משיחות ש"פ אמור, ערב ל"ג בעומר ה'תש"נ

א. בהתחלת פרשתנו מפרש רש"י „אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים".

ומקור הדברים — במסכת יבמות^א: „לא תאכלום כי שקץ הם^ב, לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים . . כל נפש מכם לא תאכל דם^ג . . להזהיר גדולים על הקטנים . . אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים^ד . . וצריכי, דאי אשמעינן שקצים משום דאיסורן במשהו . . ואי אשמעינן דם משום דאיכא כרת . . ואי אשמעינן הני תרתי משום דאיסורן שוה בכל . . ואי אשמעינן טומאת כהנים שאני משום דריבה בהן מצות יתרות . . צריכא". ומהם למדים הדין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" בכל האיסורים שבתורה^ה.

ב. ויובן בהקדם ביאור הקשר והשייכות דתוכן הפרשה („אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים") עם הזמן שבו קורין פרשה זו בתורה^יא:

בנוגע לקביעות המועדים ופרשיות התורה כתב הטור^יב ש"לעולם קורין צו את אהרן קודם פסח בפשוטה, ובמעוברת מצורע, חוץ מבה"ח מעוברת שקורין אחרי מות קודם הפסח, ולעולם פ' וידבר שהיא תחלת הספר קודם עצרת". ולפי חשבון זה444— פ' אמור היא לעולם בחודש אייר^יג, שיחודו משאר חדשי השנה הוא במצות ספירת העומר, להיותו החודש היחיד שכל הימים שבו קשורים עם מצוה מסויימת ומיוחדת^יד.

וענין זה מודגש גם בכך שמצות ספירת העומר נאמרה בפ' אמור — שבה נאמרה פרשת המועדים, החל מחג הפסח, ובהמשך לזה „והניף את העומר גו'"^טו, „וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'"^טז.

ויש לומר, שגם הענין ד"אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" (המודגש בהשם דכללות הפרשה) קשור עם ספירת העומר:

התוכן דספירת העומר הוא ע"ד ובדוגמת ענין החינוך („להזהיר גדולים על הקטנים") — החינוך דכללות עם ישראל כהכנה למתן תורה, שהרי, ביצי"מ היתה הלידה דכללות עם ישראל^יז, ולאח"ז הוצרך להיות ענין החינוך (בדוגמת החינוך דקטן) לקבלת התורה, כולל ובמיוחד התשוקה והגעגועים לקבלת התורה, עד כדי כך שסופרים את הימים מתי יבוא כבר יום החמישים שבו יקבלו התורה^יח.

ודוגמתו בכל שנה ושנה — שספה"ע הוא חינוך והכנה להחידוש ד"זמן מתן תורתנו" בשנה ההיא באופן ד"מעלין^יט בקודש"^כ, עד לתכלית השלימות בהחידוש דמתן תורה כפי שיתגלה לעתיד לבוא — „תורה חדשה מאתי תצא"^כא.

ג. וי"ל ביאור הענין:

ה"חינוך" שבספירת העומר הוא לא רק בנוגע להתחלת העבודה בלבד (בדוגמת החינוך דקטן כפשוטו, כפי שהי' המעמד ומצב דבנ"י בצאתם ממצרים בפעם הראשונה), אלא שייך וכולל כל הדרגות שבעבודת האדם, בעילוי אחר עילוי (שבכל דרגא ה"ה בבחינת „קטן" שזקוק ל"חינוך" לגבי דרגא נעלית יותר), כמודגש בכך שהעבודה דספה"ע היא „ממחרת השבת", לאחרי ובהמשך להדילוג וקפיצה דחג הפסח („על שם הדילוג והפסיחה"^כב), ומוסיף והולך וג"כ בדילוג וקפיצה^כג445מיום ליום, „שני ימים", „שלשה ימים" (לא המספר הסידורי, אלא המספר הכולל), עד לתכלית השלימות^כד.

