משיחות ש"פ תצא, ט' אלול ה'תשמ"ט

א. בפסוק „כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו" שבהתחלת פרשתנו — צריך להבין^א: (א) למה נאמר „כי תצא למלחמה על אויבך", ולא „עם אויבך" או „באויבך"^ב (ב) מהו „ושבית שביו", דלכאורה, הול"ל „ושבית שבי"^ג סתם?

ויתירה מזה — דיוקים אלו („על אויבך", „ושבית שביו") הם בסתירה זל"ז, כי:

„על אויבך" מדגיש את ה"עליונות" לגבי „אויבך", כלומר, אע"פ שיש מציאות של „אויבך" ויש צורך במלחמה כדי לנצח האויב, מ"מ, אין זו מלחמה שבין שני צדדים שוים, אלא ישראל הם „על אויבך", למעלה מאויבך^ד.

ומקום להוסיף עוד דיוק: שהמצב ד"על אויבך" (למעלה מאויבך, אבל, יש להם ערך ושייכות ל"אויבך") אינו אלא לאחר היציאה („תצא") ממקומם ודרגתם^ה, אבל מצד ישראל עצמם שהם „חלק אלקה ממעל ממש"^ו, ועד ש„ישראל^ז וקב"ה כולא חד"^ח, אין להם ערך כלל עם אויבך, אפילו לא באופן ד"על אויבך", אין להם שייכות כלל ל"אויבך".

ולאידך, „ושבית שביו" מורה על התוקף ד"אויבך". ולהעיר ממש"נ^ט „וילחם בישראל וישב ממנו שבי", היינו, שישנו אויב שהוא חזק כל כך שלקח בפועל שבי מישראל. ועוד להעיר בפרשתנו, שגם לאחר שמנצחים האויב ושבית ממנו שבי, ה"ז נקרא „שביו", שניכר בהשבי שהי' דאויבך!

ב. עד"ז יש לדייק בהקשר והשייכות דהתחלת הפרשה וסיומה — שלכאורה הם בסתירה זל"ז:

בהתחלת הפרשה מודגש התוקף דישראל — שגם במצב של מלחמה כו', ה"ז „על אויבך", וכן שבודאי „ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו"^י.

ואילו בסיום הפרשה, „זכור את אשר677עשה לך עמלק וגו'"^יא — מודגש התוקף דלעו"ז, שבכחו של עמלק להרע לישראל, „אשר גו' ויזנב בך וגו'", ועד שיש צורך בזכירה מיוחדת^יב, „זכור גו' לא תשכח"^יג, ועוד ועיקר — השתדלות מיוחדת בהענין ד"תמחה את זכר עמלק", ועד כדי כך, ש"מלחמה לה' בעמלק מדור דור"^יד, „מדרא דעלמא דין ומדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי"^טו.

ובסגנון אחר: כיון שישראל הם „על אויבך", למעלה מאויבך, ובודאי ש"ונתנו ה' אלקיך בידך גו'" — איך אפשרית המציאות ד"עשה לך עמלק גו' ויזנב בך גו'"^טז?!

ג. ויובן בהקדים שאלה נוספת בנוגע לכללות ענין ה"מלחמה" בשכיל הנצחון ד"אויבך":

המציאות דכל הענינים שבעולם אינה אלא עי"ז שנתהוו ונבראו ע"י הקב"ה — „כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"^יז. ולא זו בלבד שנתהוו בששת ימי בראשית, אלא יתירה מזה — „המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"^יח, וכתורת הבעש"ט^יט שבכל רגע נעשה חידוש ההתהוות דכל הבריאה כולה מאין ואפס ממש.

ועפ"ז אינו מובן: איך אפשרית מציאות של „אויבך", אויב (דישראל, ועי"ז הוא אויב) דהקב"ה^כ, ועד שיש צורך להלחם בו, כביכול, כלשון הכתוב „מלחמה לה' בעמלק" — בה בשעה שברגע זה ממש נעשית התהוות מציאותו של האויב מאין ואפס ממש ע"י הקב"ה?!

