משיחות ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון ה'תשמ"ט

א. שייכותה של שבת זו ל"זמן מתן תורתנו" — מודגשת בכמה ענינים:

א) שבת^א מברכים חודש סיון — „ירחא תליתאי", שתוכנו העיקרי — מתן תורה, „אוריאן תליתאי לעם תליתאי . . בירחא תליתאי"^ב, ובשבת זו מתברך החודש דמתן תורה בכל עניני ברכה הכלולים בשש הלשונות בנוסח ד"ברכת החודש", עד להסיום „ונאמר אמן", שמורה על קיום הדבר והמשכתו בפועל ממש^ג.

ב) שבת שלפני „זמן מתן תורתנו" — ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"^ד, כל ימי השבוע, ובפרט הימים המיוחדים שבו, ובנדו"ד, „זמן מתן תורתנו", היינו, שנוסף על הברכה הכללית ד"ירחא תליתאי", נמשכת בשבת זו ברכה מיוחדת בנוגע ל"זמן מתן תורתנו"^ה.

ג) הקביעות דיום השבת בערב (והכנה ל)ר"ח סיון, ובפרט לאחרי חצות היום, זמן המנחה, שאין אומרים צו"צ^ו מפני שמתחילים כבר עניני ר"ח סיון — שבו נשלמה עיקר ההכנה למתן תורה, כמ"ש^ז „בחודש השלישי גו' ביום הזה (ר"ח^ח) באו מדבר סיני^ט גו' ויחן שם ישראל נגד ההר", „ויחן" לשון יחיד, „כאיש אחד בלב אחד"^י, ואיתא במדרש^יא „אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חני' אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי". וכמבואר בתו"א^יב שההכנה לקבלת התורה בשבועות היא ע"י העבודה דספה"ע^יג, „שבעה שבועות תספר לך"^יד, „ובשבוע הז' ביום ג' בו (ר"ח סיון) הוא כאילו כבר נכנסה כל השבוע, ונעשו אז ישראל מוכנים ועומדים לקבל כו'".

ומזה מובן שעיקר העבודה בשבת זו, היא, ההכנה למתן תורה וקבלת התורה480— ע"י ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, „ויחן" לשון יחיד, „כאיש אחד בלב אחד", וכן קבלת החלטות טובות (ולהתחיל לקיימן בפועל ביום השבת) להוסיף בלימוד התורה, הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה^טו (שנתגלתה ונתבארה באופן של הבנה והשגה בתורת החסידות), הוספה הן בכמות והן באיכות, ובאופן ד"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"^טז, הוספה בהידור בקיום המצוות, ובכל עניני טוב וקדושה.

ב. ובפרטיות יותר — בנוגע לאופן ההכנה לקבלת התורה ע"י ההוספה בלימוד התורה — יש לימוד והוראה מפרק ששי דאבות שלומדים בשבת זו.

ג. ויובן בהקדם כללות הענין דמתן תורה — שיש בו ב' קצוות:

תורה — היא חכמתו (ורצונו) של הקב"ה, „חמודה גנוזה שגנוזה לך כו' קודם שנברא העולם"^כב.

481וביחד עם זה, ניתנה למטה דוקא^כג (לאחרי ש"נסעה וירדה . . ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עוה"ז"^כד), ולא רק מתן תורה, נתינת התורה מהקב"ה, אלא גם (ובעיקר) קבלת התורה ע"י האדם, היינו, שחכמתו של הקב"ה נמשכת וחודרת בשכלו של האדם, ששכלו של האדם מבין ומשיג חכמתו של הקב"ה, ובאופן ש"השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו כו'", ומתאחדים ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה"^כה.