ויש לומר, שבפסוק „וספרתם לכם גו' שבע שבתות תמימות תהיינה" מרומזת שלימות העבודה דכל בנ"י^כה — כידוע^כו שנשמות ישראל נחלקים לשבעה סוגים, שבעת הקנים ד"מנורת זהב כולה"^כז, כנגד שבעת המדות^כח שבלב כאו"א, וע"י העבודה דספה"ע — ה"שבע שבתות תמימות תהיינה", שכל שבעת הסוגים דנש"י נעשים „תמימות", ובאופן ד"וספרתם", „לשון בהירות, כמו אבן ספיר"^כט, וכמ"ש*30) „יאירו שבעת הנרות"^לא.

[ויש להוסיף, שהשלימות דבנ"י (ע"י העבודה דספה"ע) מרומזת גם בשמו של חודש אייר (החודש הקשור — כל יום שבו — עם ספה"ע) — כידוע ש"אייר" ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל^לב, היינו, שענינם של האבות והאמהות ניכר בגלוי אצל כל ישראל מצד עבודתם. ו"אייר" ג"כ ר"ת „אני^לג הוי' רופאך"^לד, רפואתו של הקב"ה שהיא באופן ש"כל המחלה גו' לא אשים עליך"^לג (מלכתחילה), היינו, שכל בנ"י הם במעמד ומצב של שלימות הבריאות, בגשמיות וברוחניות גם יחד].

וענין זה מרומז גם ב"אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" — שכל בנ"י, „הקטנים עם הגדולים"^לה, נמצאים במעמד ומצב של „להזהיר" מלשון זוהר ואור^לו, ע"ד מ"ש^לז „והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (לא זוהר ואור סתם, אלא „זהר הרקיע"), ואז רואים בגלוי שבחם של ישראל, כמרומז ב"אמור ואמרת" שהוא גם לשון חשיבות ושבח, כדרשת חז"ל^לח על הפסוק^לט „את ה' האמרת גו' וה' האמירך גו'", „אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם".

ד. ובכל זה נוסף עוד יותר בקביעות שנה זו — שיום הש"ק פ' אמור הוא ערב ל"ג בעומר:

„בל"ג בעומר כבר כל מדה כלולה מז' מלבד ספי' ההוד שהיא בשבוע החמישית היא כלולה רק מן החמשה שנחשבים עיקר . . ואז תשלום וסוף לעיקר המדות, כי מבחי' הוד שבהוד ואילך לא נחשב446מבחי' עיקר המדות, כי בחי' יסוד ומל' . . נבדלים מבחי' עצמות המדות כו'"^מ, היינו, שבל"ג בעומר נשלמת עיקר העבודה דספה"ע, „שבע שבתות תמימות תהיינה".

וכמודגש גם בנוגע להכנה למתן תורה — של"ג בעומר הוא יום ההילולא דרשב"י, שעל ידו נעשה הגילוי דפנימיות התורה, ועד לביטול המחיצה שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה („מחצתי^מא ואני ארפא"^מב), שזוהי השלימות דמ"ת שגם הענינים דפנימיות התורה נמשכים בגילוי, כמבואר במדרשי חז"ל^מג שבזמן מ"ת ראו כל בנ"י בגלוי מעשה מרכבה, ובלשון הכתוב^מד „ויראו את אלקי ישראל גו' כעצם השמים לטוהר", שזהו"ע „זהר הרקיע", כפי שנמשך ומתגלה בפנימיות התורה המבארת הענינים דמעשה מרכבה, עד להבנה והשגה באופן ד"יתפרנסון"^מה, כמרומז בהמשך הכתוב^מו „ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", שראיית מעשה מרכבה חודרת בפנימיות עד שנעשית דם ובשר כבשרו (בדוגמת אכילה ושתי').

