משיחות ש"פ תבוא, ח"י אלול ה'תש"נ

א. ענינו המיוחד של ח"י אלול בשייכות לעבודה דחודש אלול^א — מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בשני פתגמים כלליים:

א) ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול (ומוסיף לבאר בפרטיות יותר:) ח"^* י אלול נותן חיות בעבודה דאני לדודי ודודי לי^ב.

ב) ח"י אלול הוא התחלת י"ב ימים האחרונים דחודש אלול, שהם כנגד י"ב חדשי השנה, יום לחודש יום לחודש, שבהם צ"ל החשבון־נפש על כל י"ב חדשי השנה: ביום ח"י אלול — החשבון־נפש על חודש תשרי העבר, ועד"ז בכל י"ב הימים עד ראש השנה^ג.

ומזה מובן שבח"י אלול ניתוסף (לא רק בעניני העבודה הפרטיים שבחודש אלול, אלא גם) בכללות העבודה דחודש אלול — חיות באלול, ועד שבו מתחיל החשבוןצדק על כל י"ב חדשי השנה (שזהו כללות ענינו של חודש אלול, חודש החשבון והתשובה) — „אלול" שב"אלול".

ב. ובענין זה — דרוש ביאור והסבר:

כיון שהעבודה דחודש אלול מתחילה בר"ח אלול ונמשכת בכל ימי חודש אלול, הרי, גם לפני ח"י אלול ישנה כבר העבודה דחודש אלול במשך כו"כ ימים, שני שבועות, ועד לט"ו אלול, שבו „קיימא סיהרא (דחודש אלול) באשלמותא"^ד, שמורה על השלימות דבנ"י (ש"מונין ללבנה"^ה לפי ש"דומין^ו ללבנה"^ז) בעבודה דחודש אלול. וכיון שכן, דרוש ביאור והסבר בתוכנה וענינה של ההוספה דח"י אלול בכללות העבודה דחודש אלול.

בהשקפה ראשונה, ההוספה דח"י אלול היא בענין החיות (כנ"ל), היינו, שהעבודה דחודש אלול נעשית מתוך חיות (כמשמעות פשטות הלשון דפתגם הנ"ל).

אבל, נוסף לכך שכיון ש"כל ישראל בחזקת כשרות"^ח, בודאי שגם העבודה לפני ח"י אלול (ובכל השנה) היא (לא „מצות אנשים מלומדה"^ט, אלא) מתוך חיות, וכמודגש גם בענין השמחה (הקשורה ובאה מצד החיות) שהיא ענין עיקרי בעבודת ה'^י, הרי, מהפתגם שבח"י אלול672מתחיל החשבון־צדק די"ב חדשי השנה, משמע, שבח"י אלול מתחילה עבודה חדשה (לא רק תוספת חיות בעבודה שלפנ"ז), כלומר, אף שכללות העבודה דחודש אלול (גם לפני ח"י אלול) היא בעשיית חשבון־צדק על כל השנה, הרי זה כמו התחלת העבודה דחודש אלול, „אלול שבאלול".

ויש לומר, שהחידוש דח"י אלול בהחשבון־צדק על י"ב חדשי השנה (כללות העבודה דחודש אלול) קשור עם החיות שממשיך ח"י אלול בעבודה דחודש אלול, היינו, לא סתם תוספת חיות בעבודה שלפנ"ז, אלא המשכת חיות שעל ידו נעשית עבודה חדשה, כדלקמן.

ג. ויובן בהקדים הביאור בענינו של חודש אלול:

חודש אלול — חודש החשבון והתשובה על השנה החולפת, וגם חודש ההכנה לשנה הבאה — הוא זמן (חודש) כללי, שכולל כל השנה כולה [וע"פ הידוע^יא ש„שנה" היא מלשון „משנה", שבכל שנה חוזרים ונשנים כל שינויי^יב הזמן האפשריים, נכלל ב"שנה" כללות הזמן (ובמילא, גם כללות המקום, שהרי זמן ומקום קשורים זב"ז^יג)], ולכן נעשה בו התיקון והשלימות על כל השנה החולפת (וגם על השנים שלפנ"ז^יד), וההכנה לכל השנה הבאה (וגם להשנים שלאח"ז).

