניני החול מתעלים לקדושה (התוכן דפרשת „שקלים")נז.
אבל, אי־אפשר לומר שסדר העבודה הוא באופן שמסיימים שלב הראשון ומתעלים לשלב השני — שהרי, גם אצל צדיק גמור ישנם (וצריכים להיות) לא רק עניני קדושה, אלא גם עניני חולנח.
304ועכצ"ל, שכללות העבודה היא בשני האופנים, בעניני חול ובעניני קדושה, כיון שיש בזה מה שאין בזה. כלומר, אף שלכאורה יש מקום לומר שהשלימות האמיתית היא שכל עניני החול מתעלים ונעשים קדושה ממש, ולא שגם לאחרי העבודה נשארים עניני חול, הרי יש שלימות גם באופן העבודה בעניני החול — שנשארים חול, כדלקמן.
ו. ונקודת הביאור — שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקא:
ובהקדמה — שבנוגע לכוונת הבריאה מצינו שני ענינים: (א) טעם והסברה שכלית על הבריאה — כדאיתא בע"חנט שכוונת הבריאה היא לגלות שלימות כחותיו, ועוד טעמים (שכליים), כולל גם העילוי (— טעם) דעשיית דירה בתחתוניםס, (ב) ענין שאין עליו טעם והסברה שכלית — כמאמר רבינו הזקןסא בדיוק הלשון נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, שזהו"ע של „תאוה" שלמעלה מטעם („אויף אַ תאוה איז קיין קשיא").
והחילוק שביניהם:
מצד טעמי הבריאה — יש תפיסת מקום למציאות הבריאה, כיון שעל ידה מתגלה שלימות כחותיו (ועד"ז בשאר טעמי הבריאה), ובמילא, עשיית הדירה אינה באופן של שלילת מציאות האדם והעולם, אלא אדרבה, כפי שהם במציאותם. ולכן: (א) עיקר העבודה היא באופן שמציאותם (אינה מנגדת, ויתירה מזה היא) מתאימה למציאות הקדושה, אבל באופן שנשארת מציאות האדם והעולם (חול), (ב) העבודה היא מצד גדרי האדם, באופן של הבנה והשגה בשכל האדם, וכיו"ב — בדוגמת התוכן ד"משפטים".
אבל מצד הענין ד"נתאוה" שלמעלה מטעם — אין תפיסת מקום למציאות הבריאה, כי כל מציאותה אינו אלא מפני שכך עלה ברצונו ית', ובמילא, עשיית דירה זו (שלזה נתאווה) היא עי"ז שנרגש בהאדם ובהעולם שאינם מציאות ועניןסב, כי אם, לפי שנתאווה כו', ולכן: (א) שלימות העבודה היא באופן של ביטול מציאות העולם, שעניני החול מתעלים ונעשים קדושה ממש, (ב) העבודה אינה מצד גדרי האדם, ההבנה והשגה בשכלו, אלא דוקא ע"י הביטול וקבלת־עול, — בדוגמת התוכן ד"שקלים".
בסגנון אחר קצת: העבודה בעניני חול (שלא ינגדו לקדושה, וישארו חול) — היא מצד טעמי הבריאה, דכיון שעניני החול305נבראו ע"י הקב"ה כדי שעל ידם יתגלה העדר הגבלת האור (וכיו"ב בשאר הטעמים), הרי, טעם זה מחייב שישארו עניני חול; והעבודה בעניני קדושה (לעשות מחול קודש) — היא מצד הענין ד"נתאווה" שלמעלה מהטעם, דכיון שבדרגא זו אין תפיסת מקום להעולם, נעשית העבודה באופן שמבטלים מציאות העולם, שהחול מתעלה ונעשה קודשסג.
