Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
563משיחות ש"פ חוקת־בלק, חג
א. חג הגאולה י"ב תמוז קשור במיוחד עם הגאולה העיקרית — גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כי:
כל עניני גאולה (אפילו גאולה של איש פרטיא) קשורים ושייכים זל"ז — כמובן מדברי הגמראב „מה ראו לומר גאולה בשביעית . . מתוך שעתידים ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית", „אע"ג דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד . . אפילו הכי כיון דשם גאולה עלה קבעוה בשביעית".
ועאכו"כ גאולה של נשיא הדור — ש"נשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל" (כהלימוד בפרשתנוג), ובפרט ע"פ דברי בעל הגאולה במכתבו הידוע לחגיגת י"ב תמוז הראשונהד ש"לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה" — גאולה כללית של כל הסוגים דבנ"י. הגאולה י"ב תמוז ה'תשמ"ט
ועוד ועיקר: הגאולה די"ב תמוז היתה התחלה ופתיחה לסדר חדש בהפצת המעיינות חוצה — גם בחצי כדור התחתון, תחתון שאין תחתון למטה ממנו, ואדרבה, מחצי כדור התחתון נעשית הפצת המעיינות בכל העולם כולו (כנ"ל בארוכהה), שעי"ז נעשה שלימות הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", ואז מתקיימת הבטחתו של מלך המשיח שיבוא כשיפוצו מעינותיך חוצהו.
ועפ"ז יש לבאר הרמז בזמנה של הגאולה — י"ב תמוזז — שרומז על הגאולה דכל י"ב שבטי ישראל, „שבטי יה"ח, שזוהי מעלתה של הגאולה העתידה שבה יגאלו כל בנ"י ממש, כל י"ב השבטים (עד שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות)ט; ושלימות הגאולה בי"ג564תמוז (כידוע שבי"ב תמוז נתבשר שהוא חפשי מגלותו, והיציאה לחירות בפועל ממש היתה בי"ג תמוזי) — בגימטריא אחד, שרומז על הגילוי ד"יחידו של עולם" בכל העולם כולו (המשכת האל"ףיא, אלופו של עולם, בז' רקיעים וארץ, ח', וד' רוחות העולםיב), כמ"שיג „ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד".
ב. ובשנה זו מודגשת עוד יותר שייכותה של הגאולה די"ב תמוז לגאולה האמיתית והשלימה — מצד כמה ענינים:
א) הקביעות די"ב תמוז בימי השבועיד — ביום השבת, אשר, יום השבת בכלל קשור עם הגאולה העתידה, כמובן משירו של יום השבת — „מזמור שיר ליום השבת"טו, „ליום שכולו שבת ומנוחהטז לחיי העולמים"יז, וכן בנוסח דברכת המזון: „הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", כיון שכל שבת הוא מעין ודוגמת „יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ועאכו"כ יום השבת שחל בו חג הגאולה י"ב תמוז, שקשור מצ"ע (גם לולי הקביעות דיום השבת) עם הגאולה העתידה.
ב) פרשת השבוע (כפתגם והוראת רבינו הזקן שצריכים לחיות עם הזמןיח) — פ' (חוקתיט ו)בלקכ, ובפרט בהשיעור דיום השבת (השיעור דשביעי), שבו נתפרש בתורה ע"ד ביאת המלך המשיח, כמ"ש הרמב"םכא בביאור חיוב האמונה בביאת המשיח [ש"כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו כו'"] — „אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד כו' ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל [באחרונה], ושם הוא אומרכב אראנו ולא עתה וגו'", כפי שמבאר בארוכה וב־565פרטיות הפסוקים שבפרשתנו, שחציו הראשון של הפסוק קאי על דוד, וחציו השני קאי על מלך המשיח, ומובן, שענין זה הוא בהדגשה יתירה בזמן שבו קורין בתורה פרשה זו (בציבור, ובברכה לפני' ולאחרי') — בש"ק זה, חג הגאולה י"ב תמוז.
וכן הקריאה בתורה במנחת שבת — התחלת פ' פינחסכג, „פינחס זה אליהו"כד, מבשר הגאולהכה, עליו נאמרכו „הנני נותן לו את בריתי שלום"כז, אשר, ענין ה"שלום" בשלימותו יהי' בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, לאחרי בשורת הגאולה ע"י פינחס זה אליהו.
ג) ועילוי נוסף מצד כללות השנה — שנת הארבעים להסתלקותו של בעל הגאולה, שאז „נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"כח, „קאי איניש אדעתי' דרבי'"כט, ועאכו"כ ביום גאולתו, שהוא גם יום הולדתול, שאז „מזלו גובר"לא, הרי בודאי שכל עניני הגאולה הם ביתר שאת וביתר עוז, באופן של התגברות, ובפרט ש"ארבעים" קשור עם ספירת הבינהלב („בן ארבעים לבינה"לג) — „עלמא דחירו"לד, ענין החירות והגאולהלה.
ג. ויש להוסיף בזה, שענין הגאולה (החל מהגאולה די"ב תמוז) הוא לא רק בנוגע לבנ"י בפ"ע, אלא גם בנוגע לפעולתם בכל העולם, שהעולם כולו נעשה במצב של גאולה.
ויובן בהקדם הביאור במסכת שבת (דכיון שגאולה קשורה עם שבת, הרי, ע"פ הכלל „אסתכל באורייתא"לו יש לעיין (אסתכל דוקא) במסכת שבת),566בפרק שביעי, „כל השביעין חביבין"לז, הקשור עם ענין הגאולהלח (כנ"ל ס"א) — „כלל גדול", שבו נתבארו פרטי המלאכות דשבת — „אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע והחורש וכו' המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות, הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת"לט.