ולא זו בלבד שהתורה נמשכת וחודרת בשכלו של האדם, שהוא הכח היותר עליון שבאדם, אלא יתירה מזה — שנמשכת וחודרת בכל פרטי כחות הנפש ולבושיהם במחשבה ודיבור עד למעשה בפועל („גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"), הן בנוגע לקיום המצוות, והן בנוגע לעניני הרשות — „כל מעשיך יהיו לשם שמים"^כו ו"בכל דרכיך דעהו"^כז, היינו, שהתורה נמשכת וחודרת אצלו גם בעניני הרשות שבחלקו בעולם, ועי"ז נעשה הבירור דחלקו בעולם, ועד להבירור דכללות העולם.

והחידוש שבזה — שגם בירידתה למטה להתלבש בשכלו של האדם ובעניני העולם כו', ה"ה בכל תוקף מעלתה שהיא חכמתו של הקב"ה, ללא שינוי, ולכן, בכחה ועל ידה נעשה בירור העולם להיות לו ית' דירה בתחתונים^כ, עי"ז שיאיר בו הגילוי דמתן תורה^כט.

ד. ויש לומר שענין זה נרמז בפרק ששי דאבות:

„שנו חכמים בלשון המשנה", „כלומר, ברייתא היא ובלשון המשנה היא שנוי'"^ל, „לשבח של הברייתות השנויות בפרק הזה . . כי מעלת הברייתות כמעט שהוא שוה אל המשניות . . וז"ש שנו חכמים בלשון המשנה, כלומר, אלו הברייתות בלשון המשנה הם שנויות, והם אמרו והם אמרו . . ראויים הם ליקרא משניות, כי שוים הם אל המשניות"^כ.

ה. ולאחרי ההקדמה ד"שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם", מפרט התנא „מה שנו", החל ממאמרו של רבי מאיר „כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'" (ועד"ז שאר המאמרים שבפרק זה המדברים על ובמעלת התורה).

ויש לומר, שגם במאמר זה (וכיו"ב) מודגשת הנקודה האמורה דירידת התורה, ביחס לפעולתה על ובהאדם הלומדה:

ע"פ האמור לעיל ש"זה הפרק כולו מעורר על חשק התורה ואהבתה . . ומתוך דבריו . . נתעורר לקנות את התורה כו'", מובן, שמדובר (גם) אודות483אדם שנמצא בדרגא כזו שזקוק להתעוררות לקנות התורה, והדרך לעוררו היא עי"ז שמודיעים לו שהעוסק בתורה „זוכה לדברים הרבה"^מ.

ועד שהתנא אינו מסתפק בהודעה כללית זו, אלא הולך ומפרט אחרי ההודעה כללית של ה"דברים הרבה"^מא, דכיון ש"אין דיעותיהם שוות"^מב, הרי, אין שכלו של אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חבירו^מג, וכדי לעורר כאו"א מישראל, צריכים לפרט, ואין די' ההודעה שישנם „דברים הרבה", עד לריבוי אמיתי שאין למעלה ממנו, (שכולל) כל הדברים, שעי"ז ודאי שנאמרו הרבה דברים שבכחם לפעול התעוררות לקנות את התורה אצל כאו"א מישראל, באיזה מעמד ומצב שהוא.

היינו, שבמאמר זה מודגשת הירידה לפעול גם על האדם שנמצא בדרגא נמוכה שצריכים לעורר לקנות את התורה, וביחד עם זה, גם בדרגא נמוכה זו נמשכת התורה כפי שהיא בשלימותה, עד לדרגא הכי נעלית ב"העוסק בתורה לשמה".

ויש להוסיף, שהדיוק „כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", שהתורה כוללת „דברים הרבה", עד לריבוי אמיתי שכולל הכל (כנ"ל), הוא, בהמשך למש"נ בסמיכות לפני זה בסיום פרק חמישי^מד „הפך בה והפך בה דכולא בה", „שהכל תמצא בה"^מה; אלא, שהמאמר „הפך בה והפך בה דכולא בה" מדבר בהתורה עצמה, ואילו המאמר „זוכה לדברים הרבה" מדבר בפעולות התורה על ובהאדם.