ויש בזה מה שאין בזה:
המעלה בעבודה שמצד הדרגא ד"נתאווה" („שקלים") — שההתאחדות דהאדם והעולם היא עם דרגת האלקות שלמעלה מהבריאה (קדושה), משא"כ בדרגא דטעמי הבריאה ה"ז דרגת האלקות שבערך להבריאה (חול);
ולאידך, יש מעלה בעבודה שמצד הדרגא דטעמי הבריאה („משפטים") — שההתאחדות דהאדם והעולם עם הקב"ה היא מצד גדרי האדם והבריאה (חול), משא"כ בדרגא ד"נתאווה" שההתאחדות דהאדם והעולם עם הקב"ה היא באופן של העדר תפיסת מקום, היינו, מצד ביטול התחתון לגבי העליון (שהחול ע"י ביטולו נעשה קודש), ולא מצד מציאותו של התחתון (חול), אלא מצד ענינו של העליון.
ז. והשלימות האמיתית היא — בחיבור ב' המעלות יחד:
התהוות הבריאה היא — לכל לראש — מפני שנתאוה כו', תאוה שלמעלה מטעם, אלא, שרצה הקב"הד* שיומשך ויתלבש גם בטעםסה, כדי שיהיו ב' המעלות גם יחד, שגם דרגת האלקות שלמעלה מהבריאה חודרת במציאות האדם והבריאה מצד ענינם הם.
וענין זה נעשה בכח העצמות דוקא, שכיון שאינו מוגדר בשום גדר כלל, לכן, יכול להיות הענין ד"דירה בתחתונים": „דירה" — שבה מתגלה מהותו ועצמותו דהדר בה — הוא ית', וביחד עם זה, הדירה היא „בתחתונים", שנשארים מציאות של „תחתונים", ואעפ"כ, נעשים מצד ענינם הם דירה לו ית'.
ועפ"ז מובן גם נקודת החיבור דפרשת משפטים ופרשת שקלים — שבזה מודגש שהשלימות האמיתית היא בחיבור ב' אופני העבודה, שישנם ב' המעלות יחד, כנ"ל.
וענין זה מרומז גם בפרשת משפטים ובפרשת שקלים כל אחת בפ"ע:
בפ' משפטים — „מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", שגם הענינים המובנים בשכל צריכים להיות חדורים בהענין ד"סיני", ביטול וקבלת עול. ועד"ז בסיום הפרשה, „ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו"סו — דאולי יש לפרש למעליותא, שהענין ד"ויחזו את האלקים" חודר ונמשך למטה גם בענינים גשמיים דאכילה ושתי'סז,306ובלשון ותוכן הידועסח — שיש הנברא קשור עם יש האמיתי.
ובפ' שקלים — שהקב"ה משיב על תמיהת משה עי"ז שמראהו מטבע של אש ואומר „זה יתנו, כזה יתנו", היינו, שנמשך וחודר במציאותו של משה, ועל ידו — במציאותם של כל בנ"י, ועד שפועל „לכפר על נפשותיכם"סט, כפרה על חטא הכי חמורע (בירור התחתון מצד ענינו הוא), ועד לשלימות הכפרהעא.
ח. ויש להוסיף, שהחיבור דפרשת משפטים ופרשת שקלים (חול וקודש) מודגש עוד יותר בקביעות שנה זו — שיום הש"ק דפ' משפטים ופ' שקלים הוא ערב (שבו מתחיל הענין ד)ר"ח:
ר"ח הוא „ממוצע" בין ימי החול ליום השבת — שאינו נקרא „יום המעשה"עב, ואעפ"כ, מותר בעשיית מלאכה, שיחודו של היום מתבטא בקרבן ר"ח, ובזמן הזה — באופן ד"ונשלמה פרים שפתינו"עג, בתפלת מוסף, במשך זמן מועט דהיוםעד, ואילו ההנהגה דרוב היום היא כההנהגה דימי החול (ורק הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בר"חעה).
וביאור הענין:
בהחילוק שבין ימי החול ר"ח ושבת, איתא בספרי קבלהעו (והובא בדרושי חסידותעז), שבימי החול, מקבלת ספירת המלכות מבחי' ז"א, ובר"ח מקבלת המלכות מחכמה שלא ע"י ז"א, וביום השבת נעשה עליית המלכות למקומה ומקורה.
