משיחות ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז ה'תשמ"ט

א. נוסף על ריבוי הענינים שבשבת זו^א, יש לימוד והוראה מהרמז^ב בקביעותה של שבת זו בימי החודש^ג — כ"ח בסיון — שיום כ"ח מורה על ענין ה"כח", ובזה גופא — ה"כח" דסיון, „ירחא תליתאי", שענינו העיקרי הוא מתןתורה, „אוריאן תליתאי לעם יתאי כו' בירחא תליתאי"^ד — כ"ח סיון מורה ומדגיש הכח דמ"ת.

ב. ולהבין זה יש להקדים ולבאר תחלה התוכן דפרשת השבוע^י אודות שילוח המרגלים^יא — שלכאורה יש תמיהה גדולה בכללות הענין:

על הפסוק „שלח לך", מפרש רש"י: „לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר^יב ותקרבון אלי כולכם וגו', ומשה נמלך בשכינה כו'".

ג. ויש לומר הביאור בזה:

ב"וידבר ה' אל משה לאמר שלך לך", „לדעתך, אני איני מצוה לך" — ניתן ונדבר למשה ע"ד אופן חדש — שישנם ענינים שרצונו של הקב"ה שפעולת האדם^כו תהי' לא בגלל ציווי (כ"א „אני איני מצוה לך"), אלא באופן שהקב"ה אומר מלכתחילה שהאדם יחליט מדעתו („לדעתך . . אם תרצה") איך להתנהג באופן שיהי' מתאים לרצונו של הקב"ה.

ד. ומובן, שבשביל העבודה ד"לדעתך" (שדעתו ורצונו של האדם נעשים בהתאם לרצונו של הקב"ה) יש צורך בנתינתכח מיוחדה מלמעלה — ענין הבחירה, „רשות^כח לכל אדם נתונה אם רצה כו' הרשות בידו . . ואין מי שיעכב בידו כו'"^כט, ש"דבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר^ל ראה נתתי לפניך היום גו'"^לא:

ענין הבחירה מודגש יותר בענינים שתלויים בדעתו של האדם — שכן, בנוגע לציוויי התורה, הרי, אע"פ ש"אם רצה להטות עצמו לדרך רעה כו' הרשות בידו", מ"מ, עצם הידיעה שהקב"ה צוה לעשות כך וכך, כאילו „מכריחה" יהודי (שרוצה בטבעו לקיים רצון הקב"ה^לב) לעשות כן, ואין שני הדרכים שקולים שיכול לבחור בא' משניהם; משא"כ בענינים שבהם אין ציווי בתורה — בהם מעלת הבחירה בטוב מדעתו ומרצונו ללא הכרח („אין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו כו'"^לג), וב־538פרט לא ה"הכרח" שמצד ציווי וגזירת הקב"ה.

ובפרטיות יותר — הנתינת כח היתירה להבחירה בענינים שנעשים „לדעתך" היא בשתים:

א) בעצם האפשרות לבחירה חפשית — חידוש הכי גדול, שכן, האדם מצ"ע הוא ברשות קונו, ואין לו שום „כח" לעשות דבר שלא ברשות קונו^לד, אלא שהקב"ה נותן לו האפשרות להיות „כאחד ממנו"^לה ולבחור באחד משני אופנים — החידוש והפלא מודגש יותר בענינים שאין בהם ציווי^לו.

ב) בהנתינת־כח לבחור בטוב — „ובחרת בחיים"^לז — שעיקר החידוש שהאדם יכול לבחור בטוב גם בניגוד לטבעו ורגילותו כו', אינו בנוגע לענינים שיש עליהם ציווי, כי, כאשר הקב"ה מצוה לעשות כך, פשיטא שהאדם יוכל לעשות כן, כיון שעושה זאת בכחו הבלתי מוגבל של מצוה המצוות, אלא עיקר החידוש הוא בנוגע לענינים שהאדם עושה מדעתו (ללא ציווי הקב"ה), שעם היותו מוגבל כו', מ"מ, יש לו הכח לבחור בטוב, באופן שדעתו ורצונו יהיו מתאימים לרצונו של הקב"ה.