ואפילו המציאות של מנגד שאומר „לי יאורי ואני עשיתני"^כא, הרי, האמת היא, והתורה מודיעה ומגלה האמת, שגם מציאות זו מהוה הקב"ה בכל רגע מאין ואפס ממש, ובמילא, לא תתכן מציאות של מנגד.

ובסגנון אחר: הניגוד להקב"ה הוא ניגוד למציאותו של המנגד, דבר והיפוכו, כיון שכל מציאותו של המנגד אינה אלא „מאמתת המצאו".

ד. והביאור בזה:

ידוע^כב ש"תכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ב"עוה"ז הגשמי והחומרי ממש" — ע"י ירידת הנשמה להתלבש בגוף גשמי שבו, ואז יכולה לקיים התומ"צ שנתלבשו בדברים גשמיים, תפילין בקלף גשמי וציצית בצמר גשמי, וכיו"ב בכל המצוות.

ובשביל כוונה זו ברא הקב"ה המציאות דעוה"ז הגשמי — לא באופן של678דמיון בעלמא [שהרי, אם נאמר שמציאות העולם אינה אלא דמיון בעלמא, לא נשלמה הכוונה „להיות לו דירה בתחתונים" אלא באופן של דמיון בעלמא], אלא מציאות אמיתית^כג, ומקרא מלא דבר הכתוב ב"תורת אמת" „בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"^כד, ובלשון הרמב"ם „כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", היינו, שמציאותם היא מ"אמתת המצאו", ובפרט ע"פ המבואר בדרושי אדמו"ר האמצעי^כה שהמציאות דיש הנברא^כו היא המציאות דיש האמיתי.

ומזה מובן גם בנוגע להמציאות של מנגד („אויבך"):

כיון שהכוונה להיות לו ית' דירה בתחתונים היא ל"התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' . . עד שהוא מלא קליפות וס"א שהן נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד"^כב, עכצ"ל, שמציאותו של ה"תחתון", שהוא „נגד ה' ממש", אינה דמיון בעלמא, אלא מציאות של מנגד^כז, שנברא ע"י הקב"ה כדי שעל ידו תושלם הכוונה דדירה בתחתונים, „שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא, שיאיר אור ה' . . במקום החושך והס"א כו'"^כב, היינו, שיש מציאות של מנגד, חושך וס"א, ומציאותו של המנגד מתהפכת לקדושה.

ואין לתמוה איך אפשרי שתהי' מציאות של מנגד בה בשעה שמציאות זו מתהווית בכל רגע מאין ואפס ממש — כיון שהקב"ה הוא „נמנע הנמנעות"^כח:

אע"פ שע"פ שכל, גם שכל דתורה, לא יתכן שמציאות שמתהווית בכל רגע מאין ואפס ממש תנגד להמציאות שמהוה אותה — מ"מ, כיון שהקב"ה אינו מוגבל בשום הגבלה, „נמנע הנמנעות", ו"מי יאמר לך מה תעשה", הרי, כשעלה ברצונו ית' לברוא מציאות של מנגד, נעשית מציאותו של המנגד עם היות שזהו דבר והיפוכו, שמהוה מאין ואפס ממש מציאות שהיא „נגד ה' ממש".

ה. ומזה מובן גם בנוגע לעבודתם של ישראל בעשיית הדירה לו ית' בתחתונים:

כיון שיש מציאות של „תחתון . . שהוא מלא קליפות וס"א שהן נגד ה' ממש", מנגד אמיתי, ולא עוד, אלא, שהתהוותו של המנגד היא, מצד שהמהווה אותו „נמנע הנמנעות", שמזה מובן גודל התוקף שבמציאות המנגד — הרי, עבודתם של ישראל אינה רק באופן679של גילוי ההעלם, היינו, שע"י העבודה דתומ"צ מגלים את הטוב שבעוה"ז, ועי"ז נעשה דירה לו ית', אלא עבודתם היא באופן של חידוש, שע"י עבודתם ופעולתם „אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא", שמציאות ה"תחתון . . נגד ה' ממש" מתהפכת ונעשית דירה לו ית'.