וההסברה בזה — בסגנון דתורת החסידות:
בימי החול — העבודה היא לגלות את האור האלקי המתלבש בעולם, „בראשית ברא אלקים"עח, ובאופן ד"ויאמר אלקים", בחי' הדיבור, „בעשרה מאמרות נברא העולם"עט. וכיון שבדרגא זו יש תפיסת מקום למציאות העולם, לכן, עיקר ורוב העבודה היא בעניני חול, ובאופן שגם לאחרי העבודה הם עניני חול (ע"ד האמור לעיל שמצד טעמי הבריאה צ"ל עניני חול)פ.
307ביום השבת — כתיבפא „ויכל אלקים", כליון ההעלם וההסתר דשם אלקים ומאיר גילוי שם הוי' שלמעלה מהעולם, שעי"ז מתבטלת מציאות העולם (שמתעלה מבחי' הדיבור לבחי' המחשבה), ולכן אסור בעשיית מלאכה (גם לא המלאכה דבירור והפיכת עניני העולם לקדושה), כיון שאין מקום למציאות העולם, כי אם, קדושה בלבד (ע"ד האמור לעיל שמצד הענין דנתאווה בטלים עניני חול ונעשים קודש).
ובר"ח נעשה „חיבור" שניהם — שבחי' האלקות שלמעלה מהעולם נמשכת וחודרת במציאות העולם (שהמלכות מקבלת מחכמה), כלומר, לא כבימי החול שבהם מתגלה רק דרגת האלקות שבערך הבריאה (מלכות שמקבלת מז"א), כי אם, שמתגלה דרגת האלקות שלמעלה מהבריאה (שהרי אינו יום המעשה), ולא כביום השבת שגילוי דרגת האלקות שלמעלה מהבריאה מבטלת מציאות הבריאה (עליית המלכות למקומה ומקורה), כי אם, שנמשכת וחודרת במציאות הבריאה מצד ענינה (שלכן מותר בעשיית מלאכה).
ט. ועוד ענין בראש חודש — שעל ידו נעשה חיבור ב' אופני העבודה דחול ושבת:
כל ראש חודש קשור עם שאר ראשי חדשיםפב, וכמודגש גם בכך שבתפלת מוסף דר"ח אומרים י"ב לשונות של ברכה, כנגד י"ב חדשי השנהפג.
ומזה מובן שר"ח קשור גם עם מתןתורה — ענינו של ר"ח סיון (שקשור עם כל ראשי חדשים), עליו נאמרפד „ביום הזה באו מדבר סיני גו'", ודרשו חז"לפה „כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החודש הזה לכם, מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח", שאז נעשו ראויים למ"ת, כמארז"לפו שבו ביום (בר"ח) „אמר הקב"ה הרי השעה שאתן להם את תורתי".
ויש להוסיף, שהשייכות דר"ח למתןתורה מודגשת עוד יותר במנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח, „לפיה שלא רצו הנשים לתת נזמיהן לבעליהן במעשה העגל נתן להם הקב"ה שיהיו משמרות ר"ח יותר מהאנשים":
לכאורה, טעם זה מבאר רק מעלת הנשים לגבי האנשים, ואינו מבאר הטעם שבשכר זה ניתן להם ראש חודש דוקא?
ויש לומר בזה — ע"פ האמור שר"ח קשור עם מת־תורה, וכיון ש"לא רצו הנשים לתת נזמיהן לבעליהן במעשה העגל", שבזה מודגשת מעלתם בנוגע להענין הכי כללי דמ"תפז, „אנכי ה' אלקיך308גו' לא יהי' לך וגו'"פח, לכן, „נתן להם הקב"ה שיהיו משמרות ר"ח יותר מהאנשים", ששכרן הוא בשמירת ר"ח שזה קשור עם מתןורה.
