Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ דברים, שבת ת
א. עס איז ידוע דער וואָרט פון ר' לוי יצחק באַרדיטשעווערא, אַז „שבת חזון" איז פון „לשון מחזה"ב. אין דעם שבת „מראין לכאו"א המקדש דלעתיד מרחוק", מ'באַווייזט יעדן אידן דעם בית המקדש השלישי.
און דער טעם אויף דעם איז — בכדי אַרויסרופן באַ דעם אידן אַ בענקעניש צו דעם ביהמ"ק השלישי, און דאָס זאָל ברענגען אַז ער זאָל זיך אויפפירן נאָכמער בדרך הישר אין אַלע ענינים פון תורה ומצוות, וויסנדיק אַז דורך דעם וועט דער אויבערשטער אָפּגעבן אידן נאָך שנעלער דעם מקדש דלעתיד דאָ למטהג.
און הגם אַז ניט יעדער איד זעט דעם מחזה פון דעם מקדש בגלוי — איז דאָס ע"ד ווי די גמרא זאָגטד (אויף די רייד פון דניאלה „וראיתי אני דניאל לבדי את חזון, ד' מנחם־אב ה'תשמ"ט
המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא") — „וכי מאחר דלא חזו מ"ט איבעיתו, אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו". ועל דרך זה איז בנוגע צו דעם וואָס מ'באַווייזט יעדן אידן דעם מקדש דלעתיד — אַז מזל הנשמה זעט דאָס, און דער מזל (מלשון נוזל) ווערט נמשך און ווירקט אויף זיין נשמה בגוף למטה, ביז — אויף דעם גוף בפשטותו.
א) פאַרוואָס באַווייזט מען דעם בית שלישי דוקא אין שבת חזון, דער שבת פאַר תשעה באב ווען ס'איז געווען דער חורבן בית המקדשז — מ'האָט אים געדאַרפט באַווייזן אין שבת נחמו, אין אָנהויבס פון די „שבע דנחמתא"ח, ווען מ'איז מנחם אידן אויף דעם גלות וחורבן?
אפילו אויב מ'וויל באַווייזן דעם מקדש בכדי אַרויסרופן די עבודה פון אידן — האָט מען אים געדאַרפט באַווייזן גלייך אין אַנהויבס (אין דעם ערשטן שבת) פון די „תלתא דפורענותא"ח — פאַרוואָס באַווייזט מען אים אין דעם דריטן שבת, צום סוף פון די ג' שבועות, וועלכער איז דער האַרבסטער609פון אַלע דריי פורענותאט (ווי מ'זעט עס אין דעם תוכן ההפטרה), זייענדיק אין די „ניין טעג", און דעמולט גופא — אין דער וואָך פון תשעה באבי, וועלכע איז נאָך האַרבער ווי די „ניין טעג" בכלל, זייענדיק נעענטער צו תשעה באב?!
נאָכמער: דעם טעם הפשוט וואָס דער שבת רופט זיך „שבת חזון" איז — על שם דער הפטרה „וחון ישעי'", וועלכע רעדט גאָר בגלוי דברי מוסר בקשר צו די חטאים פון אידן (צוליב וועלכע דער ביהמ"ק ווערט חרוב), דער סאַמע היפך פון דער „מחזה" פון דעם מקדש בנוי דלעתיד!
ב) פון פשטות הענין איז פאַרשטאַנדיק, אַז דאָס וואָס „מראין לכאו"א המקדש דלעתיד" בשבת חזון איז געווען אין אַלע דורות, זינט דעם חורבן הבית — אויך איידער ר' לוי"צ באַרדיטשעווער האָט דאָס מגלה געווען. איז פאַרוואָס האָט האָט מען וועגן דעם ניט מגלה געווען צו אַלע אידן אין די דורות שלפני זה (אַז מ'באַווייזט יעדען — „לכאו"א" — דעם בית שלישי), דאָס איז נתגלה ונתפרסם געוואָרן ערשט בדורות האחרונים, אין „אחרית הימים", דורך רלוי"צ באַרדיטשעווער (בערך מיט צוויי הונדערט יאָר צוריק)?
ג. וי"ל אַז דאָס איז פאַרשטאַנדיק בהקדים דעם ביאור אין דעם ענין פון די „תלתא דפורענותא" און „שבע דנחמתא":
מ'האָט גערעדט מערערע מאָל ובפרט בנוגע צו די איצטיקע טעגיא, אַז יעדע ירידה איז צורך עלי': מלכתחילה איז די כוונה פאַרוואָס ס'איז דאָ אַ ירידה, בכדי אַז דאָס זאָל צוברענגען צו אַ נאָך העכערע מדריגה, העכער ווי דער אָרט וואו מ'איז געשטאַנען פאַר דער ירידה.
ביז נאָכמער: די פנימיות פון דער ירידה איז — די עלי' וואָס קומט דערפון אַרויס, נאָר בחיצוניות און לפי שעה — בגלוי זעט עס אויס דאָ למטה ווי אַ ירידה, אָבער למעלה איז דאָס אַ גילוי הכי נעלה, וועלכע קען נאָך ניט נתגלה ווערן דאָ למטה (ע"ד משל פון דעם העלם אין דער השפעה פון אַ רב צום תלמיד בשעת ער „בריינגט" זיך צו פאַרשטיין אַ העכערן שכל חדשיב), און וואָס גרעסער דער גילוי למעלה — אַלץ גרעסער איז דער העלם וירידה למטה באַ דעם מקבל.
בכדי דער גילוי נעלה זאָל אַנטפּלעקט ווערן למטה — איז דאָס אָפּהענגיק אין דער עבודה פון דעם אידן למטה, וואָס ער רופט אַרויס און איז מגלה בפועל די עלי' פנימית וואָס איז דאָ אין דער ירידה חיצונית.
און דוקא בשעת דער גילוי נעלה ווערט אַנטפּלעקט אויך למטה — פירט זיך דורך תכלית ושלימות הענין, אַ שלימות אויך לגבי ווי דער ענין שטייט בגלוי אָבער נאָר למעלה.
אַזוי איז אויך פאַרשטאַנדיק בנוגע צו גלות און גאולה:
610הגם אַז דער חורבן וגלות איז בחיצוניות אַ העלם והסתר, איז אָבער בפנימיות איז דאָס תכלית הטוב ביותריג — דער גילוי פון דער גאולה העתידה און פון דעם בית המקדש השלישי, וועלכער איז אַ גילוי שלא בערך כלל לגבי אַלע ענינים וואָס זיינען געווען לפני זה (כולל — בבית ראשון ובבית שני), און אַ גאולה נצחית שאין אחרי' גלותיד און אַ בית המקדש נצחיטו, „מקדש אד' כוננו ידיך"טז; און צוליב דעם טוב הכי נעלה שבזה, איז דאָ דער העלם לפי שעה באַ די מקבלים.
[כידוע אַז דער העלם והסתר פון חורבן און גלות קומט צוליב דער הסתלקות פון דעם אור אלקי למעלה, כמאמר הזהריז אַז קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא. וואָס לגבי דעם אור אלקי, איז דאָס אַן עלי' למעלה, און נאָר אין דער וועלט למטה איז דאָס אַ העלם והסתר פון גלותיח].
און בכדי אַרויסברענגען בגלוי ממש דעם גילוי הכי נעלה פון דער גאולה העתידה — איז דאָס תלוי אין „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"יט. און דוקא דורך דעם וואָס דאָס קומט אַרויס בגילוי למטה אין דער גאולה — פירט זיך אויס שלימות הענין.
ד. ובפרטיות יותר איז דאָס דער אונטערשייד צווישן די ג' דפורענותא און די ז' דנחמתא:
די ערשטע דריי וואָכן ווען מ'זאָגט די הפטרות פאַרבונדן מיט פורעניות (דער חורבן וגלות), הגם וואָס בגלוי איז דאָס אַן ענין פון פורעניות, איז דאָס בפנימיות הענין — דער גילוי חדש פון דער גאולה העתידהכ און ביהמ"ק השלישי וואָס קומט דערפון אַרויס.
