Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
596משיחות ש"פ מטות־מסעי, נ־
א. ידוע מ"ש השל"הא „פרשיות שלשה אלה מטות ומסעי ודברים הם תמידב בשבתות שבין המצרים", ויש להם שייכות לתוכן ד"בין המצרים".
ובפשטות מהענינים שבהם מודגשת השייכות דבין המצרים לפרשת השבוע — ה"ז בשיעור דיום הש"ק, משביעיג עד סוף הפרשה:
בשיעור דיום הש"ק נתבארו בארוכה פרטי הדינים דעיר מקלט — „והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה גו' מכה נפש בשגגה גו' עד עמדו לפני העדה למשפט גו' ושפטו העדה גו' והצילו העדה וגו'"ד.
„(מכה) נפש" — רומז על „נפשו השנית בישראל . . חלק אלקה ממעל ממש"ז, ו"מכה נפש" — רומז על ענין של חטא, ח"ו, שעי"ז נעשה „שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם דקליפה"ח. וכיון שבישראל לא שייך חטא במזיד, ח"ו [שהרי, יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקותט, וכפס"ד הרמב"םי שרצונו האמיתי של כאו"א מישראל הוא „לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות"] — ה"ז „מכה נפש בשגגה", והתיקון והכפרה על זה נעשה ע"י הגלות לעיר מקלט.
ועפ"ז מובן הקשר והשייכות ל"בין המצרים" — התחלת החורבן והגלות, דוגמת הגלות ל"עיר מקלט", אשר, הסיבה לזה היא „מפני חטאינו", שזהו"ע „מכה נפש בשגגה".
ועוד והוא העיקר — שלאחר אריכות וקושי הגלות ביותר וביותר, „כלו כל הקיצין"יא, ולאחר ריבוי „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"יב, כולל ובמיוחד עבודת התשובה, הרי „הבטיחהיג תורה שסוף ישראל לעשות597תשובה בסוף גלותן"יד, ואין לך אדם מישראל שלא הרהר כו"כ הרהורי תשובה — בודאי ובודאי שכבר יצאו י"ח גלות, ותיכף ומיד נעשה „והצילו העדה", ו"פוטרים אותו"טו, היינו, שכל בנ"י יוצאים מהגלות ובאים אל ארץ אחוזתם, בגאולה האמיתית והשלימה.
ב. וענין זה מרומז גם בהתחלת פרשת מסעי כפרשה בפ"ע:
„אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גו'", והולך ומונה כל מ"ב המסעות שהלכו בנ"י ב"מדבר העמים"טז, עד למסע האחרון „בערבות מואב על ירדן ירחו"יז, שממנו באים תיכף ומיד לעבר הירדן מערבה, ארץ ישראל, בגאולה האמיתית והשלימהיח.
ולכן קורין בשבתות ד"בין המצרים" פ' מסעייט — „מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", שרומז ומדגיש היציאה מהמעמד דמצרים הא' ונמצאים במצב ד"בין המצרים", היציאה מהגלות אל הגאולה.
ג. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בסיום וחותם פ' מסעי וכל ספר במדבר — „אלה המצוות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב":
סיום ספר במדבר, הבא בהמשך לסיום הספר שלפניו (ויקרא), „אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" — בא וכולל הספרים שלפניו (כפשטות הכתוב דסיום הספר — „אלה המצוות והמשפטים אשר צוה ה' גו'"כ), כי, ספר החמישי הוא „משנה תורה"כא, שחוזר וכולל מה שנאמר בהספרים שלפניו.
ויש לומר, שהסיום דד' הספרים בפ' מסעי שבסיום ספר במדבר רומז גם להסיום ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"יב — ד' גלויות, כידועכב שענין הגלות נחלק בפרטיות לד' מלכיות וגלויותכג (וגלות מצרים ה"ה שורש ומקור דד' המלכיות והגלויותכד), אשר,598ע"י מעשינו ועבודתינו מהפכים ד' הגלויות לד' גאולותכה, ד' לשונות של גאולה.
