ושייכותו לעבודתם של ישראל — מובנת ע"פ מ"שב „כי האדם עץ השדה", שהאדםג נמשל ל"עץ השדה", „עץד פרי"ה, ובפרט ע"פ דרשת חז"לו שהפסוק „כי האדם עץ השדה" קאי על „תלמיד חכם", שבזה נכללים כל בנ"י, כמ"שז „וכל בניךח לימודי ה'".
ויש לומר, שב"ראש השנה לאילן" ניתוסף עילוי וחידוש ב"האדם עץ השדה" גם לגבי ראש השנה באחד בתשרי (שבו נברא האדם) — בנוגע לעניני העבודה השייכים ל"עץ השדה" שבאדם, כדלקמן.
ב. ובהקדמה:
כתיבט „את העולם נתן בלבם", היינו, שכל עניני העולם (נוסף לכך שנבראו „בשבילי ישראל"יא) ישנם גם אצל ישראל („בלבם"), ואדרבה, כיון שישנם בישראל נשתלשלו גם בהעולם.
ובפרטיות יותר — כידוע שכנסת ישראל נקראת בשם „ארץ"יב, כמ"שיג „כי תהיויד אתם ארץ חפץ", ובלשון חז"לטו „למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה"טז, מלשון רצון וגם מלשון מרוצהיז, ומזה מובן שיש בכאו"א מישראל כל פרטי הענינים שבארץ, ועאכו"כ שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראליח — „ארץיט חטה ושעורה274וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דבש תמרים)כ.
וכפי שמצינו שבנ"י נקראו בשמות אלה: „ראשית תבואתו"כא — חטה ושעורה; וכן „בכל מיני אילנות נאים ומשובחים"כב: גפן — שנאמרכג „גפן ממצרים תסיע", תאנה — שנאמרכד „כביכורה בתאנה בראשיתה", רימון — שנאמרכה „שלחיך פרדס רימונים", זית — שנאמרכו „זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך", תמר (דבש תמרים) — שנאמרכז „זאת קומתך דמתה לתמר", וכתיבכח „צדיקכט כתמר יפרח".
וכיון שחמשה עשר בשבט הוא „ראש השנה לאילן" (משא"כ תבואה שר"ה שלה באחד בתשריל) — נמשכת בו חיות מחודשת על כל השנה כולה בנוגע לה"אילן" („עץ השדה") שבישראל, ובפרט האילנות שנשתבחה בהם ארץ ישראל ונשתבחו בהם ישראל — „גפן ותאנה ורמון . . זית שמן ודבש (תמרים)".
ג. ויובן בהקדם הביאור במעלת „אילן" (שר"ה שלו בחמשה עשר בשבט) לגבי „תבואה" (שר"ה שלה באחד בתשרי) — בשתים:
א) בענין התענוג — כידוע ש"תבואה" (חטה ושעורה) הו"ע המוכרח לקיום וחיות האדם, כמ"שלא „לחם לבב אנוש יסעד", ו"אילן" מצמיח פירות (שאינם מוכרחים לקיום וחיות האדם, אלא) להוסיף תענוג להאדםלב.
ב) בענין הצמיחה, שעל ידה ניתוסף בריבוי* כו' — כידוע שמעלת הצמיחה בנטיעת אילן היא באופן נעלה יותר (ועד לעילוי שבאין־ערוך) מהצמיחה שבזריעת תבואה, כי, „בזריעה, התבואה הצומח הוא ממהות הזרע רק שהוא בריבוי, שזורע סאה ועי"ז צומח כמה כורים . . משא"כ הנטיעה, שהצמיחה משובח לאין שיעור על הנטיעה, שנוטעין גרעין או ענף, ומוציא אילן עם פירות משובחים כו'"לג, היינו, שהצמיחה באילן היא (נוסף על הריבוי בכמות) גם באיכות חדשה.