און אין די ז' דנחמתא הויבט זיך אָן דער גילוי פנימיות הטוב והאהבה פון די ג' דפורענותאכא — די השפעה והמשכה למטה פון דעם גילוי אור חדש (די גאולה און דער בית שלישי) — וואָס האָט זיך אויפגעטאָן אין די ג' וואָכן לפני זה — כידוע די מעלה פון דעם ביהמ"ק611השלישי לגבי די פריערדיקע בתי מקדשות, גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשוןכב, און ער וועט זיין אַ בית נצחי.
וואָס דער גילוי דערפון למטה ווערט אויפגעטאָן דורך דער עבודה פון אידן, וועלכע ברענגט די גאולה און דעם ביהמ"ק השלישי — „יבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל", און נאָכמער — „על מנת" זה איז געווען דער „עלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל"כג, כמ"שכד „והפכתי אבלם לששון", דער גילוי פנימיות הטוב והאהבה אין דעם „אבלם" פון די תלתא לפני זה.
[ומעין גילוי זה דלעתיד לבוא ווערט אויפגעטאָן אין חמשה עשר באב, וואָס דערפאַר איז „לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו'"כה — ווייל דעמולט ווערט נתגלה די עלי' הכי נעלית בפנימיות ענין תשעה באבכו].
ה. ע"פ הנ"ל וועט מען פאַרשטיין דעם טעם פאַרוואָס דוקא בשבת חזון באַווייזט מען יעדער אידן דעם בית שלישי:
דוקא אין דעם סיום פון די „תלתא דפורענותא" (אין דעם שבת הקרוב לתשעה באב), ווען דער חושך למטה איז דער שטאַרקסטער — איז דאָס גופא אַ באַווייז אויף די גרויסקייט פון דעם גילוי חדש וואָס איז דעמולט דאָכז.
ווי ס'איז אויך נרמז אין דעם, וואָס ב(תפלת מנחה בזמן רעוא דרעוין פון) שבת חזון הויבט מען אָן לייענען פ' ואתחנן, די פרשה פון שבת נחמו, דער ערשטער שבת פון די „שבע דנחמתא"כח.
און וויבאַלד אַז די כוונה אין דער ירידה לפי שעה בחיצוניות איז בכדי אַרויסרופן די עבודה פון אַ אידן צו ממשיך זיין למטה דעם גילוי חדש פון דעם בית שלישי (וואָס דוקא דורך דעם פירט זיך אויס די שלימות פון דעם אויך למעלה) — דעריבער איז דוקא אין דעם שבת „מראין לכאו"א המקדש דלעתיד" — וואָס דאָס (דער מקדש דלעתיד) איז די פנימיות (התוכן) פון דעם חורבן הבית בתשעה באב, בכדי אַרויסצורופן די עבודה פון אַ אידן, ער זאָל אַראָפּברענגען דעם מקדש השלישי (הבנוי ומוכן למעלהכט) בגילוי דאָ למטה.
612ו. ועפ"ז איז אויך מובן דער טעם פאַרוואָס דער ענין איז נתגלה געוואָרן צו אַלעמען דוקא בדורות האחרונים:
אין גלות גופא — זעט מען אַז די טיפסטע פינסטערניש איז דוקא אין „אחרית הימים", ביז אין עקבתא דמשיחא, וואָס איז בדוגמא צו דעם עקב שברגל (די דרגא הכי אחרונה פון דעם גוף), אין וועלכע ס'איז ניטאָ קיין חיות בגלוי (דערפאַר ווערט עס געגליכן צו אַן ענין פון היפך החייםל).
וואָס דאָס גופא (דער העלם הכי גדול דוקא) איז אַ באַווייז, אַז דעמולט איז פאַראַן דער גילוי הכי נעלה למעלה; וויבאַלד מ'קומט נעענטער צו דער גאולה, איז צוליב דעם פאַרשטאַרקטן „צוטראָג" צום גילוי אור חדש פון דעם בית שלישי (פנימיות ענין הגלות), ווערט נאָך שטאַרקער דער „אסתלק" פון דער השפעה, און אַלץ שטאַרקער ווערט דער חושך הגלותיב.
און דעריבער, הגם אַז אויך אין די פריערדיקע דורות האָט מען בשבת חזון באַוויזן יעדערן דעם בית דלעתיד — איז דוקא אין די דורות האחרונים, איז דאָס נתגלה געוואָרןלא צו אַלע אידן, און מיט נאָכמער גילוי און פנימיות, אין אַן אופן אַז מ'זאָל זיך קענען אין דעם מתבונן זיין און פאַרטיפן — ווייל
שטייט נאָכמער בגילוי (למעלה) דער בית שלישי, וואָס האַלט באַ „מיד" גלייך ממש נתגלה ווערן למטה.
ולהוסיף, אַז דער גילוי (פון דעם אור חדש, הבית דלעתיד) ווערט אַרויסגערופן דורך דער עבודה פון אידן ווי זיי שטייען אין חושך הגלות, און דוקא דורך דעם גילוי בפועל גאָר למטה ווערט שלימות הגילוי (אויך למעלה).
וע"ד ווי בזמן שביהמ"ק הי' קיים, איז דוקא דורך דעם רגל האדם — ווערט דער ענין פון עלי' לרגל, עלי' צו דעם „יראה כל זכורך את פני האדון הוי'"לב, כשם שבא ליראות כך בא לראות וכו'לג; עד"ז בנדו"ד: דורך דער עבודה פון אידן אין עקבתא דמשיחא (בחי' עקב שברגל שבזמן), ווערט דער „מראין לכאו"א המקדש דלעתיד", ביז דער גילוי דערפון בשלימות דאָ למטה (ניט „מרחוק" נאָר בקירוב) בגאולה האמיתית והשלימה, ווען עס ווערט די שלימות פון „יראה כל זכורך", כשם שבא ליראות וכו'.
ז. דער ענין הנ"ל איז אויך נרמז אין די פרשיות וואָס מ'לייענט בשבת חזוןלד613— פ' דברים, און בתפלת מנחה — (התחלת) פ' ואתחנן, די התחלה פון די „שבע דנחמתא" (כנ"ל):
לאחרי וואָס מ'לייענט פ' „אלה הדברים", וועלכע באַשטייט (אויךלה) פון „דברי תוכחות"לו (בדוגמא צו די דברי תוכחה פון חזון ישעי'), וואָס זיינען בגלוי אַן ענין בלתי רצוי למטה (בדוגמא ווי דער כללות החורבן איז בגלוי אַן ענין היפך הטוב) — לייענט מען און אין דעם זעלבן שבת תפלת משה „ואתחנן אל ה'" (דער אויבערשטער זאָל עם „בריינגען"), משה זאָל אַריינגיין אין ארץ ישראל, וואָס די תפלה איז פאַרבונדן מיט דער גאולה העתידה לבוא — כמבואר אין ספריםלז אַז אויב תפלת משה וואָלט דעמולט מקויים געוואָרן און ער וואָלט אַריין אין ארץ ישראל און געבויט דעם ביהמ"ק, וואָלט דאָס געווען אַ בית נצחי, און אַ גאולה נצחית — די גאולה שלימה;
און הגם אַז תפלת משה איז דעמולט ניט מקויים געוואָרן בפועל אין עוה"ז הגשמי (צוליב די גזירה) — איז אָבער זיכער אַז די תפלה איז בתוקף, און זי וועט מקויים ווערןלח (ובפרט אַז זי איז אַריינגעשטעלט געוואָרן אין תורה הנצחית — געוואָרן אַ חלק פון איר) — עאכו"כ לאחרי וואָס עס זיינען בטל געוואָרן אַלע גזירות (כולל די גזירה ההיא), און תורה איז מעיד אַז ס'איז שוין „כלו כל הקצין"לט — בגאולה האמיתית והשלימה, ווען משה צוזאַמען מיט אַלע אידן גיין אַריין אין ארץ ישראל און האָבן דעם ביהמ"ק השלישי, בית נצחי.
ולהוסיף, אַז דער ענין איז אויך מרומז אין דעם וואָרט „ואתחנן" (שם כל הפרשה), מלשון חן וחסד, ביז אין אַן אופן פון „נסי נסים" (ווי די גמרא זאָגטמ בנוגע צו אַ וואָרט מיט צוויי נוני"ן), און בפרט בעניננו — אַז דער צווייטער נו"ן איז אַ נו"ן ארוכה, וואָס באַווייזט אויף אַ המשכה למטה מן השורה, אַז די נסי נסים ווערן נמשך בגילוי גאָר למטה אין עולםמא.