ובהתאם לכך, גם העבודה דחודש אלול היא עבודה כללית — כמודגש בשמו של החודש, „אלול", ר"ת „אני^טו לדודי ודודי לי"^טז, שבזה מודגשת כללות העבודה דבנ"י^יז בכל הזמנים ובכל המקומות — ההתקשרות והחיבור דבנ"י עם הקב"ה (מתוך אהבה^יח, „לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"^יט).

ובפרטיות יותר — מרומזים ב"אלול" חמשה ר"ת הכוללים כל עניני העבודה: ג' הקוין תורה עבודה (תפלה) וגמ"ח^כ — בר"ת ד"אנה^כא לידו ושמתי לך"^כב (תורה), „אני לדודי ודודי לי" (תפלה), „איש^כג לרעהו ומתנות לאביונים"^כד (גמ"ח), תשובה (הפועלת שלימות בכל עניני העבודה) בר"ת ד"(ומל^כה ה' אלקיך) את לבבך ואת לבב (זרעך)"^כו, וגאולה (תכלית השלימות דכללות העבודה) — בר"ת ד"אשירה^כז לה' ויאמרו לאמר"^כח.

ויש לומר, שחמשה הר"ת ד"אלול" ה־673כוללים כל עניני העבודה הם כנגד חמשה הדרגות שבנשמה^כט: נפש רוח נשמה (כנגד תורה עבודה וגמ"ח), חי' (כנגד תשובה), ויחידה (כנגד גאולה)^ל.

ובכל זה מודגש ש"אלול" הו"ע כללי: בנוגע להזמן — זמן כללי שכולל כל הזמנים (והמקומות), בנוגע לעבודה — כללות העבודה דבנ"י, ובנוגע להאדם העובד — כללות הכחות והדרגות שלו.

ד. וביאור הענין:

התורה כללות ופרטות נאמרה^לא, החל מ"כלל גדול"^לב, ועד לפרט שבפרט. וכיון שהכלל והפרט קשורים זב"ז, ועד ש"אין בכלל אלא מה שבפרט"^לג, מובן, שבכל פרט ופרט שבפרט משתקף הכלל. ועד"ז בעבודת האדם — שבכל עבודה פרטית משתקפת כללות העבודה.

ומזה נמשך גם בעולם (שנברא בשביל התורה ובשביל ישראל^לד, ויתירה מזה, „אסתכל באורייתא וברא עלמא"^לה, ו"את העולם נתן בלבם"^לו) — שבכל פרט משתקף הכלל^לז, ולדוגמא — בזמן ומקום (גדרי העולם) — שבכל חלק פרטי דזמן ומקום משתקף כללות הזמן והמקום, היינו, שכל נקודה בזמן ובמקום קשורה עם הנקודה הכללית שכוללת כל מציאות הזמן והמקום.

[ויומתק יותר ע"פ תורת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן^לח שבכל רגע מתחדשת הבריאה כולה מאין ואפס המוחלט ליש^לט — שעפ"ז י"ל, שבכל רגע פרטי (נקודה אחת בזמן) כלולה הבריאה כולה (כולל גם בריאת הזמן), ע"ד ובדוגמת התהוות הבריאה מאין ליש בפעם הראשונה, ביום הראשון (וברגע הראשון) דששת ימי בראשית, שבו נבראו „כל תולדות שמים וארץ"*40) מאין ליש, באופן של נקודה אחת^מא674הכוללת כל הבריאה כולה^מב].