וידועים הדיוקים בזה במפרשי המשנה:
א) למה נאמר „ארבעים מלאכות חסר אחת", ולא נאמר בקיצור — ל"ט מלאכות, כפי שאמרו בגמראמ „דברים הדברים אלה הדברים, אלו שלושים ותשע מלאכות שנאמרו למשה מסיני"?
ב) ובמנין המלאכות גופא — למה מתחיל „הזורע החורש", ולא כדרך העבודה שחרישה קודמת לזריעה?
ג) ועד"ז בנוגע לסיום המלאכות — למה מסיים במלאכת הוצאה („המוציא מרשות לרשות"), ולא במלאכת „מכה בפטיש", שלהיותה „גמר מלאכה" (בכל מלאכה ומלאכה בפ"ע), מתאים לסיים בה מנין כל המלאכות?
הטעם דמספר ארבעים הוא — „כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה"מב, ולפי שנאמר בתורה מ' פעמים מלאכה, לכן המספר הוא „ארבעים מלאכות", ומה שנאסרו רק ל"ט מלאכות („ארבעים מלאכות חסר אחת"), ה"ז משום שיש מלאכה אחת שמותרת גם בשבת — כדאיתא במדרשמג על הפסוקמד „כי בו שבת מכל מלאכתו גו'", „ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממלאכת הצדיקים", היינו, מלאכת שמים, עבודתם של ישראל (שנקראים „אחת", „אחת היא יונתי"מה) בתורה ובתפלה, ועד לשלימות העבודה — מצד בחי' „אחת" (יחידה) שבנפשמו (ועד — למעלה מכל ענין של מלאכה, אפילו ממלאכת שמים, „ישראל וקב"ה כולא חד"מז).
וביאור הענין:
ל"ט המלאכות כוללים כל עניני העולם שבהם נעשים כל המלאכות דעובדין דחול. וע"י עבודתם של ישראל בל"ט המלאכות (בששת ימי המעשה) באופן ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"מח ו"בכל דרכיך דעהו"מט, פועלים בירור העולם לעשותו דירה לו ית', היינו, של"ט המלאכות דעובדין דחול נעשים ע"ד ובדוגמת ל"ט מלאכות דהמשכן (שמהם למדים ל"ט המלאכות האסורות בשבתנ), שמהדברים הגשמיים עושים567משכן לו ית', כמ"שנא „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ועי"ז פועלים וממשיכים בעולם השלימות דכל ה"ארבעים מלאכות", כולל גם המלאכה ה"אחת" (העבודה דיום השבת, „מלאכת שמים").
ובכללות יותר ה"ז החילוק שבין גלות לגאולה (חול ושבת) — שהגלות נקרא מלאכה, כמ"שנב „ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה", „שאז הוא זמן הבירור של ל"ט מלאכות בבחי' הבירורים של רפ"ח ניצוצות שנפלו בשבירה", וע"י מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות נעשה הגילוי דבחי' שבת, „יום שכולו שבת", שנעשית השלימות דמלאכת הארבעים, מלאכה ה"אחת"נג.
ומובן, שענין זה הוא בהדגשה יתירה בשנת הארבעים, ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", ג' ענינים הכוללים כל פרטי עבודת האדם, אשר, עי"ז ניתוסף עוד יותר בהגילוי דמלאכת הארבעים, מלאכה ה"אחת"נד.
ה. עפ"ז יש לבאר גם הטעם לסדר המלאכות — שמתחיל ב"הזורע" ומסיים ב"המוציא מרשות לרשות":
בהתחלת וסיום המלאכות מודגש התוכן הכללי דענין הגלות („זמן הבירור של ל"ט מלאכות"): „הזורע" — כידוענה שכללות ענין הגלות נמשל לזריעה, כמ"שנו „וזרעתי' לי בארץ"; ו"המוציא מרשות לרשות" — שהרי כללות ענין הגלות, „בנים שגלו מעל שולחן אביהם"נז, הוא ע"ד ובדוגמת הוצאה מרשותו של הקב"ה לרשות אחרת, כביכול, שזהו הסךהכל דענין הגלות, „זמן הבירור של ל"ט מלאכות" (גם ד"מכה בפטיש").
ועד"ז בנוגע ל"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"נח, „הבירור של ל"ט מלאכות": „הזורע" — זריעהנט דעניני התומ"צ, כמ"שס „זרעו לכם לצדקה"; ו"המוציא מרשות לרשות" — כידוע שנקודת התוכן (ה"מכה בפטיש") דכל המלאכות הו"ע ההוצאה מרשות לרשותסא, הוצאה מרשותו של הקב"ה, רשות היחיד, יחידו של עולם, לרשות הרבים, עלמא דפרודאסב.
וע"י הבירור של ל"ט מלאכות במשך זמן הגלות באים לגאולה האמיתית והשלימה שאז מתגלה העילוי שנעשה ע"י568„הזורע" עד „המוציא מרשות לרשות": „הזורע" — „כמו ע"ד משל שזורעין גרעין אחד ומצמיח הרבה, או כמו שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה כו'", היינו, שירידת הגלות היא בשביל שעי"ז תהי' הצמיחה בתוספת וריבוי שבאין־ערוך לגמרי; ו"המוציא מרשות לרשות" (למעליותא) — מרשות הרבים לרשות היחידסג, שהעולם כולו נעשה „רשות היחיד", ליחידו של עולם, דירה לו ית' בתחתונים, ולכל לראש — גאולתם של ישראל שיוצאים כל בנ"י מרשות אחרת וחוזרים לשולחן אביהם, הוצאה גמורה, ע"י עקירה גמורה מהגלות, והנחה בשלימותה בארץ ישראל, כל יושבי' עלי'סד, כפשוטו ממשסה.
