שיחת יום א' פ' במדבר, כ"ה אייר ה'תש"נ — — בהכינוס העולמי דנשי ובנות חב"ד תחיינה

א. פגישתם של כו"כ מישראל היא מאורע של שמחה — כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר^א גודל שמחתו של הקב"ה מאחדותם של ישראל, כמשל האב ששמח מאחדותם של בניו, ודוגמתו בנמשל בנוגע לאבינו שבשמים וכאו"א מישראל, עליהם נאמר^ב „בנים אתם לה' אלקיכם".

וע"פ פתגם הבעש"ט^ג שחביבותו של כאו"א מישראל אצל הקב"ה היא כמו החביבות של בן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם, לאחרי שנים ארוכות של צפי' ותפלה להקב"ה לזכות בבנים, עד שזכו שהקב"ה מילא תפלתם ובקשתם ונתן להם בן מוצלח או בת מוצלחת — מודגשת עוד יותר גודל שמחתו של הקב"ה מאחדותם של ישראל, מצד ההוספה בהדגשת חביבותו של כל אחת ואחת מישראל (נוסף על החביבות ד"בנים" ע"ד הרגיל, גם) כמו בן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם.

ויש להוסיף, שגם החביבות דבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם היא רק משל ודוגמא מחיי האדם, ומובן לכל אדם (ועאכו"כ לבנ"י) שאצל הקב"ה ה"ז במדה גדולה יותר, במדתו של הקב"ה שהיא למעלה ממדידה והגבלה, כמו שהקב"ה הוא בלי גבול, עד שאין ביכלתנו לשער מדת חסדו וטובו וגודל אהבתו לכאו"א מעם ישראל, כך, שגם השמחה והעונג של הקב"ה מאחדותם של בנ"י היא למעלה מכל מדידה והגבלה.

וכאשר גורמים שמחה ותענוג להקב"ה גם ע"ז מקבלים שכר מהקב"ה — שניתוסף עוד יותר בה ביתר שאת וביתר עוז בברכותיו של הקב"ה בכל טוב גשמי ורוחני, „מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"^ד, ובמדתו של הקב"ה שהיא למעלה ממדידה והגבלה, אשר, עם היות שהאדם מוגבל בכחו לקבל ברכותיו של הקב"ה^ה, ובפועל ממש נראה שגם כשהברכה היא מוגבלת, מתבטא כח ה"בי־גבול" שבה גם בזה שנמשכת בהפירות ופירי פירות עד סוף כל הדורות.

ולכל לראש בנוגע לשכר העיקרי אצל נשי ישראל (המודגש במיוחד בכינוסן של נשי ישראל) — שהקב"ה מברך את כל אחת מנשי ישראל בנחת יהודי אמיתי, נחת תורני, מבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוותי', והבנים והבנות מתברכים גם הם (בבוא הזמן) בבנים ובנות עוסקים בתורה ומצוותי', וכן עד סוף כל הדורות.

זאת ועוד — שמספרות אחת לחברתה, אם לבתה וסבתא לנכדתה, אודות השכר המיוחד שקיבלו מהקב"ה עבור השמחה והתענוג שגרמו כתוצאה מפגישתם ואחדותם יחד, ובפרט בעת הכינוס שלהן, שאשה אחת מספרת לחברתה אודות ברכותיו של הקב"ה בביתה, ו"כמים הפנים לפנים"^ו מספרת לה חברתה אודות ברכותיו של הקב"ה בבית שלה, ובשעת הדיבור הזה עומדות הבנות והנכדות ומקשיבות לשיחתן של אמותיהן וזקנותיהן478ולומדות מהנהגתן^ז — שעי"ז ניתוסף עוד יותר באחדותם של ישראל, בהשמחה והתענוג של הקב"ה, ובהמשכת ברכותיו של הקב"ה לכאו"א מישראל.

ב. נוסף על האמור לעיל אודות המעלה שבכינוס כו"כ מישראל, יש ענין מיוחד בהכינוס של נשי ובנות ישראל, המודגש גם בתוכנו של הזמן שבו מתקיים בהשגחה פרטית כינוס זה:

כינוס זה מתקיים (כבכל שנה) בסמיכות לחג השבועות, בימי ספירת העומר, ימי ההכנה לחג השבועות. ובימי ספה"ע עצמם הכוללים כמה ימים וכמה שבועות („מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי"^ח) — מתקיים הכינוס בשנה זו בשבוע הששי, המכוון כנגד ספירת היסוד, ובשבוע הששי עצמו עומדים עתה (לאחרי תפלת ערבית) ביום הששי — יסוד שביסוד (כפי שאמרו זה־עתה בספירת העומר).