ודוגמתו בה"אילן" שבעבודת האדםלד — (א) עבודה באופן של תענוג, היינו, שמלבד עבודתו כפי המוכרח, ה"ה מוסיף יותר מכפי המוכרח, ועד באופן של תענוג, (ב) עבודה באופן הצמיחה דנטיעה, שניתוסף לא רק בריבוי הכמות, אלא גם באיכות, ועד איכות חדשה.
ובחמשה עשר בשבט, „ראש השנה לאילן" — נמשכת חיות חדשהלה בכל ה־275קשור לאופן העבודה ד"אילן"לו, הן בנוגע לענין התענוג והן בנוגע לענין הצמיחה, ועי"ז ניתוסף עילוי גם בעניני העבודה השייכים ל"תבואה"לז, הן מצד ההכנה להחידוש ב"אילן" שנעשית גם ע"י העילוי וההוספה בעניני העבודה ד"תבואה", והן מצד ההמשך והתוצאה מהחידוש ב"אילן" שפועל גם בעניני העבודה ד"תבואה".
ד. ובכל זה ניתוסף הדגשה מיוחדת בהקביעות ד"ראש השנה לאילן" בשנה זו — ביום הש"ק פרשת בשלח:
שבת — הו"ע התענוג, כמ"שלח „וקראת לשבת עונג". ולכן, כש"ראש השנה לאילן" (שענינו תענוג) חל בשבתלט — מודגש עוד יותר ענין התענוגמ.
ומעלה יתירה בשנה זו — שהקביעות ד"ראש השנה לאילן" ביום השבת היא בהוספה להקביעות ד"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת"מא, היינו, שכל עניני העבודה דשנה זו הם באופן של תענוג, ועאכו"כ הענינים ד"ארבעה ראשי שנים הם" (ש"אידמו להדדי"מב) הם באופן של תענוג, ועאכו"כ „ראש השנה לאילן", ענין התענוג, ובפרט שבשנה זומג חל גם הוא ביום השבת.
ובפרשת בשלח — כדאיתא במדרשמד „ויהי בשלח פרעה, הה"דכה שלחיך פרדס רמונים . . כיון שיצאו (ישראל ממצרים) נעשו פרדס רמונים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים, נעשו כגפן היין, שנאמרכג גפן ממצרים תסיע", היינו, שבפרשת בשלח מודגשת מעלתם של ישראל שנמשלו לפירות האילן.
ה. ויש להוסיף בזה ע"פ המבואר בתו"א ריש פרשתנומה במעלת הזריעה ונטיעה הקשורה עם הגלות והגאולה ממצרים (התוכן דפרשת השבוע), וז"ל:
„הנה על ישראל בגלות מצרים כתיבמו וזרעתי' לי בארץ, ואמרו רז"למז זורע כורמח מוציא כמה כורים וכו' . . הנה כתיבכא קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, תבואתו דווקא, שישראל נקראו תבואת ה', והוא כמו שאדם זורע תבואה עד"מ בשביל התוספת שיצמח, כך ברצות ה' שיתוסף ויתרבה גילוי אלקותו בעולם276וימלא כבוד ה' את כל הארץמט ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו'נ, זורע את ישראל שהן הם תבואתו ושע"י יתגלה כבודו בריבוי ותוספת . . שע"י כן נמצא ריבוי גילוי אלקותו למטה כמו למעלה . . לעתיד כי עין בעין יראו וגו'נא . . והגורם לישראל מעלה ומדרגה רבה זו היא עסק הזריעה בארץ בזמן הגלות, שהוא כמו עד"מ שזורעין גרעין אחד ומצמיח הרבה, או כמו שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה, וכמ"שנב ואנכי נטעתיך שורק וגו', שהוא זמורה של גפן כדי להצמיח גפן שלם, וכמאמר רז"ל על פסוקנג והנה גפן לפני, שישראל נמשלו לגפן".