ונמצא, שבפרק שביעי דמסכת שבת מודגש ענין הגאולה, ובאופן ד"כלל גדול", הן בנוגע לבנ"י — לא רק גאולה של פרט, או אפילו כלל קטן או כלל סתם, אלא „כלל גדול" שאין למעלה ממנו, כל בנ"י, והן בנוגע לפעולתם בעולם — שהפעולה היא בכל עניני העולם, שנכללים בכל פרטי הענינים דל"ט מלאכות (מ"הזורע" עד „המוציא מרשות לרשות"), עד להדרגא הכי תחתונה ד"רשות הרבים", תחתון שאין תחתון למטה ממנו, שגם שם פועלים הוצאה מרשות לרשות (למעליותא) — מ"רשות הרבים" ל"רשות היחיד", דיחידו של עולם, כאמור, דירה לו ית' בתחתונים.
ו. וענין זה (שהגאולה היא גם ביחס לפעולה בכל העולם כולו) מודגש גם בגאולה די"ב תמוז:
חג הגאולה נקבע לשני ימים — י"ב וי"ג תמוז, כי, בי"ב תמוז היתה רק בשורת הגאולה, אבל עדיין לא ניתן החופש באופן גלוי, כיון שיום זה (י"ב תמוז) הי' חג של המדינה, והמשרד הממשלתי בעיר מקלטו הי' סגור ע"פ חוק המדינה, ורק למחרתו, בי"ג תמוז, הי' החופש גלוי.
וצריך להבין: כיון שכל הענינים שבעולם, ועאכו"כ גאולתו של נשיא הדור, הם בהשגחה פרטית — למה עשה ה' ככה שהחופש יתעכב יום נוסף בגלל חוק המדינה שהמשרד סגור כו', ועד שמזכירים ומדגישים ענין זה בכל שנה ושנה בקביעת חג הגאולה לשני ימים, י"ב וי"ג תמוז?!
ויובן בהקדים שאלה דוגמתה בנוגע ליחס של רבינו הזקן לגאולתו בי"ט כסלוסו, שכותב במכתבו הידועסז569להרה"ק ר' לוי"צ מבארדיטשוב (ועד"ז להרה"ק ר' ברוך ממזיבוזסח) שגאולתו היתה באופן ש"הפלא ה' והגדיל לעשות בארץ . . ובפרט בעיני כל השרים וכל העמים אשר בכל מדינות המלך" — דלכאורה אינו מובן: הגאולה די"ט כסלו הו"ע נעלה ביותר — „ראש השנה לחסידות"סט, ואז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"ע, וכו' וכו', ומה מקום להדגיש את הרושם שנעשה „בעיני כל השרים וכל העמים אשר בכל מדינות המלך"?!
כיון שגאולות אלו — די"ט כסלו וד"ב־"ג תמוז — קשורות עם הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' הבירור דכל העולם כולו, כולל גם אוה"ע, כמ"שעב „אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד", לכן, מדגישים את שייכותם של אוה"ע לגאולות אלו (ההשפעה עליהם וכיו"ב)עג, כדברי רבינו הזקן בנוגע לגאולתו בי"ט בסלו ש"הפלא ה' . . בעיני כל השרים וכל העמים כו'", ועד"ז בנוגע לגאולה די"ב תמוז שהיתה באופן גלוי לעיני כל השרים וכל העמים, ויתירה מזה (בי"ב תמוז) — לא רק הפירסום לעיני כל עמי הארץ, אלא שאפילו הפעולה רשמית דהחופש (לא רק הפקודה על החופש שניתנה מעיר הבירה) הוצרכה להיות באופן שיהי' ניכר ומודגש שנעשית ע"פ חוק המדינה — עי"ז שנתעכב החופש עד לי"ג תמוז, שבו הי' המשרד הממשלתי פתוח באופן רשמיעד ע"פ חוק המדינהעה.
ובענין זה (השפעת הגאולה בעיני כל השרים כו') ניתוסף חידוש מיוחד בשנה זועו — ש"בבית הנבחרים" של מדינתחסד זו (ששם יושבים באי־כח של כל תושבי המדינה, שרובם אינם־יהודים) הכריזו באופן רשמי ע"ד ימי הגאולה "ב־"ג תמוז, שבח והודי' לבורא העולם ומנהיגו על נס ההצלה של נשיא דורנו, אשר, בעקבות זה הגיע וקבע מקום דירתו במדינה זו, שבה עבד עבודתו במשך עשר שנים האחרונות דחיים חיותו בעלמא דין, וממנה הפיץ תורה ויהדות עד להפצת המעיינות חוצה בכל העולם כולו, ובאופן דמוסיף והולך בשנים שלאח"ז, במשך הארבעים שנה (שלאחרי הסתלקותו), הן בנוגע להפצת התורה והמעיינות אצל בנ"י, והן בנוגע להפצת עניני טוב, צדק ויושר, אצל אוה"ע ע"י קיום שבע מצוות בני־נחז (כהכנה לקיום היעוד „אז אהפוך אל570עמים גו' לעבדו שכם אחד") — הכרזה רשמית ע"פ חוק המדינה, שבה מודגש יחודו של יום זה — יום של טוב וחסד כו'.
