משיחות ש"פ צו, שבת ר

א. מהענינים המיוחדים שבחודש ניסן — ש"נוהגין^א . . לקרות פ' הנשיא שהקריב בו ביום"^ב: מר"ח ניסן — „ויהי המקריב ביום הראשון . . למטה יהודה"^ג, עד י"ב ניסן — „ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי"^ד, וביום י"ג ניסן קורין „זאת חנוכת המזבח גו'"^ה, וממשיכים בפ' בהעלותך את הנרות, עד „כן^ו עשה את המנורה"^ז.

ויש לומר, שהמנהג דקריאת פרשת הנשיאים בחודש ניסן^ח קשור עם כללות ענין הגאולה שבחודש ניסן: הגדול, י"ב ניסן ה'תש"נ

חודש ניסן הוא „חודש של גאולה"^ט, „בניסן נגאלו בניסן עתידין להגאל"^י, כמרומז גם בשם „ניסן" — מלשון נס^יא, ויתירה מזה — שיש בו ב' נוני"ן, שרומז ל"נסי נסים"^יב, מתחיל ועיקר מהנסים דגאולה האמיתית והשלימה, „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^יג.

ולכן קורין בחודש ניסן קרבנות הנשיאים^יד לחנוכת המשכן — כיון שחודש ניסן הוא זמן מסוגל ביותר לגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי' חנוכת ביהמ"ק השלישי^טו, תכלית השלימות דהמשכן והמקדש^טז.

ובעומק יותר — שבקרבנות הנשיאים לחנוכת המשכן נכללת כללות העבודה394דבנ"י^יז שתוכנה „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"^יח, „בתוכם" דייקא, בתוך כאו"א^יט, בלבו פנימה, בביתו ובד' אמותיו ובחלקו בעולם, ועי"ז בכל העולם כולו, כמודגש גם בהמשך הקריאה (דפרשת הנשיאים) בפ' בהעלותך את הנרות, שכל שבעת הנרות, ז' הסוגים שבנשמות ישראל^כ (כפי שהם מציאות אחת^כא, „עד ירכה עד פרחה מקשה היא"^ו), מאירים „אל מול פני המנורה", ועי"ז אורה יוצאה לעולם^כב, שהעולם כולו נעשה דירה (תוכן המשכן ומקדש) לו ית', כפי שיתגלה לעתיד לבוא.

ועפ"ז יש להוסיף, ש"ביום שנים עשר יום נשיא גו'", סיום וגמר פרשת הנשיאים, מודגש סיום וגמר „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"^כג, שתיכף ומיד לאח"ז באה הגאולה האמיתית והשלימה. וענין זה הוא בהדגשה יתירה בתקופתנו זו, שנמצאים בסוף הגלות ובסמיכות ממש לגאולה האמיתית והשלימה, כדלקמן.

ב. ויובן בהקדם ביאור העילוי ד"ביום שנים עשר יום נשיא גו'", היום האחרון שבו נעשה היום וגמר חנוכת המשכן — שנוסף לכך שיש בו כל פרטי קרבנות הנשיאים בפועל^כד (לא רק (בכו"כ ענינים דבפועל שהם) „בכח" כביום הראשון^כה), יש בו גם העילוי ד"סוף^כו מעשה במחשבה תחלה":

הפירוש ד"סוף מעשה במחשבה תחלה" הוא^כז — לא רק שע"י סוף מעשה נשלמת הכוונה שבהתחלת המחשבה, כיון שהתחלת המחשבה היא בשביל סוף המעשה, וע"ד „נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"^כח, אלא יתירה מזה — שע"י „סוף מעשה" מתגלה בחי' „תחלה" שלפני ולמעלה גם מתחלת המחשבה.