ה. עפ"ז מתורצת התמיהה האמורה בענין שילוח המרגלים:

כשהקב"ה אמר למשה „שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח" — הרי, לא זו בלבד שמשה לא חשש שיש כאן ענין בלתי־רצוי, אלא אדרבה — הי' שמח על החידוש שבדיבור זה („וידבר גו' שלח לך"), שעבודת המטה תוכל להיות באופן של בחירה חפשית לגמרי — ללא ה"הכרח" דציווי הקב"ה, כי אם, מדעתו ומרצונו של האדם („לדעתך . . אם תרצה"), שיהיו מתאימים מעצמם לרצונו של הקב"ה.

ויש להוסיף ולהמתיק הביאור בדברי רש"י „אני איני מצוה לך":

רגיל רש"י בפי' עה"ת לפרש בפשטות, „שלח לך, לדעתך, אם תרצה שלח", וכאן מוסיף השלילה, „אני איני מצוה לך"^לח?

ויש לומר, שכוונת רש"י בהוספה זו, לרמז, שגם כאן יש ציווי („מצוה לך")^לט, כלומר, ציווי ה' („וידבר ה' גו'") שענין539זה יהי' באופן ד"לדעתך . . אם תרצה שלח", היינו, שהקב"ה אינו מצוה מה לעשות („אני איני מצוה לך"), אבל, הוא מצוה שהאדם יתבונן בדעתו כו', ויגיע למסקנא ויעשה כן.

ועוד י"ל באופן אחר — ש"אני איני מצוה לך" רומז על נתינת האפשרות להאדם להיות „כאחד ממנו" ולבחור כרצונו, שבענין זה מסיר (כביכול) בעלותו על האדם, ובלשון הידוע^מ „הפה שאסר (אסר וקשר את האדם שיהי' מוכרח לעשות רצון קונו) הוא הפה שהתיר", „אני איני מצוה לך", אלא מסר לבחירתו של האדם, „לדעתך . . אם תרצה".

ו. עפ"ז יש לבאר גם הסיבה לטעות המרגלים — ובהקדם הטעם שהענין ד"לדעתך" נאמר בנוגע לשילוח המרגלים דוקא:

שילוח המרגלים הי' הכנה לכיבוש וכניסה לארץ ישראל, שעי"ז נשלמה הכוונה דיצי"מ ומ"ת — לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא, תחתון שאין למטה ממנו, כיבוש „ארץ כנען" (כמפורש בכמה כתובים שמצרים וכנען היו הגרועים בהאומות^מא), והפיכתה ל"ארץ ישראל", ארץ הקודש („אַ אידישע לאַנד"), וכיון שעשיית הדירה לו ית' בשלימותה היא באופן שה"תחתונים" עצמם (מצ"ע) נעשים דירה לו ית' — הוצרך להיות כיבוש הארץ^מב באופן שיש לו „אחיזה" (עכ"פ) בדרך הטבע (גדרי התחתון), ע"י מלחמה, ובהקדמת שילוח מרגלים, „כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכרי' ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים כו' . . וכך אמרו בפירוש^יב וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו'"^מג.

וכשם שהפעולה ב"תחתונים" צ"ל בגדרים שלהם (דרך הטבע) דוקא, צ"ל כן גם בנוגע להאדם ה"עובד" ופועל בהתחתונים — שפעולתו תהי' מצדו, כלומר, לא מצד ציווי הקב"ה („אני איני מצוה לך"), אלא מצד דעתו ורצונו של האדם („לדעתך . . אם תרצה"), ולכן, גם שליחות המרגלים הוצרכה להיות (לא ע"פ ציווי ה', אלא) „לדעתך" דוקא.