וענין זה מתגלה לאחר סיום ספר רביעי — שמתכיפין ומתחילים ספר חמישיכו, דיש לומר שרומז על דרגא החמישית שלמעלה מסדר השתלשלות (למעלה מד' לשונות של גאולה), בחי' „החמישית לפרעה"כז, ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"כח, וכמרומז גם בהתחלת ספר החמישי — „אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל גו'", שכל בנ"י רואים בגלוי ומראים באצבע „אלה הדבריםכט אשר דבר משה" (ורואים ומראים באצבע על משה עצמו) — „גואל ראשון הוא גואל אחרון"ל, וי"ל שעל ידו יהי' הגילוי ד"תורה חדשהלא מאתי תצא"לב (באופן של ראי'לג — „אלה הדברים").
ד. ע"פ האמור לעיל אודות הדגשת ענין הגאולה בפ' מסעי (הן בהתחלת הפרשה, והן בסיום וחותם הפרשה, הספר הרביעי וכל ד' הספרים) — יש לבאר השייכות דפרשת ערי מקלט (בשיעור היומי) לפ' מסעי:
המשך הענינים בפשטות הכתובים, הוא, שלאחר סיום כל המסעות עד „ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו", ממשיך הכתוב בענינים השייכים להכניסה לארץ — „כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם גו'"לד, „זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותי'"לה, „אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ גו'"לו, „צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת גו' ארבעים ושמונה עיר"לז, עד לסיום הפרשה בדיני „בת יורשת נחלה"לח.
וכיון שבערי הלוים נכללים גם ערי מקלט — „ואת הערים אשר תתנו ללוים599את שש ערי המקלט גו' ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר"לט — לכן נתבארו כאן פרטי הדינים דעיר מקלט.
אבל, עדיין יש להוסיף בהביאור, ובהקדים:
כיון שבהפרשה כולה מדובר אודות ענינים של גאולה, סיום המסעות דהיציאה מארץ מצרים, כיבוש וירושת הארץ וחלוקת הארץ — למה בפרשה זו דוקא מאריך הכתוב בפרטי דיני „מכה נפש", ענין בלתי־רצוי בתכלית, וקשור עם עונש גלות, היפך תוכן פ' מסעי, עניני גאולה?!
כלומר, מה שהכתוב מזכיר „ערי המקלט" בקשר לנחלת הלוים, אינו מכריח ביאור פרטי הדינים ד"מכה נפש" (שצריך לנוס לעיר מקלט) בפרשה זו דוקא, שיכולים להתבאר במק"א שנזכר ע"ד ערי מקלט (בפ' ואתחנןמ או בפ' שופטיםמא שבהם נזכר אודות ערי מקלט)מב. וצריך ביאור: למה מבאר הכתוב פרטי הדינים ד"מכה נפש" בפ' מסעי דוקאמג?!
ה. ויובן בהקדם הביאור בכללות הענין ד"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" בעבודת האדם — שבפסוק זה נרמז (נוסף על סיפור היציאה מהגלות) גם אופן וסדר העבודה שעל ידו נעשית היציאה מהגלות:
גם כאשר יהודי נמצא בגלות צריך ויכול להיות במעמד ומצב של יציאה ממצרים — להתעלות מהמיצרים וגבולים דהגלות, היינו, שעבודתו בכל עניני תומ"צ היא באופן שאינו מתחשב כלל בקשיי הגלות, אלא עובד עבודתו בכל התוקף דקדושה — שזהו"ע ד"מטות", „חזקים כמטה הזה"מד, שמורה על תוקף וחוזק הנשמה (בחי' איתן)מה.