ויש להוסיף, שהשלימות דבנ"י („שבע שבתות תמימות תהיינה") מודגשת גם בתוכנה של הספירה הפרטית דל"ג בעומר, „הוד שבהוד"^מז — שרואים בגלוי שכל בנ"י (שבעת המדות) הם במעמד ומצב דתכלית היופי, כהפירוש ד"הוד שבהוד" (גם) מלשון הוד והדר^מח, שזהו תוכן הענין ד"אמור ואמרת (לשון חשיבות ושבח) להזהיר (לשון זהר ואור) גדולים על הקטנים".

וכל ענינים אלו מתחילים בערב ל"ג בעומר — ביום ל"ב בעומר, שסימנו „לב", שרומז על שלימות התורה, מב' ד"בראשית" עד ל' ד"לעיני כל ישראל", וקביעותו ביום י"ז בחודש, הגימטריא ד"טוב"^מט.

ה. עפ"ז יש לבאר הטעם ש"להזהיר גדולים על הקטנים" לא נאמר תיכף ובסמיכות למתן תורה, אלא בפ' אמור^ט:

מדיוק הלשון „להזהיר . . הקטנים", ולא „לחנך", „להורות" וכיו"ב, משמע, שבענין זה נכלל לא רק החינוך^נ המוכרח, אלא גם לפנים משורת הדין, ועד לתכלית השלימות, שפועלים על הקטנים שיהיו במעמד ומצב של („להזהיר", מלשון) זוהר ואור.

וכמודגש גם בתוכנו של הזמן שבו קורין פרשה זו בתורה — שקשור לא עם החינוך שבהתחלת העבודה, אלא גם (ובעיקר) עם שלימות העבודה, כנ"ל.

447ולכן לא נאמר זה תיכף ובסמיכות למתן תורה — דכיון שאין זה (רק) החינוך המוכרח [ואדרבה: החינוך המוכרח הוא דבר הפשוט עד שאין צורך בציווי מן התורה^נא, ומפורש בתורה בסגנון של סיפור דברים (בהנהגתו של אברהם אבינו): „כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"^נב], אלא כולל תכלית השלימות בההשתדלות עם הקטנים, הרי אין הכרח שהתורה תקדים ענין זה ככל האפשרי, ואדרבה, דוקא לאחרי שלימות העבודה בכל הפרשיות שלפנ"ז, עד קרוב לסיום ספר ויקרא^נג, באים להעילוי ד"להזהיר גדולים על הקטנים", שמורה על שלימות העבודה באופן של זוהר ואור.

ועפ"ז יומתק גם שענין זה נאמר בהציווי לכהנים, „אמור אל הכהנים" — שענינם לעשות „מכם", מכל בנ"י — אדם מקריב מכם קרבן לה' — שבזה מרומז ששלימות זו היא מצד דרגא הכי נעלית בעבודת ה', דרגת הכהונה.

ו. ובעומק יותר:

ובהקדם הדיוק בלשון רש"י^נד „אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" — דלכאורה, כיון שלשון הכתוב הוא „אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם", הי' רש"י צריך לכתוב „אמור גו' ואמרת", ולא לצרף ולחבר „אמור ואמרת" ללא הפסק ביניהם?

ויש לומר, שבזה מרומז ש"אמור ואמרת" הם ענין אחד ממש, היינו, שעבודתם של הגדולים עם הקטנים (שנלמדת מההוספה ד"ואמרת" על „אמור") אינה ענין בפ"ע מעבודתם של הגדולים עצמם בעצמם, שנוסף על עבודתם בעצמם צריכים לעסוק גם בחינוך והשפעה על הקטנים, אלא הם ענין אחד ממש, שהפעולה על ובהקטנים היא חלק מעבודתם של הגדולים.