ובענין זה טעו המרגלים — שחשבו שהענין ד"לדעתך" צ"ל לא רק בנוגע לשילוח המרגלים כדי לברר באיזה אופן יכנסו לארץ, אלא גם בנוגע לעצם הענין דכניסה לארץ, שהכניסה לארץ כשלעצמה תהי' ע"פ דעתם („לדעתך"), ובגלל טעות זו שינו משליחותו של משה, ששלחם אך ורק להוודע מצב הארץ, וכלל כלל לא הלהכנס בה אם לאו^מד, וע"י הוספה־שינוי זה באו המאו־540רעות באופן משונה בלתי־רצוי, בטלה השליחות^מה.

אבל ב"אותה שעה כשרים היו" — „כשרים" גם מלשון מוכשרים לעבודה באופן ד"לדעתך". כיון שניתוספו אצלם הכחות המיוחדים הדרושים לכך, „הקב"ה עוזרו"^מו.

ומה ש"ויקרא משה להושע בן נון יהושע", „התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים", שמזה משמע שחשש לעצת מרגלים, ונשאלת (גם) השאלה למה התפלל רק על יהושע ולא על כל המרגלים — יש לומר, שהתפלה על יהושע היא הוספה יתירה מפני היותו תלמידו מובהק, ו"לא ימיש מתוך האוהל"^מז, ולכן ה"ז מחובת בעלו של המשרת כזה; ומ"ש „י־ה יושיעך מעצת מרגלים" — ה"ז ע"ד „נבא ואינו יודע מה נבא" (כפי שמצינו בפירוש רש"י בכגון־דא^מח), ואם הי' חשש ל"עצת מרגלים", הי' מתפלל על כל המרגלים, או שלא הי' שולחם.

ויש לומר בעומק יותר — שהתפלה על יהושע באופן ש"נבא ואינו יודע מה נבא" היא בנוגע להכניסה לארץ שהיתה ע"י יהושע^מט, דכיון שעבודתו של יהושע דוקא היתה בכיבוש הארץ, הוצרך לתפלה ונו כח מיוחדת, שלא תשפיע עליו באופן בלתי־רצוי^נ; משא"כ שאר המרגלים, ולא כלב.

ובנוגע למשה^נא — נשאר במדבר (ביחד עם „דור דעה" שלו), והי' למעלה מבירור העולם^נב.

ועפ"ז מובנת גם הנהגתו של יהושע לשלוח מרגלים מדעתו — בגלל העילוי ד"לדעתך".

ז. ויש להוסיף שהענין ד"לדעתך" מודגש גם בסיום הפרשה^נג (נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן^נד) — מצות ציצית:

במצות ציצית יש מעלה מיוחדת לגבי שאר המצוות — שעל ידה באים לקיום כל המצוות, כמ"ש „וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם"^נה, „למען^נו תזכרו ועשיתם את כל541מצוותי"^נז, „הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן"^נח.

וצריך להבין: במצוה כזו שבה תלויים כל המצוות אין חיוב „להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה" (כבכמה מצוות)^נט — „אין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית"^ס, אלא יכול לילך בבגד שאינו חייב בציצית?!

ויש לומר, שהיא הנותנת — הזכרון וההתעוררות על קיום המצוות („וראיתם גו' וזכרתם גו'") צ"ל מצד האדם עצמו, „לדעתך", ולכן, „אין אדם מחוייב („אני איני מצוה לך") לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית", אלא תלוי בדעתו של האדם^סא.

ויש לקשר זה עם שיעור הרמב"ם דערב ש"ק זה, סיום הלכות תמורה (וספר קרבנות) — „אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם, כמו שביארנו בסוף מעילה^סב, ראוי להתבונן בהן, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים^סג ששלמה המלך הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה"^סד — שבכל המצוות (לא רק ב"משפטים", אלא גם ב"חוקים") צ"ל השתדלות שיחדור בשכלו ודעתו של האדם^סה, מעין ודוגמת הענין ד"לדעתך".