ונקודת הענין — כפתגם הידועמו שהנשמה מלכתחילה לא הלכה בגלות, להיותה „חלק אלקה ממעל"ז, למעלה מהמדידה וההגבלה דכל סדר השתלשלות, ובאופן כזה נמשכת ומתגלה גם בירידתה להתלנש בגוף דכאו"א600מישראל, בכל מקום ובכל זמן, גם בחשכת הגלות דעקבתא דמשיחא, שגם אז ה"ה „חלק אלקה ממעל ממש", מלשון מישוש, שיכולים למשש בידיםמז, ולכן, גם בזמן ומצב הגלות ה"ה למעלה מהמיצרים וגבולים דגלות. וכיון שעיקר מציאותו של יהודי היא הנשמה, „נפשם עיקר וגופם טפל"מח — מתעלה גם הגוף (שטפל ובטל אל הנשמה) מהמיצרים וגבולים דהגלות, ועד שעי"ז נעשית גם היציאה מהגלות כפשוטה ממש.
ומדייק בכתוב „אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", „מסעי" לשון רבים, אע"פ ש"מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות"מט — כי, גם המסעות שלאחר היציאה מרעמסס לסוכות (יציאה מארץ מצרים כפשוטה) ענינם „יציאה ממצרים", מלשון מיצר וגבול, „המ"ב מסעות . . הכל נק' יצי"מ . . לפי כי מה שמלובש בכלי נק' מיצר וגבול לגבי בחי' אור מקיף שמלמעלה מהכלי"נ.
וענינו בעבודה — שאינו מסתפק ביציאה הראשונה מ"מיצר וגבול", כי, לאחר שיצא מ"מיצר וגבול" הקודם ו"נסע" לדרגא נעלית יותר ועד שבאיןערוךנא, מגיע למסקנא שגם דרגא נעלית זו (למעלה מהמיצר וגבול הקודם) היא „מיצר וגבול" לגבי דרגא שלמעלה ממנה, ולכן, צריך לצאת גם ממיצר וגבול זה, וממשיך „הלוך ונסוע"נב בהיציאה ממיצר וגבול מדרגא לדרגא, כמ"שנג „ילכו מחיל אל חיל", הליכה ונסיעה אמיתית, שנעקר לגמרי מדרגתו הקודמת ומתעלה לדרגא שבאין־ערוךנד, בעילוי אחר עילוי עד איןף.
ו. עפ"ז יש לבאר גם המשך הפרשה בענין „מכה נפש" כחלק מפרשת מסעי — נסיעה והליכה בעילוי אחר עילוי בהיציאה ממיצר וגבול:
ובהקדם המאמר הידוענה „התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים", שמזה מובן בנדו"ד שדיבור התורה בענין „מכה נפש" הוא „בעליונים" (ומזה נשתלשל הרמז בתחתונים), היינו, לא „מכה נפש" ע"י חטא כפשוטונו, „שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם דקליפה" (כנ"ל ס"א), או אפילו ע"י חטא מלשון חסרוןנזכפשוטו, כי אם, ל"מכה נפש" בדרגא הכי נעלית („בעליונים"נח), בדקות דדקות.
601וההסברה בזה:
בענין „מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", הליכה ונסיעה ממיצר וגבול, ובזה — מדרגא לדרגא, ישנם חילוקי דרגות באיזו מדה ועד כמה נרגש ה"מיצר" לגבי הדרגא שלמעלה ממנה.
כלומר: יש מצב שיודע שיכול להתעלות לדרגא נעלית יותר מדרגתו בהוה, אבל, עדיין אינו מרגיש שדרגתו בהוה היא „מיצר". וגם כשמרגיש ה"מיצר" שבדרגא זו, יש חילוקי דרגות במדת ה"מיצר", וככל שיתעלה לדרגא נעלית יותר, יגדל יותר רגש ה"מיצר" שבדרגתו בהוה לגבי דרגא עליונה יותר (ע"ד הידוענט ש"כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס"), ועד להרגש ה"מיצר" כמו ה"מיצר" דארץ מצרים.
ולמעלה מזה — שנרגש אצלו שהשלימות בעבודתו בהוה (לגבי דרגא עליונה יותר) היא לא רק בבחינת „מיצר", אלא שאינה נחשבת ל"עבודה", ויתירה מזה — שנחשבת כמו חטא, ועד ל"מכה נפש"!