ומובן, שכדי להתגבר על מציאות ד"תחתון . . נגד ה' ממש" ולפעול בו חידוש לעשותו דירה לו ית', יש צורך בכחות נעלים ביותר. והכח לזה ניתן לישראל — כי, „ישראל וקב"ה כולא חד", היינו, שנש"י מושרשים במהותו ועצמותו ית', ולכן יש בהם כח העצמות לחדש דבר, להפוך את מציאות התחתון ולעשותו דירה לו ית'^כט.

ויש לומר, שכיון שהכוונה דבריאת התחתון והמנגד היא כדי שהאדם ע"י עבודתו ינצחו ויהפך אותו לקדושה, ועי"ז תהי' עלי' בהאדם העובד — הרי, גם מצד התחתון יש עילוי ותוקף במציאותו של האדם העובד (ישראל) לגבי מציאותו הוא (דהתחתון), אלא, שזה מתגלה רק לאחר שהאדם מתחיל בעבודת המלחמה.

כלומר: לפני התחלת העבודה — התוקף הוא במציאות התחתון, דכיון שמציאותו היא מצד „נמנע הנמנעות" ה"ז מציאות תקיפה^ל. אבל כשהאדם כבר התחיל בעבודת המלחמה — אזי „ניטל" ממנו^לא הכח לנגד^לב, ובכחו של האדם לנצחו ולהפכו לקדושה, מצד שני ענינים: (א) מעלתו דהאדם, „חלק אלקה ממעל ממש", „ישראל וקב"ה כולא חד", שלכן, אין להמנגד ערך ושייכות אליו כלל, (ב) גם לאחר שירד למטה למקום שיש מציאות של מנגד — הרי הכוונה דבריאת המנגד אינה אלא כדי שהאדם ינצחו, כנ"ל.

ו. וב' קצוות אלו (תוקף מציאותו של המנגד, והכח דישראל להפכו לקדושה) מודגשים בהתחלת הפרשה — „כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו":

מחד גיסא — יש מציאות של „אויבך", מציאות שנבראת ע"י הקב"ה, ויש צורך ב"מלחמה" כדי לנצח המציאות ד"אויבך", ולא עוד, אלא, ש(לפני התחלת המלחמה) אפשרי מצב ש"אויבך" לוקח שבי (גם דבר של ישראל) ונעשה „שביו".

ולאידך גיסא — כאשר, „כי תצא למלחמה" (התחלת העבודה), ה"ז מיד ומלכתחילה באופן ד"על אויבך", למעלה מאויבך (הן מצד המציאות של העובד לפני ש"יצא" לירד למטה, והן מצד כוונת הבריאה ד"אויבך", כנ"ל), ועוד ועיקר — שבכ"ז „ונתנו ה' אלקיך בידך",

ועד ש"ושבית שביו", היינו, שגם הדברים שנפלו בשבי' בידי „אויבך" חוזרים ומתהפכים לקדושה, כי, גם הכוונה ד"שביו" אינה אלא כדי שעי"ז680ניתוסף עילוי גדול עוד יותר — ע"ד העילוי ד"זדונות נעשו לו כזכיות"^לג, סוג מיוחד של „זכיות" שאינו אצל צדיק (ובינוני) שלא חטא מעולם^לד, כ"א כיתרון האור מן החושך, ולכן, גם לאחר שמתהפך לקדושה ה"ז נקרא „שביו", כיון שניכר בו התוקף דלעו"ז (כפי שנתהפך לקדושה) — שהוא באופן נעלה יותר מתוקף הקדושה מצ"ע.

ז. ועד"ז בסיום הפרשה — „זכור את אשר עשה לך עמלק גו'":

מחד גיסא — ישנה מציאותו של „עמלק", מציאות שהיא בכל התוקף, עד כדי כך, שיכול להיות מצב ד"קרך^לה בדרך (ומזה בא למצב ירוד יותר) ויזנב בך גו'" (ע"ד הענין ד"שביו").

וכפי שמצינו לפנ"ז — שכאשר „ויצא^לו יעקב גו' חרנה"^לז, שיצא ממקומו ודרגתו העליונה וירד ללכת „חרנה", „חרון אף של מקום"^לח, לעסוק ב„מלחמה" דעבודת הבירורים, „רדף אליפז בן עשו (אביו של עמלק) . . אחריו כו'" ונטל מה שהי' בידו של יעקב^לט („שביו").