עיקר הענין ד"לדעתך" הוא (לא במצוות התורה כפי שמובנים בשכלו של האדם, שהרי, עיקרם הוא ציווי ה', וגם לא במצוות שאינו חייב להשתדל לקיימן, כיון שגם הם ציוויי ה', אלא) בנוגע לעניני הרשות, ובהם גופא — לא בנוגע לעצם הענין דבירור עניני הרשות, שהרי, „כל מעשיך יהיו לשם שמים"^סו ו"בכל דרכיך דעהו"^סז הוא ציווי בתורה, כי אם, בנוגע לאופן הפעולה בבירור עניני הרשות, על זה אין ציווי בתורה („אני איני מצוה לך"), אבל, יש ציווי שענין זה צריך להיות, וצ"ל „לדעתך", היינו, להתבונן בדעתו מהי הדרך הטובה ביותר בשביל בירור עניני הרשות, שנעשים בהתאם לדעתו542ורצונו של הקב"ה^סח — כמו בשילוח המרגלים להוודע האופן דכיבוש הארץ (לא בנוגע לעצם הענין דכיבוש הארץ, בירור העולם ע"י ההתעסקות בעניני הרשות, חרישה וזריעה כו'), ש"איני מצוה לך" איך לעשות, אבל, מצוה לך לעשות, „שלח לך, לדעתך" (כנ"ל ס"ו).

ועד"ז בנוגע לאופן הפעולה בהשליחות („שלח") דהפצת המעיינות חוצה^סט — שהציווי הוא על כללות השליחות, ואילו בנוגע לפרטי הדברים, מהי הדרך הטובה ביותר לפעול וכו', הרי „מצוה לך" שיהי' „לדעתך", להתבונן בעצמו, ולעשות ע"פ דעתו.

ח. ע"פ האמור לעיל יש לבאר גם הקשר והשייכות דפ' שלח („שלח לך, לדעתך"), לכ"ח סיון, ה"כח" דסיון:

ה"כח" דסיון, „ירחא תליתאי", נתינתכח לכללות העבודה דתומ"צ — מורה על הנתינת־כח לקיים ציוויי התורה, וגם על נתינת־כח לעניני העבודה שהאדם עושה מדעתו, „לדעתך", באופן שדעתו ורצונו מתאימים לדעת ורצון הקב"ה, ואדרבה, כיון שבענינים אלו מודגשת יותר מעלת הבחירה, יש המשכת „כח" מיוחד ונעלה יותר^ע, הן בנוגע לעצם אפשרות הבחירה, והן בנוגע להבחירה בטוב (כנ"ל ס"ד).

וכיון שעיקר הענין ד"לדעתך" הוא בעבודה בעניני הרשות (כנ"ל ס"ז) — לכן, הכח לזה נמשך ומתגלה בסיומו של „ירחא תליתאי", כשעומדים לעבור מחודש השלישי (מ'ת) לחודש הרביעי שבו מודגשת בעיקר עבודת המטה (כנ"ל ס"א), כמרומז ביום כ"ח^עא שבסיום החודש^עב — „כח", ותוספת כח לצורך העבודה בעניני הרשות באופן ד"לדעתך", אשר, עם היותה ענין של ירידה, הרי, על ידה דוקא נשלמת הכוונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים (וע"ד החילוק שבין ג' לד', שאף שג' הוא המשפיע וד' הוא המקבל („גמול דלים"), מ"מ, השלימות היא בד' דוקא)^עג.

ויומתק יותר ע"פ מ"ש בגמרא^עד543„בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים", למחרת כ"ח סיון — כי, לאחרי המשכת ה"כח" המיוחד לעבודה באופן ד"לדעתך", הי' יכול להיות שילוח המרגלים (התחלת כיבוש הארץ), „שלח לך, לדעתך".