ז. ומכאן למדים הוראה נפלאה באיזו מדה צ"ל הענין ד"מסעי", הליכה ונסיעה בעילוי אחר עילוי, בעבודת כאו"א מישראל:
יהודי צריך לשמש את קונו באופן שבכל רגע ורגע נרגש שזהו קונו, מנצל כל הכחות שלו וכל זמנו לעבודתו ית' מבלי לבזבז אפילו רגע בחייוס (בידעו ש"אני נבראתי לשמש את קוני"סא, שכל מציאותו וכל כוחותיו נמצאים ברגע זה כדי לשמש את הקב"ה), ולא עוד, אלא, שעבודתו היא באופן ד"הלוך ונסוע" („מסעי") בעילוי אחר עילוי.
ולאחר כל זה, כשעושה חשבון־צדק בנפשו שהי' יכול להוסיף בעבודתו בשלימות נעלית יותר (כפי הכחות שכבר ניתנו לו) — „כאַפּט ער זיך פאַרן קאָפּ" שלא זו בלבד שיש „חסרון" בעבודתו, אלא, לגבי האופן היותר נעלה שהי' יכול לשמש את קונו, אינה נחשבת ל"עבודה", ועד שנחשב כמו חטא (עד ל"מכה נפש"), בדוגמת העבד שיכול לשמש את אדונו בעבודה נעלית (לפי כשרונותיו הנעלים) ומשמשו בעבודת פחותה, שאין זה נחשב כשימוש לאדונו, ואדרבה כו'.
ח. עפ"ז מובן שהענין ד"מכה נפש" „בעליונים", הוא, שלב הכי נעלה בהיציאה ממיצר וגבול (לאחר שנימנו „מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"):
לאחר כל עבודתו בכל פרטי המסעות דיציאה ממיצרים וגבולים בעילוי אחר עילוי — נרגש אצלו שלגבי המרחב האמיתי נחשבת עבודתו הקודמת (לא רק כ"מיצר", אלא יתירה מזה, שאינה נחשבת כ"שימוש לקונו", ואדרבה) כמו היפך השימוש לקונו, ועד ל"מכה נפש"!
ובסגנון אחר קצת — בקשר ובשייכות ל"בין המצרים":
602לאחר מ"ב המסעות דיציאה ממצרים שמורה על סיום וגמר העבודה דזמן הגלות ב"מדבר העמים" — נרגש אצלו שהשלימות ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", לא זו בלבד שנחשבת ל"מיצר" לגבי אופן העבודה דלעתיד לבוא („כמצות רצונך"סב), אלא יתירה מזה — שאינה נחשבת לעבודה, ועד שנחשבת לענין הפכי — „מכה נפש"סג.
והתבוננות זו פועלת אצלו הענין „מן המיצר („בין המצרים") קראתי י־ה", שצועק באמת „עד מתי" . . . כיון שרוצה לעבוד את ה' בשלימות; ומזה בא למרחב האמיתי — „ענני במרחב י־ה"סד, בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתבטל לגמרי כללות ענין המיצר וגבול, כיון שיהי' הגילוי דמהותו ועצמותו ית' באופן ש"לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"סה.
ט. עפ"ז יש לבאר גם תוכן הענין ד"הצילו העדה":
כיון שמדובר כאן אודות „מכה נפש" כפי שהוא „בעליונים", עד לדרגא הכי נעלית שהיא בבחינת „מיצר" (עד לבחי' ד"מכה נפש") אך ורק לגבי מרחב (בלי גבול) האמיתי — הרי, ענין זה אינו „באשמתו" („מכה נפש בשגגה"), כי אם, „האלקים אנה לידו"סו, היינו, מפני שהקב"ה צמצם את עצמו, כביכול, שלא יאיר אורו הבלתי־מוגבל, וזוהי הסיבה לכך שלאחרי שלימות עבודתו ה"ה עדיין בבחי' „מיצר".