וכפי שרואים במוחש במחשבה ומעשה שבאדם למטה — שאע"פ שהמעשה בא לאחרי וע"י הקדמת המחשבה (שתחילה מתעורר ברצון על דבר מסויים, ומהרצון נמשך לשכל ומדות, ועל ידם נמשך במחשבה ודיבור עד למעשה בפועל, שאז המעשה הוא באופן מסודר ובשלימות), מ"מ, כשנשלם המעשה בפועל ממש, ועד ל"סוף מעשה", לא רק העשי', אלא הדבר שנפעל ע"י העשי', אזי מתגלה תענוג נעלה יותר שלא הי' במח' הגלוי', כי אם, במחשבה הנעלמת, ועד לתכלית ההעלם בעצם הנפש.

ודוגמתו כביכול אצל הקב"ה — שדוקא ע"י „סוף מעשה", עבודתם של ישראל בקיום התומ"צ במעשה בפועל, מתגלה בחי' „תחלה" שלפני ולמעלה מתחלת המחשבה (על ההתהוות דכל סדר ההשתלשלות^כט), בחי' שלמעלה מגילויים, עד למהותו ועצמותו ית' ממש.

395וההסברה בזה^ל — שבעבודת המטה, ובפרט העבודה בתחתון שאין תחתון למטה ממנו לבררו ולזככו עד שיתהפך לקדושה, יש עילוי לגבי ההמשכה והגילוי מלמעלה („מחשבה"), שמציאות התחתון מצ"ע (לא רק מצד הגילוי וההמשכה מלמעלה) נעשה חדור באלקות, שכוונה זו אינה מצד בחי' הגילויים, אלא מצד עצמותו ית' ממש, שנתאווה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ולכן, ע"י העבודה למטה במעשה בפועל, „סוף מעשה", מגיעים בבחי' שלמעלה ממחשבה (למעלה מבחי' הגילויים), מהותו ועצמותו ית' ממש.

וענין זה מודגש בסיום וגמר חנוכת המשכן („ביום שנים עשר גו'"), שרומז על סיום וגמר כללות עבודתם של ישראל בעשיית משכן ומקדש לו ית' (כנ"ל ס"א) — שעי"ז מתגלה העילוי ד"סוף מעשה במחשבה תחלה".

ג. ויש להוסיף ולבאר הקשר והשייכות שבין העילוי ד"סוף מעשה" ל"נשיא לבני נפתלי" דוקא:

ענינו של נפתלי מודגש בשמו — שנקרא ע"ש „נפתולי אלקים נפתלתי"^לא, מלשון חיבור^לב, שזהו"ע התפלה^לג.

והענין המיוחד שבתפלה — שבה מודגש החידוש שנעשה ע"י עבודת המטה, שהרי, כל ענין התפלה הוא שהאדם מצ"ע מתפלל להקב"ה ומבקש צרכיו^לד, ועי"ז פועל שתהי' המשכה חדשה מלמעלה^לה.

ועפ"ז יש לבאר הטעם שהעילוי ד"סוף מעשה" מודגש „ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי" — כיון שהעילוי ד"סוף מעשה" הוא מצד מעלת עבודת המטה (כנ"ל ס"ב), שזהו"ע התפלה, ענינו של נפתלי.

ד. ויש לומר שהעילוי ד"סוף מעשה" שמגיע „במחשבה תחלה" (תחלה שלפני תחלת המחשבה), נרמז גם בההמשך ד"ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי" ליום שלפניו^לו, „ביום^לז עשתי עשר יום נשיא לבני אשר"^לח:

ענינו של אשר מודגש בשמו — שנקרא ע"ש „באשרי כי אשרוני בנות"^לט, וכתיב^מ „מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" — ענין התענוג^מא, שקשור עם בחי' היחידה, עצם הנפש^מב.

ויומתק יותר ע"פ המבואר במדרש^מג ש"אשר נקרא שמו לשם גאולתן של ישראל", „אין אישורן של ישראל אלא על396שבחרו בהקב"ה להיות להם לאלקים והקב"ה בחר בהם להיות לו לעם סגולה . . הקריב קרבנו ע"ש הבחירה שבחר הקב"ה בישראל מכל האומות", היינו, שבענינו של אשר מודגשת ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה. וכמרומז גם בכך שהקריב קרבנו „ביום עשתי עשר יום", כידוע^מד ש"אחד עשר" מורה על דרגא שלמעלה מעשר ספירות, „אנת הוא חד"^מה, ודוגמתו בנפש — בחי' היחידה, „יחידה לייחדך"^מו.