ובסגנון אחר קצת (בהמשך להאמור לעיל) — שעיקר ההדגשה ב"אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" היא (לא כ"כ על החיוב דהתעסקות עם הקטנים כשלעצמו, אלא) על שלימות העבודה^נה שמתבטאת בהאחדות דגדולים וקטנים, ובזה גופא — לא רק השלימות דכלל ישראל (מצד הציווי „ואהבת לרעך כמוך"^נו), אלא גם השלימות דכאו"א מהגדולים בתור פרט, שהשלימות בעבודתו הפרטית ניכרת בהשפעתו על הזולת^נז, היינו, שמציאותו חדורה ביהדות וקדושה עד כדי כך שאור היהדות והקדושה „מתפשט"448ו"יוצא" מ"עולם" המשפיע ל"עולם" המקבל.

ויתירה מזה: ע"י ההשפעה על הקטנים ניתוסף עילוי גדול אצל הגדולים — „להזהיר גדולים על (ידי) הקטנים", שנמשך להם תוספת זוהר ואור — כי, פעולת החיבור וההתאחדות דגדולים וקטנים קשורה עם גילוי אור שלמעלה משניהם (הוי' אחד^נח), למעלה מההתחלקות והציור ד"גדולים" ו"קטנים"^נט.

ועד"ז בנוגע לכללות פעולתם והשפעתם של בנ"י בעולם — די"ל שגם זה בכלל „להזהיר גדולים על הקטנים", שמציאות העולם היא קטנות („קטנים") לגבי (הגדלות ד)בנ"י („גדולים"), ותפקידו של יהודי לברר ולזכך את העולם עד שיאיר („להזהיר" מלשון זוהר ואור) באור הקדושה — שזה הוא חלק מעבודתם של ישראל, כיון ששלימות העבודה עם עצמו ניכרת בהיותו חדור בקדושה עד כדי כך שמתפשטת בעולם, ויתירה מזה, שעי"ז מאיר אצלו ובו גילוי אור נעלה יותר, כיון שע"י עבודתו לעשות לו ית' דירה בתחתונים, נעשה המשכת וגילוי מהותו ועצמותו ית'.

ז. ואולי יש לומר שענין זה מרומז גם בהראשי־תיבות ד"אמר ואמרת":

ידוע^ס ש"אמר" ר"ת אש מים רוח, שהם ג' היסודות העיקריים דכללות הבריאה, כדאיתא בספר יצירה בתחלתו „בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק כו' וברא את עולמו", ומפרש של"ב הנתיבות הם „עשר ספירות בלי מה, ועשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות (אותיות אמ"ש), ושבע כפולות (אותיות בג"ד כפר"ת, שמקבלים דגוש ורפוא) ושתים עשרה פשוטות (שאר האותיות שאינם מקבלים דגוש ורפוא)", וממשיך לבאר^סא ש"שלש אמות אמ"ש בעולם אויר מים אש", שהם ג' היסודות העיקריים דכללות הבריאה^סב.

והביאור בזה — כדאיתא בפרדס^סג: „יש לשאול אחר שאמ"ש ר"ל אויר מים אש, למה לא נזכר בכל ספר יצירה יסוד העפר שהוא יסוד ד' אל הבריאה^סד . . והדבר הזה יובן במה שפי' חכמי המחקר שיסוד העפר עם היותו יסוד רביעי הוא כלל שלשה יסודות הראשונים שהם מים אש ואויר, ומהם נתהווה יסוד הד', ואמרו מופת לזה שאם ירתיח אדם כלי של מים על האש באופן שלא ישקטו ולא ינוחו רתיחותיו לעולם, ואם יחסרו המים יוסיף עליהם עוד עד יעבור עליהם זמן מה, יתהוה בתוך המים עפרורית כדמות אבן . . ולהיות שהווייתו כדמות הרכבה כדפרישית, לכן לא נזכר בס"י אלא היסודות העיקריים שהם אויר מים אש. וכן בענין האצילות כולו נכלל בג' חלקים הללו שהם אויר קו הרחמים, מים קו החסד, אש קו הדין, ופעולת המלכות (יסוד הד') היא פעולה מורכבת משלשתן, וזה בענין הפעולות לא בענין האצילות".