ועפ"ז מובן מאמר המדרש „כיון שיצאו נעשו פרדס רמונים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים, נעשו כגפן היין, שנאמר גפן ממצרים תסיע" — שמעלתם של ישראל ש"נעשו פרדס רמונים, נעשו כגפן היין" (פירות האילן), היא ע"י הקדמת הגלות שהוא בדוגמת (הזריעה, ויתירה מזה) הנטיעה, „שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה, וכמ"ש ואנכי נטעתיך שורק וגו' . . כדי להצמיח גפן שלם". ובלשון הכתוב בהפטורה דפ' שמות: „הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל גו'"נד, היינו, שהירידה למצרים (כללות ענין הגלות) היא בדוגמת הזריעה והנטיעה („ישרש") שעי"ז תהי' הצמיחה („יציץ ופרח").
ו. ובפרטיות יותר:
ענין הזריעה והנטיעה בגלות מתחיל מירידת הנשמה למטה לעבוד עבודתה בבירור הגוף ונה"ב והעולם, לעשות לו ית' דירה בתחתוניםנה.
וענין זה נעשה ע"י קיום המצוות, שגם הם נמשלו לזריעה, כמ"שנו „זרעו לכם לצדקה" (כללות המצוותנז), עד"מ זריעת גרעין, „שאין בו שום טעם מאכל, וכשנזרע הגרעין בארץ ומתלבש בו כח הצומח שבארץ, נצמח מזה פרי מאכל, הגם שלא הי' עצם הגרעין בחי' מאכל כלל . . כמו"כ הוא מעשה המצוות שירדו ונתלבשו בדברים גשמייםנח כמו תפילין על קלף גשמי . . וכשאיש ישראל מניח אותם על ראשו נתהווה בחי' גילוי אלקותו"נט.
זאת ועוד: זריעה זו היא בישראל דוקא — „כמשלנט כח הצומח שבארץ שלא בכל מקום נצמח הפרי, ובמדבר אינו נגדל צמחים כלל, כמו"כ דוקא לישראל נאמר כי תהיו אתם ליסארץ חפץ"סא, ולכן, על277ידם דוקא נעשית הצמיחהסב דגילוי והמשכת אלקות ע"י קיום המצוות.
ובהתאם לכך, יש לבאר הענין ד"ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" בעבודתם של ישראל, „ארץ חפץ", ובפרטיות יותר: (א) החילוק שבין „חטה ושעורה", דברים המוכרחים לקיום וחיות האדם, ל"גפן ותאנה ורמון . . זית שמן ודבש", דברים של תענוג, (ב) ההוספה ד"ארץ" השני, „ארץ זית שמן ודבש" — שמזה מובן שבענין ד"ארץ", „ארץ חפץ", יש ב' דרגות זו למעלה מזו, ובהתאם להעילוי ב"ארץ" ניתוסף גם במעלת הפירות שצומחים מארץ זו („ארץ זית שמן ודבש"), כדלקמן.
ז. „חטה ושעורה":
„חטה" — מאכל אדם, ו"שעורה" — מאכל בהמהסג. וענינם בעבודת האדםסד — „חטה" קאי על העבודה (מאכל) דנפש האלקית, ה"אדם" שבו, ע"ש אדמה לעליוןסה, ו"שעורה" קאי על העבודה (מאכל) דבירור נפש הבהמיתסו, ה"בהמה" שבאדם, אשר, עם היות שהעבודה דבירור נה"ב מצ"ע היא ירידה ביחס לעבודה דנה"א, הרי, הכוונה היא בבירור נה"ב דוקא, ועי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר גם בנה"א.
וביאור הענין:
סדר הבריאה בששת ימי בראשיתסז — שתחילה נבראו הבהמות (וכל בעליהחיים) ואח"כ נברא האדם. ודוגמתו בהנהגת האדם — „אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמרסח ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת"סט, „חכמים הראשונים היו . . מקדימין מזון הבהמות . . לסעודת עצמן"ע.