ועפ"ז יש לבאר ההמשך ד"ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר גו' ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי גו'" — שההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה (ענינו של אשר) מתגלית ע"י עבודת המטה (ענינו של נפתלי)^מז, כאמור, שע"י „סוף מעשה" (נפתלי) מתגלית ה"מחשבה תחלה" (אשר), בחי' תחלה שלפני תחלת מחשבה, שרשם של ישראל בעצמותו ית' (בחי' „אנת הוא חד"), כפי שנמשך ומתגלה למטה בפועל ממש^מח, ועד לאופן ד"מראה באצבעו ואומר זה"*49) („זה" בגימטריא י"ב, „ביום שנים עשר יום").

וענין זה מודגש גם בההמשך ביום י"ג ניסן (בגימטריא אחד^נ), שבו קורין „זאת חנוכת המזבח וגו'", וממשיכים בפ' בהעלותך את הנרות — שבזה מודגש גמר ושלימות העבודה, „סוף מעשה", הן בנוגע לסך־הכל דקרבנות כל י"ב הנשיאים^נא, והן בנוגע להדלקת המנורה ופעולתה בכל העולם כולו; ועי"ז מתגלית מעלתם העצמית של ישראל, מצד שרשם בבחי' „מחשבה תחלה".

ויש לומר, שמעלתם של ישראל מצד שרשם בבחי' „מחשבה תחלה" נרמזת גם בדרשת חז"ל (ע"ד סמיכות פרשת הנשיאים לפרשת המנורה) „שלך גדולה משלהם"^נב — דיש לפרש גם (כפי שמצינו בכיו"ב^נג) שהגדלות „שלך" היא „משלהם", היינו, שמעלת העבודה בעניני התומ"צ שמרומזים בהדלקת המנורה („שלך"), „נר מצוה ותורה אור"^נד, היא, לאחרי (וכתוצאה מ)הקדמת מעלתם העצמית של ישראל („משלהם"), שקדמו לתורה^נה, בבחי' „מחשבה תחלה"^נו.

397ה. והנה, הענין ד"סוף מעשה במחשבה תחלה" (שב"סוף מעשה" מתגלית בחי' תחלה שלפני ולמעלה מתחלת המחשבה, שלא נתגלתה גם בתחלת המחשבה) מודגש במיוחד בנוגע לענין הגאולה:

זמן הגאולה, „קץ הימין"^נז, הוא סתום וחתום, כמ"ש „סתום הדברים וחתום הספר עד עת קץ"^נח, „כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ"^נט. וטעם הדבר — כיון שהגאולה עצמה הו"ע סתום וחתום, היינו, שהגילויים דימות המשיח הם מדרגא נעלית ביותר שהיא באופן של סתימות, ובלשון הרמב"ם^ס ש"באותו הזמן כו' יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים", ובגלל זה נעשה גם זמן הגאולה סתום וחתום.

ויתירה מזה — שהסתימות דהגאולה היא לא רק ביחס לנבראים, אלא גם ביחס להקב"ה (כביכול), כדרשת חז"ל^סא על הפסוק^סב „יום נקם בלבי ושנת גאולי באה", „ללבי גליתי לאברי לא גליתי" („לא הוצאתי דבר מפי שהיו איברי יכולין לשמוע אבל בלבי הי' טמון הדבר"^סג, „סתום וחתום שלא הוציא אותו הקב"ה בפיו"^סד), „לבא לפומא לא גליא"^סה, היינו, שעניני הגאולה הם בדרגא נעלית כל כך שגם אצל הקב"ה ה"ז בבחי' העלם („בלבי") שלמעלה מגילוי (בדיבור בפה^סו) — ע"ד „מחשבה תחלה", „תחלה" שלפני ולמעלה מהגילוי דתחלת המחשבה.