ועפ"ז יש לבאר גם בנוגע לעבודת התשובה שהיא „בשעתא^מג חדא וברגע חדא"^מד — דלכאורה, איך אפשר שברגע אחד יתקן וישלים החסרון בעבודה במשך זמן ובמיוחד בזמן ארוך (שנה שלימה, כמה שנים, מהתחלת ימי חייו, ועד — בגלגול שלפנ"ז)?! והביאור בזה — ע"פ האמור — שברגע פרטי משתקף כללות הזמן, ולכן, אפשר ויכולים לתקן ולהשלים בו גם משך זמן ארוך, ועד — לכללות הזמן.

וענין זה הוא בהדגשה יתירה בחודש אלול (חודש התשובה והחשבון) — שבכל רגע פרטי שבו מודגש שהוא זמן כללי השייך ופועל על ובכל השנה כולה, ומודגשת בו כללות העבודה, ובכל הכחות והדרגות, כנ"ל.

ה. ונוסף על מעלת חודש אלול שהו"ע כללי, ניתוסף חידוש מיוחד בח"י אלול — ענין החיות:

ובהקדים המשל מ"חיות" כפשוטה (חיות הגוף) — שהחיות היא (לא הוספת פרטים בהגוף, וגם לא ה"כלל" דהפרטים, דכל הפרטים שבהגוף כולם יחדיו, אלא) באין־ערוך לגמרי למציאות הגוף, וביחד עם זה, נעשית החיות דהגוף עצמו, העצם והפנימיות דהגוף^מה, היינו, שהחיות אינה דבר בפ"ע מהגוף (שבו מלובשת החיות), אלא חודרת בהגוף באופן שהגוף עצמו חי, כל נקודה ופרט שבגוף היא נקודה ופרט (דגוף חי).

ו. ומזה מובן גם בנוגע להחיות באלול — ח"י אלול:

נוסף לכך שאלול הוא הכלל דעבודת675בנ"י, ניתוסף בח"י אלול הדגשת החיות (הפנימיות והעצם) דכללות העבודה — ההתקשרות דישראל עם הקב"ה, שהיא גם החיות (המהות) דישראל (האדם העובד), „ישראל וקב"ה כולא חד"^מו.

ובהתאם לכך נעשה גם החשבון־צדק — בי"ב הימים מח"י אלול עד ר"ה כנגד י"ב חדשי השנה — באופן של עבודה חדשה:

החשבון־צדק שבהתחלת חודש אלול (לפני ח"י אלול) הוא (בעיקר) הסךהכל (כלל) דכל פרטי העבודה דכל השנה כולה, להתבונן כיצד היתה עבודתו בג' הקוין תורה עבודה וגמ"ח, כיצד היתה הנהגתו במחשבה דיבור ומעשה וכו' — הכלל דהעבודה.

ואילו החשבון־צדק שמתחיל בח"י אלול הוא (בעיקר) בנוגע לעצם ההתקשרות עם הקב"ה (ומדת ואופן התגלותה בעבודה בפועל), היינו, שבעשיית החשבון־צדק לא נרגש (כ"כ) הציור הפרטי דעניני העבודה (תורה או גמ"ח כו'), כי אם (בעיקר) עצם ההתקשרות דישראל עם הקב"ה — החיות דכללות העבודה.

ומצד הדגשת ענין החיות ניתוסף גם בתיקון ושלימות העבודה דכל משך הזמן (שנה שלימה כו') ברגע אחד:

כאשר החשבון־צדק והתשובה הוא בהכלל דכל העבודה — כיון שהכלל רק משתקף בהפרט, ולא באופן שהכלל עצמו חודר בהפרט, הרי פעולת הכלל דחודש אלול בכל פרטי העבודה דכל השנה כולה (שבזמן כללי יתוקנו כל הפרטים) אינה בתכלית השלימות;

אבל כאשר החשבון־צדק והתשובה הוא בענין החיות, עצם ההתקשרות דישראל עם הקב"ה — כיון שהחיות חודרת בכל פרט באופן שמציאות הפרט הו"ע החיות (דבר חי), היינו, שבכל פרט ובכל רגע ישנו עצם ענין החיות, הרי ע"י העבודה (תשובה) ברגע אחד נעשה התיקון דכל משך הזמן בתכלית השלימות, כיון שהחיות (ההתקשרות דישראל עם הקב"ה) היא המהות דהכלל ודהפרטים גם יחד.