ועוד ועיקר — שגם בזה מודגשת שלימות התורה, שהיא (לא רק למעלה מהעולם, אלא) כוללת גם כל סוגי השלימות שבעולם, „דברים הרבה", שכל א' מהם תוכנו ענין (שלימות) מיוחד.

ובהמשך לזה מסיים וחותם פרק ששי דאבות במאמר „כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר^מו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר^מז ה' ימלוך לעולם ועד" — שכל נברא ונברא מגלה ומדגיש ענין מיוחד בכבודו של הקב"ה — „אין כבוד אלא תורה" (כמ"ש בפרק484זה^מח), וכפי שיתגלה בפועל כש"ה' ימלוך לעולם ועד", „לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"^מט, שהעולם כולו יהי' דירה לו ית', כפי ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה"^נ.

ו. ויש להוסיף ולקשר סיום המסכת עם התחלתה (כנהוג ב"הדרן" — שפירושו גם נחזור לההתחלה) — שגם בהתחלת המסכת מודגש שהתורה נמשכת וחודרת בכל עניני בנ"י, עד לענינים גשמיים ממש, כמו בסיום המסכת:

מהענינים המיוחדים שמצינו אצל משה, המקבל הראשון („משה קבל תורה מסיני") — שהי' גם נשיא בתורה, וגם מלך^נא, שענינו „אשר יוציאם ואשר יביאם"^נב, להנהיגם גם בעניניהם הגשמיים.

כלומר, נוסף על ההשפעות לישראל בענינים רוחניים, ולכל לראש, שלימדם ומסר להם התורה שקיבל מסיני, נמשכו על ידו גם כל ההשפעות בענינים הגשמיים, החל מ"מן", שהי' „בזכות משה"^נג, וכן גם הבאר והענן, שאף ש"באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן"^נג, הרי, כיון שלאחרי פטירת מרים ואהרן „חזרו שניהם (הבאר והענן) בשביל משה"^נג, מובן, שגם מתחלתן היו קשורים (לא רק עם מרים ואהרן, אלא גם) עם משה. ועד כדי כך, שאפילו בנוגע להשפעת בשר, שעל זה אמר משה „מאין לי בשר"^נד, שלא הי' יכול לצמצם את עצמו בהשפעת הבשר, אמר לו הקב"ה „אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם גו'"^נה, היינו, שגם השפעת הבשר הוצרכה להיות מרוחו של משה („מן הרוח אשר עליך") דוקא (נוסף לכך שהוא דוקא האוספם וכו'), אלא, שרוחו של משה נמשכה ע"י הזקנים, שנעשו בבחינת ממוצע (לא ממוצע המפסיק, ח"ו, אלא ממוצע המחבר) שעל ידם תוכל להיות המשכת הבשר מרוחו של משה^נו.

ובאופן כזה התחיל גם סדר שלשלת קבלת התורה — „משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", שיהושע, המקבל העיקרי, שקיבל כל התורה ממשה [ובלשון הרמב"ם בהקדמתו לספר הי"ד — „וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצווהו עלי'", אע"פ ש"אלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קיבלו ממשה", וכן הזקנים, ועד — כל ישראל], שהי' כמו משה [ובלשון חז"ל^נז „פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה", אשר, עם היות שאור הלבנה אינו בערך לאור החמה^נח, מ"מ, בהלבנה (ובפרט כשהיא במילואה) נתגלה כל אורה של החמה], נשיא485בתורה, וגם מלך^נט שמנהיג בנ"י בכל ענינים הגשמיים.

[משא"כ בדורות שלאח"ז — התחלקה הנשיאות בתורה והמלוכה באופן שהנשיא בתורה והמלך הם שני אנשים^ס].

וכן לעתיד לבוא — כשיקויים היעוד „ה' ימלוך לעולם ועד" (בסיום המסכת) — כשיהי' הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא"^סא, „סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"^סב, טעמי תורה שילמד משיח צדקנו לכל ישראל^סג — יהי' הסדר כפי שהי' בזמן משה ויהושע (בהתחלת סדר שלשלת קבלת התורה), כידוע^סד שמשיח צדקנו יהי' גם רב (נשיא בתורה) וגם מלך.