וע"פ הידוע שהחידוש דמתן־תורה הוא ש"התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים"פט, אשר, אמיתת החיבור דמ"ת הוא (לא באופן שמצד גילוי העליון מתבטלת מציאות התחתון ונעשה עליון, אלא) שבהיותו „תחתון" מתחבר עם ה„עליון"צ — יש לומר, שענין זה מודגש (גם) בר"ח (הקשור עם מ"ת), ולכן יש בו חיבור ב' הקצוות, שאינו יום המעשה, וביחד עם זה, מותר בעשיית מלאכה, כי, דרגת האלקות שלמעלה מהבריאה („עליונים"), אינה מבטלת מציאות הבריאה, אלא נמשכת וחודרת במציאות הבריאה („תחתונים"), כנ"ל.
ועפ"ז יומתק יותר הטעם שהנשים משמרות ר"ח יותר מן האנשים — כי, קדימת הנשים במן־תורה מתבטאת בהדגשה יתירה בהחיבור דעליון ותחתון, שאינן עושות מלאכה, שמורה על גילוי נעלה יותר מאשר אצל האנשים שעושים מלאכה, וביחד עם זה, המשכתו ביום חול.
י. וענין זה הוא בהדגשה יתירה בר"ח אדר:
תוכנו ונקודתו של חודש אדר הוא — ימי הפורים, שבהם נעשה הקיום והתוקף דמתןתורה עי"ז שבטלה ה"מודעא רב לאורייתא" (כנ"ל ס"א), שבזה מודגש עוד יותר החיבור דעליונים ותחתונים שבמ"ת מצד גדרי התחתון — כי, „במ"ת הי' ביטול זה מחמת כח אתעדל"ע שכפה עליהם הר כו' . . אבל בימי אחשורוש הי' הביטול מצד עצמם בבחי' אתעדל"ת"צא, היינו, שהביטול הוא ברצונם.
וכמודגש גם בהיו"ט דפוריםצב — שמותר בעשיית מלאכה („מלאכה לא קבילו עלייהו"צג), למטה מהימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה, וביחד עם זה, יש בו עילוי לגבי כל המועדים, ששמחת פורים גדולה יותר משמחת המועדים, כמארז"לצד „חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", ועד שאמרו חז"לצה שלעתיד לבוא כל המועדים בטלים חוץ מפוריםצו, כמ"שצז „וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" — כי, שלימות הענין דמ"ת (שנעשה בפורים) הוא באופן שהגילוי שלמעלה (ענין היו"ט, ועד ליו"ט שנעלה מכל הימים טובים) אינו מבטל מציאות העולם אלא309נמשך וחודר במציאות העולם ((מותר) בעשיית מלאכהצח).
וענין זה נעשה בכח העצמות דוקא (כנ"ל ס"ז) — כי, ע"י העבודה דמס"נ מצד בחי' היחידה, שזהו"ע ד"פורים", „על שם הפור"צט, „פור הוא הגורל"ק, בחי' הגורל שבנשמהקא, „הגיעו למעלה מעלה בעצמות א"ס ב"ה שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות שאינו בגדר סובב וממלא . . ולכן השמחה מגילוי זה היא למעלה מהדעת", „עד דלא ידע"קב.
ויש לומר, שענין זה מתחיל כבר בשבת שלפני ר"ח אדר, שבו מברכים ר"ח אדר, וכל ימי חודש אדר, ובפרט ימי הפורים, ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו — שבשבת מברכים חודש אדר ישנו החיבור דפ' משפטים ופ' שקלים (כנ"ל ס"ז), ועוד דקביעותו בער"ח אדר, שממנו נכנסים תיכף ומיד לר"ח אדר, ו"משנכנס אדר מרבים בשמחה"קג (מעין ודוגמת והכנה לשמחת פורים).
יא. והמעשה הוא העיקרקד:
לכל לראש — הוראת חז"ל „משנכנס אדר מרבים בשמחה", ומתחיל מהשמחה דערב ר"ח אדר שחל ביום הש"ק, „וביוםקה שמחתכם אלו השבתות"קו, שעי"ז ישנם ג' ימים מיוחדים (שבת, וב' ימי ר"ח) של שמחה, שנעשה „חזקה" בענין השמחה, ומוסיף והולך מיום ליום, עד לשלימות השמחה בימי הפורים.