ז. ויש להוסיף בביאור הדגשת פעולת ההשפעה על אוה"ע בגאולה די"ב תמוז לגבי הגאולה די"ט כסלו (נוסף על האמור לעיל אודות רשמיות החופש בי"ג תמוז) — בעומק יותר:
ידועעח היחס של רבינו הזקן כלפי מדינות רוסי' וצרפת, שבזמן המלחמה ביניהן, רצה רבינו הזקן בנצחונה של רוסי' על צרפת, כיון שמצבם הרוחני של בנ"י בעניני יראת שמים כו' יהי' טוב יותר תחת שלטונה של רוסי' מאשר תחת שלטונה של צרפת.
וכפי שרואים במוחש שבמשך כל הדורות (מהבעש"ט עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בשנים הראשונות של נשיאותו) הי' גילוי והפצת תורת החסידות במדינת רוסי' דוקא.
ומזה מובן, שגם לאחרי הגאולה של רבינו הזקן בי"ט כסלו באופן ש"הפלא ה' . . בעיני כל השרים וכל העמים אשר בכל מדינות המלך", לא נעשה עדיין הבירור במדינת צרפת, שהיתה ונשארה בבחינת תחתון ביחס להנהגה ע"פ יראת שמים בדרך החסידות כו'.
ובענין זה נעשה חידוש ע"י נשיא דורנו — אשר, עוד בשנים שלפני נשיאותו ביקר בעצמו ופעל ובירר כו'עט גם במדינת צרפת, ולאחרי שיצא ממדינת רוסי' — לאחרי הגאולה די"ב־"ג תמוזפ — ששלח שלוחים למדינת צרפת, ושלח לשם כתבי החסידות וכו' וכו', ומוסיף והולך עד עצם היום הזה, כפי שרואים במוחש בשנים האחרונות גודל הפעולה דהפצת המעיינות חוצה במדינת צרפת, שרבים מישראל נתקרבו לתורה ויהדות, ונעשו מקושרים לנשיא הדור, בעל הגאולה, ולומדים תורתו, ועד שנעשו „נרות להאיר"פא ע"י התעסקותם בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ועד שפועלים גם על אוה"ע שבמדינה ההיא לקיים שבע מצוות בני־נח.
היינו, שהגאולה די"ב תמוז מדגישה את הפעולה וההשפעה על אוה"ע עד לתחתון כו' (גם במדינה שרבינו הזקן חשש מהשפעת שלטונה על מצבם הרוחני של בנ"י), אשר, עי"ז נשלמת ההכנה להגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' בפועל ובגלוי דירה לו ית' בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנופב.
571ח. והדגשה יתירה בכל הנ"ל — שבהתוועדות דחג הגאולה י"ב תמוז בד' אמותיו של בעל הגאולה נמצאת גם קבוצה של יהודים ממדינת צרפת, שנתקרבו לתומ"צ כפי שחדורים במאור שבתורה, תורת החסידות, כתוצאה מהחידוש של בעל הגאולה בהפצת המעיינות חוצה.
ולכן, מהנכון לכבדם באמירת „לחיים", וניגון של שמחה — הניגון של מדינת צרפת כפי שנתהפך לקדושהפג, שמנגנים אותו על התיבות „האדרת והאמונה לחי עולמים וכו'" עד „התהלה והתפארת לחי עולמים", שתוכנם של תיבות אלו מורה על ההמשכה והגילוי ד"חי עולמים" בכל עניני העולם, שנכללים בכ"ב אותיות מאל"ף ועד תי"ו („האדרת והאמונה" עד „התהלה והתפארת") שבהם נברא העולם.
ויה"ר שעי"ז יתוסף אצלם (ביחד עם כל המתוועדים כאן, בתוככי כלל ישראל בכל מקום שהם) בכל הענינים האמורים, וימשיכו ויוסיפו עוד יותר בבואם למקומם, עד שיפעלו בכל העולם כולו הגילוי ד"האדרת והאמונה לחי עולמים" עד „התהלה והתפארת לחי עולמים"פד.
א
ט. ההוראה מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:
בעמדנו בחג הגאולה י"ב תמוז, שחל ביום הש"ק, פ' (חוקת־)בלק, שבה „נאמר . . נבא בשני המשיחים", ולאחרי חצות היום („רעוא דרעוין"פה, מעין ודוגמת „יום שכולו שבת" בשבת גופאפו), זמן המנחה, שבה קורין בפ' פינחס זה אליהו, מבשר הגאולה — יש להדגיש ביתר שאת וביתר עוז ע"ד חיזוק האמונה בביאת המשיח והצפי'לבי־572אתופז, „אחכה לו בכל יום שיבוא"פח, כולל ובמיוחד — ע"י לימוד התורה בעניני הגאולה, החל מפרשת השבוע, וכן בספר הי"ד להרמב"ם — ס' הלכות הלכות — בשני פרקים האחרונים הנקראים בשם „הלכות (מלכים ומלחמות ו)מלך המשיח"פט, אשר, הלימוד בענינים אלו הוא באופן ד"כלצ העוסק כו' כאילו כו'"צא, ועי"ז ממהרים ומזרזים ופועלים תיכף בפועל ממש.