כלומר, „עמלק" הוא מציאות שיש בה תוקף לנגד ליהודי, ומה גם שטוען שיש לו „יחוס" — להיותו מזרעו של עשו, נכדו של אברהם!

ולאידך גיסא — הכוונה והתכלית בהניגוד ד"עמלק", היא, שיתוסף עילוי גדול עוד יותר אצל ישראל, עי"ז שלוחם עם עמלק ומבטלו מכל וכל, „תמחה את זכר עמלק", ולא עוד, אלא, שהדברים שיכולים להפכם לקדושה ה"ה מברר ומזכך ומהפך לקדושה^מ, כמו שמצינו ביעקב, שלאחר גמר עבודת הבירורים בבית לבן^מא הי' מוכן מצדו לפעול שלימות הבירור בעשו^מב (ובמילא גם בעמלק), „אבוא אל אדוני שעירה"^מג681(כפי שיקויים בפועל לעתיד לבוא, „ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשו"^מד), שעי"ז ניתוסף עילוי גדול עוד יותר^מה, ע"ד האמור לעיל (ס"ו) במעלת התשובה ש"זדונות נעשו לו כזכיות".

ח. עפ"ז יש לבאר גם ההמשך להפרשה שלאח"ז (שמתחילין לקרוא במנחת שבת זו) — „והי' כי תבוא אל הארץ גו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך וגו'"^מו — מצות ביכורים:

כאשר יהודי יוצא לעסוק בעבודה דבירור העולם, „כי תצא למלחמה על אויבך וגו'", אזי פועל גם ב"הארץ" („כי תבוא אל הארץ"), מלשון ארציות (תחתון שאין תחתון למטה ממנו) — ש„ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך גו'", ועד „והנחתו לפני ה' אלקיך"^מז, שפועל בהתחתון *) עלי' לדרגא הכי נעלית — לבית־המקדש.

[ויש לומר, שרומז גם לשלימות העבודה דלעתיד לבוא — שכיון שהאדם העובד יהי' בשלימות, וכל עניני העולם שבהם נעשית העבודה יהיו בשלימות^מח, גם העבודה היא בשלימות, „כמצות רצונך"^מט].

ובפרטיות יותר — מודגש גם בביכורים ב' הקצוות הנ"ל (תוקף מציאות העולם, והפיכתו לקדושה)^נ:

לפני העבודה ד"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" — מודגש תוקף המציאות ד"הארץ", מלשון ארציות, התוקף שיש בה מצד „נמנע הנמנעות", ועד שה„בכור"^נא („ביכורים" גם מלשון „בכור") הוא עשו^נב.

וע"י העבודה ד"ולקחת מראשית^נג כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' גו' והנחתו לפני ה' אלקיך גו'", בירור העולם — נתגלה האמת שיעקב682הוא הבכור (כמשל השפופרת כו' שהנכנס ראשון יוצא אחרון, יעקב שנוצר ראשון יצא אחרון^נד), ועד ש"יעקב . . בא לשרשו בחי' ביכורים עליונים"^נה, כידוע ש"ביכורים"^נו קאי על ישראל^נז, כדכתיב^נח „כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם", וכתיב^נט „קדש ישראל לה' ראשית תבואתה", כיון שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה^ס.

ויש לומר יתירה מזה — שהעילוי ד"ביכורים" (— השרש במהותו ועצמותו ית') נמשך ומתגלה בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שנעשה דירה לו ית', עי"ז שישראל מגלים בו כח העצמות שבו, שאמיתת מציאותו של יש הנברא הוא יש האמיתי^סא.

ט. ויש לקשר זה עם שיעור היומי ברמב"ם — בהלכות מכירה^סב:

ענין ה"מכירה" בעבודת האדם לקונו („לתקן הדעות"^סג), הוא, ע"ד מ"ש^סד „קונה שמים וארץ", „שה' ית' קונה מהתחתונים ובפרט מישראל עם סגולתו", ש(מוכרים ו)מקנים לו כל עניני העולם, מוציאים אותם מהמעמד ומצב ד"רשות הרבים", טורי דפרודא, ומעלים אותם ל"רשות היחיד", יחידו של עולם^סה.