און אויך דער מספר וגימטריא פון „ואתחנן" איז תקט"ו (די תקט"ו תפלות וואָס משה האָט דערביי מתפלל געווען)מב — כמבואר אין חסידותמג, אַז דער ענין פון די תקט"ו תפלות של משה איז צו ממשיך זיין „בחי' י"ה בהעולמות שהם בבחי' מהלך ת"ק שנה"מד, די המשכה פון י"ה אין ו"ה, [וואָס דאָס איז אויך דער תוכן פון תפלת משה צו אַריינגיין אין ארץ ישראל, וואָס דעמולט וואָלט עס געווען די גאולה נצחית און614ביהמ"ק נצחי — דער גילוי פון י"ה אין ו"ה, און אַלע ספירות זיינען בקביעות אין ספירת המלכות, ווי ס'וועט זיין לע"למה],
ביז אַז י"ה ווי ער איז אַ שם בפ"ע ומובדל פון סדר השתלשלות (ו"ה)מו — זאָל נמשך ווערן למטה אין סדר השתלשלות (ת"ק), ביז אין עולם העשי', אין עולם העשי' דלמטהמז.
ואדרבה: דער סדר בזה איז, אַז פריער קומט ת"ק (מדות) און דערנאָך ט"ו (מוחין), היפך פון דעם סדר ע"פ טבע כחות הנפש — אַז אין די צען וואָכן איז פריער קומען די ג' מוחין און דערנאָך די ז' מדות [ווי דאָס איז אין דעם שם הוי' — סדר השתלשלות — אַז פריער קומט י"ה און דערנאָך ו"ה] — דוקא דורך דער עבודה למטה (ביז אין615זמן הגלות, און אין די ג' דפורענותא) ווערט נתגלה למטה דער גילוי הכי נעלה פון שם י"ה, ווי ער איז אַ שם בפ"עמח.
ח. בפרטיות יותר איז דער ענין הגאולה נרמז אויך אין פ' דברים עצמה (און אין דער הפטרה חזון ישעי' עצמה, כדלקמן):
אע"פ וואָס „אלה הדברים" זיינען „דברי תוכחות", זאָגט רש"י אַז „סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל": אפילו ווען עס רעדט זיך וועגן „דברי תוכחות" אויף חטאים פון אידן, שטייען זיי נאָר „ברמז" (און נאָכמער — ניט אַ רמז אויף די חטאים, נאָר אויף די „מקומות שהכעיסו לפני המקום בהן"), און עס קומט דערפון בגלוי כבודן של ישראל, און — אַ כבוד גדול ביותר, אַז אע"פ וואָס מ'רעדט צו זיי „דברי תוכחות", שטייט עס נאָר „ברמז" צוליב כבודם.
ויש לומר בפנימיות הענינים, אַז דאָס איז ווייל אין דעם שבת (פאַר תשעה באב) שטייט בגלוי (קצת) די פנימיות פון די „אלה הדברים" (דברי תוכחות), אלה לשון גילוי — דער ענין הטוב שבזה [ע"ד ווי אין דעם שבת (חזון) איז מען מגלה לכאו"א דעם בית שלישי, כנ"ל].
אַזוי אויך אין המשך הפרשה רעדט זיך בגלוי וועגן דער הבטחה פון דעם אויבערשטן צו געבן און אַריינברענגען אידן אין ארץ ישראל [און אויך וועגן כיבוש האומות בדרך אין מדבר — וואָס שלימות ענין זה וועט זיין בגאולה העתידהמט] —
וואָס שלימות ענין זה (הכניסה לארץ) וועט זיין לע"ל — און אויף דעם האָט משה מתפלל געווען מיד גלייך אין דער פרשה שלאחרי זה („ואתחנן"), כנ"ל,
סיי גלייך אין אָנהויבס פון פרשה וועגן די כניסה לארץ און גבולות הארץ — „פנונ וסעו לכם ובאו גו' בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת, ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם גו'" — וואָס שלימות כיבוש וישוב הארץ ביז „נהר פרת" (ווי צוגעזאָגט צו אברהם, און בכ"מ אין תורה בנוגע לגבולות הארץנא), וועט זיין ערשט בגאולה העתידהנב (משא"כ אין די פריערדיקע זמנים, אפילו בימי שלמה, איז דאָס ניט געווען);
616און נאָכמער בארוכה אין סיום הפרשה, וואו עס רעדט זיך וועגן די כניסה לארץ ישראל גופא (מעבר הירדן מערבה), און אויך וועגן דעם כיבוש וחלוקה וישיבה מעבר לירדן מזרחהנג — „ולראובנינד ולגדי נתתי גו' ה' אלקיכם נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה גו' ושבתם איש לירושתו אשר נתתי לכם".
ויש לומר, אַז דער טעם פנימי (למעליותא) פאַרוואָס בני ראובן ובני גד האָבן געוואָלט זיך באַזעצן מעבר לירדן מזרחה (צוליב זייער מקנה רב), אע"פ וואָס זיי האָבן געוואוסט פון ציווי הקב"ה אַז אידן זאָלן אַריינגיין אין ארץ ישראל (און האָבן געזען וואָס דער חטא המרגלים האָט געבראַכט) — ווייל זיי האָבן געוואָלט אויפטאָן די מעלה ושלימותנה וואָס קומט דוקא דורך ממשיך זיין אלקות (פון קדושת ארץ ישראל), אויך מעבר לירדן (ע"ד דער עילוי פון גילוי שם י"ה וואָס קומט פון דער עבודה אין בחי' ת"ק פון עולמות), אין „ארץ מקנה", דער בירור פון דעם נפש הבהמית, ביז דער בירור פון מין החי בפשטות, אין עולם הזה — אין אַ דרגא תחתונה (בערך צו ארץ ישראל)נו, צוליב דעם עילוי וואָס קומט דוקא דורך דעםנז.
ועפ"ז איז אויך מובן (למעליותא) פאַרוואָס זיי האָבן מקדים געוועןנח „גדרות צאן נבנה למקננו פה", און ערשט דערנאָך „וערים לטפנו", אע"פ וואָס בטבע בני אדם אַז זייערע קינדער (טף) זיינען באַ זיי טייערער פאַר אַלץ (עאכו"כ פאַר . . מקנה)נט?! — ווייל אין דעם איז באַשטאַנען זייער עיקר כוונה צו זיך באַזעצן מעבר לירדן, ניט נאָר צוליב זיך און זייערע טף, נאָר צוליב אויפטאָן דעם בירור פון חלקם בעולם, זייערע מקנה רב, דעריבער האָבן זיי מקדים געווען רעדן וועגן זייערע מקנהס — וואָרום דורך דעם ווערט אויפגעטאָן אַן עלי' ושלימות אויך אין דעם עיקר — אין דער עבודה פון אידן — (אין זיי און) אין זייערע טף, ע"ד מאחז"לסא אַז ממונו של אדם מעמידו על רגליו, וואָס דורך דעם ווערט אַן עלי' אויך אין דער עבודה פון אידן ווי זיי שטייען העכער פאַר זייערע עניני העולם (ע"ד הנ"ל (ס"ו) בנוגע צו עלי' לרגל).
617ולהוסיף, ע"פ המבואר אין ספריםסב דעם טעם פאַרוואָס בני גד האָבן פאַרמאָגט „מקנה רב" (מער ווי די אַנדערע שבטים)סג — וואָס דערפאַר האָבן זיי געזאָגט „אל תעבירנו את הירדן"סד — ווייל זיי האָבן מחבב געווען דעם מן און ניט געגעסן (ווייניג געגעסן) אַנדערע מאכלים, האָבן זיי דעריבער ווייניג געגעסן פון זייער צאן ובקר (ובפרט לגבי די אַנדערע שבטים), און זייער מקנה איז דערפאַר געבליבן מערער:
די שלימות העונג רוחני פון אכילת המן (לחם מן השמים), איז דוקא בשעת דאָס קומט אַראָפּ און ווערט נמשך אין בירור העולם, די „מקנה רב" און מעבר לירדןסה.
ובפרטיות יותר: דער ענין המן (לחם מן השמים) איז פאַרבונדן מיט דעם גילוי העונג דלעתיד לבואסו, לחם פנגסז, וואָס דעמולט וועט זיין דער גילוי פון פנימיות התורה (בחי' לחם מן השמים)סח, טעמי תורה, שלימות התענוג אין תורה, ע"ד ווי דער מן וואָס אין אים האָט מען טועם געווען כל הטעמיםסט.