ופשוט, שההוספה בשמחה קשורה עם שמחה של תורה ושמחה של מצוה — „פיקודי ה' ישרים משמחי לב"קז, ובפרטיות יותר — הוספה בכל ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"חקח באופן ד"מרבים בשמחה", בכל ג' הימים (שבת וב' ימי ר"ח), ומוסיף והולך בימים שלאח"ז, עד לשלימות הענין דמ"ת („קיימו מה שקבלו כבר") בימי הפורים.
ועוד ענין עיקרי הקשור עם ההוספה בשמחה — להשתדל בעוד מועד (ובפרט החל מר"ח אדר, שבועיים לפני פורים) בנתינת צרכי הפורים לכל אלה שזקוקים לכךקט (מתחיל מהנמצאים בסביבתו, וכן הנמצאים בריחוק מקום, ועד — בקצוי תבל), כדי שיוכלו לחוג ימי הפורים כדבעי, באופן של „אורה ושמחה וששון ויקר"קי, כפשוטו, נוסף על דרשת חז"לקיא, ובאופן של „משתה ושמחה"קיב, עד לשמחה שלמעלה מהגבלה.
310ומדתו של הקב"ה מדה כנגד מדהקיג וכמ"פ ככה — שע"י ההשתדלות בנתינת צרכי החג להזקוקים לזה, מוסיף הקב"ה בנתינת ברכותיו לכאו"א מישראל בריבוי מופלג במשך כל השבועיים שלפני הפורים (עד שיצטרכו לחפש אביון כדי לקיים מצות „מתנות לאביונים"קיד), שמזה מובן גודל השמחה שנעשית אצל כאו"א מישראל בימי הפורים הבעל"ט.
יב. ויה"ר — ועיקר — שעוד לפני ימי הפורים, ולפני כניסת ר"ח אדר, בעיצומו של יום השבת (ולפני מנחה), יקויים ה"מסמך גאולה לגאולה"קטו — גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ובפרט ע"י ההוספה בשמחה כשנמצאים עדיין ברגעי הגלות האחרונים — שכן, אע"פ שנמצאים עדיין בחשכת הגלות, וכבר „כלו כל הקיצין"קטז ועדיין לא בא, מ"מ, מקיימים ציווי התורה (שהוא גם נתינת־כח) „מרבים בשמחה", ואדרבה, עי"ז שמקיימים הציווי „מרבים בשמחה", באים בדרישה ותביעה (כביכול) להקב"ה שתהי' השמחה „מוצדקת" . . . — כיון שתיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי' שמחה אמיתית, „שמחת עולם על ראשם"קיז, עד שתתעורר השאלה: למה ממתינים בהשמחה שלמעלה ממדידה והגבלה („עד דלא ידע") עד לימי הפורים!
ואז יהיו גם הענינים דפרשת משפטים ופרשת שקלים בשלימות האמיתית: „משפטים" — הסמיכות דפרשת דינין לפרשת מזבח, „לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח"קיח, ו"שקלים" — קיום הציווי „זה יתנו גו' מחצית השקל" עבור קרבנות ציבור, כי, יקויים מ"ש בפרשה שקורין במנחה: „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בית המקדש השלישיקיט, „מקדש אדנ־קכ כוננו ידיך"קכא.
וכל ענינים אלו — באופן ד"מראה באצבעו ואומר זה", „זה יתנו", הנה המחצית השקל, הנה קרבנות הציבור, הנה ביהמ"ק השלישי, והנה אהרן הכהן — „יראה כהן בציון", ועד „יראה אל אלקים בציון"קכב, ובאופן ש"כל אחד ואחד וכל אחת ואחת מראה באצבעו ואומר זה, שנאמרקכג ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה ה' קוינו לו"קכד, ב"פ זהקכה, כי, „לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"קכו, ותיכף ומיד ממש.