וכיון שכל דבר שבעולם הוא בהשגחה פרטית, ועאכו"כ כינוס של כו"כ נשי ישראל — בודאי יש קשר ושייכות בין תוכנו של היום, „יסוד שביסוד", להכינוס דנשי ישראל.

ג. ובזה ניתוסף גם ההוראה הכללית דימי הספירה:

ימי הספירה הם הכנה לקבלת התורה מתוך רגש של תשוקה וגעגועים, עד כדי כך, ש"סופרים את הימים", כמה ימים עברו כבר מחג הפסח, „זמן חרותנו", ונתקרב יותר חג השבועות, „זמן מתן תורתנו"^יז.

וכיון שבמתן תורה קדמו הנשים לאנשים, כמ"ש^יח „כה תאמר לבית יעקב", „אלו הנשים", ואח"כ „ותגיד לבני ישראל", אלו האנשים, להיותן היסוד של כל בית יהודי (כנ"ל) — צריכה להיות הקדימה שלהן גם בהכנה לקבלת התורה, עי"ז שמחדירות בכל בני הבית את התשוקה והגעגועים לקבלת התורה, שהיא „חיינו ואורך ימינו"^יט (כפי שאמרנו זה־עתה בתפלת ערבית) דכאו"א מישראל ודכלל ישראל, לא רק חיים סתם, אלא דוקא אריכות ימים, שכולל (נוסף על ריבוי ימים) גם שכל יום הוא „ארוך"^כ, להיותו מלא בכל עניני טוב וקדושה נצחיים, ועד שמוסיף כח וחיות בימים שלפנ"ז ובימים שלאח"ז.

ובענין זה יש לימוד והוראה מאופן הספירה, שסופרים את המספר הכולל (ולא את המספר הסידורי), „שני ימים", „שלשה ימים", וכן הלאה — שההכנה לקבלת התורה (שנעשית במיוחד ע"י נשי ישראל) היא באופן שבכל יום ישנם בשלימות כל עניני העבודה שהיו בימים שלפניו, ועליהם ניתוסף עוד יותר, ומוסיף והולך מיום ליום ומשבוע לשבוע, עד ליום הששי בשבוע הששי שעומדים בו עתה, „יסוד שביסוד".

זאת ועוד — שנעשה יסוד מוסד (יסוד שביסוד) בכל בית בישראל, שנוסף על השלימות דהימים שלפנ"ז הולך וניתוסף מיום ליום בכל עניני תומ"צ, ובמילא נעשה כן גם בנוגע להמשכת ברכותיו של הקב"ה, שנוסף על שלימות הברכה דהימים שלפנ"ז, מוסיף הקב"ה בברכותיו מיום ליום בכל המצטרך לבית יהודי וחסידי, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

ד. והוראה נוספת הקשורה עם הזמן שבו מתקיים הכינוס — כנהוג בפגישתם של ישראל לקשרו עם חלק התורה השייך במיוחד לזמן זה, פרשת השבוע^כא, הפרשה דיום זה^כב, או פרשת השבוע שקראו בציבור ביום הש"ק, שבסמיכות אליו (ביום ראשון שלאחריו) מתקיים כינוס זה — פרשת בהר־בחוקותי, אשר, בהתחלת הפרשה יש הוראה נפלאה שהיא הוראה יסודית (יסוד שביסוד) בהנהגת כל בית בישראל^כג, כדלקמן.

480בהתחלת הפרשה נאמר „כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'", „שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה", „ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ גו' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וגו'". ובהמשך הפרשה^כד: „וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא תזרע ולא נאסוף את תבואתנו", „וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים".

וידועה השאלה^כה: כיון שהסדר הוא (כמפורש בפרשה זו עצמה) „שש שנים תזרע שדך גו' (ואח"כ) ובשנה השביעית גו' שבת לה'" — למה נאמר „כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'", שמשמעו שתיכף ומיד כשנכנסים לארץ צ"ל „ושבתה הארץ שבת לה'"?