ט. ויש להוסיף בזה בעומק יותר:

הענין ד"כח" סיון הוא נוסף בנוגע לעבודה בעניני הרשות, שבהם מודגשת מעלת הבחירה, „לדעתך", גם יתירה מזה — שאפילו אם הבחירה „לדעתך" היתה באופן בלתי־רצוי, היפך רצון ה' (לא רק „איני מצוה לך", אלא, היפך ציווי ה'), ח"ו, גם אז יש כח לתקן הענין הבלתי־רצוי, ועד — להפכו לטוב^עה.

וענין זה מרומז בכתוב „ועתה יגדל נא כח אד" בתפלתו של משה למחילה סליחה וכפרה על חטא המרגלים (כפשטות הכתובים), ענין התשובה^עו, שבזה מודגשת עוד יותר מעלת העבודה בכח עצמו מצד הבחירה — „שהבחירה ניתנה אל האדם שיהא יכולת בידו להפך לבו ולשנות טעמו לטוב"^עז, ע"י התשובה שלמעלה מתומ"צ^עח, שבה מודגשת ביותר מעלת העבודה בכח עצמו, שאפילו אם עבר על רצון ה', בכחו וביכלתו לתקן ולהפך הענין הבלתי־רצוי עי"ז שממשיך מדרגא שלמעלה מתורה, ע"ד ובדוגמת „הי' לך לעזרני".

ויש לומר, שגם הענין ד"ועתה יגדל נא כח אדנ־י" שייך ל"כח" סיון (הכח דמ"ת) — כידוע^עט שגם הנתינת־כ לתשובה שלמעלה מתורה נתגלתה בתורה וניתנה במ"ת, „בשעה שעלה משה למרום כו' מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח אדנ־י כאשר דברת לאמר"^פ (כנ"ל ס"א), אלא שנתגלה לאחרי שילוח המרגלים למחרת כ"ח סיון וכל המשך המאורעות שלאח"ז כו' עד להתיקון שע"י התשובה — כפשטות הכתוב „ועתה יגדל נא כח אדני גו'" ש"כתוב . . בשילוח מרגלים"^פא.

ולהעיר, שענין התשובה מודגש גם בהקריאה במנחת יום הש"ק זה בפ' קרח^פב — כמארז"ל^פג „מקום נתבצר^פד להם (לבני קרח) בגהינם וישבו עליו544ואמרו שירה", „שיר^פג מזמור לבני קרח למנצח"^פו, תשובה (שלימה היינו) בשמחה, ובאופן ד"למנצח", מלשון נצחון, שמנצח ומבטל לגמרי כל הענינים הבלתי־רצויים, שמהפכם לטוב.

ובהמשך לזה — תוך ג' ימים — באים לר"ח תמוז, שבשמו מודגש הענין דאתהפכא, שהרי, מצינו ש"תמוז" הוא שם של ע"ז^פז, ואעפ"כ, נתהפך ונעשה שם של חודש במנין בנ"י (גם בשטרות ע"פ תורה)^פח.

ועוד ועיקר — שכללות ענין החורבן והגלות (כתוצאה מקלקול המרגלים לאחרי שחזרו בתשעה באב שנקבע בכי' לדורות^עד) החל מ"צום הרביעי"^פט, שבעה עשר בתמוז — מתבטל ומתהפך לטוב (ע"י התשובה, שזהו"ע „ועתה יגדל נא כח אד־י גו'", שעל ידה „מיד הן נגאלין"^צ), כפס"ד הרמב"ם^צא „כל הצומות האלה עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר כו'".

ולהעיר גם ממארז"ל^צב „כל העונה אמן^צג יהא שמי' רבא מברך בכל כחו (שזהו"ע ד"ועתה יגדל נא כח אדנ־"^ד) קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה", דיש לומר, שרומז לביטול גלות בבל (גלות הראשון שבא כתוצאה מחטא המרגלים) שהיתה במשך שבעים שנה^צה, ועד"ז בנוגע לגלות האחרון — שע"י ההוספה בעבודה „בכל כחו" (ע"י הנתינת־כח ד"כח" סיון) בטל ענין הגלות ונתהפך לטוב.