ודרגא נעלית זו, העלם שלמעלה מגילוי, „מחשבה תחלה" — נמשכת ומתגלית ב"סוף מעשה", בסיום וגמר מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, שעי"ז פועלים העילוי והשלימות דימות המשיח, ש"דברים הסתומים", סתימות והעלם שלמעלה מגילוי, יומשכו ויתגלו למטה בפועל ממש.

ו. ובעומק יותר — שהגילוי ד"מחשבה תחלה" ב"סוף מעשה" (שגם ה"דברים הסתומים" נמשכים ומתגלים למטה) מדגיש עוד יותר גודל מעלת עניני הגאולה, שנמשכים מדרגא נעלית שהיא למעלה (לא רק מבחי' הגילויים, בחי' ההעלם שלמעלה מגילוי, אלא גם למעלה) מהגדרים דהעלם וגילוי, שעי"ז נעשה החיבור דהעלם וגילוי, שגם הענינים הכי נעלמים נמשכים בגילוי.

וענין זה מודגש גם בנוגע לזמן הגאולה:

כיון שזמן הגאולה הוא סתום וחתום (כנ"ל), ה"ז שייך לחלק הזמן דעתיד — גאולה העתידה לבוא.

וביחד עם זה, הרי, הצפי' לגאולה היא באופן ד"אחכה לו בכל יום שיבוא"^סז, שביאת המשיח היא בכל יום ממש, ולא רק בהמשך היום (בחלק העתיד שבו), אלא באופן ש"לא עיכבן כהרף עין"^סח, ברגע זה ממש — רגע ההוה, ועד שברגע שלאח"ז ה"ז רגע של העבר.

וההסברה בזה — ע"פ האמור שעניני הגאולה הם מדרגא שלמעלה מהגדרים דהעלם וגילוי שעי"ז נעשה החיבור ד־398העלם וגילוי, ודוגמתו בנוגע לזמן הגאולה — למעלה מגדרי הזמן, שעי"ז נעשה החיבור דעתיד עם הוה ועבר, שהגאולה העתידה היא ברגע ההוה ועד לרגע העבר, היינו, החיבור דהגילוי מלמעלה (גאולה העתידה) עם עבודת המטה (זמן ההוה).

ז. והביאור בזה באותיות פשוטות — בנוגע להנהגת האדם:

בהיחס של האדם לדבר העתיד והשפעתו על ההוה, יש חילוק בין דבר העתיד שזמנו ידוע לדבר העתיד שזמנו אינו ידוע — שדבר העתיד שיודעים שיבוא בזמן מסויים, הרי, עד בוא זמן מסויים זה מתייחסים אליו כדבר העתיד, ובמילא, אין זה פועל שינוי (כ"כ) בהמצב שבזמן ההוה (כי אם כפי הדרוש בתור הכנה להעתיד), משא"כ דבר העתיד שזמנו אינו ידוע, אלא יכול לבוא בכל עת, ה"ז באופן שהעתיד משפיע ומשנה את ההוה, שההנהגה בהוה נקבעת בהתאם למצב העתיד.

ומזה מובן גם בנוגע להיחס לגאולה העתידה לבואוהשפעתה על זמן הזה:

אילו הי' הקץ ידוע — אזי היחס להגאולה הי' כמו לדבר השייך לעתיד שאינו פועל שינוי (כ"כ) בזמן ההוה; משא"כ כשהקץ אינו ידוע, וביחד עם זה, יודעים בוודאות שיכול להיות בכל רגע ומצפים שיהי' ברגע זה — אזי היחס להגאולה הוא כמו לדבר השייך להוה, היינו, שההנהגה בהוה היא באופן המתאים למעמד ומצב דגאולה העתידה, דכיון שהגאולה יכולה לבוא תיכף ומיד ממש, הרי, בכל רגע ורגע צריכים להיות מוכנים להגאולה.