ומכירה זו נעשית „באחד משלשה דברים, בכסף או בשטר או בחזקה" — שענינם בעבודת ה'^סו, הוא, ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח^סז, שהם בחי' חסד גבורה תפארת^סח, אשר, ע"י ג' קוין אלו נעשית כללות עבודת האדם להקנות להקב"ה כל העולם כולו.

ובענין ה"מכירה" מודגשים ב' הקצוות הנ"ל — תוקף המציאות דהעולם והפיכתו לקדושה:

„מכירה" — מדגישה תוקף המציאות דהעולם, שאינו דמיון בעלמא, כי אם מציאות (של „רשות הרבים", טורי דפרודא), ועד שיש צורך ב"קנין" ע"פ683תורה כדי לעשותה „רשות היחיד", ליחידו של עולם;

ולאידך — בכחם של ישראל לפעול ה"מכירה", לעשות מ"רשות הרבים" „רשות היחיד", כיון שגם בהיותם ב"רשות הרבים" ה"ה למעלה ממנו („על אויבך"), להיותם „כולא חד" עם הקב"ה, גם בעבודתם בפועל ובגלוי, שזהו"ע הקידושין דכנס"י להקב"ה, „האשה נקנית בשלשה דרכים, בכסף בשטר ובביאה"^סט, ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח^ע, ולכן, בכחם וביכלתם לקשר העולם עם הקב"ה „בכסף או בשטר או בחזקה", ועד שפועלים ההתאחדות דהעולם עם הקב"ה (לא רק כמו „נכסים" שנקנים „בכסף ובשטר ובחזקה", אלא גם) באופן שהוא מעין ודוגמת^עא הקנין ד"אשה", שמקבלת מבעלה ועושה רצון בעלה, שנקנית „בכסף ובשטר ובביאה", יחוד פנימי^עב, שהעולם נעשה דירה לו ית', דירה לעצמותו, שבה מתגלה העצם של הדר בהדירה^עג.

י. ונוסף על האמור בנוגע להלכות מכירה בכללותן — יש להוסיף ולבאר גם הלכה פרטית בהתחלת השיעור דיום הש"ק:

„מי^עד שנתן הדמים ולא משך הפירות, אע"פ שלא נקנו המטלטלין, כמו שביארנו^עה, כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל^עו, וחייב לקבל מי שפרע . . אומרין, מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

ויש לבאר טעם הדיוק ד"מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה כו'" דוקא (דלכאורה, למה מזכירים עונשים דאוה"ע לפני מ"ת, ולא עונשים דבנ"י לאחר מ"ת^עז) — בנוגע לעבודת האדם^עח:

החילוק שבין כסף למשיכה („נתן הדמים ולא משך") בעבודת ה', הוא^עט — ש"כסף" מורה על הגילוי וההמשכה מלמעלה למטה („שה' ית' . . נותן להם (לישראל) כסף הוא סוד המשכת והתגלות אורו הא"ס אשר אליו תכסף נפש684כל חי")^פ, ו"משיכה" מורה על ההעלאה וההגבהה מלמטה למעלה („שהוא ית' מושך החפץ . . העלאה והגבהה מטורי דפרודא . . לרה"י יחידו של עולם"), ושלימות העבודה היא בב' הענינים דכסף ומשיכה, שעל ידם נעשה הקנין דרה"ר להיות רה"י, ליחידו של עולם.

וכאשר „נתן הדמים ולא משך", היינו, שהי' הגילוי מלמעלה, אבל עדיין לא נעשית עבודת האדם לפעול ההעלאה מלמטה למעלה, ומאיזו סיבה שתהי' „חוזר בו" מהמכירה, היינו, שאינו ממלא עבודתו בעשיית הדירה לו ית' — אומרים לו ש"לא עשה מעשה ישראל" (ש"לא ידברו כזב", והרי קיבל על עצמו לקיים התומ"צ באמרו „נעשה ונשמע"^פא), וכיון שבודאי „רוצה להיות מישראל, לעשות כל המצוות כו'"^פב, בודאי ישלים עבודתו לעשות דירה לו ית'".