וואָס די שלימות הגילוי דלע"ל איז דוקא בשעת דאָס ווערט נמשך (אויך) אין עולם, ואדרבה — דוקא אין מעשינו ועבודתינו אין זמן הגלות איז תלוי די גאולה. דעריבער, דוקא דורך דער עבודה פון בני גד בבירור המקנה רב (וואָס באַדייט די כללות העבודה אין עולם), קומט די שלימות הגילוי לע"ל פון טעמי תורה, לחם מן השמים.
ט. עד"ז אויך אין היינטיקער הפטרה (חזון ישעי') — וועלכע קומט בהמשך צו דער פרשה — שטייט אויך בגלוי די כוונה פנימיתע פון די דברי תוכחה (פון ישעי') — די גאולה העתידה, ווי עס שטייט אין סיום וחותם ההפטרה: „ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה".
און אין דעם איז אונטערשטראָכן ווי די גאולה (פון ציון ושבי') קומט דוקא דורך דער עבודה פון אידן — „במשפט", וואָס גייט אויף לימוד התורה. ובפרט הלכות שבתורה (כתרגומו ע"פ כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא)עא, און „בצדקה", וואָס גייט אויף כללות המצוותעא (ובפרט מצות הצדקה618עצמה, וועלכע איז שקולה כנגד כל המצוותעב).
ויש לומר, אַז „משפט" (תורה) און „צדקה" זיינען כנגד די צוויי ענינים פון „מעשינו" (תורה), און „עבודתינו" (מלשון עיבוד עורות — מצוות וואָס זיינען מברר ומזכך דברים גשמיים) — אין וועלכע ס'איז תלוי די גאולה העתידה.
ויש להוסיף, אַז „משפט" און „צדקה" זיינען בכללות כנגד י"ה (מוחין) — לימוד התורה וואָס איז בעיקר מיט דעם שכל שבמוח, און ו"ה (מדות) — קיום המצוות. און דערפאַר ווערט דורך דעם במיוחד אויפגעטאָן פדיית ציון ושבי' — דער בנין ביהמ"ק השלישי, דער יחוד פון י"ה און ו"ה, כנ"ל.
י. דער לימוד דערפון בנוגע לפועל:
שטייענדיק אין שבת חזון, ווען מ'באַווייזט יעדער איד דעם מקדש דלעתיד, צוליב די גרויסקייט פון דעם גילוי המקדש דלמעלה אין דעם זמן — דאַרף דאָס אַרויסרופן און עס רופט אַרויס באַ יעדערן אַ הוספה אין „משפט" און „צדקה", לימוד התורה (ובפרט הלכות שבתורה), און קיום המצוות בהידור, ובפרט — אין מצות צדקה (ובשבת — באופן המותר בשבת), און אין כללות „מעשינו ועבודתינו" — וויסנדיק אַז דורך דעם וועט דער אויבערשטער אַראָפּברענגען דעם בית המקדש השלישי, אין דער גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
און אין לימוד (הלכות) התורה גופא — כדאי במיוחד צו לערנען (אין די טעג פון „בין המצרים") די חלקי התורה וואָס רעדן וועגן בית המקדש, וואָס „גדול קרייתה בתורה כבנינה — . . ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית"עג.
און אין די „ניין טעג" במיוחד — אויך משתדל זיין מאַכן „סיומים" אויף מסכתות הש"ס, וברוב עם הדרת מלך, אנשים ונשים (כמובן — באַזונדער) וטף — וואָס דורך דעם קומט צו אין שמחה (באופן המותר ע"פ שו"ע) אין די טעג.
והתעוררות מיוחדת בזה — דורך דעם וואָס בערב שבת זה האָט מען מסיים געווען אַ חלק פון הלכות אין רמב"םעד, וואו ער ברענגט אַ חלק פון דער ברייתא פון רבי פנחס בן יאיר, וואָס ברענגט זיך (לויט כמה גירסאותעה) בסיום (המשניות) מסכת סוטה.
וואָס דאָס גיט אַ ספּעציעלע געלעגנהייט צו מאַכן אַ סיום אויף מסכת סוטה.
ובפרט — אַז די מסכת האָט אַ שייכות מיוחדת מיט גלות און גאולה בימים אלו: דער ענין פון סוטה איז — ווי עס שטייט אין תורהעו „כי תשטה גו' ונעלם מעיני אישה ונסתרה", נכנס באדם רוח שטותעז און דערפאַר „ונסתרה". און אסתכל באורייתא וברא עלמאעח — פון דעם ווערט נשתלשל דער העלם והסתר פון עולם בכלל און פון גלות במיוחד, אַ הסתר (לפי שעה) אין דער התקשרות פון אידן מיט דעם אויבערשטן, הקב"ה און כנסת ישראל (קוב"ה סליק לעילא לעילא).
619די כוונה אין דעם איז אָבער — ווי דער סיום פון מסכת סוטה, אַז דורך דער עבודה פון אַ אידן זאָל קומען די גאולה — „זריזות מביאה כו' לידי תחיית המתים, ותחיית המתים בא ע"י אליהו זכור לטוב", און עס ווערט נתגלה אַז די אשה (כנסת ישראל) איז מעיקרא טהורה לבעלה (הקב"ה), „וטהורה היא"עט, ביז אַז ישראל וקוב"ה כולא חדפ, „והיו לבשר אחד" כביכול, „ונקתה ונזרעה זרע"עט, ביז — דער לידה פון דער גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וואָס ער איז מזרע דוד ושלמהפא.
יא. אין דעם גילוי מעין דלע"ל וואָס איז דאָ אין דעם שבת — קומט צו בקביעות שנה זו, אַז דער שבת איז אויך ערב ה' מנחם־אב, דער יום ההילולא פון דעם אריז"ל, ווען כל „עבודתו אשר עבד כל ימי חייו" שטייט בגלוי און איז „פועל ישועות בקרב הארץ"פב — וואָס זיין ענין איז געווען גילוי פנימיות התורה (מעין טועמי' חיים זכופג פון דעם גילוי פנימיות התורה דלע"לפד, לחם מן השמים, כנ"ל), ביז אַז ער האָט געזאָגט אַז „דוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"פה, און דערנאָך איז צוגעקומען (דורכן בעש"ט און רבותינו נשיאינו) — דער ציווי והוראה אויף „יפוצו מעינותיך חוצה", וואָס דורך דעם ווערט „אתי מר" דא מלכא משיחאפו.
וואָס דאָס איז מעורר בפשטות — אַז נוסף צו דער הוספה אין „משפט" און „צדקה" בכלל, וואָס ביידע ענינים זיינען בהדגשה מיוחדת באַ דעם אריז"לפז — זאָל מען מוסיף זיין אין אַלע פעולות פון הפצת המעינות חוצה, „זאת החכמה", ובפרט ווי ערקלערט ומבואר באר היטב אין תורת חסידות חב"ד, די ג' מוחין פון חכמה בינה ודעת,
הן בנוגע צו זיך אַליין — וואָס כללות ענינו פון לימוד חסידות חב"ד בהבנה והשגה — איז דער ענין פון „יפוצו מעינותיך חוצה": הפצה פון די מעינות החכמה — אין בינה ודעת, ביז — אין מדות, וואָס זיינען „חוצה" בערך צו די מוחיןפח, ביז אין מחשבה דיבור און מעשה, ואדרבה — המעשה הוא העיקרפט.
620ועוד ועיקר — הפצת המעינות חוצה בפשטות, אין דעם חוצה פון וועלט, „ארץ מקנה", ביז אין חוצה שאין חוצה ממנה, וואָס דוקא דורך דעם ווערט די שלימות העונג פון פנימיות (טעמי) התורה, אויך אין דעם אייגענעם לימוד [און אויך באַ די טף (בדוגמא ווי דורך „גדרות צאן נבנה למקננו", קומט צו אין דער גילוי התענוג פון „ערים לטפנו"), וואָס אויך מיט זיי לערנט מען פנימיות התורה (ע"ד לחם מן השמים) לפי ערכם, וכידוע דער מנהג אַז מ'הויבט אָן לערנען מיט אַ קינד אל"ף בי"ת פון די אותיות אויפן שערבלאַט פון תניא, אָדער אין התחלת ספר התניאצ], ביז — גילוי פנימיות התורה דלע"ל.