ובסגנון אחר קצת — שנעשה החיבור דגלות עם גאולה, שבזמן הגלות עומדים מוכנים להגאולה, ולא עוד אלא שמהפכים הגלות לגאולה, שהאותיות ד"גולה" מתהפכות להיות חלק מ"גאולה" (עי"ז שממשיכים בהם האל"ף, אלופו של עולם)^סט, כיון שמתגלית בחי' הכי נעלית שלמעלה מגולה וגאולה שעל ידה נעשה החיבור ועד להפיכת גולה לגאולה.

ח. וענין זה מודגש במיוחד בדורנו זה ובתקופתנו זו:

דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות — בסוף זמן הגלות, לאחרי שישנה כבר השלימות ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", „סוף מעשה", כולל גם השלימות דמעשינו ועבודתינו בהפצת המעיינות חוצה ע"י רבותינו נשיאינו בדורות שלפנינו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שהעיד בזמנו (לפני עשרות שנים) שכבר סיימו כל עניני העבודה, אפילו „צחצוח הכפתורים"^ע, ועומדים מוכנים („עמדו הכן כולכם"^עא) לביאת משיח צדקנו, ועאכו"כ לאחרי שנשלמו ארבעים שנה בדורנו זה (ארבעים — לאחרי הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר) שבהם „קאי איניש אדעתי' דרבי'"^עב, שעי"ז ניתוסף עוד יותר בכל עניני תומ"צ כולל ובמיוחד בהפצת המעיינות חוצה בתכלית השלימות.

ט. ויש לקשר האמור לעיל עם המזמור תהלים שאמירתו^פא מתחילה „ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר" בשנה זו — מזמור פ"ט^פב:

בסיום מזמור פ"ט מדובר אודות סיום וגמר העבודה דזמן הגלות, „סוף מעשה" — „אשר חרפו אויבך ה' אשר חרפו עקבות משיחך"^פג, דקאי על העבודה בסוף זמן הגלות, ב"עקבות משיחך"^פג („סופי מלך המשיח"^פד), שהירידה היא גדולה ביותר עד כדי כך שישנם אלה ש"חרפו עקבות משיחך", תחתון שאין תחתון למטה ממנו, אשר, הכוונה בזה היא כדי לברר גם התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

וכיון ש"סוף מעשה במחשבה תחלה", כאמור לעיל (ס"ב) שהכוונה דבירור התחתון („סוף מעשה") היא בעצמותו ית' („במחשבה תחלה"), לכן, ע"י העבודה דבירור התחתון שאין תחתון למטה ממנו שב"סוף מעשה" מתגלה קץ הגאולה שב„מחשבה תחלה"^פה — כמודגש בחתימת400המזמור ב"ברוך ה' לעולם אמן ואמן"^פו, „ראה המשורר ברוח הקודש ביאת המשיח על כן נתן תודות לשם"^פז.

ויש להוסיף, שבפסוק „ברוך הוי' לעולם אמן ואמן" נרמז גם תוכן העבודה שב„סוף מעשה" שעי"ז מתגלה קץ הגאולה שב"מחשבה תחלה" — שממשיכים (ברוך מלשון המשכה^פח) הגילוי דשם הוי' בההעלם (עולם מלשון העלם^פט) והסתר דחושך הגלות, ועד שמנצחים חושך הגלות, כמרומז ב"אמן" שמורה על נצחון המלחמה^צ, ומורה גם על „קיום הדבר ואמיתתו"^צא, ומוסיף „(אמן) ואמן", „כפל^צב הדבר לחיזוק"^צא, שמדגיש תוקף הנצחון באופן נצחי — גאולה שאין אחרי' גלות^צג (דכיון שכבר נתברר התחתון שאין תחתון למטה ממנו, בטלה האפשרות לענין של גלות).