ודוגמתו בעבודת האדם — הקדמת נפש הבהמית לנפש האלקית (שנקראת „נפש השנית"עא, כי הראשונה היא נפש הבהמית) — „אקדים טענתי'"עב, שהרי, „גמר ועיקר כניסת נפש זו הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה שלכן נתחייבו אז במצוות מן התורה", וגם „תחילת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצוות שחייבו חכמים לחנך", מגיל חינוך (ואפילו ההתחלה ממש „במצות מילה" היא ביום השמיני, ולא בשעה שנולד ויצא לאויר העולם)עג.
ולא עוד אלא שעיקר העבודה אצל278רוב בנ"י (והתורה על הרוב תדברעד) במשך כל ימי חייהם היא בבירור נה"ב — כיון שמדתם היא מדת הבינוניםעה („מדתעו הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך"עז), ש"מהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס"א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב"עח, ולכן עבודתו התמידית היא בבירור נה"ב.
וההסברה בזהעט — ש"ירידת נפש האלקית . . להתלבש בתוך נה"ב אף שהיא גשמית, כי בה הוא שיש כח הצומח להצמיח ישועות בתוספת רב על הזרע הזרוע בה, וז"ש . . וזרעתי' לי בארץפ, היינו בנפש הבהמיתפא שעלי' נאמר ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ . . והטעם משום שנה"ב בשרשה ומקורה היא יותר נעלית מהנפש האלקית, ולכן יש בה הכח הזה להצמיח", היינו, שע"י העבודה בבירור נה"ב נעשה עילוי גדול יותר בנה"א.
ח. ע"פ הנ"ל שעיקר העבודה היא בבירור נה"ב — למה נאמר בכתוב „חטה ושעורה", חטה ואח"כ שעורה?
וההסברה בזה — כיון שאי־אפשר להתחיל העבודה דבירור נה"ב אלא ע"י הקדמת גילוי אור (בכללות) דנפש האלקית, וכמשל הזריעה בארץ, ש"אף שיש בה כח הצומח אינה מצמחת כלום מעצמה כ"א ע"י הזרע הזרוע בה, כך גם הנה"ב מצ"ע . . היא היורדת למטה והיתה נשארת כן, אלא ע"י בחי' נפש האלקית המתלבשת בה המשכלת בגדולת ה' כו'"מב.
וכמודגש בסדר העבודה בכל יום:
בקריאת שמע (התחלת העבודה ד"ויהי ערב ויהי בוקר"פג) — אומרים „ואהבתפד279את ה' אלקיך", שזוהי האהבה דנפש האלקית, ואח"כ נאמר „בכל לבבך", „בשני יצריך"פה, כי, (רק) לאחרי התעוררות האהבה דנה"א יכול להיות (גם) הבירור דנה"ב שיתהפך לאהבה את ה', ועוד שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר בנה"א.
ועד"ז בכל בוקר כשהאדם נעשה ברי' חדשהפו — מתחיל באמירת „מודה אני לפניך . . שהחזרת בי נשמתי", „נשמה שנתת בי טהורה היא", נפש האלקית, ולאח"ז בא המשך ועיקר העבודה בבירור נה"ב, ועי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר בנה"א.
וכמרומז גם בכתובפז „משכני אחריך נרוצה" — „משכני לשון יחיד, הוא אתעדל"ע לעורר האהבה הטבעית שבנפש האלקית . . ועי"ז הנה"א מבררת ג"כ הנה"ב . . אחריך נרוצה לשון רבים, בשני הרצונות דנה"א ונה"ב"פח, ועי"ז ניתוסף עילוי בנה"א, שגם האהבה דנה"א נעשית באופן של מרוצה, כמו נה"ב, שכל עניני' הם בתוקף גדול („רב תבואות בכח שור"פט), וכשמתהפכת לאהבה את ה', נעשית האהבה דנפה"ב באופן של מרוצה, ועל ידה נעשית גם האהבה דנה"א באופן של מרוצהצ.