יב. ויהי רצון — והוא העיקר — אַז דורך דער הוספה אין „משפט" און „צדקה", און מעשינו ועבודתינו הנ"ל, כולל אין מאַכן „סיומים" — זאָל מען שוין גלייך מיד קומען צו דעם „סיום" ממש פון דעם גלות, און עס זאָל בפשטות מקויים ווערן „ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה", ותיכף ומיד ממש,
בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וואָס התגלותו וועט זיין „בארעא דגליל"צא, און פון דאָרטן קומט משיח צו אידן אין חוץ לארץ, בכדי זיי אַרויסנעמען פון גלות, ע"ד ווי עס שטייט אויף דעם אויבערשטן אַז „עמו אנכי בצרה"צב, ובכלצג מקום שגלו ישראל שכינה עמהן, ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, כמ"שצד ושב ה' אלקיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות,
והקיצו ורננו שוכני עפרצה, ומשה ואהרן עמהםצו, און נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר עמהם, און מ'גייט אַלע צוזאַמען עם ענני שמיאצז אין ארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, צום בית המקדש השלישי, מקדש אד' כוננו ידיךצח.
א. שבת נחמו היא השבת הראשונה מ"שבע דנחמתא"א, ש"מפטירין בנחמות ישעיהוב מאחר תשעה באב עד ראש השנה"ג, החל מ"שבת שאחר תשעה באב (שבה) מפטירין נחמוד נחמו עמי"ג, „נחמו נחמו" ב"פ, „נחמה בכפלים"ה.
וצריך להבין:
הסדר ד"שבע דנחמתא" הוא באופן שהולך וניתוסף בענין הנחמה, „דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות *) ותר"ו, שלכן, ההתחלה היא בנחמה שע"י הנביאים, ש"הקב"ה אומר לנביאים נחמו נחמו עמי", ולאחר שכנס"י משיבה „ותאמר ציון עזבני ה'"ז, „איני מתפייסת מנחמת הנביאים"ח, ו"הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקב"ה הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו", „עני' סוערה לא נוחמה"ט, אזי „חוזר הקב"ה ואומר אנכיי אנכי הוא נחמו, י"א מנחם־אב ה'תשמ"ט
מנחמכם וכו'"יא.
ועפ"ז צריך להבין הטעם שההתחלה ד"שבע דנחמתא" היא „נחמו נחמו עמי" — דלכאורה, צריך להתחיל בנחמה אחת, ואח"כ להוסיף עוד נחמה, ולמה מתחיל ב"נחמה בכפלים"?
ויתירה מזה: כיון שבאים זה עתה ממצב הכי ירוד ד"תלתא דפורענותא"א עצמם — איך יכולים להתחיל תיכף ב"נחמה בכפלים", מן הקצה אל הקצה?!
ב. ויובן בהקדם הקשר והשייכות לפרשת השבוע [שגם בה מצינו שמתחילים מיד בענין הכי נעלה, דוגמת ההתחלה ב"נחמה בכפלים", וע"פ הביאור בפרשת השבוע, יובן גם בנוגע להפטרה ד"נחמו נחמו עמי" (כדלקמן ס"ו)] — דאע"פ שההפטרות ד"שבע דנחמתא" אינן „מענין הפרשיות דומה בדומה", אלא „לפי הזמן ולפי המאורע"יב, מ"מ, יש קשר ושייכות בין תוכן הזמן והמאורע (תוכן ההפטרות) לפרשת השבועיג:
שבת נחמו היא התחלת התקופה ד"שבע דנחמתא", ונוסף על ה"התחלה", ה"ה גם „ראש"יד — שכוללת כל622המשך הזמן והעבודה ד"שבע דנחמתא", שבהם נעשית ה"נחמה" על ענין החורבן והגלות דג' השבועות („תלתא דפורענותא").
והענין בזה:
נתבאר לעילטו ש"תלתא דפורענותא" הם גם כנגד ג' מוחין, ו"שבע דנחמתא" הם גם כנגד ז' מדות, אשר, מהחילוקים שבין מוחין למדות שמוחין הם העלם (לעצמו) ומדות הם גילוי (להזולת), ולכן, בג' השבועות, שכנגד ג' המוחין, הטוב הוא בהעלם, דאף שיודעים וגם מבינים שהתוכן הפנימי דג' השבועות הו"ע טוב, וע"ד (בלשון רבינו הזקן באגה"קטז) „כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו כו' בנו יחידו מרוב אהבתו", מ"מ, טוב זה הוא בהעלם, ומה שנראה בגלוי הו"ע בלתי־רצוי (שהרחיצה היא גם כמשל האב המכה את בנו כו'); משא"כ בשבעה דנחמתא, שכנגד המדות — נמשך הטוב בגילוי, טוב הנראה והנגלה, ועד שגם הרחיצה דהענינים הבלתי־רצויים היא באופן של נחמהיז, ע"י חסדים הגלוייםיח.
ומזה מובן שבשבת נחמו, התחלת וראש ה"שבעה דנחמתא", מודגשת ההמשכה מההעלם דמוחין אל הגילוי דמדות, במשך כל שבעה דנחמתא שכנגד שבע המדותיט, שעל ידם נעשה ענין ה"נחמה" בטוב הנראה והנגלה.
ג. עפ"ז מובן גם הקשר והשייכות לפרשת השבוע, פ' ואתחנן:
„ואתחנן" — בגימטריא תקט"ו, וע"פ הידועכ שת"ק רומז על המדות (עיקר המדות, ה' מדות, כפי שכל א' כלולה מעשר, ועשר מעשר), וט"ו (י"ה) רומז על המוחין, הרי, ההקדמה דת"ק לט"ו היא הקדמת המדות למוחיןכא, היינו, שהעיקר הוא ההמשכה והגילוי במדות דוקאכב.
ויש לקשר זה גם עם פ' עקב שקורין במנחת שבת נחמו — „והי' עקב תשמעון", שבתיבת „והי'" ישנם ד' אותיות שם הוי', אלא, שסדרם הוא באופן שאותיות ו"ה קודמים לאותיות י"הכג, שמורה על הקדמת המדות (ו"ה) אל המוחין (י"ה), כיון שהעיקר הוא ההמשכה והגילוי במדות דוקא.
וענינו בעבודה — ע"פ הידועכד שעיקר העבודה בזמן הזה הוא בבירור623המדות דוקא, ובפרט בזמן הגלות, ועד לסיום הגלות, באחרית הימים, בחי' עקב („והי' עקב תשמעון") בזמן, עקבתא דמשיחאכה, שמצד התגברות חושך הגלות לא יכולה להיות העבודה דמוחין (י"ה) כדבעיכו, ולכן, עיקר העבודה היא במדות (ו"ה)כז, שזהו"ע ד"והי' עקב תשמעון" (ועד"ז הקדמת הת"ק לט"ו בגימטריא ד"ואתחנן"), שעיקר העבודה היא בו"ה (לפני י"ה), ורק אח"כ באים גם להגילוי די"ה (מוחין), שלהיותו אחרי הו"ה (אף שבשם הוי' י"ה קודם לו"ה) ה"ז הגילוי די"ה כפי שהוא שם בפ"ע (למעלה מהי"ה דשם הוי'), שיתגלה בשלימות לעתיד לבוא.
ועפ"ז יש לבאר גם השייכות ד"והי' עקב תשמעון" למארז"לכח „אין והי' אלא לשון שמחה" — כיון שהעבודה ב"ו"ה" שבאחרית הימים („והי' עקב תשמעון", שגם בחושך הגלות דעקבתא דמשיחא, שאינו מאיר הגילוי די"ה, מ"מ, „תשמעון" בנוגע למעשה בפועל, ע"י העבודה דו"ה) מעוררת שמחה גדולה למעלהכג, „ישמח ה' במעשיו"כט, ועי"ז מתגלה גם השמחה למטה, „ישמח ישראל בעושיו"ל, ועד להשמחה הכי נעלית שע"י הפיכת תלתא דפורענותא לששון ולשמחה ולמועדים טובים, שזהו הטעם לגודל השמחה דחמשה עשר באבלא, „לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב"לב.