ועפ"ז יומתק שח"י אלול עצמו הוא יום החשבון־צדק דחודש תשרי, החל מראש השנה, „ראש" דייקא (ולא תחילה)^מז, ועד"ז כללות חודש תשרי אותיות „רשית"^מח — כי, ראש השנה (וחודש תשרי) הוא כמו ה"ראש" שבאדם שבו משכן והשראת החיות^מט, וממנו מתפשטת החיות לכל אברי הגוף, ודוגמתו בראש השנה (וחודש תשרי) שכולל החיות דכל השנה, ובהתאם לכך נעשה החשבון־צדק דראש השנה וחודש תשרי ביום ח"י אלול, שבו מודגש ביותר ענין החיות, שמצד זה נעשה התיקון דכל השנה כולה בתכלית השלימות.

ז. ויש להוסיף, שהחיות דאלול (ההתקשרות דישראל עם הקב"ה) מודגשת בעיקר בעבודת התפלה — „אני לדודי ודודי לי" — לא (רק) בתור עבודה פרטית, א' מחמשה עניני העבודה שבר"ת דאלול, אלא בתור כללות העבודה דאלול^נ:

„תפלה" — היא מלשון חיבור (כמו676התופל כלי חרס^נא), שענינה הוא החיבור וההתקשרות דישראל עם הקב"ה בתכלית השלימות, באופן נעלה יותר מאשר ע"י גמ"ח ותורה — כמודגש בדרשת חז"ל^נב על הפסוק^נג „בכל קראנו אליו" (ענין התפלה), „אליו ולא למדותיו", היינו, שע"י התפלה נעשה ההתקשרות והחיבור דישראל עם מהותו ועצמותו ית' כפי שהוא למעלה מכל גדר ותואר, דלא כבגמילות־חסדים, שבה מודגש החיבור עם מדת חסדו של הקב"ה („מדותיו")^נד, ועד"ז בתורה, שבה מודגש החיבור והיחוד עם חכמתו של הקב"ה, משא"כ תפלה שהיא „אליו" (ולא למדותיו^נה), החיבור וההתקשרות עם מהותו ועצמותו ית' ממש.

ועפ"ז יש לבאר הדיוק בפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול, ומוסיף לבאר בפרטיות יותר שח"י אלול נותן חיות בעבודה דאני לדודי ודודי לי — שענין החיות קשור בעיקר עם „אני לדודי ודודי לי" (תפלה^נו), ההתקשרות והחיבור עם הקב"ה, והפעולה דח"י אלול היא שבכל עניני העבודה דחודש אלול (כל החמשה ר"ת, הכוללים כל עניני העבודה) יהי' מודגש (לא כ"כ הציור הפרטי דעניני העבודה, אלא) החיות דכללות העבודה, ההתקשרות דישראל עם הקב"ה, „אני^נז לדודי ודודי לי".

ומזה מובן שמח"י אלול ואילך צריכה להיות הוספה מיוחדת בעבודת התפלה. כלומר, נוסף על ההוספה בעבודת התפלה בכל חודש אלול, כדאיתא בספרים^נח שגם תלמידי חכמים שעיקר עסקם בכל השנה בלימוד התורה, צריכים לקחת מזמן לימוד התורה ולהוסיף בתפלה ותחנונים וסליחות, ניתוסף בח"י אלול הדגשה עיקרית (נוסף על הענין דבקשת סליחה כו') על ההתקשרות והחיבור דישראל עם הקב"ה.

677ולא עוד אלא שגם בנוגע להוספה בלימוד התורה שבחודש אלול (כמשנ"ת בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז^נט השייכות המיוחדת דלימוד התורה לחודש אלול) צ"ל הדגשה מיוחדת על ענין התפלה שבתורה — ההתקשרות עם נותן התורה^ס, ובפרט ע"י לימוד פנימיות (סתים) התורה, שעל ידה נעשית ההתקשרות דפנימיות (סתים) דישראל עם הפנימיות (סתים) דהקב"ה^סא.