וזהו גם סדר הכתוב „ארץ חטה ושעורה" — שהתחלת העבודה ד"ארץ חפץ" היא ע"י הגילוי דנה"א (חטה), ולאח"ז ועי"ז בא המשך ועיקר העבודה בבירור נה"ב (שעורה), ועי"ז גם עיקר כוונת הזריעה דנפה"א ב"ארץ", שנה"א תתעלה לדרגא נעלית יותר.
ט. ע"פ הנ"ל יש לבאר גם סיפור הגמראצא „יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא (לכפרים לראות בתבואות), כי אתא אמרו לי' חיטין נעשו יפות, אמר להם שעורים נעשו יפות, אמרו לי' צא ובשר לסוסים ולחמורים, דכתיבצב השעורים והתבן לסוסים ולרכש, מאי הוי לי' למימר, אשתקד נעשו חיטין יפות" — דלכאורה צריך להבין:
א) ההסברה בדברי יוחנן חקוקאה שאמר „שעורים נעשו יפות" — למה לא אמר (כפי ש"הוי לי' למימר") „אשתקד נעשו חיטין יפות", בהתאם להשאלה „חיטין נעשו יפות". במענתו ה"ז ע"ד לשון חז"לצג „טענו חטין והודה לו בשעורין".
ב) ועיקר: תוכן הסוגייא הוא ע"ד גודל הזהירות בלשון נקי', כמודגש בהנ"ל ש"לא הי' רוצה להוציא דבר קללה מפיו" לומר שהחטים לא נעשו יפות, ולכן אמר „שעורים נעשו יפות", ש"מכלל דבריו משמע שהחטים לא נעשו יפות"צד. ואינו מובן: איך מתאים המענה „צא ובשר לסוסים ולחמורים" — לשון של זלזול (לכאורה) — לתוכן הסוגייא ע"ד הדיבור בלשון נקי', ואדרבה: הזלזול במענה „צא ובשר לסוסים ולחמורים" גרוע יותר (לכאורה) מהלשון „חטין לא נעשו יפות" (תיאור המציאות בפועל) שנמנע יוחנן חקוקאה להשתמש בו בגלל גודל הזהירות בלשון נקי'?!
היציאה („נפק") „לראות בתבואות",280היא, לראות אופן עבודתם של ישראל בזריעת התבואהצו, שהיא ברוחניות „תבואת ה'", כדי שתהי' הצמיחה בהוספה וריבוי (כנ"ל ס"ה).
וכששאלו אותו „חטים נעשו יפות", האם העבודה ב"חטים", העבודה דנה"א מצ"ע, עולה יפה, השיב להם: „שעורים נעשו יפות" — ש(בשנה זו) העיקר הוא (לא העבודה דנה"א מצ"ע, אלא) הבירור דנה"ב. כלומר, כוונתו לא היתה לבשר שהחטים לא עלו יפות, היינו, שיש איזה חסרון בעבודה דנה"א, כי לא נחית לזה (אף שגילה זה דרך אגב), כי אם, להדגיש את הצורך והחשיבות דעיקר העבודה בבירור נה"ב, „שעורים נעשו יפות".
ועל זה אמרו לו „צא ובשר לסוסים ולחמורים" — (שאין זה מענה בכוונת לעג ח"ו, אלא באופן חיובי) שיש בדבריו בשורה טובה בנוגע לעבודה דבירור נה"ב, ועד לדרגא הכי תחתונה שבה, „סוסים וחמורים", דכיון ש"שעורים (מאכל בהמה, „השעורים והתבן לסוסים ולרכש") נעשו יפות", ה"ז מורה על נתינתכח מיוחדת מלמעלה בנוגע לעבודה דבירור נה"ב, ולכן, „צאצזובשר לסוסים ולחמורים" — לבשר שיש נתינת־ח מיוחדת לבירור הדרגא הכי תחתונה דנה"ב, „סוסים וחמורים", כדי להוסיף עידוד וזירוז בעבודה דבירור נה"ב.