ונקודת הענין — שהנשיאות דתורה של משה ויהושע, וכן של משיח צדקנו, היא בדרגת הנשיאות דמלך^סה, שכוללת ונמשכת וחודרת בכל הענינים, עד לענינים גשמיים כפשוטם, ועד שגם הם חדורים בתורה, ולכן המשכתם היא ע"י מקבל התורה.

ועפ"ז מובן תוכן המנהג דלימוד הברייתות דאבות בתור פרק ששי, „קנין תורה", בשבת הששית^סו שלאחרי הפסח, שבת שלפני עצרת — שבזה מודגש שגמר ושלימות ההכנה לקבלת התורה (בשבת הסמוכה לעצרת), היא, שהתורה כמו שהיא נמשכת ויורדת למטה^סז, ובפרטיות: הן בנוגע לתורה עצמה — „שנו חכמים בלשון המשנה", שגם הברייתות שנישנו מחוץ לבית מדרשו של רבינו הקדוש יש בהם התוקף דמשנה; הן בנוגע להאדם הלומד — שהתורה נמשכת וחודרת כל עניניו, גם בענינים הגשמיים, שגם הם נמשכים ע"י התורה („זוכה לדברים הרבה", וכמודגש בנוגע משה רבינו ומשיח צדקנו, שעל ידם נמשכים גם ההשפעות486בענינים הגשמיים); והן בנוגע לפעולת התורה בעולם כולו — „כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", כנ"ל בארוכה.

ז. ישנו עוד ענין עיקרי בהכנות לקבלת התורה — הקדמת נעשה לנשמע, אשר, ענין זה הי' לפני קבלת התורה, בחמשה בסיון^סח, ודוגמתו במ"ת שבכל שנה ושנה (כש"הימים האלה נזכרים ונעשים"^סט), שלכל לראש צריכה להיות הקדמת נעשה לנשמע, הביטול וקבלת עול, ולאח"ז נעשה מתן תורה וקבלת התורה, ומזה מובן גם בעבודת ההכנה בימים שלפנ"ז בכל שנה ושנה — שצריך להקדים תחילה הביטול והקבלת עול, הקדמת נעשה לנשמע.

וענין זה (ביטול וקב"ע דהקדמת נעשה לנשמע) מודגש גם בפרשת השבוע שקורין בשבת שלפני עצרת — פ' במדבר.

מהטעמים שהתורה ניתנה ב"מדבר" דוקא — לרמז ש"אם^ע אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו (ענין הביטול) תורה ניתנה לו במתנה"^עא, שבזה מודגש שע"י הביטול (הקדמת נעשה לנשמע) זוכים לקבלת התורה.

ובעומק יותר — שהביטול דהקדמת נעשה לנשמע הוא לא רק ביטול להרצון, אלא (גם) לבעל הרצון^עב, שמצ"ע הוא למעלה גם מהרצון דתומ"צ, וזהו גם ענין ה"מדבר" — „מדבר" למעליותא, „מדבר העליון", בחי' שלמעלה מציור אדם („לא ישב אדם שם"^עג), שבחי' זו היא „מקור התורה, שנאמר^עד וממדבר מתנה"^עה.

ויש לומר, שגם בהענין דהקדמת נעשה לנשמע ישנה ההוראה בפרק „קנין תורה" ע"ד ירידת התורה ופעולתה למטה דוקא:

הקדמת נעשה לנשמע ישנה גם בלימוד התורה גופא — ביחס לחלק המעשה שבתורה, הלכה פסוקה למעשה בפועל, שזהו"ע של ירידה, לכאורה, כיון שבלימוד זה לא נרגש האורך והרוחב והעומק שבשקו"ט שבתורה, כי אם, מסקנת הענין בנוגע למעשה בפועל, וביחד עם זה, דוקא חלק ההלכה שבתורה נקרא „תגא וכתרה של תורה"^עו, שבו מתגלה ומאיר רצון העליון ב"ה^עז.

