משיחות מוצאי ט"ו מנחם־אב ה'תשמ"ט — בסיום ט"ו באב שלימות השמחה

א. בסיום וחותם דחמשה עשר באב (כמו בכל סיום בעניני קדושה) כלול כל היום כולו, מראשו ועד סופו, ואדרבה — נעוץ תחילתן בסופן, שבסוף היום נעשה שלימות כל היום, ביתר שאת וביתר עוז.

[ואף שכן הוא גם בהתחלת הענין — שנעוץ סופן בתחילתן, מ"מ, בתחלת הענין נכלל ונעוץ הסוף רק בכח ובהשערה, משא"כ נעיצת ההתחלה בסוף היא בפועל, ונראה בגלוי כל הענין כולו מתחלתו].

ומזה גם מובן בנוגע לענין השמחה שבט"ו באב — „לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים", ששלימות ענין זה הוא בסוף וחותם היום,

וכמדובר בארוכה (בתחלת ט"ו באב גודל העילוי של שמחת יו"ט דט"ו באב, אפילו לגבי יוהכ"פ (שמקדימים ט"ו באב ליוהכ"פ), כי יום הכפורים הוא רק כפורים, דהמס"נ דפורים נמשכת באכילה ושתי' גשמיים, ועד"ז י"ל בנוגע לט"ו באב שהוא יו"ט הקשור עם סעודה גשמית באכילה ושתי' (מעין ובדוגמת פורים, ובפרט ש(שושן) פורים חל בט"ו בחודש, הרומז לשם י"ה כפי שהוא שם בפ"ע למעלה מי"ה דשם הוי'),

או ב' סעודות היום, כנראה מהמן (לחם מן השמים) שהי' עבור ב' סעודות (וביום השבת ישנו סעודה שלישית. ולכמה דיעות כ"ה גם ביו"ט, מקרא קודש), וגם בימי החול — יש כאלו שמצד ונשמרתם לנפשותיכם אוכלים סעודה שלישית (כמובן מכמה סיפורים בש"ס, וכמבואר גם בספרי רפואה), וסעודה זו מצטרפת (מצד סיבה צדדית) להב' סעודות האמורות. ולכן נחשב הוא לב' סעודות (ורק בשבת — החידוש של ג' סעודות).

ב. ובהמשך לזה (מעלת סעודת ט"ו באב באכו"ש) באה ההתעוררות להשתדל לערוך התוועדות בכל מקום ומקום במשך ט"ו באב, באופן ד"נזכרים ונעשים" — שכאשר יוצאים והולכים לעשות עבודה אחרת „נזכרים" בשעת מעשה ההתוועדות המיוחדת ביום ט"ו באב, נוסף להמעלה שבהתוועדות בכלל והתוועדות חסידית בפרט — שענינה לפנים משורת הדין.

ומתוך כוונה שההתוועדות תביא ל"יוסיף חיים על חייו", ואפי' „על חייו" האמיתיים שלפנ"ז — חיים ע"פ תורה — יוסיף לו ה' חיים, בהתאם להוספה שלו בלימוד התורה וקיום מצוותי'.

ואף שהוספת חיים גשמיים בפשטות היא ע"י אכו"ש, הרי התורה היא חיינו ואורך ימינו, נוסף לזה שגם אכו"ש גשמית קשורה עם אמירת ברכות, וכוונות האכילה (כמבואר בשער המצוות להאריז"ל פרשתנו, פ' עקב) וכו', ואדרבה — בתורה עצמה מתבארים היעודים הגשמיים שיהיו לעת"ל כולל אכילת „לחם פנג", ועד639לסעודה שלימה דלויתן ושור הבר [וכפס"ד הראב"ד והרמב"ן שזה יהי' סעודה גשמית לנשמות בגופים, ומבואר בכ"מ שיהי' בזה ב' תקופות, בתקופה הראשונה (אלף ראשון) יהי' סעודת לויתן ושור הבר ובתקופה שני' (אלף שני) לא יהי' אכו"ש כו'], ועפ"ז מובן, שע"י ההוספה בלימוד התורה יתוסף לא רק בחיים הרוחניים, אלא גם בחיים גשמיים, בחיי ובריאות הגוף.

ואף שההתוועדות קשורה עם ענינים גשמיים, אכילה ושתי' — מובן ופשוט שצ"ל מתוך זהירות שהשתי' לא תביא לבלבול הדעת והמוחין כמדובר כמ"פ, אבל לאידך גיסא, צריכים לשתות משקה „המשמח אלקים ואנשים" (ובפרט אנשים מל' „עקב הלב מכל, ואנוש הוא"), רק שהשתי' היא בכמות קטנה ביותר, עם כל ההגבלות בזה, וכמדובר כמ"פ שהדבר תלוי ברצונו — שבאם רוצה באמת לא נוגע כמות המשקה (כרצון נה"ב שלו שרוצה יותר ממה שמקבל), וגם ע"י כמות קטנה אפשר לפעול ענין השמחה, ע"ד המדובר (בש"פ ואתחנן) בנוגע לכלי שבטל לגמרי להדבר שבתוכו.