י. ובכל הנ"ל ניתוסף עוד יותר בדורנו זה:

בדורנו זה נתגלה שחודש תמוז הוא חודש הגאולה — גאולתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בי"ב־"ג תמוז, וכמשנ"ת במק"א^פח שבדורנו זה, דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, מתחילה כבר ה"טעימה" מעין הגאולה העתידה ש"צום הרביעי" יהפך לששון ולשמחה, עי"ז שלפני „צום הרביעי" ישנו חג הגאולה, שפועל שהחודש כולו נעשה חודש הגאולה.

ויש לקשר זה עם כ"ח סיון, ה"כח" דסיון — תוספת כח (לא רק בנוגע לקיום ציוויי התורה, אלא) גם בנוגע לעבודה דבירור העולם לעשות לו ית' דירה בתחתונים (ע"י כיבוש הארץ, החל545משילוח המרגלים, „שלך לך, לדעתך"), שעיקרה בחודש תמוז, לאחרי כ"ח סיון:

מהענינים העיקריים בגאולת י"ב־"ג תמוז — שעי"ז נתאפשר בואו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לחצי כדור התחתון, שאז ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בכל העולם כולו, כולל גם החידוש שבהפצת התורה והמעיינות בחצי כדור התחתון, כידוע^צו הפתגם שבחצי כדור התחתון לא הי' מתן תורה, תחתון שאין תחתון למטה ממנו, ואעפ"כ, גם בו נעשית הפצת התורה והמעיינות, ויתירה מזה — ממנו אורה יוצאה לכל העולם.

ויש לומר, שהחידוש דהפצת התורה והמעיינות בחצי כדור התחתון קשור עם ה"כח" דסיון — תוספת כח לא רק על הענינים שניתנו במ"ת, אלא גם על הענינים שנתחדשו ע"י עבודתם של ישראל באופן ד"לדעתך" („הי' לך לעזרני"), כבנדו"ד, הפצת התורה והמעיינות גם בחצי כדור התחתון, אע"פ שמ"ת לא הי' בחצי כדור התחתון.

וענין זה נתגלה גם ביום כ"ח סיון (כמה שנים לאח"ז)^צז — שאז התחילה תנופה חדשה בהחזקת והפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות, ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ביסדו המוסדות המרכזיים „מחנה ישראל", „קה"ת" ו"מרכז לעניני חינוך", ונמשכה העבודה דמוסדות אלו במשך עשר שנותיו האחרונות דכ"ק מו"ח אדמו"ר בחיים חיותו בעלמא דין, ומוסיף והולך יותר (כהציווי „מעלין בקודש"^צח) לאחרי הסתלקותו, שגם אז „אשתכח כו' יתיר מבחיוהי"^צט, במשך ארבעים שנה^ק, ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"^קא, באופן כ(ציווי) חז"ל ד"קאי איניש אדעתי' דרבי'"^קב.

יא. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — המעשה^קג הוא העיקר^קד:

בעמדנו ביום הש"ק פ' שלח, שחל בכ"ח סיון [שכבר נקבע ע"י רבים מישראל ליום התוועדות וקבלת החלטת טובות בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכבר ראו התוצאות מהתוועדויות אלה במעשה בפועל במשך יותר מג' שני חזקה], ובתוך ג'546ימים לר"ח הגאולה — יש להתחזק ולהוסיף ביתר שאת וביתר עוז במילוי השליחות („שלח") שהטיל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו על כאו"א מדורנו זה לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ובאופן שההתעסקות בהשליחות תהי' „בכל כחו", ועוד יותר מכפי כחו, ועד"ז בנוגע להפעולה על הזולת — „בהעלותך את

„שתהא שלהבת עולה מאלי'"^קה, כמשנ"ת בארוכה^קו הלימוד וההוראה מהשבת דמינה אזלינן, ובהוספה — שפעולת ההשפעה ד"עולה מאלי'" היא גם באופן ד"לדעתך".