וענינו בעבודת האדם — שכיון שעיקר התענוג שלו (להיותו „עם חכם ונבון"^עח) הוא בשקו"ט שבשכל, צ"ל487התעוררות הביטול להקב"ה כדי ללמוד הלכות פסוקות שבהם מתגלה רצון העליון ב"ה.

ח. ומכאן באים לשיעור היומי ברמב"ם שכללות לימוד הרמב"ם, הלכות פסוקות ללא טעמים, הוא בדוגמת הקדמת נעשה לנשמע בתורה — שבה נרמז שהתחלת העבודה הו"ע הביטול, הקדמת נעשה לנשמע.

ובהקדמה — שבשיעורים דימים אלה בהלכות תמידין ומוספין (ובפרט בשיעור דיום הש"ק שהתחלתו „סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא"^עט), יש הוראות עיקריות ב"לתקן הדעות"^פ בנוגע לכללות עבודת האדם בהמקדש הרוחני שבו, כמ"ש^פא „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כאו"א מישראל^פב, שגם בעבודתו צריכים להיות כל פרטי עניני הקרבנות — „אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"^פג, הן ה"תמידין" והן ה"מוספין".

ובשיעור היומי מבאר „סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא, סמוך לעלות השחר יבוא הממונה שעל הפייסות כו' ויפיס פייס ראשון ושני, ויזכה כל אחד במלאכתו"^פד, היינו, שההקדמה לכל עניני העבודה הו"ע ה"פייס", גורל, שעי"ז זוכה כל אחד במלאכתו, ואז מתחילין העבודה בפועל.

ובטעם חלוקת העבודה ע"י פייס — איתא במשנה^פה: „בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם, ובזמן שהן מרובין, רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה, ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להן הצביעו כו', מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו כו', וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהיו תורמין את המזבח אלא בפייס".

ומזה משמע, לכאורה, שהצורך ב"פייס" אינו דין בעבודה מצד עצמה, שצריכה להתחלק ע"י פייס, שהרי, „בראשונה כל מי שרוצה כו'", ולא היו מפיסין, כי אם, תקנת חכמים מפני סיבה צדדית, שלא יבואו לידי סכנה, אלא, שלאחרי התקנה שחלוקת העבודה תהי' ע"^* י פייס, ה"ז נעשה דין בתורה, וי"ל שגם בנוגע למשמר שאין בו חשש שיבואו לידי סכנה, הרי כדי שלא לחלק בין משמר למשמר, תיקנו גם במשמר שאין בו חשש סכנה אטו משמר שיש בו חשש סכנה^פו.

ויתירה מזה — אפילו בפייס השלישי, „מי שלא הקטיר קטורת מימיו יבוא ויפיס"^פז, שמספר המפיסין היו מועט (רק הכהנים החדשים שנעשו בני עשרים488שנה^פח ועדיין לא הקטירו), ואפשר שלא יהי' אלא כהן אחד בלבד (בין אנשי בית אב של אותו היום) שלא הקטיר מימיו, שאז לא שייך כלל פייס — הרי, כשישנו יותר מכהן אחד שלא הקטיר מימיו (ועאכו"כ „אם כבר הקטירו כולם מימיהם מפיסין להם כולם"^פט, כבשאר העבודות), ה"ז דין בתורה שמפיסין גם לקטורת.

אבל י"ל בביאור הענין בעבודה הרוחנית, ב"לתקן הדעות" — שה"פייס" הוא לא (רק) בגלל סיבה צדדית, ההכרח^צ לבטל חשש סכנה (שיתכן שהיו יכולים לבטל חשש זה גם באופנים אחרים, ובחרו באפשרות של פייס^צא), אלא, שהעבודה עצמה צריכה להיות ע"י „פייס"^צב, כדלקמן.