ועוד וג"ז עיקר — להוסיף בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה (שבזה תלוי' ביאת משיח צדקנו, כנ"ל ס"א), החל מלימוד תורתו של בעל גאולה, מאמריו ושיחותיו, ובפרט אלה שיצאולאור לאחרונהצב שיש בהם המעלה ד"חדשים" ממשצג, בתוככי כל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, כלל ובמיוחד — הוספה בענינים של בנין, בתי תורה תפלה וגמ"ח, וכמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ"זצד ע"ד ההשתתפות של נשיא דורנו, בעל הגאולה, בסכום של מאה דולר לכל אלה שיודיעו לכאן שהוסיפו בבנין (במעטפה מיוחדת שיצויין על גבה בי"ת רבתי, ר"ת „בנין"), אשר, בודאי פירסמו על זה ויפרסמו עוד יותר.
ובודאי ינצלו ימי סגולה אלה — המשך וסיום יום הש"ק, י"ב תמוז, מוצאי ש"ק ויום הראשון, י"ג תמוז, עד לט"ו תמוזצה, שבו „קיימא סיהרא (דחודש
הגאולהצז, שלשה ימים, „בתלת זימני הוי חזקה"צח — לערוך ולהמשיך בהתוועדויות דימי הגאולה, שבהם יתעוררו ויקבלו החלטות טובות בנוגע לכל הענינים האמורים לעיל, ומה טוב — שבכל א' מהתוועדויות אלו יהיו שלש החלטות טובותצט, בג' הקוין דתורה תפלה וגמ"ח, וכיו"ב.
573י. ויה"ר — והוא העיקר — שעוד לפני הקריאה בתורה בפ' פינחס, פינחס זה אליהו, יבוא משיח צדקנוק בפועל ובגלוי, „מראה באצבעו ואומר זה"קא, בעיצומו של יום הש"ק י"ב תמוז דשנת „תשמט ידך"קב, ערב והכנהקג ל"תהא שנת נסים", שנה שכולה (מתחילתה) נסים, כיון שבשנה שלפני' — „תשמט ידך" — יהי' כבר נס הגאולה האמיתית והשלימה, ובפרט לאחרי ש"כלו כל הקיצין"קד, הרי בודאי שהגאולה צ"ל באופן של זריזות („אחישנה"קה), „עד מהרה ירוץ דברו"קו, כמודגש ב"מטה אהרן"קז בפרשת השבוע דמינה אזלינןקח.
וימשיכו ההתוועדות דחג הגאולה, ביום הש"ק זה, ובימים שלאח"ז — ביחד עם בעל הגאולה, נשמה בגוף, וביחד עם משיח צדקנו, בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש ובבית המקדש.
ובבוא שבעה עשר בתמוז (תוך ג' ימים לט"ו תמוז, שהוא תוך ג' ימים לי"ב־"ג תמוז) — יהפכו ימים אלה (כ"א יוםקט מי"ז תמוז עד ט' מנחם־אב) לששון ולשמחה ולימים טוביםקי, כי, בימים שלפנ"ז, החל מחג הגאולה י"ב תמוז, „יוסיף אדנ־י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל גו'"קיא, ובפרט ע"י הפעולה ד"יוסף" שבדורנו, בעל הגאולה, לאסוף נדחי ישראל ברוחניות, „יוסף ה' לי בן אחר"קיב, לעשות מ"אחר" „בן"קיג, ו"אז ימלא שחוק פינו"קיד, כמרומז בשמו השני של נשיא דורנו — „יצחק", ע"ש „כל השומעקטו יצחק לי"קטז, שקשור גם עם הגאולה האמיתית והשלימה, כמארז"לקיז שלעתיד לבוא יאמרו ליצחקקיח דוקא „כי אתה אבינו"קיט, ותיכף ומיד ממש.
574שיחת יום ה' פ' פינחס,
שבעה עשר בתמוז — יהפך לשמחה — ה'תשמ"ט
— בביהכנ"ס* לאחרי תפלת מנחה —
א. בהנוגע למנהג דאמירת דברי כבושין בשבעה עשר בתמוז (כבכל ימי התעניות)א — ישנה הדגשה מיוחדת בקביעות שנה זו ששבעה עשר בתמוז חל ביום חמישי דפ' פינחס, ע"פ ההוראה המפורסמת ש"צריכים לחיות עם הזמן", פרשת השבוע והיוםב, חמישי דפ' פינחס:
בשיעור חומש היומי מדובר אודות קרבן התמיד — „צו את בני ישראל גו' את קרבני לחמי לאשי גו' תשמרו להקריב לי במועדו גו' את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים גו' עולת תמיד וגו'"ג.
וענין זה שייך במיוחד לשבעה עשר בתמוז — כי, מה"חמשה דברים (ש)אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז" הוא הדבר ש"בטל התמיד"ד (כפי שאומרים גם ב"סליחות" דשבעה עשר בתמוז).
וכיון שהתוכן דיום התענית ואמירת דברי כבושין הוא „כדי לעורר הלבבות לפתוח דברי התשובה . . שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב"ה, שעי"ז יהי' תיקון הדברים הבלתי־רצויים שאירעו ביום זה — מובן, שענין זה הוא בהדגשה יתירה כשפרשת היום דשבעה עשר בתמוז היא בענין קרבן התמיד, שבזה נרמז בגלוי התיקון דביטול התמיד, החל מהקרבן תמיד בתורהו, כמארז"לז „כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה". ובפרט שעי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר את הקרבת התמיד (וכל הקרבנות) כפשוטו ממש, בביהמ"ק השלישי.