ד. ויש להוסיף בביאור הקשר והשייכות דשבת נחמו (נוסף על התחלת הפרשה, „ואתחנן", גם) לתוכן כללות הפרשה עד לסיומה וחותמה.
ובהקדמה — שפרשת ואתחנן היא פרשה כללית שבה משתקפת התורה כולה:
בפרשת ואתחנן מסופר בארוכה ובפרטיות אודות מתן תורה, „יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב גו'"לג, וכולל גם כל המשך הזמן שלפנ"ז, מהתחלת הבריאה, „כי שאל נא לימים ראשונים גו' למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ גו' הנהי' כדבר הגדול הזה גו'"לד, ועד לכל פרטי הענינים דעשרת624הדברות (מ"אנכי" עד „לרעך"לה שכוללים כל התורה כולהלו.
ובהמשך הפרשה — פרשת שמעלז (פרשה ראשונה דק"ש), קבלת עול מלכות שמיםלח, כולל גם הציווי „ואהבת את ה' אלקיך"לט, שורש לכל מ"עמ, כולל גם המ"ע דיראת ה'מא שהיא שורש לכל שס"ה מל"תמ, ובאופן ד"בכל לבבך", „בשני יצריך"מב, שגם היצר שבחלל השמאלי שבלב נהפך לאהבה את ה' בכל לבומג, „ובכל נפשך", כל נפשו (כל פרטי מציאותו) של האדם, „ובכל מאדך", „בכל ממונך"מב, שחודר בכל עניניו של האדם, עד לענינים הכי תחתונים, „היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם"מד, ועד שפועל גם בחלקו בעולם — „וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך"מה, שעי"ז פועל גם מחוץ לבית ושער שלו (כמ"ש „ה' ישמר צאתך גו'"מו), ובזה גופא — „לרבותמז שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עיירות"מח, ועד שפועל בכל העולם כולומט.
וסיום וחותם הפרשה — „היום לעשותם", דקאי על כללות מעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא, שעי"ז ולאח"ז באים להשכר דלעתיד לבוא (באלף השביעי) — כסיום וחותם הפרשה בפירוש רש"י, פשוטו של מקרא — „היום לעשותם, ולמחר לעולם הבא ליטול שכרם".
ויש לומר, שאף שבפרשה זו נכללת כללות העבודה דבנ"י במשך כל הדורות, מ"מ, עיקר ההדגשה היא על גמר וסיום העבודה בסוף זמן הגלותנ, סיום התקופה ד"היום לעשותם", שממנה נכנסים תיכף ומיד (ע"ד ובדוגמת „היום" ו"מחר" כפשוטם) להתקופה ד"למחר לקבל שכרם"נא.
625וכמודגש גם בהתחלת הפרשה שלאח"ז שמתחילין לקרוא במנחה — כי: נוסף על הפירוש ש"והי' עקב תשמעון" קאי על אחרית הימים דסוף הגלות, עקבתא דמשיחא (כנ"ל ס"ג), ישנו גם הפירוש שקאי על „אחרית הימים" דימות המשיחנב, כפירוש המדרשנג „אמר להם הקב"ה כו' שכרו בעקב אני נותן לכם כו' (שנאמר) והי' עקב תשמעון", שקאי על השכר שלאחר העבודה („למחר לקבל שכרם"), שפירוש זה מתאים גם עם פשטות הכתוב — שבגלל („עקב") ש"תשמעון את המשפטים האלה גו'", יקבלו השכר ש"ושמר ה' לך את הברית ואת החסד וגו'". וכיון ששני הפירושים הם בתיבה אחת — ה"ז מורה שבאים יחד, היינו, סיום הגלות שממנו באים תיכף ומיד לימות המשיח.
ועפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות לשבת נחמו — התחלת התקופה ד"שבע דנחמתא" שבה מסיימיםנד ענין הגלות, כולל (וע"י) הסיום ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"נה, ועד להסיום ד"היום לעשותם", שמזה באים תיכף ומיד להשכר דלעתיד לבוא, „למחר לקבל שכרם".
ה. ויש להוסיף, שענין הנ"ל מרומז גם בשיעור הרמב"ם דמוצאי שבת זו — סיום הלכות כלים והתחלת הלכות מקוואותנו — דיש לומר (ע"פ מ"ש הרמב"םנז ש"רוב דיני התורה אינן אלא . . לתקן הדעות") שבזה נרמז כללות העבודה ד"היום לעשותם", וההמשך שלאח"ז, „למחר לקבל שכרם":
„כלים" — רומז על כל עניני העולם שבהם נעשית העבודה במשך כל הזמן ד"היום לעשותם", שתכליתה ומטרתה — לעשות מכל עניני העולם „כלים" לאלקות, בדוגמת ה"כלי" שבטל לגמרי להדבר שבתוכונח, היינו, שפועלים בכל עניני העולם שיהי' ניכר בהם שאינם מציאות לעצמם, אלא כל מציאותם היא „אמתת המצאו"נט, כיון ש"כל הנמצאים626משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" (כמ"ש הרמב"ם בהתחלת ספר הי"ד)ס. ובסגנון דהלכות כלים — שגם בכלים שמצד עצמם יכולים לקבל טומאה („שבעהסא מיני כלים הן שמקבלין טומאה מן התורה"סב) פועלים מצב של טהרהסג („טהורין לתרומה"סד).
ו"מקוואות" — שנוסף לכך שטהרת הכלי היא ע"י הטבילה במקוה („כל הטמאין בין אדם בין כלים . . אין להם טהרה אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע"סה), היינו, שהטבילה במקוה רומזת על השלימות והגמרסו דה"כלים" (כל עניני העולם), ה"ז רומז גם על שלימות הטבילה „במי הדעת" (כמ"ש הרמב"ם בסוףסז הלכות מקוואות), דקאי על „דעה את ה'", „שנאמרסח כי מלאה הארץסט דעה את ה' כמים לים מכסים" (כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלך המשיח שבסיום וחותם ספר הי"ד)ע, כלומר, שנוסף על הטהרה בפועל (ע"י הטבילה במקוה כפשוטהעא) באופן שנשארת עדיין אפשרות למצב דהיפך הטהרה, תהי' שלימות הטהרה באופן שנשללת האפשרות אפילו למצב דהיפך הטהרה, כיון שהמציאות דכל הבריאה תהי' מכוסה ב"דעה את ה' כמים לים מכסים", ששלימות זו תהי' לעתיד לבוא דוקא („למחר לקבל שכרם").
ו. ע"פ האמור לעיל שבפרשת השבוע (כולל גם התחלת הפרשה שקורין במנחה) מודגשת בעיקר העבודה דאחרית הימים („עקב", עקבתא דמשיחא), בסיום התקופה ד"היום לעשותם", כאשר עיקר העבודה היא (לא627בבחי' י"ה, אלא) בבחי' ו"ה (כנ"ל בארוכה) — נשאלת שאלה על התחלת פ' ואתחנן (וכן על התחלת פ' עקב) מעין ודוגמת השאלה דלעיל (ס"א) על התחלת ההפטרה ב"נחמה בכפלים":
בפירוש „ואתחנן" כותב רש"י — פשוטו של מקרא — „אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם . . ד"א זה אחד מעשרה לשונות של תפלה".
ומהענינים ד"יינה של תורה"עב שבפירוש רש"י — ש"תפלה" (אחד מעשרה לשונות של תפלה) מורה על כללות עבודת המטה, „אתערותא דלתתא", ואילו „מתנת חנם" מורה על ההמשכה מלמעלה שבאין־ערוך לעבודת המטה, אתערותא דלעילא מבחי' שאין אתערותא דלתתא מגעת שם, שזהו"ע ד"מתנת חנם", „חנם מן המצוות", „בחי' גבוה ונעלה מאד למעלה מעלה מבחי' המצוות שאין המצוות מגיעות שם"עג, שעז"נ „אתה החילות", אתה הוא המתחיל מעצמך, כי הוא בחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת"עד.
וצריך להבין:
כיון שסדר העבודה הוא מן הקל אל הכבד — צריך להקדים תחלה ענין התפלה („אחד מעשרה לשונות של תפלה"), ואח"כ להוסיף ענין נעלה יותר, „מתנת חנם"עה?