ט. ויובן בהקדם המבואר בנוגע לכו"כ ענינים שנעשים ע"י „גורל"^צג („פייס") — ש"גורל" הו"ע נעלה ביותר, כמ"ש^צד „בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו", וכמ"ש בתשובות הגאונים^צה „אין הגורל אלא מפי שמים"^צו, ועד כדי כך, ש"העובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות"!

י. עפ"ז יש לבאר גם ענין ה"פייס" בעבודה במקדש — „גורל" גם בעבודה בעניני קדושה^קב:

טבעו של כאו"א מישראל^קג שרצונו וחפצו לעבוד עבודה „במקדש", ומצד רצון וחפץ זה „רצין ועולין כו'", שאינו הולך בנחת, עקב בצד גודל^קד, כי אם,490באופן של מרוצה ועלי'^קה, כדי שיגיע ראשון ויזכה בעבודה.

אמנם, ישנו מצב שהתורה אומרת שהזכי' בעבודה אינה באופן ש"כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם", אלא ע"^* י „גורל" („פייס"^* — שצריך לברר תחילה רצונו של הקב"ה מי יזכה בעבודה זו, כי, יתכן שרצונו של הקב"ה שעבודה זו תעשה על ידי חבירו דוקא.

ובלשון הכתוב^קו „אם כה יאמר (ה') לא חפצתי בך הנני", כי, רצונו וחפצו לעבוד את ה' אינו באופן שכוונתו „שיהא הוא האוהב והוא העושה וממלא רצונו, (ש)זה בחי' לגרמי' עדיין", כי אם, ש"רוצה שיתמלא רצונו (של הקב"ה) מכל הצדדין, ואף גם שלא יהא הוא בזה . . למילוי רצונו, מ"מ רוצה בזה מאד"^קז, כלומר, שעבודתו היא בתכלית הביטול לגמרי.

ועפ"ז י"ל, שהצורך ב"פייס" הוא (לא רק בגלל סיבה צדדית שצריכים לבטל חשש סכנה, אלא גם) לרמז על הביטול שצ"ל בתחלת העבודה (ע"ד הביטול דהקדמת נעשה לנשמע) להיותו היסוד דכללות העבודה — שעבודתו לקונו אינה (בגלל התענוג של האדם בעבודתו לקונו) אלא בגלל שכן הוא רצונו של הקב"ה, כלומר, ביחד עם זה שבודאי מתענג בעבודתו לקונו, ועושה אותה בזריזות ובמרוצה ובעלי', „להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו" (כפי שמבאר רבינו הזקן^קח במעלת „זריזותי' דאברהם"), הרי, הסיבה לעבודה, אינה בגלל התענוג שלו, אלא בגלל שכן הוא רצונו של הקב"ה, אשר, „אבן הבוחן" בזה, הוא, „אם כה יאמר (ה') לא חפצתי בך הנני"^קט, כמודגש ב"פייס" („גורל") שעל ידו „יזכה כל אחד במלאכתו", שהעבודה היא לאחרי שנתברר רצונו של הקב"ה („בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו") מי יזכה בעבודה זו ומי יזכה בעבודה אחרת^קי.

ויש לומר, שביטול זה הוא מצד בחי' ה"גורל" שבנפש^קיא — עבודה שלמעלה מטעם ודעת, מצד עצם הנפש, בחי'491היחידה, שמאירה ומתגלה ביוהכ"פ, „אחת בשנה"^קיב, בחי' היחידה שנקראת „אחת"^קיג, שבו היתה העבודה ד"גורלות"^קיד, ועד"ז בפורים (כדאיתא

יא. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

בעמדנו בשבת שלפני עצרת, ערב ר"ח סיון, שממנו נכנסים תיכף לר"ח סיון, שבו „באו מדבר סיני גו' ויחן שם ישראל נגד ההר", לקבל התורה מהר סיני — יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל פרטי העבודות דהכנה לקבלת התורה, ובפרטיות יותר^קיח — החל מהענין ד"ויחן" לשון יחיד, „כאיש אחד בלב אחד" (בר"ח סיון), ע"י ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל; הענין דהקדמת נעשה לנשמע (בחמשה בסיון), הוספה בענין הביטול כו'; ועאכו"כ הוספה בהענין העיקרי שאליו מתכוננים — לימוד התורה.