ואעפ"כ, מסיימת הגמרא ש"הוי לי' למימר אשתקד נעשו חיטין יפות"צח — כיון שהתחלת העבודה היא ע"י הגילוי דנה"א (חטים), ועוד ועיקר, שתכלית הכוונה בעבודה דבירור נה"ב היא כדי שיתוסף עילוי גדול יותר בנה"א (חטים), כנ"ל.
י. והנה, לאחרי „ארץ חטה ושעורה", שרומז על העבודה דנה"א (חטה) ודנה"ב (שעורה) באופן המוכרח לקיום וחיות האדם שנשמתו ירדה למטה לברר הנה"ב (כנ"ל), ממשיך הכתוב לבאר העבודה ד„ארץ חפץ" באופן נעלה יותר — „וגפן ותאנה ורמון", בדוגמת הוספת התענוג בפירות האילן לגבי השגת ההכרח דחטה ושעורה.
ויש להוסיף, שגם ב"גפן ותאנה ורמון" מודגש העילוי שנעשה ע"י בירור נה"ב:
„גפן" — „המשמח אלקים ואנשים"צט, שנוסף על השמחה ותענוג שבעבודת הנה"א, „משמח את ההעלם וההסתר הנמשך משם אלקים שלא יעלים ויסתיר, שיהי' גילוי הפנימיות למטה"ק, שבזה נכלל גם בירור הנה"ב שלא יעלים ויסתיר כו'.
„תאנה" — גם מלשון „תואנה הוא מבקש"קא, שרומז על הבירור דעץ הדעת טוב ורע (ובפרט להדעה שעה"ד „תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו"קב), ובנוגע להתיקון — הי' לכל הדעות ע"י281התאנה, כמפורש בקראקג „ויתפרו עלה תאנה", היינו, שע"י (אפילו) „עלה תאנה" תיקנו (חלק מ)הבושה („יתבוששו") שבאה ע"י חטא עה"ד.
ו"רמון"קד — שרומז על מעשה המצוות, כמארז"לקה על הכתובקו „כפלח הרמון רקתך", „א"ת רקתך אלא רקנין שבך", ש"מלאין מצוות כרימון"קז, ובמעשה המצוות מודגשת ביותר ההתלבשות בענינים הגשמיים שבעולםקח, בירור התחתון.
ויש להוסיף שבירור התחתון (ע"י מעשה המצוות) נרמז בגרעיני הרימון — ובשתים:
א) גרעיני הרימון הם בהעלם, משא"כ בענבים, לדוגמא, שברובם יכולים לראות הגרעינים לפני הסרת הקליפה ודריכת הענבים. ב) לכל גרעין יש „בשר" משלו, היינו, שכל גרעין הוא מציאות בפ"ע ביחס לשאר חלקי הרימון.
ודוגמתו במצוות: א) התלבשותם בדברים גשמיים — בדוגמת ההעלם דגרעיני הרימון, ב) „אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון", שאפשר מצב שעם היותם „מלאים מצוות", מציאות מקיים המצוות היא באופן ד"ריקנין" (אע"פ ש„מצוה" ענינה צוותא וחיבורקט, ועאכו"כ „מלאים מצוות") — בדוגמת הרימון שכל גרעין (המצוה) הוא מציאות בפ"ע ביחס לשאר חלקי הרימון.
יא. וממשיך בכתוב — „ארץ זית שמן ודבש":
ההוספה ד"ארץ זית שמן ודבש" (אף שבהתחלת הפסוק כבר נאמר „ארץ חטה וגו'")קי — מורה על עבודה נעלית יותר ב"ארץ", ארץ הב', שבאה לאחרי העבודה בדרגא שלפנ"ז, ארץ הא'.