ובפרט כאשר הלימוד בפרשת היום הוא בציבור, „ברוב עם הדרת מלך"ח, ובמקום שמגדלין בו תורה ומגדלין בו תפלהט, כולל גם שההגדלה בתורה קשורה עם ההגדלה בתפלה, ובנדו"ד, תפלת מנחה, כנגד תמיד של בין הערביים („את הכבש השני תעשה בין הערביים")י, ובזה גופא — תפלת מנחה דיום התענית, „יום רצון לה'"יא, שהוא באופן ד"טרם יקראו ואני אענה"יב (כמ"ש בנוסח הברכה דתפלת יום התענית), ועאכו"כ לאחרי שכבר היתה הקריאה (הן ע"י התפלה והן ע"י התורה), הרי בודאי שתיכף ומיד „אני אענה", „אני" דייקא, שאז העני' היא בתכלית השלימות, „מידו המלאה575הפתוחה הקדושה והרחבה"יג, כולל ובמיוחד בנוגע לתוכן הלימוד בתורה (ביחד עם ההגדלה דהתפלה) — התיקון דביטול התמיד בתכלית השלימות, נוסף על כמו בבית שני (שחסרו בו חמשה דבריםיד), ויתירה מזה — בביהמ"ק השלישי, שיהיו בו גם אלה החמשה דברים (החל מהלוחות שנשתברו בשבעה עשר בתמוזד), בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ב. ויש להוסיף ולקשר התוכן דפרשת היום (קרבן תמיד) גם עם המאורע ד"הובקעה העיר" („בשני' בשבעה עשר בו"טו), שמאורע זה הוא ההתחלה וכולל ההמשך שלאח"ז עד לחורבן ביהמ"ק בתשעה באב:
הנקודה התיכונה והפנימית, הנשמה, של העיר („הובקעה העיר") — ירושלים — היא, בית המקדש, המקום המקודש ביותר בירושלים וארץ ישראל כולה לכל בנ"י שבכל הדורות, ועד שזוהי דירתו האמיתית של כאו"א מישראל (כמו דירתו של הקב"ה — „אתם קרויין אדם"טז ע"ש אדמה לעליוןיז), שכן, הסיבה לכך שירושלים לא נתחלקה לשבטיםיח היא בגלל שייכותו של ביהמ"ק (עיקרה של ירושלים) לכאו"א מישראל, שנחשב „דירתו" של כאו"א מישראל, שכן, עיקר הדיור הוא (לא בהחומה, אף שגם בחומה ישנם בתידירותיט, אלא) בפנים העיר, הפנימיות דהעיר — בית המקדש.
והנקודה דביהמ"ק היא — הקרבת הקרבנות, כפס"ד הרמב"םכ שתוכן המצוה דבנין ביהמ"ק הוא „לבנות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות", אשר, התחלת וסיום הקרבנות הוא קרבן התמידכא, תמיד של שחר, שבו מתחילים קרבנות היום, ותמיד של בין הערביים שבו מסיימים קרבנות היוםכב, היינו, כולל כל הקרבנות.
ויש לומר, שענין זה נרמז גם ב"חומה" דירושלים („הובקעה העיר", בקיעת החומה דירושלים) — כי, ענינה של ה"חומה" שסובבת ומקיפה את כל הענינים שבתוך העיר מראשיתם ועד סופם, ודוגמתו בנוגע לתוכנה של ירושלים, הקרבת הקרבנות בביהמ"ק, ובגלוי עוד יותר בקרבן תמיד שסובב ומקיף את כל הקרבנות מראשיתם ועד סופם, בדוגמת ה"חומה" דירושלים.
ומזה מובן שהתוכן דשיעור היומי בענין קרבן התמיד, שכולל כל הקרבנותכג, שהם עיקר ענינו של ביהמ"ק, תוכנה של ירושלים כולה — רומז להתיקון והשלימות דכל הקרבנות, ביהמ"ק, וירושלים כולה, שכל זה נעשה כבר בהתחלה דג' השבועות, אשר, השינוי שבהתחלת הענין (ובפרט שינוי לטובה, ש"מדה טובה מרובה כו'"כד)576פועל על כל הענין כולו, כל הג' השבועות, שנעשה התיקון והשלימות דכל הענינים הבלתי־רצויים שהיו בג' השבועות, ועד שיהפכו לששון ולשמחה.
ג. עפ"ז מובן שבקביעות שנה זו יש הדגשה יתירה (נוסף על הנוגע לתיקון מאורעות היום, „בטל התמיד" „הובקעה העיר", כולל המשך המאורעות שלאח"ז) גם בכללות יום השבעה עשר בתמוז, בגימטריא „טוב".
ובהקדמה:
כיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, ויש בו לימוד והוראהכה — הרי בודאי שכן הוא בנוגע למאורעות שאירעו בקשר ובשייכות לביהמ"ק (כולל ובמיוחד בית שני, שהובקעה העיר „בשני' בשבעה עשר בו", התחלת החורבן דגלות האחרון), שגם זמנו של המאורע („בשבעה עשר בו") הוא בהשגחה פרטית, ויש בו לימוד והוראה.
ולכאורה אינו מובן: מהי השייכות דמאורע ליום שבעה עשר, בגימטריא טוב, הרי מאורע זה הוא היפך הטוב"?!
והביאור בזה:
בכל הצומות, הקשורים עם מאורעות בלתי־רצויים — פוסק הרמב"ם בסוף הלכות תעניות: „כל הצומות האלה עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמרכו כה אמר ה' צום הרביעי וגו' יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".