ח. ובכהנ"ל ניתוסף עילוי מיוחד בקביעות שנה זו — שח"י אלול חל ביום הש"ק:

יום השבת כולל כל ימי השבוע [הן בנוגע להעילוי והשלימות („ויכולו"^סב) דימי השבוע שלו, והן בנוגע להמשכת הברכה לימי השבוע שלאחריו, „מיני' מתברכין כולהו יומין"^סג] — (שהם) כללות הזמן, ויתירה מזה — שיום השבת הוא למעלה מהזמן^סד.

זאת ועוד: ביום הש"ק מודגש יותר ההתקשרות והחיבור דישראל עם הקב"ה כולל ובמיוחד ע"י ההוספה בעבודת התפלה ובלימוד פנימיות התורה^סה.

ומזה מובן שכאשר ח"י אלול חל ביום השבת ניתוסף עוד יותר בהמשכת החיות^סו באלול, שכל עניני העבודה דאלול יהיו חדורים בהענין ד"אני לדודי ודודי לי", שעי"ז ניתוסף עוד יותר בהחשבון־צדק והתשובה על כללות הזמן, שנכלל ביום השבת.

ט. ויש לקשר כהנ"ל עם פרשת השבוע — פרשת תבוא:

בהתחלת פרשת השבוע מדובר אודות מצות ביכורים — „ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'"^סז.

ומבואר במדרשי חז"ל^סח ש"ביכורים" קאי על בנ"י, שנקראים „ראשית" („קדש ישראל לה' ראשית תבואתו"^סט), ע"ש שקדמו לעולם, כמארז"ל^ע שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה (שנקראת תרומה, תורה מ'^עא, וביכורים קודמין לתרומה^עב), כיון שישראל וקוב"ה כולא חד.

ותוכן הענין דהבאת ביכורים (כמבואר בדרושי חסידות^עג) — שהנשמה שירדה למטה תתקשר ותתחבר עם עצם הנשמה למעלה, ועד לאשתאבא בגופא דמלכא^עד, אשר, ענין זה נעשה ע"י עבודת התפלה (כמארז"ל^עה ש"צפה משה ברוח הקודש . .678(ש)הביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום"), שעל ידה נעשה ההתקשרות והחיבור דישראל עם הקב"ה.

ועפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות דח"י אלול לפרשת תבוא^עו — שתוכן ענין החיות דאלול (ההתקשרות דישראל עם הקב"ה) מודגש גם בפרשת השבוע בענין הביכורים^עז, שרומז על מעלתם של ישראל שהם חד עם קוב"ה.

ועוד ענין בזה — שמצד מעלתם של ישראל בהתקשרות וחיבור עם הקב"ה, נשלמת על ידם כוונת הבריאה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים^עח, כמרומז בהתחלת הפרשה — „והי' כי תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבת בה", שהארץ הלזו הגשמית נעשית ארץ ישראל, ע"י עבודתם של ישראל בבירור העולם, שזהו"ע כיבוש וירושת ארץ שבע אומות^עט, עד לכיבוש וירושת ארץ עשר אומות (כולל גם קיני קניזי וקדמוני) לעתיד לבוא, לאחרי ההתחלה בכיבוש וירושת ארץ סיחון ועוד שבעבר הירדן המזרחי, כמ"ש בסיום הפרשה^פ „ונקח את ארצם ונתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי" (כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז^פא).