ובזה גופא — כההוראה המודגשת בסיום והתחלת מסכת אבות ע"ד סדר שלשלת התורה מדור לדור, שעיקרה, ע"י „העמידו תלמידים הרבה", „הרבה" בכמות ו"הרבה" באיכות, כל סוגי התלמידים, עי"ז שמעוררים כאו"א מהם בסגנון המתאים לתכונת נפשו (כאמור לעיל בטעם פירוט ה"דברים הרבה" שזוכים להם ע"י העסק בתורה). ובהדגשה יתירה בנוגע ל"תלמידים" כפשוטם בסמיכות לתקופת הקיץ^קיט — להשתדל שאצל כל ילד וילדה מישראל לא יגרע מאומה ח"^* ו בלימוד התורה שלהם גם בתקופת הקיץ, אלא אדרבה, להוסיף בזה, ועאכו"כ בנוגע להילדים אשר בכל השנה כולה אינם מקבלים חינוך על טהרת הקודש — לנצל את חופשת הקיץ להחדיר בהם תורה ויהדות וחינוך על טהרת הקודש, ובאופן ד"פעולה נמשכת" בכל הימים שלאח"ז.

ויש להוסיף בהוראה ד"העמידו תלמידים הרבה" (סדר שלשלת קבלת התורה) בפרטיות יותר — שמצד ניצוץ משה שבכאו"א מישראל^קכ, בכחו וביכלתו שהשפעתו על התלמידים תהי' מעין ודוגמת ההשפעה דמשה, היינו, שהשפעתו היא בענינים רוחניים ובענינים גשמיים גם יחד (כולל גם492שהענינים הגשמיים חדורים בתורה), וגם, שבין כל התלמידים מעמיד עכ"פ תלמיד א' כמותו ממש, כמו יהושע, שמוסר לו כל תורתו, ובעין יפה^קכא, כולל גם שעינו אינה צרה אם תלמידו המיוחד יחדש בתורה ענינים חדשים שהם בבחינת „חידוש" גם אצל הרב, כיון שרצונו של הקב"ה שענינים אלו יתחדשו ע"י תלמיד זה דוקא (ע"ד האמור לעיל בענין ה"פייס").

ונסיים בנוסח הברכה המקובל מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו — „קבלת התורה בשמחה ובפנימיות"^קכב.

ועוד ועיקר — שזוכים לתכלית השלימות דקבלת התורה כפי שתהי' בזמן ש"ה' ימלוך לעולם ועד" (כסיום וחותם מסכת אבות) — „תורה חדשה מאתי תצא", ב"זמן מתן תורתנו" דשנה זו — שסימנה „תשמט ידך"^קכג,

ובאופן שעוד ב"ערב" שנת תש"נ, שסימנה „תהי' שנת נסים", כיון שתהי' כולה (מתחילתה) לאחרי הנסים דגאולה האמיתית והשלימה („כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^קכד) שתהי' תיכף ומיד (לאחרי „ימי צאתך מארץ מצרים" דשנת תשמט ידך), טועמים כבר („טועמי' חיים זכו"^קכה) מהנסים שיהיו בתקופה שלאחרי הגאולה האמיתית והשלימה, „אראנו נפלאות",

ומתחיל מה"נפלאות" שבתורה — טעמי תורה, „סוד טעמי' ומסתר צפונותי'" שיתגלו ב"תורה חדשה מאתי תצא", ובאופן דהלוך ומוסיף ואור, עד אין סוף, ועוד ועיקר עד א"ס ב"ה.