ויתירה מזה: כיון שמדובר אודות העבודה בסיום התקופה ד"היום לעשותם"עו, כשנמצאים בדרגא נמוכה, שלכן, גם העבודה היא בדרגא נמוכה (ו"ה בלבד) — איך יכולים להתחיל מיד בענין הכי נעלה, „מתנת חנם"?!
ועד"ז נשאלת השאלה בהתחלת פ' עקב שקורין במנחה:
ממש"נ „והי' עקב תשמעון גו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", אע"פ שבמעמד ומצב ד"תשמעון" מגיע השכר מצד העבודה עצמה, ללא צורך בברית חסד ושבועה שלמעלה מטעם ודעת — מוכחעז, שמדובר כאן על שכר שבאין־ערוך להעבודה, ועד לשכר בלתי־מוגבל, שנמשך (לא ע"י העבודה, אלא) מצד „הברית . . החסד אשר נשבע לאבותיך"עח.
ולכאורה: כיון שמדובר אודות העבודה בעקבתא דמשיחא („והי' עקב תשמעון") — למה מתחילים, ואיך יכולים להתחיל, בשכר הכי נעלהעט, „ושמר ה'628אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע גו'"?!
ז. והמענה לזה — בכתוב זה עצמו — „ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך":
כאו"א מישראל הוא בן אברהם יצחק ויעקב — כמארז"לפ „אין קורין אבותפא אלא לשלשה"פב, שניכר בו ההמשך דפעולת האבות — כמ"שפג „כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו גו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"פד.
ובעומק יותר — שכאו"א מישראל הוא בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"הפה, כמ"ש „בני בכורי ישראל"פו, „בנים אתם לה' אלקיכם"פז.
ולכן, גם במעמד ומצב ד"והי' עקב תשמעון", בעקבתא דמשיחא, שעיקר העבודה היא בדרגא נמוכה כו' (לא רק שמגיע להם גם שכר שבאין־ערוך להעבודה, אלא יתירה מזה) — מתחילים עם השכר שבאין־ערוך, „ושמר ה' אלקיך לך את הברית גו' אשר נשבע לאבותיך", מצד ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה שלמעלה מטו"ד.
ועד"ז בפ' ואתחנן — שמתחילים עם הענין הכי נעלה ד"מתנת חנם", „אתה החילות", „אתה הוא המתחיל מעצמך", ועד ל"אתה" האמיתי, מהותו ועצמותו ית' ממש, שלגביו כל הגילויים וההמשכות הם באופן ד"מתנת חנם"; ולאח"ז בא הענין ד"עשר לשונות של תפלה" — להמשיך הגילוי הכי נעלה ד"מתנת חנם" שיומשך ויחדור בכל פרטי הדרגות שבעבודת האדם, בכל עשר כחות נפשופח.
וענין זה מובן ושייך גם לבן חמש למקראפט:
טבע הקטן שרוצה ופושט ידו ליקח כל דבר טוב, ללא חשבונות אם מגיע לו, „מתנת חנם", וצריכים לחנכו שלא ליטול מעצמו, אלא לבקש כו'. ודוגמתו בנוגע לישראל — „כי נער ישראל ואוהבהו"צ.
629ולכן, מקדים רש"י הפירוש „ואתחנן, אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם", מבלי להזכיר (בפירוש התיבהצא) ענין של בקשה — כיון שלכל לראש מרגיש יהודי („נער ישראל") שמגיע לו כל דבר טוב באופן ד"מתנת חנם", ואח"כ ניתוסף גם ענין של בקשה, „מבקשים מתנת חנם", ועד לבקשה ב"עשר לשונות של תפלה".
ויש להוסיף, שכן הוא גם בנוגע להענין ד"אתה החילות", „אתה הוא המתחיל מעצמך", מהותו ועצמותו ית' — שאצל בן חמש למקרא מתקבל ומונח הדבר בפשטות, כמובן מהפתגם הידוע בשם גדול אמיתי בישראל „אני מתפלל לדעת זה התינוק"צב, שאינו זקוק לההודעה והסברה שהתפלה צ"ל „אליו ולא למדותיו"צג, כיון שאינו יודע אודות עניני הספירות („מדותיו"), וכוונתו בתפלה היא למהותו ועצמותו ית', ועד"ז נעשה גם אצל הגדול בישראל — שכל פרטי הענינים ד"עשר לשונות של תפלה", הקשורים עם פרטי הכוונות שבתפלה שכנגד עשר ספירות (שם א־ל בחסד וכיו"ב), חדורים בכוונת „זה התינוק" — למהותו ועצמותו ית' שלמעלה מכל המשכה וגילוי, שממנו נמשכים כל הענינים באופן ד"מתנת חנם".
ועד"ז בנוגע לכללות עבודת בנ"י („נער ישראל") — שהמשכת העצם שלמעלה („מתנת חנם", „אתה החילות", „הברית גו' אשר נשבע") היא בהדגשה יתירה כשנמצאים בדרגא נמוכה (בסיום התקופה ד"היום לעשותם", ב"עקב", עקבתא דמשיחא, שעיקר העבודה היא במעשה בפועל, ו"ה), שאז העבודה אינה מצד בחי' הגילויים, אלא (בעיקר) מצד הרצון הפנימי וההתקשרות העצמית דבנ"י עם הקב"הצד.
ח. עפ"ז יש לבאר גם ההתחלה ד"שבע דנחמתא" ב"נחמה בכפלים":
אע"פ שבהתחלה ד"שבע דנחמתא", בסמיכות ממש ל"תלתא דפורענותא", שצריכים להתחיל (בשנה זו) העבודה דהפיכת הענינים הבלתי־רצויים דחורבן וגלות (שהרי משיח צדקנו עדיין לא בא), נמצאים בדרגא נמוכה כו' — מ"מ, כיון שההתקשרות הפנימית והעצמית דישראל והקב"ה היא בשלימות תמיד, בכל זמן ובכל מקום, גם בזמן ומצב דחורבן וגלותצה, לכן, גם במצב ירוד כו' (בגלו ובחיצוניות) יכולים וצריכים להתחלל ב"נחמה בכפלים".
ויש לומר, שה"נחמה בכפלים" שבהתחלה ו"ראש" ה"שבע דנחמתא" הו"ע כללי שלמעלה מכל פרטי הדרגות ד"שבע דנחמתא", ונמשכת בכולן, שבכאו"א מהן הנחמה היא „בכפלים"6י:
630הפירוש האמיתי ד"כפלים" (לא רק במובן המצומצם, ב"פ ככה) כולל כל הריבוי שניתוסף על הפעם הראשונה, ריבוי למעלה מריבוי, עד איןסוף. ועפ"ז, ב"נחמה בכפלים" נכללת גם הנחמה הכי נעלית שאין למעלה ממנה — נחמה ממהותו ועצמותו ית'.
ומצד גודל מעלתה — יכולה לבוא, באה ופועלת בהתחלת „שבע דנחמתא", במצב הירוד שבסמיכות ממש ל"תלתא דפורענותא", שגם שם ישנה ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה בשלימותה, ואדרבה — בדרגא התחתונה דוקא מודגשת ההתקשרות שמצד עצם הנשמה עם העצם דהקב"ה, למעלה מבחי' הגילויים.
ולאחר ההתחלה והפתיחה וה"ראש" ב"נחמה בכפלים" שמצד ההתקשרות העצמית דהקב"ה עם ישראל — נמשכת ומתגלה ה"נחמה" גם בבחי' הגילויים, בכל פרטי הענינים ד"שבע דנחמתא", שבאים בסדר מסודר, „דרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר", מהנחמה שמתגלה ע"י הנביאים עד להנחמה ד"אנכי אנכיצז הוא מנחמכם" (ע"ד האמור לעיל שהעילוי ד"מתנת חנם" נמשך ומתגלה ב"עשר לשונות של תפלה").
ט. ויש להוסיף, שהעילוי ד"נחמה בכפלים" בשבת נחמו הוא בהדגשה יתירה בקביעות שנה זו — ששבת נחמו חל ביום י"א מנחם־אב:
בפירוש הכתוב „אחד עשר יום מחורב"צח מבואר בדרושי חסידותצט ש"אחד עשר יום" הוא בחי' „אנת הוא חד ולא בחושבן"ק, בחי' פנימיות הכתר, שלמעלה מעשר ספירותקא, ועד למהותו ועצמותו ית' שלמעלה מכל גדר ותואר כו'קב.