וכיון ש"עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה", עכצ"ל, ש(בפנימיותם) הם מלכתחילה באופן הכי טוב, אלא, שלכתחילה הטוב הוא בהעלם, ואח"כ נמשך ומתגלה בטוב הנראה והנגלה.
ויתירה מזה — שהסיבה לכך שתחילה הטוב הוא בהעלם, היא, בשביל שלימות הטוב, שכן, עי"ז שהטוב הוא תחילה בהעלם (ובגלוי רואים היפך הטוב), ניתוסף העילוי ד"אתהפכא חשוכא לנהורא"כז, שלימות הטוב.
וזהו הטעם שהתחלת המאורעות דג' השבועות נקבעה (בהשגחה פרטית, ע"י הקב"ה) ליום שבעה עשר בתמוז, בגימטריא טוב — להורות ולהראות („מראה באצבעו ואומר זה"כח) שההתחלה דכל המאורעות דג' השבועות (ע"י הקב"הכט) היא באופן ד"טוב", „טוב" דהקב"ה, תכלית ושלימות הטוב, ע"י הקדמת ההעלם כו', שעי"ז יתוסף העילוי ד"אתהפכא חשוכא לנהורא", כנ"ל.
ד. ויש להוסיף ולבאר הטעם שה„טוב" דג' השבועות נרמז במנין ימי החודש (יום השבעה עשר, טוב, בחודש), כלומר, שהרמז הוא בימי החודש, ובימי החודש גופא — במנינם, שכאשר מונין את הימים (מהתחלת החודש) באים ליום השבעה עשר, שמספרו טוב:
577ימי החודש, שתלויין במהלך הלבנה — שייכים במיוחד לבנ"י, ש"דומין ללבנה"ל, ולכן גם „מונין ללבנה"ל, היינו, שע"פ מהלך הלבנה נעשה המנין שלהם בכל ענין שצ"ל ע"פ חשבון (מנין) דקדושה, שעי"ז נעשה גם תוקף וחשיבות הדבר — „דבר שבמנין אינו בטל"לא.
ומזה מובן, שהמנין דימי החודש (ע"פ מהלך הלבנה) מדגיש לכל לראש את התוקף והחשיבות דבנ"י ש"דומין ללבנה", ועד להחביבות דבנ"י — „מתוך חיבתן לפניו מונה אותם"לב.
ויש לקשר זה עם קרה"ת דיום התענית (שקראו זה־עתה בתפלת מנחה, קריאה ברבים, ובברכה לפני' ולאחרי') — בקשת משה רבינו „וסלחת גו' ונחלתנו"לג, „נחלה מיוחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך"לד (כמ"ש לפנ"זלה „ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"), שבזה מודגשת החביבות דבנ"י.
וענין זה הוא בהדגשה יתירה ביום התענית שקביעותו ביום שבעה עשר בחודש — שמנין ימי החודש (הקשור עם החשיבות והחביבות דבנ"י) מדגיש ענין ה"טוב".
ה. וע"פ האמור לעיל שההדגשה המיוחדת בכל הנ"ל קשורה עם שיעור חומש היומי בענין קרבן תמיד — יש לבאר גם הלימוד וההוראה מתוכן שיעור חומש היומי בעבודת האדם:
כללות עבודת האדם נכללת בענין הקרבנות, אשר, הנקודה הפנימית והעיקרית שבזה היא — „אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"לו, שהאדם מקריב עצמו — מוסר את נפשו לה'.
ובהתאם לחלוקות שבחיי האדם ישנם גם החלוקות בקרבנות — החל מקרבן תמיד (בהתחלת שיעור היומי), שזמנו בכל יום ויום, בימות החול ועד לקרבנות דיום השבתלז (בהמשך שיעור היומי — „וביום השבת גו'"לח), שכולל כל מציאות הזמן שנחלק לשבעת ימי השבוע (מיום ראשון עד יום השבת), ומזה מובן גם בנוגע למציאות המקום (כידוע שזמן ומקום קשורים זל"זלט), שכן, עבודת הקרבנות היא בביהמ"ק שבו נמצא „אבן שתי'", ש"ממנה הושתת כל העולם"מ, אשר, מציאות הזמן והמקום (גדרי העולם) והעולם בכללותו תלוי' בעבודתם של ישראל, כמ"שמא „את העולם נתן בלבם".
ויש לומר, שכללות העבודה דקרבנות שהו"ע המסירת־נפש (שמקריב ומוסר נפשו לה'), הוא, ע"ד ובדוגמת578הענין דאתהפכא, שהרי, ענינה של הנפש מצ"ע היא להחיות את הגוף, וכשמוסר נפשו לה' ה"ז ענין של אתהפכא, ועי"ז פועל גם הענין ד"אתהפכא חשוכא לנהורא" — שיתגלה הטוב הפנימי דג' השבועות שהתחלתם ביום י"ז בחודש, בגימטריא טוב, שזהו"ע ד"אתהפכא חשוכא לנהורא" (כנ"ל ס"ג).
ו. והוראה נוספת מענינו המיוחד של קרבן תמיד — התחלת וסיום וכללות כל הקרבנות, ע"ד ובדוגמת ענין ה"חומה" (כנ"ל ס"ב):
„חומה" בעבודת האדם — קאי על ענינים שהם באופן של „סייג לתורה", שהם בדוגמת ה"חומה" שסובבת ומקיפה ומגינה על קיום עניני התורה בשלימות.