449ועפ"ז י"ל, שהאות תי"ו שניתוסף ב„אמרת" לגבי „אמר" רומזת ליסוד הרביעי (יסוד העפר), כידוע^סה שאות תי"ו, האות האחרונה דכ"ב אותיות, רומזת לספירת המלכות, הספירה האחרונה דעשר ספירות, שהיא כנגד יסוד העפר.

וזהו גם מהפירושים ב"אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" — כי, תוכן ההוספה ד"אמרת" לגבי „אמר", לא רק ג' היסודות (אמ"ר) אלא גם יסוד הרביעי (ת'), קשור עם ההשפעה אל המקבל („להזהיר גדולים על הקטנים"), כידוע^סו שבהמשפיע כשלעצמו ישנם רק ג' בחינות (חכמה בינה וז"א, ובהמדות עצמם — חסד גבורה ותפארת), ובחינה הרביעית (מלכות) היא כשניתוסף גם ההשפעה אל המקבל^סז.

ובזה מודגש עוד יותר ש"אמר ואמרת" הם ענין אחד, שההשפעה לבחי' המקבל אינה ענין בפ"ע, אלא חלק מעבודתו (כנ"ל ס"ו) — כשם שיסוד הרביעי (בחי' המקבל) אינו יסוד בפ"ע, אלא מורכב מג' היסודות (בחי' המשפיע), כלומר, עבודתו (ג') שבאה לידי ביטוי בהמשכה למטה (ד'), וביחד עם זה, דוקא ע"י ההמשכה למטה (אף שלא נתחדש ענין בפ"ע) ניתוסף עילוי גדול יותר, כנ"ל.

ח. ויש לקשר גם זה עם הקביעות דשנה זו ששבת פ' אמור חל בערב ל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י^סח:

בנוגע להדגשת אחדותם של ישראל ע"י פעולת הגדולים על הקטנים — כידוע שא' מעניניו של רשב"י בל"ג בעומר הוא באמירת תורה^סט על הפסוק^ע „הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (כמסופר בזהר^עא, ומבואר בארוכה בדרושי חסידות^עב בענינו של רשב"י), שזהו"ע אחדותם של ישראל^עג, אשר, עיקר הדגשת האחדות היא בחיבור ב' הקצוות דגדולים וקטנים („להזהיר גדולים על הקטנים")^עד, ע"י המשכת וגילוי בחי' שלמעלה משניהם^עה.

ויש לומר, שזהו א' הטעמים שמצינו450במנהגי ישראל בל"ג בעומר הדגשה מיוחדת בנוגע לפעולות עם ילדי ישראל הקטנים^עו, שבזה מודגשת ביותר אחדותם של ישראל („הקטנים עם הגדולים"), „שבת אחים גם יחד".

ט. ונוסף לזה, גם אופן העבודה עם הקטנים שהו"ע אחד עם עבודת הגדולים עצמם, „אמור ואמרת" — מודגש במאמרו של רבי שמעון (סתם ר"ש הוא רשב"י^עז) בפרק רביעי דאבות שלומדים בשבת זה.

ובהקדמה — שלימוד פרק רביעי דאבות בשבת הרביעי^* מהשבתות שבין פסח לעצרת, מדגיש ענין ההשפעה אל המקבל (בחי' הרביעית). וכמודגש גם בהתחלת הפרק — „בן זומא אומר איזהו חכם כו' איזהו גבור כו' איזהו עשיר כו' איזהו מכובד כו'", שמדגיש לא רק ג' המעלות ד"חכם" „גבור" ו"עשיר", מעלות האדם כשלעצמו (בחי' המשפיע), אלא גם המעלה הרביעית, „מכובד", שאינה מעלת האדם כשלעצמו, אלא קשורה עם היחס וההשפעה אל המקבל^עח.