והכח לזה מבואר בהתחלת המזמור — „משכיל לאיתן האזרחי"^צד:

מבואר בדרושי חסידות ש"איתן הוא עצם הנשמה שדבוקה בהעצמות חלק אלקה ממעל"^צה, ונקרא „האזרחי", „מלשון אזרח הארץ שיש בכל אחד ואחד בחי' זו מאז מעולם כי ישראל עלו במחשבה"^צו, „מחשבה תחלה"^צז. וענינו בעבודה — „איתן הוא התוקף דנשמה הבא בגילוי בהכח דמס"נ"^צה, ונקרא „האזרחי", שקאי על אברהם אבינו^צח, „אחד הי' אברהם"^צט, שפתח הצינור דמס"נ לכל ישראל^ק. והפירוש ד"משכיל לאיתן האזרחי" — ש"איתן יש לו משכיל (מקור השכל, והוא לשון מפעיל^קא), מה שע"י כח המשכיל401הוא האזרחי, מזריח לכל הכחות והחושים"^קב.

ועפ"ז מובן הקשר והשייכות דהתחלת וסיום המזמור — שהכח לעבודה ב"סוף מעשה" במעמד ומצב ד"אשר חרפו עקבות משיחך", הוא, מצד ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה, בחי' איתן האזרחי, שבחי' זו מתגלית בזמן הגלות, ובפרט בחושך כפול ומכופל שבסוף הגלות, „סוף מעשה", שאז מאיר ומתגלה בכאו"א מישראל כח המס"נ^קג, ובאופן שחודר בכל מציאותו, „מזריח בכל הכחות והחושים".

ועוד ועיקר — שעי"ז מגלים קץ הגאולה^קד, כמ"ש בהמשך המזמור „כרתי ברית לבחירי^קה נשבעתי לדוד עבדי"^קו, „מצאתי^קז דוד עבדי בשמן^קח קדשי משחתיו"^קט, ביאת דוד מלכא משיחא בפועל ממש^קי.

י. ויש להוסיף ולקשר האמור לעיל גם עם פרשת השבוע — פ' צו:

בהתחלת פ' צו מדובר אודות „תורת העולה", החל מ"עולת תמיד" שהיא התחלת וסיום כל הקרבנות, כמ"ש^קיא „וערך עלי' העולה והקטיר עלי' חלבי השלמים", „עולת תמיד היא תקדים . . שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערביים"^קיב, ובהמשך הפרשה מדובר אודות שאר קרבנות (מנחה, חטאת ואשם ושלמים), ולאח"ז פרשת ימי המילואים דחנוכת המשכן.

ושם הפרשה — „צו" — מדגיש ענין הזריזות, „אין^קיג צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות"^קיד, ו"מגיד דבריו ליעקב גו'"^קטו, „מה שהוא עושה הוא אומר לישראל402לעשות"^קטז — הזירוז דהקב"ה (כביכול) להביא תיכף ומיד את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקיימו הציווי „צו את אהרן גו' זאת תורת העולה וגו'" בפועל ממש^קיז, ע"י הקרבת הקרבנות ע"ג המזבח שבביהמ"ק השלישי באופן תמידי ונצחי, כמ"ש^קיח „אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

ובפרט לאחרי שלימות עבודתם של ישראל בנוגע למזבח שבלבם פנימה (כידוע^קיט שהלב רומז על המזבח), עד לפנימיות הלב (בחי' איתן^קכ), אשר, ענין זה הוא בהדגשה יתירה בשנת הארבעים, ש„נתן^קכא ה' לכם לב לדעת וגו'"^קכב — הרי בודאי שהקב"ה צריך ליתן ונותן להם האפשרות שתהי' עבודת הקרבנות ע"ג המזבח שבביהמ"ק כפשוטו ממש.