י. ויש להוסיף, שתוכן ענין החיות דאלול (ההתקשרות וחיבור דישראל עם הקב"ה) מודגש גם בהמשך הפרשיות של־679אח"ז שקורין (ולומדים, כולל בשיעורי חת"ת) בחודש אלול, והמשכו בחודש תשרי (שאז נעשה הגילוי ד"ודודי לי"):

פרשת נצבים־וילך^פב (כבקביעות שנה זו שהן מחוברין): נצבים — „אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך לעברך בברית גו'", שכל בנ"י (שנחלקים לעשרה סוגים^פג) הם במעמד ומצב ד"כולכם", „לאחדים כאחד"^פד, מצד ההתקשרות וחיבור דישראל עם הקב"ה, „נצבים^פה גו' לפני ה' אלקיכם", ובאופן ד"לעברך בברית גו'", „להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים"^פד; וכל זה — באופן ד"וילך", „ילכו^פו מחיל אל חיל (עד) יראה אל אלקים בציון"^פז, דכשם שהקב"ה הוא אין־סוף, כך גם ההתקשרות וחיבור דישראל עם הקב"ה היא בעילוי אחר עילוי עד איןסוף.

פרשת האזינו — „האזינו השמים גו' ותשמע הארץ", „קרוב לשמים ורחוק מן הארץ"^פח — דאף שמצד סדר הבריאה הרי אפילו ישעי' (שראה המרכבה (דעולם הבריאה^פט)) אומר „שמעו שמים והאזיני ארץ"^צ, להיותו „קרוב לארץ ורחוק מן השמים"^פח, מ"מ, מצד ההתקשרות וחיבור דישראל עם הקב"ה, כאו"א מישראל הוא „קרוב לשמים ורחוק מן הארץ".

פרשת ברכה — „וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל" עד „לעיני כל ישראל" — שעניניו של „משה איש האלקים" נמשכים (ברכה מלשון המשכה^צא) לכל בנ"י באופן גלוי, ועד „לעיני כל ישראל".

ופרשת בראשית — „בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" — שמצד ההתקשרות וחיבור דבנ"י עם הקב"ה פועלים המשכת וגילוי אלקות בעולם, שבשמים ובארץ וכל צבאם יהי' ניכר ש"בראשית ברא אלקים"^צב, שזהו"ע דבירור העולם, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

יא. ויש לקשר זה גם עם פרקי אבות שלומדים בשבת זה — פרק שלישי ופרק רביעי:

בפרקים אלה מודגשים המספרים שלשה וארבעה — הן בשמות הפרקים,680פרק שלישי ופרק רביעי, והן בהתוכן דהתחלת וראש הפרקים: בפרק שלישי — „הסתכל בשלשה דברים כו'"^צג, ובפרק רביעי — „איזהו חכם כו' גבור כו' עשיר כו' מכובד" — ארבע מעלות כלליות דהאדם.

ומספרים אלה (שלשה וארבעה) רומזים על כללות בנ"י, וגם על כללות העבודה דבנ"י:

כללות בנ"י — שלשה אבות וארבע^צד אמהות דכל בנ"י. ובצירוף שניהם (שלשה וארבעה) נעשה מספר שבע — שרומז על שבעת הנרות ד"מנורת זהב כולה"^צה, שבעת הסוגים שבנשמות ישראל^צו.

וכללות עבודת בנ"י — עבודת המוחין^צז, ג' מוחין (חכמה בינה דעת), ובפרטיות יותר ד' מוחין, כמודגש בתפילין של ראש^צח שיש בהם שי"ן של ג' ראשין ושי"ן של ד' ראשין, כנגד ג' מוחין וד' מוחין (כי מוח הדעת נחלק לשנים — חסד וגבורה)^צט. ובצירוף שניהם (שלשה וארבעה) נעשה מספר שבע — שרומז על עבודת המדות (ז' מדות)^ק.

וההקדמה לאמירת ולימוד פרקים שלישי ורביעי, היא, משנת^קא „כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר^קב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר":

במשנה זו מודגשת ההתקשרות וחיבור דישראל עם הקב"ה — „נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", שלכן, „כל ישראל", מבלי הבט על מעמדם ומצבם בקיום התומ"צ, „יש להם חלק לעולם הבא"^קג, מצד מעלתם שלמעלה אפילו מהתורה.