וכדי להקל ולזרז גילוי רצון האדם האמיתי „להיות מישראל" — „חייב לקבל מי שפרע", שעי"ז יבין חומר הענין וכו'.

וב"מי שפרע" גופא — מזכירים רק הפרעון ד"אנשי דור המבול", „דור הפלגה" וכיו"ב, עונשים דאוה"ע שלפני מ"ת דוקא, כי:

ההכרח דפעולת המשיכה, עבודת המטה, הוא — מצד גדרי העולם (לפני מ"ת), שלהיותו „תחתון . . נגד ה' ממש", אינו יכול להתברר אא"כ עי"ז שימשכוהו ויעלוהו מלמטה למעלה;

אבל, מצדם של ישראל (לאחר מ"ת) — הרי, נוסף לכך שמצד עצמם אינם שייכים לעולם, כיון ש"ישראל וקב"ה כולא חד", ומה שנמצאים בעולם ה"ז רק בגלל ציווי הקב"ה לצאת ממקומם ודרגתם („כי תצא למלחמה") ולירד למטה, הנה גם לאחר ירידתם למטה היו יכולים לברר העולם (לא בדרך של מלחמה, אלא בדרך של מנוחה ושלום) ע"י ריבוי התגלות האור, כבימי שלמה, שע"י תוקף האור עד לאבוקה גדולה נתקבצו ובאו כל ניצוצות הקדושה למקומו ודרגתו של שלמה (עליו נאמר^פג „וישב שלמה על כסא ה'")^פד, וזה שיש צורך בבירור בדרך מלחמה דוקא, ה"ז רק מצד הענין ד"נורא עלילה על בני אדם"^פה, שבגלל זה נעשה ענין החטא והגלות כו', ואז יש צורך בעבודת הבירורים בדרך מלחמה דוקא.

וכיון שמצד דרגתם של ישראל די' נתינת דמים (הבירור שע"י גילוי אור), וזה שצריך למשיכה הוא רק מצד הירידה למטה והירידה בגלות, מצב דאוה"ע^פו, ולכן, כשמזהירים זה שנתן685דמים ולא משך (לפעול שיעשה גם משיכה) אומרים „מי שפרע מאנשי דור המבול כו'", כי הפרעון על העדר העבודה דבירור העולם (משיכה) אינו אלא מצד גדרי העולם (לפני מ"ת), משא"כ מצד מציאותם של ישראל (לאחר מ"ת) שלמעלה מגדרי העולם כו'; ואעפ"כ, כיון שסוכ"ס ירדו למטה לפעול בגדרי העולם, פועלת האזהרה ד"מי שפרע" (עונש שמצד גדרי העולם) שתהי' גם עבודת המשיכה, כפי המתחייב מצד גדרי העולם, שיוכל להיות דירה לו ית'.

יא. ויש לקשר זה גם עם פרקי אבות שלומדים בשבת זו — פרקים א־ב — שבהם נתבאר כללות ענין העבודה:

„משה קיבל תורה מסיני"^פז — כללות הענין דמ"ת, כולל גם הנתינתכח שמצד בחי' משה שבכאו"א מישראל, שעל ידה נעשית העבודה ד"ליראה את ה'" באופן ד"מילתא זוטרתי"^פח, עד שאומרים על זה „מה^פט ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה"^פח.

„על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"^צ, ו"על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום"^צא — ג' הקוין (הכוללים כל עניני התומ"צ) שעל ידם נעשה עמידת וקיום העולם בתכלית השלימות, שנעשה דירה לו ית'^צב.

„ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא^צג — בסוף ולאחר גמר ושלימות כל העבודה, „היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם"^צד.

ונוסף לזה, נוהגים להקדים המשנה^צה „כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כו'", ולסיים במשנה^צו „רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" — שבזה מודגשת^צז מעלתם של ישראל שלמעלה מהתורה, שעוד לפני ש"משה קיבל תורה מסיני" ישנו כבר הענין ד"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" להיותם „נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"^צח, וזה ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'", הוא, בשביל (העיקר) ישראל, „רצה הקב"ה לזכות את ישראל^צט לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"^ק.