ונקודת ההוראה — עד כמה צריכה להיות הזהירות אפילו בענינים שלכאורה אינם אלא „סייג" ו"חומה" בלבד, כמובן גודל החשיבות וההכרח ד"חומה" מהמאורע די"ז תמוז ש"הובקעה החומה", שמזה בא המשך המאורעות שלאח"ז, ומזה מובן גם בנוגע לתיקון הענין ע"י שלימות ה"חומה" בעבודת האדם.
ויש להוסיף ולהעיר, שיום התענית די"ז תמוז (וכל ד' התעניות שמדברי קבלה) הוא ע"ד ובדוגמת „סייג לתורה" (חומה), כיון שאינו מפורש בתורה (כמו יוהכ"פמב), כי אם, מדברי קבלה, וביחד עם זה, ה"ז חלק מהתורה שניתנה למשה מסינימג, שהרי, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (כולל ה"חידוש" דיום התענית י"ז בתמוז, „צום הרביעי", שמדברי קבלה) ניתן למשה מסינימד.
א
ז. נהוג לסיים בענין הצדקה — ש"מקרבת את הגאולה"מה, קירוב וזירוז יותר ויותר, עד שתיכף ומיד, ברגע כמימרא, זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"מו, „האנשים והנשים והטף"מז, „קהל גדול ישובו הנה"מח — לארצנו הקדושה,
ובאופן ש"כל יושבי' עלי'"מט, „כל יושבי'", כל בנ"י ממש, ו"(כל יושבי') עלי'", לא רק „בה", אלא „עלי'" דוקא, שמורה שנעשים מושלים ושולטים על כל ארץ ישראל, כמודגש גם בשמה — „ארץ ישראל", ארץ ששייכת ל(כאו"א מישראל ולכלל) ישראל.
— ובפרט ע"פ המבואר בפוסקים שבכל זמן (גם בזמן הגלות) ובכל מקום (גם בחו"ל) יש לכאו"א מישראל חלק בארץ (אמה אחת, או ד' אמות), ונוגע להלכה ופס"ד — לענין כתיבת פרוזבול (שלכמה דעות יכולים לסמוך על חלקו בארץ)נ,
579ולהעיר, שהענין ד"פרוזבול" קשור ושייך במיוחד לשנה זונא — שנת „תשמט ידך"נב (שבגלל זה תיקנו חכמים פרוזבולנג), ועד שנעשה הענין ד"תשמט ידך" בנוגע להקב"ה, נותן התורה (ובמילא כולל גם מקבלי התורה) — שהקב"ה משמט כל החובות דבנ"י, שאז, יוצאים תיכף ומיד מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה, בארצנו הקדושה, כאמור, „כל יושבי' עלי'" —
ובארצנו הקדושה גופא — לעיר הבירה, ירושלים עיר הקודש, כפי שהיא בשלימותה, כולל גם השלימות דחומת ירושלים, שכן, ביחד עם קיום היעודנד „פרזות תשב ירושלים" (ללא חומה), יקויים היעודנה „אני אהי' לה גו' חומת אש סביב", שה"חומה" דירושלים היא — „אני", עד למהותו ועצמותו ית',
ובירושלים גופא — באים לבית המקדש, עד לקדש הקדשים, שבו יהיו הלוחות בשלימותם, לא רק „שברי לוחות" (שנשתברו בי"ז תמוז), שיש בהם העילוי ד"אשר שברת"נו, „יישר כחך ששברת"נז, אלא — ובעיקר — לוחות שלימות, מ"אנכי ה' אלקיך"נח עד „וכל אשר לרעך"נט, שבזה מודגשת אחדותם של ישראל עם הקב"ה (חביבותם של ישראל), ועד שנעשים מציאות אחת, שנכללים בתיבת „רעך" — שקאי (בפשטות) על ישראל, וגם על הקב"ה, כדרשת חז"לס על הפסוקסא „רעך ורע אביך אל תעזוב", „זה הקב"ה".
ח. ועוד והוא העיקר — שתיכף ומיד ממש (ובפרט ע"י ההוספה בצדקה שמקרבת את הגאולה) זוכים לגאולה האמיתית והשלימה, בפועל ממש, נשמות בגופים, במקום וזמן, אבל, ללא עיכוב כלל של זמן — „לא עיכבן כהרף עין"סב.
ובלשון הכתובסג „ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", „היום" כפשוטו ממש — יום השבעה עשר (טוב) בתמוז שנת תשמ"ט, ובפרט לאחרי שכבר עבר רובו של יום, ורובו ככולוסד, ובזמן המנחה, אשר, „אליהו לא נענה אלא בזמן המנחה"סה, ובפרט תפלת מנחה ד"יום רצון לה'" (וכמ"שסו „ואני תפלתי לך ה' עת רצון"), כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"תסז.
וביחד עם נשיא דורנו, וכל שבעת הנשיאים עמו — דנשיא השביעי, „כל שביעי חביב"סח, והשמיני עצרת דכאו"א מהשבעה נעצר ונקלט בו, כולל כל השבעה שלפניו עם כל המעלות שבהם — שכ"ז נמשך לכל ההולכים בדרכיהם, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו580ובבנותינו", והרי עוסקים המעיינות חוצה — זוכים לקיום ההבטחה דאתי מר משיחאסט, ממש ממש, „מרא ים בהפצת ואומר זה", ביחד עם נתינת הצדקה, תיכף ומיד וביחד עם צדקתו של הקב"ה — ש"לא ר דא מלכא עיכבן כהרף עין", ומביא תיכף ומיד את ראה באצבעו הגאולה האמיתית והשלימה לנערינו