ומעלתה של „ארץ" הב' מתבטאת בהצמיחה ממנה — „ארץ זית שמן ודבש":
„זית שמן" — „זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה"קיא, שרומז על עבודה באופן של כפי' וביטול מציאותו, לא רק אתכפיא כבעבודה דבירור נה"ב ע"ד הרגיל.
282ו"דבש תמרים" — שעושה פירות לשבעים שנהקיב, שאריכות הזמן (שבעים שנה) מורה על ריבוי היגיעה בעבודת הנטיעה, שלא בערך לגבי הנטיעה דשאר אילנות, ובהתאם לכך, גם מעלת הפרי, והתענוג והמתיקות שבו, היא באופן נעלה יותר.
ויש להוסיף, ששבעים שנה דתמרים מורה על גמר ושלימות העבודה ד"צדיק כתמר יפרח" באופן ד"בא בימים"קיג, שנשלמה העבודה דבירור ז' מדותקיד (שכל אחת כלולה מעשר, סה"כ שבעים) במשך שבעים שנה.
יב. ויש להוסיף בזה, ע"פ תורת הבעש"טקטו על הפסוק „כי תהיו אתם ארץ חפץ", שבנ"י הם בדוגמת ארץ חפץ שטמונים בה אוצרות יקרים של אבנים טובות ומרגליות:
נוסף על מעלת הצמיחה שב"ארץ חפץ", הן הצמיחה שע"י זריעת תבואה („חטה ושעורה") המוכרחת לקיום האדם, והן הצמיחה שע"י נטיעת אילנות („גפן ותאנה ורמון . . זית שמן ודבש") לשם תענוג — יש בה"ארץ חפץ" גם אבנים טובות ומרגליות שעל ידם ניתוסף תענוג ועשירות אצל האדם שלא בערך לגבי התענוג שע"י אכילת פירות האילן.
ואולי י"ל ענינו בעבודת ה' — הגילוי דפנימיות התורה, כדברי רבינו הזקןקטז בביאור הענין דהפצת המעיינות חוצה, ע"פ משל למלך שצוה לקחת את האבן היקרה שבכתר המלך, שבה תלוי היוקר והיופי דכתר המלך, לשחקה ולערבה במים, ולשפוך בין שפתיו של בן המלך, כדי שטפה אחת (עכ"פ) תיכנס לתוך פיו של בן המלך כו', שבביאור זה, אבנים טובות ומרגליות שב"ארץ חפץ" רומזים לפנימיות התורה.
ויש לומר, שבגילוי דפנימיות התורה (אבנים טובות ומרגליות שבארץ חפץ) גופא יש חילוקי דרגות בעילוי אחר עילוי, ובכללות: (א) אופן הגילוי המוכרח להצלת חיי בן המלך (כסיום המשל של רבינו הזקן) — ע"ד סממני רפואה שבפנימיות התורה, (ב) הריבוי וההוספה (יותר מכפי המוכרח להצלת חיי בן המלך) כהכנה לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבואקיז, התענוג שבתורה, טעמי תורה — ע"ד דוגמת פירות האילן שבפנימיות התורה, ועד ל"זית שמן ודבש"קיח, שבהם מודגש ענין התענוג יותר משאר פירות האילן.
ויש להוסיף, שענין זה הוא בהדגשה יתירה בקביעות דשנה זו ביום הש"ק חמשה עשר בשבט, שבו נעשית השלימות דהעשירי בשבטקיטד"ויהי בארבעים283שנה"קכ — כמשנת"ל בארוכהקכא שבתקופה זו נשלמה כבר העבודה דרבותינו נשיאינו (כל שבעת הנשיאיםקכב) בהפצת המעיינות חוצה (נוסף על המוכרח, גם) בריבוי מופלג, באופן של תענוג, עד להשלימות ד"זית שמן"קכג, „מאשרקכד שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"קכה, „ודבש (תמרים)", „צדיק כתמר יפרח"כח, כמ"ש בסיום „מזמור שיר ליום השבת" — „ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"קכו.