והביאור בזה — שהכניסה לארץ צריכה להיות חדורה במטרה ותכלית ד„ושבתה הארץ שבת לה'":

המטרה והתכלית דהכניסה לארץ היא (לא (כ"כ) בשביל ה"שש שנים תזרע שדך", אלא) בשביל ה"שנה השביעית (ש)שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה'", „שתהי' כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנה לעבודתו ית' . . שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה'"^כו — שנה שמוקדשת כולה לעבודת ה', ללא צורך להתעסק בעניני העולם, כיון שישנה ברכתו של הקב"ה ומזומנת („וצויתי את ברכתי לכם גו' ועשת את התבואה") מן המוכן.

ועל מטרה ותכלית זו — „שבת לה'" — צריכה להיות מיוסדת כללות העבודה ד"שש שנים תזרע שדך", היינו, שבמשך שש השנים שבהם עוסקים בעניני העולם, יודעים שהעיקר הוא „ושבתה הארץ שבת לה'", וצמיחת התבואה היא ע"י ברכת ה', ולכן מוסיפים יותר בעניני קדושה, ובטוחים שהקב"ה יוסיף בברכותיו בכל המצטרך.

ה. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לכללות ארץ ישראל — כן הוא גם בכל בית פרטי בישראל:

כל בית פרטי בישראל הוא בדוגמת „ארץ ישראל" („הארץ") — ארץ (בית) השייכת ונמצאת בבעלות של ישראל, ע"ש „כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"^כז, תואר שמדגיש ההתגברות על כל הקשיים שמצד העולם שמסביבו, הן מצד „אנשים", והן מצד „אלקים", מלאכים (כחות עליונים) הקשורים עם הנהגת הטבע, ונעשית ההנהגה הנהגה של יהדות ותורה, כמודגש גם בר"ת ד"ישראל", „יש ששים ריבוא אותיות לתורה"^כח.

ועל זה נאמר „כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'" — שכאשר נכנסים לארץ ישראל — לבית יהודי, ובפרט כשמתחילים לבנות בית בישראל בעת הנישואין, צריך להיות נרגש שהמטרה והתכלית היא „ושבתה הארץ שבת לה'" — אופן ההנהגה דיום השבת^כט:

יום השבת הוא יום מנוחה^ל, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף — דכיון שיש לו כל צרכיו מן המוכן, ה"ה במעמד ומצב של481מנוחה מכל הבלבולים ודאגות הפרנסה^לא, ובמילא, יכול להוסיף ולהתעלות („ילכו מחיל אל חיל"^לב) בכל עניני טוב וקדושה.

ועל יסוד זה נעשית כללות ההנהגה במשך כל ימי השבוע — שהתעסקותו בעניני הפרנסה היא ללא בלבולים ודאגות, להיותו חדור באמונה ובטחון אמיתי שהקב"ה נותן לו כל צרכיו (כפי שאומרים בברכת המזון: „הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים"^לג), וכיון שכן, ה"ה מוסיף עוד יותר בעניני קדושה, הן עי"ז שמוסיף בנתינת הצדקה, בידעו שלא זו בלבד שלא יחסר בצרכיו, אלא אדרבה — „(עשר (נתינת מעשר^לד) בשביל ש)תתעשר"^לה, והן עי"ז שממעט בזמן העסק בפרנסה ומוסיף בקביעות עתים לתורה, שעי"ז ניתוסף יותר בברכתו של הקב"ה^לו.

וענין זה נעשה בעיקר ע"י נשי ישראל (היסוד דכל בית בישראל), שמחדירות הענין ד"שבת לה'" בהנהגת כל הבית — כמודגש הן בנוגע ליום השבת עצמו, והן בנוגע לפעולתו על כל ימי השבוע, כדלקמן.

ו. בנוגע ליום השבת עצמו:

כניסת השבת בכל בתי ישראל נעשית ע"י הדלקת נרות שבת, אשר, עם היות ש"אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת", הרי, „הנשים מוזהרות בו יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית"^לז, וכנהוג בכל בתי ישראל שהדלקת נרות שבת נעשית ע"י הנשים, וכן הבנות, שבהגיען לכלל הבנה מדליקות בעצמן ומברכות על נר שבת ויו"ט^לח (כמדובר כמ"פ^לט).

ונוסף לזה, גם הכנת צרכי השבת (שצריך לענגו בעונג אכילה ושתי'^מ) נעשית ע"י הנשים (וכן הבנות שמסייעות לאמותיהן), ועד כדי כך, שבמשך כל ימי השבוע, מהתחלת השבוע, חושבות ומתכננות הנשים כיצד להכין את השבת באופן הכי נאה ומשובח, כהנהגת בית שמאי, ש"דרשו . . שתהא זוכרו מאחד בשבת, שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת"^מא.