ובהמשך הפרק^עט מובא גם מאמרו של רשב"י — „רבי שמעון אומר שלשה כתרים הן, כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן":

לכאורה אינו מובן: כיון שמלבד ג' הכתרים יש „כתר שם טוב", ולא עוד אלא ש"עולה על גביהן" — הי' לו להזכירו במנין הכתרים, „ארבעה כתרים הן"?

י. ויש להוסיף, שכללות הענין ד„אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" הוא לא רק בנוגע לישראל (הן בנוגע להפעולה עם הקטנים שבישראל, והן בנוגע לכללות הפעולה דישראל בעולם), אלא גם בנוגע להקב"ה וישראל:

451ובהקדמה — שתורתו של רשב"י על הפסוק „הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", היא, לא רק בנוגע לאחדותם של ישראל, אלא שעי"ז ניתוסף גם בהאחדות של הקב"ה עם ישראל (שנקראים „אחים" להקב"ה^פב), כמפורש בתורתו של רשב"י^עא „קב"ה מהו אומר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, גם לאכללא עמהון שכינתא".

ומזה מובן שגם הענין ד"אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" (שקשור עם האחדות דגדולים וקטנים) שייך להקב"ה וישראל^פג — שהקב"ה מתעסק כביכול ומשתדל בטובתן של ישראל (שביחס אליו נקראים „קטנים", כמ"ש^פד „כי נער ישראל ואוהבהו") בכל המצטרך להם, ועד שכל הענינים דבנ"י יהיו באופן של זוהר ואור, ועי"ז ניתוסף כביכול אצל הקב"ה („להזהיר גדולים"), כמרומז ב"אמור ואמרת", כדרז"ל „את ה' האמרת גו' וה' האמירך", שניתוסף (לא רק בשבחן של ישראל, „אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם", אלא) גם בשבחו של הקב"ה, „אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם" (כנ"ל ס"ג).

זאת ועוד — שההתעסקות של הקב"ה עם בנ"י אינה ענין בפ"ע, אלא ענין אחד („אמור ואמרת") עם כביכול מציאותו ית', כמודגש בדברי רשב"י^פה „בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן . . ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן כו'":

מדיוק הלשון „ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן" (ולא „ולכן כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן", וכיו"ב), משמע, שאין (עיקר) כוונתו של רשב"י לומר שהטעם ש"בכל מקום שגלו שכינה עמהן" הוא בשביל התועלת שבדבר בנוגע לענין הגאולה (שע"י ש"בכל צרתם לו צר"^פו ימהר ויזדרז יותר לגאול אותם כדי שאף הוא יגאל עמהם)^פז, אלא תוכן מאמרו של רשב"י הוא בנוגע לחביבותן של ישראל המודגשת בעצם העובדה שתמיד (באיזה מעמד ומצב שיהי', גלות או גאולה) נמצא הקב"ה עמהם — לא לאיזו מטרה ותכלית, אלא מפני שהקב"ה וישראל הם מציאות אחת (ישראל וקב"ה כולא חד^פח), שלכן, כשישראל נמצאים במקום ומצב מסויים, אזי בדרך ממילא (ללא צורך בפעולה) „שכינה עמהן".

ולהעיר גם משינויי הגירסאות בין הגמרא^פט לעין יעקב: (א) בגמרא^צ — נתפרש רק בנוגע לגלות מצרים וגלות בבל, „גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר כו' גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר כו'", ואילו452בעין יעקב מוסיף ומפרט בנוגע לכל הגלויות — „גלו למצרים שכינה עמהם . . גלו לעילם שכינה עמהם . . גלו לבבל^צא שכינה עמהם . . גלו לאדום שכינה עמהם". (ב) בשמו של בעל המאמר: בגמרא — „ר"ש בן יוחי" (חסר אל"ף), ובעין יעקב — „רבי שמעון בן יוחאי".