ולא עוד, אלא, שגם הענין ד"מכה נפש" כפשוטו (כפי שרומזת בתחתונים), ענין החטאים, „שפיכת דם וחיות דם דקדושה באדם דקליפה", שעי"ז נעשה כללות ענין החורבן והגלות — הוא מפני ש"האלקים אנה לידו", כמ"שסז „נורא עלילה על בני אדם", „עלילה נתלה בו"סח, ובלשון הקבלה והחסידות — שהשורש דחטא עה"דסט (שורש כל החטאים) הוא מיעוט הירח ע"י הקב"ה כו' עד לצמצום הראשוןע.
ולכן „והצילו העדה", „פוטרים אותו" — שמתבטל ההעלם וההסתר, המיצר והגבול, כי, כל כוונת הצמצום אינה אלא בשביל הגילוי, ועד"ז בנוגע לכללות הירידה שע"י החטא, עד לחורבן וגלות (שנשתלשלו מהצמצום הראשון), שהכוונה בזה אינה אלא בשביל העילוי שע"י התשובה, כיתרון האור מן החושך, ולכן, נוסף לכך שמצדו ית' אין ענין של „מיצר" (צמצום), ודוגמתו בהנשמה603ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"עא, הרי, ה"מיצר" והירידה כו' הם (בפנימיות) התחלת המרחב והעלי'עב באופן נעלה יותר, עי"ז שאתהפכא חשוכאעג לנהורא.
י. ויש להוסיף ולבאר גם הדיוק ד"הצילו העדה" — „עדה" דייקא, אע"פ ש(המשפט ו)ההצלה הוא ע"י שופטים, דיינים, ולא ע"י כל בנ"י, „העדה" סתם:
„עדה" (בכלל) — קאי על עשרה מישראל, „אין עדה פחותה מעשרה"עד, ורומז על כללות עם ישראל, שנחלק לעשר סוגיםעה, כפי שנימנו בכתובעו „אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך"עז, אשר, למרות חילוקי הדרגות שביניהם מתאחדים כולם „לאחדים כאחד"עח עי"ז ש"נצבים גו' לפני ה' אלקיכם", ש"כולן מתאימות ואב א' לכולנה"מח, אחדות אמיתית מצד עצם הנשמה שהיא אצל כל ישראל בשוה (משא"כ מצד בחי' הגילויים ישנם חילוקי דרגות), שעי"ז נעשים חד ממש עם מהותו ועצמותו ית', „ישראל וקב"ה כולא חד"עט.
ולכן נאמר „והצילו העדה" דוקא — שתיקון הענין ד"מכה נפש" „בעליונים", בה"מיצר" הכי ראשון, הוא ע"י הגילוי שלמעלה מכל ענין של „מיצר" (מרחב האמיתי דמהותו ועצמותו ית'), וענין זה נעשה ע"י „העדה" דוקא, אחדותם של ישראל מצד עצם הנשמה כפי שקשורה עם עצמותו ית', למעלה מבחי' הגילויים (שהרי גם הגילוי הכי נעלה הו"ע של „מיצר" לגבי עצמותו ית'), שהיא העדות האמיתית („ואתם עדי"פ) על הלמעלה.
ומזה מובן גם בנוגע לתיקון הענין ד"מכה נפש" כפשוטו (כפי שנשתלשל בתחתונים), „חטאינו", עד להחורבן והגלות („בין המצרים"), ע"י „והצילו העדה" דוקא — הדגשת אחדותם של ישראל, כידוע שהסיבה דחורבן וגלות זה האחרון הוא בגלל היפך אהבת ישראלפא, ולכן, ע"י ההוספה באחדותם של ישראל („העדה") מבטלים סיבת הגלותפב, ובהבטל הסיבה בטל בדרך ממילא המסובב, שנעשית ההצלה („והצילו") מהגלות.