ומשנה זו היא ההקדמה לפרקים681שלישי ורביעי^קד — שבזה מרומז שההתקשרות וחיבור דישראל עם הקב"ה (תוכן משנת „כל ישראל כו'") נמשך וחודר בכללות העבודה דבנ"י (שמרומזים בפרקים שלישי ורביעי), ע"ד ובדוגמת המשכת החיות דאלול בכל עניני העבודה.

יב. ההוראה מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

מח"י אלול ואילך יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דחודש אלול, עד להוספה באופן של עבודה חדשה — ע"י המשכת החיות דאלול, היינו, שבכל עניני העבודה דחודש אלול ניכר בגלוי ובהדגשה נקודת החיות, עצם ההתקשרות וחיבור דישראל עם הקב"ה.

ועי"ז ניתוסף גם בהחשבון־צדק תיקון ושלימות דהעבודה במשך כל השנה כולה — שגם ברגע פרטי שעוסק בעבודה פרטית וענין פרטי^קה, ניכר ומודגש הקשר והשייכות לכללות העבודה, להיותו חדור בהחיות דאלול, כנ"ל.

וכן יש להוסיף בעבודת התפלה, הן מצד הדגשת קו התפלה בין החמשה ר"ת דאלול, והן — ובעיקר — מצד נקודת החיות דאלול (כנ"ל ס"ז);

להוסיף בלימוד התורה, ובפרט הלימוד בענינים שהזמן גרמא, עניני אלול, ר"ה ויוהכ"פ, וחג הסוכות^קו, הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה;

ולהוסיף בגמילות חסדים, ובפרט ההשתדלות בנתינת צרכי החג באופן של הרחבה לכל הזקוקים^קז, החל מר"ה, שנאמר בו^קח „אכלו משמנים ושתו ממתקים", ערב יוהכ"פ („כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי"^קט), מוצאי יוהכ"פ, שנאמר בו^קי „לך אכול בשמחה לחמך", ועאכו"כ חג הסוכות ושמע"צ, „זמן שמחתנו", „אין שמחה אלא בבשר . . אין שמחה אלא ביין"^קיא (כולל הענין דהכנסת אורחים^קיב שעיקרו ביו"ט^קיג), ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו — שהימים־טובים דר"ה (הן בא"י והן בחו"ל), חג הסוכות ושמע"צ ושמח"ת (בחו"ל) הם בימים חמישי וששי, ו(מיד לאחריהם) יום השבת — ג' ימים רצופים. וכל זה — מתוך חיות, שמחה וטוב לבב^קיד.

682יג. ויה"ר שקבלת החלטות טובות בכהנ"ל תמהר ותזרז ותביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

ובלשון הכתוב בפרשת השבוע — „תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך וירשת וישבת בה", שכל בנ"י באים לארצנו הקדושה,

ובלשון הכתוב בהפטורה — „כולם נקבצו באו לך גו'"^קטו, „כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם"^קטז, ותיכף ומיד ממש, כסיום וחותם ההפטורה „אני^קיז ה' בעתה אחישנה"^קיח, ובפרט לאחרי שעוד בזמן הש"ס „כלו כל הקיצין"^קיט, ועאכו"כ בימינו אלה^קכ, בסיומה של שנת ה'תש"נ, ר"ת היתה (ו)תהי' שנת נסים, והכנה לשנת תנש"א, ר"ת תהא שנת נפלאות אראנו, וכהפס"ד דכו"כ רבנים פוסקי־דינים בישראל (והולך מספרם ומוסיף) שמשיח צדקנו צריך לבוא תיכף ומיד ממש — „אחישנה" ב"אחישנה".

והעיקר — שכן תהי' לנו בפועל ממש, כך, שקריאת התורה במנחת שבת זה תהי' באופן ד"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" — בבית המקדש, ושם ישמעו קריאת התורה מפי המלך (כמ"ש בפ' וילך^קכא) — מלך המשיח ומשה רבינו — „גואל ראשון הוא גואל אחרון"^קכב, וכאמור, תיכף ומיד ממש.