ויש לבאר הרמז בדבר — שכיון שבלימוד עין יעקב מודגשת עוד יותר אחדותם של ישראל, שגם ה"קטנים" (קטנים בידיעת התורה) ש(לעת־עתה) לא הגיעו למעמד ומצב שיכולים ללמוד הסוגיות בגמרא, מתאחדים עם ה"גדולים", עי"ז שלומדים האגדות^צב שנלקטו מסוגיות הש"ס ב"עין יעקב", לכן, בעין יעקב מודגשת יותר גם האחדות דהקב"ה עם ישראל (גדול וקטנים) — בשתים: (א) בהפירוט ש"שכינה עמהן" בכל הגלויות, לא רק בגלות מצרים וגלות בבל^צג, אלא גם בגלויות שלאח"ז, עד לגלות אדום, גלות האחרון, גלות הכי ירוד, קשה וארוך כו', ואעפ"כ, „גלו לאדום שכינה עמהן"^צד, (ב) בהדגשת האות אל"ף בשם (אביו של) ר"ש (רבי שמעון בן יוחאי), שרומז על הגילוי דאלופו של עולם בגלות, שעי"ז מהפכים „גולה" ל"גאולה"^צה.

יא. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

453מיום הש"ק פ' אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, ערב ל"ג בעומר, יש הוראה ונתינת־כח להוסיף ביתר שאת וביתר עוז באחדותם של ישראל („שבת אחים גם יחד") ע"י הפעולות ד"להזהיר גדולים על הקטנים", מתחיל מחינוך בני ובנות ישראל הקטנים בשנים, וכן הקטנים בידיעות, ע"י ההוספה בהפצת התורה והיהדות, ובמיוחד הפצת המעיינות (דפנימיות התורה, תורתו של רשב"י, וכפי שנתבארה בתורת החסידות) חוצה, בכל העולם כולו, כולל גם הפעולה על אומות העולם בנוגע למצוות דידהו, שהעולם כולו יאיר ויזהיר באור הקדושה^צו.

ובודאי ינצלו ה"יום סגולה" דל"ג בעומר, יום שמחתו של רשב"י^צז, להוסיף בכל פעולות הנ"ל, כולל ובמיוחד ע"י עריכת תהלוכות של ילדי ישראל — „אחים גם יחד", יחד כל ילדי ישראל — בכל קצוי תבל, „ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"^צח, ובאופן של פעולה נמשכת על הימים שלאח"ז, ומוסיף והולך, „ילכו מחיל אל חיל"^צט, כמודגש גם בקיומן של „תהלוכות" שכאו"א מישראל צ"ל מהלך תמיד בתנועה של הליכה.

ויה"ר שבערב ל"ג בעומר יתגלה בפועל ממש ש"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק"^ק, דוחק הגלות, כאמרו „יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין"^קא (להיותו בדרגת „בני עלי'"^קא, ועד להדרגא ד"אם^קב חד הוא אנא הוא"^קג), ובמילא, רואים בפועל ובגלוי „שהן נגאלין שכינה עמהן", ובמילא, תהי' הספירה דיום הל"ג בעומר — לאחרי ביאת משיח צדקנו, וי"ל דאז תהי' מן התורה^קד, ועאכו"כ הקרבת שתי הלחם וכל שאר הקרבנות („האמורים^קה כאן . . (ו)האמורים בחומש הפקודים", בפ' פינחס זה אליהו^קו) דחג השבועות בביהמ"ק השלישי, ביחד עם שלימות ההתאחדות והיחוד דהקב"ה וכנס"י^קז — ד"לימות המשיח יהיו נישואין"^קח, „ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו"^קט.

454ובלשון הכתוב — בשיעור בעומר, ח"י אייר, במזמור במיוחד לשנה זו [שסימנה נסים"^קי, ובפרט לאחרי שעבר השנה (רובה ככולה), ומת להתכונן לשנה הבאה, שסימנה

אראנו נפלאות", נפלאות כאשר] — „מצא־

תי^קיא דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"^קיב,

ועד לסיום וחותם המזמור „ברוך ה' ברו רוב חדשילעולם אמן ואמן".

תחילים כבר