וכיון ששליחות זו הו"ע שהזמן גרמא — החל מזמנו של האריז"ל ש"מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"^קז, ועאכו"כ לאחרי שהתחיל הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" בגאולת רבינו הזקן בי"ט כסלו^קח, עד לגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בי"ב־י"ג תמוז, שאז ניתוסף עוד יותר בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה בחצי כדור התחתון (כנ"ל ס"י) — אי אפשר כלל וכלל לדחות לזמן קצר אפילו, אלא צריכים לעסוק בזה תיכף ומיד, וע"י כאו"א מישראל בעצמו (לא רק ע"י שליח כו').

והדגשה מיוחדת בענין שהזמ"ג במיוחד בימי הקיץ — לנצל את תקופת החופש שקיימת בפועל בכו"כ מוסדות חינוך ל"חופש" מעניני חול, ע"י ההוספה עוד יותר בכל עניני קודש, אע"פ שמצד הנהלת המוסד חינוך אין חיוב וציווי דשמירת סדרי הלימוד, ע"ד „אני איני מצוה לך", כי אם, „לדעתך" — לשלוח כל בני ובנות ישראל למחנות קיץ הכשרים, ועד לחינוך על טהרת הקודש, שבהם ישהו תקופה מסויימת במשך כל שעות היום והלילה (ללא הפסק של השפעה אחרת, אפילו שהיא כשרה, כבעניני הרשות בפשטות) באווירה של תורה ויהדות, ובאופן ד"פעולה נמשכת" על ובכל הימים שלאח"ז.

יב. ויה"ר ש"מעשינו ועבודתינו" בכל הנ"ל ימהרו ויזרזו עוד יותר את קיום ההבטחות שבפרשת השבוע:

„עלה נעלה וירשנו אותה"^י, ב' עליות^קי, נוסף על העלי' הראשונה לאחרי יצי"מ, גם העלי' והכניסה לארץ („כי תבואו אל ארץ מושבותיכם גו'") בגאולה העתידה השלימה,

ואז תהי' השלימות דקיום כל תרי"ג המצוות^קיא המרומזים ב"ציצית" (שבסיום הפרשה), כולל תוכן הפירוש ד"ציצית" — „כמו ויקחני בציצית ראשי"^קיב, פסוק שנאמר בנבואת יחזקאל^קיג, והמשכו — „ותשא אותי רוח גו' ותבא אותי ירושלימה במראות אלקים גו'", שנעשה כן בכאו"א מישראל, כמ"ש^קיד „אשפוך את רוחי על כל בשר547ונבאו בניכם ובנותיכם", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, „כימי צאתך מארץ מצרים", שנאמרו בה „ד' לשונות של גאולה", ודוגמתם בציצית — על ארבע כנפות, כנגד ד' לשונות של גאולה שנאמרו כבר ביציאה ממצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי^קטו.

וכל זה באופן ד"מראה באצבעו ואומר זה"^קטז, הנה משיח צדקנו — כמרומז גם ב"ציצית", „ע"ש וראיתם אותו, כמו מציץ^קיז מן החרכים"^קיב, ורישא דקרא „הנה זה עומד אחר כתלנו גו'".

ועד שמראה באצבעו ואומר „הנה אלקינו זה גו' זה הוי' גו'"^קיח, „אני ה' אלקיכם", כחכם וחיותכם, באופן גלוי לעיני בשר, כי, „לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"^קיט, „ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו גו'"^קכ.

וכן תהי' לנו — שביום הש"ק זה, כ"ח סיון, בסיומו (וכח) של חודש השלישי, עוד לפני חודש הרביעי, חודש הגאולה — תהי' כבר הגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא, רגל הרביעי שבמרכבה^קכא, ו"לא עיכבן כהרף עין"^קכב, תיכף ומיד ממש.