יג. ההוראה מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:
מ"ראש השנה לאילן" (ובפרט כשחל ביום השבת, ובפ' בשלח) — צריך כאו"א מישראל להוסיף באופן מחודש בכל הענינים השייכים ל"האדם עץ השדה", הן בנוגע לענין התענוג, והן בנוגע לענין הצמיחה (כנ"ל ס"ג).
ועוד ענין עיקרי בנוגע לצמיחה — שבזה נכללת גם הפעולה על הזולת (מתחיל מבני ביתו והנמצאים בסביבתו), עי"ז שנעשה „עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו", שממנו יצמח עוד אילן ועד שיצמחו הרבה אילנות.
ועפ"ז יש לבאר הלשון הרגיל בכ"מ „ראש השנה לאילנות", לשון רבים (אע"פ שלשון המשנה הוא „ראש השנה לאילן", לשון יחיד)קכז — דכיון שהתחלת העבודה היא בהענין ד"ואהבת לרעך כמוך"קכח, כאמירת כאו"א מישראל בהתחלת היום קודם התפלה „הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"קכט, ורק לאח"ז מתחיל עבודת עצמו בהתפלה, שהתחלת עבודתו היא באופן של „אילנות", לשון רבים.
יד. ויה"ר שההחלטה להוסיף חידוש בכל עניני צמיחה תביא תיכף את השכרקל — הצמיחה העיקרית כתוצאה מהזריעה ונטיעה ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"קלא, גאולה האמיתית והשלימהקלב ע"י משיח צדקנו, „צמח284שמו"קלג, עליו נאמרקלד „וקם שבט מישראל", ש"שבט"קלה הוא גם מלשון ענף, וכמ"שקלו „ויצא חוטר (שבט מלוכה) מגזע ישי ונצר (ל' יונק אילן) משרשיו יפרה".
ותוספת נתינת־כח מפרשת השבוע — שנוסף לכך שמדובר בה אודות יצי"מקלז הכוללת גם הגאולה האמיתית והשלימה („כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"קלח), נרמזת בה גם השלימות דגאולה האמיתית והשלימה — בשירת הים: „אז ישיר"קלט, „שר לא נאמר אלא ישיר"קמ, לשון עתיד, שרומז לשירה העשירית בגאולה העתידהקמא, ובסיום השירה — „תביאמו ותטעמו גו' מקדש אדני כוננו ידיך", „בשתי ידים, ואימתי . . בזמן שה' ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"קמב.
וכן תהי' לנו — שביום הש"ק פ' בשלח, חמשה עשר בשבט דשנת ה'תש"נ (הי' תהי' שנת נסים), זוכים לקיום היעודקמג „ואתם תלוקטוקמד לאחד אחד בני ישראל", שכל בנ"י באים לארצנו הקדושה, „כל יושבי' עלי'"קמה, וזוכים „לאכול מפרי' ולשבועקמו מטובה"קמז, ובפרט הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראלקמח, ועד להפירות שבביהמ"ק, כמארז"ל „גפן זהב היתה עומדת על פתח ההיכל כו'"קמט, „בשעה שבנה שלמה ביהמ"ק נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן . . ועתיד הקב"ה להחזירן, שנאמרקנ פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן"קנא.
ועאכו"כ בנוגע לענינים הרוחניים דארץ ישראל — מתחיל מלימוד תורת ארץ ישראל, כפי שדרשו חז"לקנב על הפסוקקנג „וזהב הארץ ההיא טוב", „אין תורה כתורת ארץ ישראל", ועד לתכלית השלימות דמתן־תורה (בפ' יתרו שמילין לקרוא במנחת שבת זה) — „תורה285חדשה מאתי תצא"קנד, שלימות הגילוי דפנימיות התורהקנה („סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"קנו) בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש.
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site