א
יא. מההוראות למעשה בפועל מהאמור לעיל:
604ביום השבתפג ד"בין המצרים", בפ' מטות־מסעי, שבה מודגש התוקף דבנ"י („מטות"), שלכן, גם בהיותם בגלות ה"ה בתנועה ד"מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", להתעלות ולצאת מכל עניני מיצר וגבול, עד להיציאה (והצלה) מהגלות (עיר מקלט) ע"י הגאולה כפשוטה ממש — יש להוסיף ביתר שאת ועוז ותוקף („מטות") ובעילוי אחר עילוי („מסעי") בכל עניני תורה ומצוותי', בכל ג' הקוין שעליהם „העולם עומד" ו"העולם קיים" (כמ"ש בפרק שלומדים בשבת זו)פד, ובפרט בהענינים שיש להם סגולה מיוחדת לקירוב וזירוז הגאולה, להפוך ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
ובמיוחד — ע"י ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, „והצילו העדה":
לכל לראש — שכאו"א מישראל כולל את עצמו עם הציבור כולו („העדה"), כפי שאומר בהתחלת היום „הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבתפה לרעך כמוך"פו, שכולל את עצמו עם הציבור כולופז, כך, שגם עבודתו הפרטית נעשית „מעשינו ועבודתינו" דכלל ישראל.
ועוד ועיקר — שמקיים הציווי ד"ואהבת לרעך כמוך", כמוך כפשוטו ממש, במעשה בפועל, עי"ז שמשתדל בטובתו של הזולת ושל הציבור, הן בענינים גשמיים והן בענינים רוחניים, ע"י הפצת התורה והיהדות, ובאופן ד"העמידו תלמידים הרבה"פח.
יב. והוראה מיוחדת לעסקני ציבור — שעליהם מוטלת עוד יותר האחריות ד"והצילו העדה":
עסקן ציבורי, שנבחר ע"י הציבור, היינו, שכמה וכמה אנשים, ש"איןפט דיעותיהם שוות"צ, באו לדעה אחת ובחרוצא בפלוני בן פלוני לעסקן ציבורי, כיון שמכירים בהכחות והכשרונות המיוחדים שניתנו לו מהקב"הצב — צריך הוא לנצל את כחותיו וכשרונותיו לטובת הציבור במילואם ובשלימותם, וכן לנצל כדבעי את הברכה וההצלחה היתירה שזוכה לקבל מצד כח וזכות הציבור, וכן605ע"י תפלת הציבורצג, כפי שרואים במוחש בהעוסקים בצרכי ציבור באמונה שזוכים להצלחה שלא ־בערך שבגללם נבחרו כעסקני ציבור, וזוכים לברכה מיוחדת בכל המצטרך להם, ברוחניות ובגשמיות גם יחד, שעי"ז יוכלו למלא תפקידם ושליחותם מתוך מנוחה, שמחה וטוב לבב, שאז העבודה היא באופן נעלה יותר.
ובכל זה — כההוראה דפרשתנו: „מטות" — שעבודתם היא בתוקף המתאיםצד, ו"מסעי" — שאינם מסתפקים בהישגי העבר, אשר, ככל שתגדל מעלתם, יכולים וצריכים להוסיף עוד יותר, „ילכו מחיל אל חיל", מיום ליום, וביום זה עצמו משעה לשעה כו', ובזה גופא — מתוך ידיעה והכרה שאי־ניצול הכחות בשלימות המתאימה (כולל גם האפשרות להוסיף יותר ויותר) היא (לא רק חסרון סתם, אלא) בבחינת „מכה נפש" ח"ו דהציבור שבחר בו בתור עסקן ציבורי, ובמילא, האחריות גדולה יותר מאשר ענין שנוגע לעבודתו הפרטית (גם כשכולל את עצמו עם הציבור).
ואם הדברים אמורים בעסקני ציבור בכל מקומות מושבותיהם של בנ"י, עאכו"כ בנוגע לעסקני ציבור בארץ הקודש, „ארץצה אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"צו, שניתנו להם כחות נעלים יותר, וצריכים לנצלם במילואם ובשלימותם.