וענין זה הוא בהדגשה יתירה ב"אחד עשר יום" דחודש החמישי (מנחם־אב) — כי, חודש החמישי בכללותו קשור עם בחי' „חמישית לפרעה", „דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין", בחי' הכתרקג, ומזה מובן גודל העילוי ד"אחד עשר יום" שבחודש החמישי גופא.
וכאן רואים דבר פלא:
חורבן ביהמ"ק הי' בתשיעי ובעשיריקד, והיום הראשון שלאחר החורבן — מצב ירוד ביותר, שזה־עתה הי' החורבן, וצריכים להתחיל העבודה דהפיכת החורבן והגלות להעילוי דגאולה631וביהמ"ק השלישי — הוא „אחד עשר יום", בחי' „אנת הוא חד"!
וההסברה בזה — ע"פ האמור לעיל — שבדרגא התחתונה דוקא מודגשת ההתקשרות דעצם הנשמה עם העצם דהקב"ה, בחי' „אנת הוא חד"קה, אשר, מצד בחי' זו אין מקום לכתחילה לענין של חורבן וגלות, ובלשון הכתובקו „ולציון יאמר איש ואיש יולד בה", היינו, שבכל מקום ומצב שיהי', גם בחשכת הגלות דעקבתא דמשיחא, מקומו האמיתי ב"ציון" (ש"יולד בה"), כי מציאותו האמיתית היא „ציון", עצם הנשמהקז, ובחי' זו מתגלה מיד אחר החורבן, ב"אחד עשר יום", שבמצב ירוד זה מתגלה האהבה העצמית דהקב"ה („אנת הוא חד") לישראלקח, ומבחי' זו נמשכת ומתגלה הנחמה האמיתית, „נחמה בכפלים" („כפלים" כהפי' כנ"ל עד איןסוף), כמודגש בקביעות שנה זו (וממנה למדים בנוגע לכל השנים) שאמירת ההפטרה „נחמו נחמו עמי", „נחמה בכפלים", היא ב"אחד עשר יום" דחודש החמישי"קט.
י. ע"פ האמור לעיל גודל העילוי ד"נחמה בכפלים" שבהתחלת וראש ה"שבע דנחמתא" — מובן, שה"כלי"קי לקבל נחמה זו, שתומשך ותתגלה ותחדור למטה בפועל ממש, הוא, ע"י עבודה דוגמתה באופן ד"כפליםקיא לתושי'"קיב, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לפעולה על הזולת, היינו, שעבודתו בעצמו היא באופן ד"כפלים", ועבודתו עם הזולת היא באופן ד"כפלים"קיג.
632ובפרטיות יותר — בשתי הקצוות:
גם כשנמצאים בדרגא נמוכה — יכולים וצריכים להתחיל מיד בעבודה שהיא באופן ד"כפלים", עד ל"כפלים" לאמיתתו, הוספה ועילוי שבין־ערוך, ולדוגמא — שמתחילים מיד בהידור מצוהקיד וכיו"ב, כולל גם בנוגע לחינוך דקטנים, ואדרבה, כטבע הקטנים שלוקחים כל דבר טוב (כנ"ל ס"ז), טוב אמיתי, כל עניני תומ"צ.
וגם כשנמצאים בדרגא נעלית — אין להסתפק במצב ההוה, אלא צריכים להוסיף ולהעלות בקודש ועד באופן ד"כפלים", הוספה ועילוי שבאין־ערוך גם לדרגא נעלית, כפי שהטביע הקב"ה בטבע האדם ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד' מאות"קטו, היינו, שגם כשיש לו „מנה" (מאה, מספר השלם), רוצה (לא רק עוד כו"כ פרוטות, אלא) כפלים, „מאתיים", ומיד כשמקבל ה"מאתיים" רוצה (לא רק עוד מאה כו', אלא) כפלים, „ד' מאות", ומזה מובן גם שכשמקבל ד' מאות רוצה ח'קטז מאות, ואם בענינים גשמיים כן, אע"פ שבנוגע לגשמיות צריך להיות „שמח בחלקו"קיז — בענינים רוחניים ש"שמח בחלקו" הוא חסרון גדולקיח, על אחת כמה וכמה.
יא. ויש לומר, שהעבודה ד"כפלים" (ובשני קצוות הנ"ל) נרמזת גם בענין ערי מקלט שבפרשתנוקיט — „אז יבדיל משה שלש ערים גו'":
בערי מקלט כתיבקכ „תכין לך הדרך", „מקלט מקלט הי' כתוב על פרשת דרכים"קכא, „מקלט מקלט" דייקא, ב"פ, „כפלים".
וביאור הענין בעבודת האדםקכב:
כיון שנמצאים „על פרשת דרכים", שיש כמה דרכים, כמ"שקכג „ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'", וצריך לבחור בדרך הישרה, „דרך ה'" — צריך כאו"א לעמוד ולהכריז (הן לעצמו והן לכל הנמצאים מסביבו) בדיבור ובקול רם: „מקלט מקלט", דקאי על תורה, „דברי תורה קולטין"קכד, שהתורה היא ה"מקלט" מ"גואל הדם"קכה, „הוא השטן הוא היצה"ר כו'"קכו, שגם מי שלא חטא כו' צריך לילך לערי מקלט (תורה) שעי"ז ינצל מ"גואל הדם" שלא יבוא לידי חטא ח"ו, ולא די בהכרזה אחת, „מקלט", אלא צריך להכריז633„מקלט מקלט" (ב"פ), שרומז שההכרזה היא באופן ד"כפלים"קכז.
ויש להוסיף, שהכפל ד"מקלט מקלט" מורה על ב' האופנים שבערי מקלט — מן הקצה אל הקצה: „מקלט" הא' מורה על הקצה התחתון — בנוגע ל"מכה נפש" (ברוחניות) ע"י חטא כפשוטו, התיקון ד"מפני חטאינו גלינו מארצנו"; ו"מקלט" הב' מורה על הקצה העליון — בנוגע ל"מכה נפש" (בדקות דדקות) בדרגות הכי עליונות, כמשנת"ל בארוכהקכח שהתיקון ד"מכה נפש" בדרגא הכי נעלית הוא ע"י ההמשכה והגילוי דמהותו ועצמותו ית' שלמעלה מכל ענין של צמצום ומיצר, „אנת הוא חד"קכט, די"ל, שענין זה מרומז בהוספת ג' ערי מקלט לעתיד לבואקל, כידועקלא שעל ידם יהי' תיקון חטא עה"ד, ובזה נכלל גם (ומתחיל) מהתיקון דשרש חטא עה"ד — מיעוט הירח כו', עד לצמצום הראשוןקלב.
יב. והמעשה הוא העיקרקלג:
נוסף על השלימות בכל עניני התורה ד"ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה", בתורה ובצדקה (כללות כל המצוות) — יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, באופן ד"כפלים", עד להוספה שבאין־ערוך, „ילכו מחיל אל חיל (עד) יראה אל אלקים בציון"קלד.
ובפרט החל מחמשה עשר באב (שמתברך משבת זו) — „מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", „מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה"קלה, וכיון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"קלו, ניתוסף גם בקיום המצוות (צדקה), ועי"ז „יוסיף חיים על חייו".
ויה"ר — והוא העיקר — שההחלטה טובה להוסיף בכל עניני העבודה באופן ד"כפלים" תפעל תיכף ומיד את ה"נחמה בכפלים" בפועל ממש, ובפשטות — שתיכף ומיד ממש, „לאקלז עיכבן כהרף עין"קלח, שבעיצומו של יום הש"ק, „אחד עשר יום" ד"חודש החמישי" (בחי' הכתר, כנ"ל ס"ט), „יבואקלט ארי' כו'634ויבנה אריאל"קמ, ביהמ"ק השלישי, „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"קמא, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ובבוא חמשה עשר באב, עליו נאמרלב „לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב"קמב — נחגוג היו"ט בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש — „בנותלב ירושלים כו' יוצאות וחולות כו' צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה גו' ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדשקמג שיבנה במהרה בימינו", ועד לה"מחול" ש"עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמרקמד ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה ה' קוינו לו (כפלים „זה"קמה) נגילה ונשמחה בישועתו"קמו, ותיכף ומיד ממש.