686ובסגנון האמור — שישראל מצד עצמם הם למעלה מהעולם, ולמעלה מהתחלקות דג' קוין שמצד גדרי העולם, אלא, כיון שירדו לעולם שמחולק לג' קוין („על שלשה דברים העולם עומד"), נעשה גם אצלם^קא (ובעבודתם) ציור של ג' קוין^קב, והכוונה בזה — בשביל העילוי שיתוסף אצלם ע"י עבודתם בהעולם, „מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא", „לזכות את ישראל".

יב. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — „המעשה הוא העיקר"^קג:

בעמדנו ביום השבת בחודש אלול (ובפרט לאחר שישנן כבר שתי שבתות^קד באלול), פ' כי תצא למלחמה על אויבך גו' ושבית שביו — יש נתינתכח יתירה בכל עניני העבודה דחודש אלול (כמרומז בר"ת ד"אלול" שכוללים ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח, וכן תשובה וגאולה^קה), באופן ד"כי תצא למלחמה על אויבך", ועד להענין ד"ושבית שביו", שאפילו אם היו ענינים בלתי־רצויים מהפכים אותם לקדושה ע"י עבודת התשובה דחודש אלול.

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בהמשל ד"מלך בשדה", ש"יוצאין אנשי העיר . . ומקבלין פניו בשדה"^קו — שמצד עצמם ה"ה למעלה מ"שדה" (כ"א „אנשי העיר"), ואעפ"כ, „יוצאין אנשי העיר . . ומקבלין פניו (של המלך, שיוצא אף הוא) בשדה", כיון שהכוונה היא שגם ה"שדה" תתברר ותתהפך לקדושה^קז.

ויש להוסיף ולעורר במיוחד גם אודות עניני העבודה השייכים לט"ו באלול^קח — יום התייסדות ישיבת „תומכי תמימים"^קט, ששמה מורה ומדגיש ענין התמימות והשלימות בעבודה, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת, ועד להתמימות והשלימות דכללות העבודה — ענין הגאולה ע"י עבודת המלחמה687ד"חיילי בית דוד" לבטל הענין ד"אשר חרפו עקבות משיחך"^קי, ולהביא בפועל ממש את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא^קיא.

יג. ויה"ר שההחלטות הטובות בכל הענינים האמורים ימהרו ויזרזו ויפעלו תיכף ומיד ה"שכר" — „מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא", ועוד לפנ"ז — „שכר מצוה מצוה"^קיב, שלימות העבודה באופן ד"כמצות רצונך", ובלשון הכתוב בפרשתנו^קיג „ביומו תתן שכרו".

ובפשטות — שתיכף ומיד (עוד לפני הקריאה בתורה במנחה) נעשה בפועל ממש „כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה", לא רק ארץ שבע אומות, אלא גם ארץ עשר אומות (כמ"ש בפרשת השבוע דמינה אזלינן „ירחיב ה' אלקיך את גבולך", ארץ קיני קניזי וקדמוני"^קיד), „וירשתה וישבת בה", ד"כל יושבי' עלי'"^קטו, ותיכף ומיד — בלי להמתין שבע שכבשו ושבע שחלקו^קטז, עד לחרישה וזריעה כו' וצמיחת הפירות^קיז — „ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך גו'", לבית המקדש השלישי, „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"^קיח.

וכאמור, תיכף ומיד ממש, בתכלית הזריזות, אשר, ענין הזריזות מודגש בביכורים — כמ"ש^קיט „כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה".

וההכנה לזה — ע"י העבודה באופן של זריזות, ובלשון חז"ל^קכ „האי עלמא כבי הילולא דמיא חטוף ואכול חטוף ושתי", אשר, עי"ז זוכים ל"הילולא" (לא רק „כבי הילולא דמיא") — הנישואין דהקב"ה וכנס"י^קכא, „מהרה^קכב גו' ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה"^קכג, תיכף ומיד ממש.