ויש להוסיף בזה ע"פ המבואר בפי' האוה"ח הקדוש ש"בדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו כו'":

בפירוש פרטי עניני הפרשה ושייכותם לגלות האחרון, מפרש גם הפסוק „כל הלילה עד הבוקר" — ש"ביאר עד מתי יהיו ישראל (בגלות) . . כל הלילה שהוא זמן הגלות שנמשל ללילה . . עד הבוקר שהוא זמן שיריק עלינו כבודו ואתא בוקר", ומפרש שזמן הבוקר הוא „אחר עבור ת"ק לאלף הששי . . כי יומו של הקב"ה אלף שנה . . ת"ק ראשונים מדת לילה ות"ק שניים מדת יום".

ואם בנוגע לשנת ה'ת"ק כותב האוה"ח שזהו הזמן דבוקר הגאולה — הרי עאכו"כ בנוגע לשנת ה'תש"נ, שזמן זה הוא (לא רק בוקר, אלא) כבר חצות היום (דאלף הששי)^קכג, וכיון שכן, בודאי שצריכה לבוא הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, בתכלית הזירוז, „לא עיכבן כהרף עין"^סח.

ומפ' צו באים לפ' שמיני (שמתחילים לקרוא במנחת שבת) — „ויהי ביום השמיני", „שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום"^קכד, ועד לסיום וגמר הקמת המשכן בתכלית השלימות — השראת השכינה, כמ"ש^קכה „ויצאו ויברכו את העם", „אמרו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו^קכו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"^קכז, ותיכף ומיד „וירא כבוד ה' אל כל העם"^קכה, „ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח גו' וירא כל העם וירונו גו'"^קכח, אשר, כל ענינים אלו יהיו בתכלית השלימות בגאולה האמיתית והשלימה, הקשורה עם מספר שמונה^קכט („שמיני"^קל), ותיכף ומיד ממש, ביום הש"ק י"ב ניסן ה'תש"נ,403עוד לפני שיקראו בתורה „ויהי^קלא ביום השמיני".

יא. והמעשה הוא העיקר^קלב:

ע"פ האמור לעיל שנמצאים אנו בסמיכות ממש לזמן הגאולה האמיתית והשלימה — יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהצפי' לגאולה, ובאופן שהצפי' לגאולה פועלת שינוי בהוה, שבסוף זמן הגלות עומדים כבר מוכנים וראויים להגאולה האמיתית והשלימה.

וכן יש להוסיף ב"מעשינו ועבודתינו" בהענינים שיש להם סגולה מיוחדת לזרז ולהביא את הגאולה:

א) הוספה בלימוד פנימיות התורה והפצת המעיינות חוצה — שעי"ז קא אתי מר דא מלכא משיחא^קלג.

ובהדגשה יתירה בענין שהזמן גרמא — בעמדנו בערב י"ג ניסן, יום ההילולא של הצמח־צדק, כידוע^קלד שבתורתו מודגש ביותר החיבור וההתכללות דנגלה דתורה עם פנימות התורה, אשר, עי"ז באה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שנקרא בב' השמות „צמח" ו"צדק"^קלה.

ובודאי ינצלו יום סגולה זה (והימים הסמוכים אליו) להוסיף בלימוד תורתו של הצמח־צדק (הן בנגלה דתורה והן בנסתר דתורה, קבלה וחסידות), ומה טוב — ג' פעמים במשך המעת־לעת, וכל המרבה הרי זה משובח.

ב) להוסיף בצדקה ש"מקרבת את הגאולה"^קלו, ועד ש"אין ישראל נגאלין אלא בצדקה"^קלז.

ובהדגשה יתירה בענין שהזמן גרמא — לנצל את הזמן שנותר עד לכניסת החג כדי להשלים ולהוסיף בנתינת מעות חטים (וצרכי החג^קלח) לכל הזקוקים^קלט, כך, שלא ישאר יהודי א' במעמד ומצב ד"דכפין" ו"דצריך"^קמ.

ועוד והוא העיקר — שבבוא ליל הסדר נהי' „כולנו מסובין", שכל ארבעת הבנים, הכוללים כל הסוגים דבנ"י, מסובין על שולחנו של אביהם שבשמים, בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש ובבית המקדש, „ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים . . ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו"^קמא, אמן ואמן.