כולל ובמיוחד — לפעול בתוקף ולהשפיע שלא לוותר, ח"ו, אפילו על שעל אחד מארצנו הקדושהצז, כיון שהקב"הצח נתנה לבנ"י באופן שעוד לפני הגאולה ישבו בה בנ"י כבני־חורין — „אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"צט, מתוך מנוחה ובטחון אמיתיים, עד שזוכים תיכף ומיד להכניסה לארץ וירושת הארץ דהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
א
יג. כאן המקום לעורר גם אודות הענינים השייכים במיוחד לימי בין המצרים, כפי שנתבארו בכמה ספרים (ודובר אודותם בארוכה בשנים שלפנ"ז), ו"אין מזרזין אלא למזורזין"ק, להוסיף כהנה וכהנה, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת.
606ובפרטיות יותר:
א) להוסיף בלימוד התורהקא (גם ובמיוחד) בעניני (גאולה ו)בנין ביהמ"ק — על יסוד מ"ש במדרשקב „א"ל הקב"ה ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל . . גדול קרייתה בתורה כבנינה . . ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית", ויתירה מזה ועיקר — ש"בנין ביתי" אינו „בטל"קג.
[ומענין לענין — לעורר גם ע"ד עריכת „סיומים" בתשעת הימים, ומה טוב גם לפנ"זקד].
ב) להוסיף במעשה בפועל בעניני בניןקה — בתי תורה, תפלה וגמ"ח, כולל גם בתים פרטיים דבנ"י שנעשים בתי תורה תפלה וגמ"ח, בבחינת „מקדש מעט"קו, שעל ידו נעשה „ושכנתי בתוכם"קז, ועוד ועיקר — שעי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר קיום הציווי „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כפשוטו, בבנין ביהמ"ק השלישי, אשר, עם היותו „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"קח, „בנינא דקב"ה"קט, נקרא „מעשה ידיהם של צדיקים"קי, כיון שנעשה ע"י „מעשינו ועבודתינו".
וע"פ האמור לעיל אודות מעלת הציבור („והצילו העדה") — יתאחדו כל הבתים (הן הבתים הציבוריים והן הבתים הפרטיים שבכל מקום ומקום) ע"י ההשתתפות בסכום של מאהקיא מקופה מיוחדת, „קרן הבנין", של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו [כפי שקיבלו (או יקבלו בימים הקרובים) כל אלה שהודיעו ע"ד הוספה בבנין, שמספרם הולך וגדל, וילך ויגדל עוד יותר, עד למספר הכללי דבנ"י, ששים ריבואקיב], אשר, השתתפות זו מאחדת גם את כל אלה שמקבלים ההשתתפות מקרן מיוחדת זו, ובפרט שזוהי קרן של נשיא הדור, „הנשיא הוא הכל"קיג, שכולל ומאחד את כל בנ"י וכל אשר להם, כך, שכל הבתים נעשים „בית אחד"קיד, בית של נשיא607הדור, ועד — ביתו של הקב"ה, אחדות הפשוטה שלמעלה מהתחלקות.
ועוד והוא העיקר — שגדול כח וזכות הציבור („הצילו העדה") שפעולתם בבנין בתים באופן שכל ישראל מתאחדים בבנין בית אחד להקב"ה, תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את „בנין ביתי" כפשוטו ממש — בית המקדש השלישי, ששייך לכל ישראלקטו (שלכן לא נתחלקה ירושלים לשבטיםקטז), ש"בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא מן השמים"קיז, בירושלים עיר הקודש, „עיר שחוברה לה יחדיו"קיח, „עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים"קיט, בארצנו הקדושה, שאלי' באים כל בנ"יקכ באופן ד"קהל גדול"קכא, לשון יחיד, ובלשון הכתוב שקורין תיכף במנחה — „ראה („מראה באצבעו ואומר זה"קכב) נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ"קכג, „ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת"קכד, ותיכף ומיד ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב, „שמחת עולם על ראשם"קכה.
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site