ולהעיר, שההנהגה הזו כבית שמאי היא הידור שנוהגות הנשים יותר מאשר האנשים (שנוהגים כבית הלל), כפי שמצינו בכמה מצוות שהנשים מקפידות ומהדרות בהם יותר מאשר האנשים, וי"ל מהטעמים בזה — שבידען שיש כו"כ מצוות שנתחייבו בהם רק האנשים (כל מצוות עשה שהזמן גרמא^מב), משתדלות482בהמצוות שנצטוו בהם כמו אנשים — להוסיף בההידור יותר מאנשים.

ז. ועד"ז בנוגע לפעולת יום השבת על כל ימי השבוע — הן ביחס לשלילת דאגת הפרנסה, והן ביחס להוספה בעניני קדושה — שחלק גדול ועיקרי בזה נעשה ע"י נשי ישראל:

ביחס לשלילת דאגת הפרנסה כיון שהקב"ה נותן לו כל צרכיו — איתא בגמרא^מג ש"אין ברכה מצוי' בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו"^מד, היינו, שהאשה עושה את ה"כלי" לברכתו של הקב"ה בעניני הפרנסה.

וביחס להוספה בעניני קדושה — בצדקה ובלימוד התורה:

בצדקה — נוסף על שנותנות מזומן דאכילת העני וב"ב (אוכל ומשקה — הנמצא אצלן) — הרי ידוע שמדות הרחמנות וגמילות חסדים (מג' הסימנים דאומה זו, „ביישנים רחמנים גומלי חסדים"^מה) הן בטבע הנשים יותר מאשר באנשים, שלכן, משתדלות יותר בענין הצדקה, הן בעידוד בעליהן להוסיף יותר במצות הצדקה, והן בנתינת צדקה מהממון שמרוויחות בעצמן (כנהוג בימינו בכו"כ בתים שהנשים מסייעות גם בפרנסה, כדי שיוכלו להוסיף יותר בנתינת הצדקה והכנסת אורחים).

ובפרט ע"פ המדובר לאחרונה^מו שכדאי ונכון לקבוע^מז קופת צדקה בחדר התבשיל (מטבח)^מח שבו מכינה האשה המזון הגשמי לכל המשפחה, כדי להזכיר על קיום מצות הצדקה^מט, שעל ידה ניתוסף בברכתו של הקב"ה בעניני הפרנסה, כאמור, „עשר בשביל שתתעשר".

ובלימוד התורה — כדאיתא בגמרא^נ „נשין במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן", שהנשים מעודדות ומזרזות את בניהן וגם את בעליהן — בדרכן המיוחדת מתוך רגש וחום לבבי — להוסיף עוד יותר בקביעות עתים לתורה (גם על חשבון מיעוט זמן העסק בפרנסה), שעי"ז יתוסף עוד יותר בברכתו של הקב"ה בכל הבית.

ועוד וג"ז עיקר — שהנשים משתתפות ונוטלות חלק בהלימוד של בניהן ובעליהן:

נוסף לכך ש"טורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרות מקרא ולשנות483משנה"^נא, הרי, גם כשחוזרים לבתיהם שואלות האמהות את בניהן מה למדו בבית הספר, והבנים מספרים לאמותיהם על לימודם, הן במקרא והן במשנה^נב, וגם בגמרא (כנהוג בדורות האחרונים שגם הקטנים לומדים גמרא), והאמהות מוסיפות להסביר ולבאר להם לימודם^נג, ועד"ז בנוגע לבעליהן, שנוסף לכך ש"ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות^נד ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת"^נה, הרי, גם כשחוזרים לבתיהם, שואלות הנשים את בעליהן מה למדו ב"כולל", „מה חידוש הי' בבית המדרש היום"^נו, ולא עוד אלא שמביעות דעתן וסברתן כו'.

וענין זה הוא בהדגשה יתירה ע"פ המנהג בדורותינו אלה (בהסכם ובעידוד גדולי ישראל) שהנשים והבנות לומדות גם תורה שבעל־פה, נוסף על ההלכות הצריכות להן^נז, גם עוד עניני התורה, ועאכו"כ לימוד הענינים שנתבארו בתורת החסידות, שבזה חייבות הנשים כמו האנשים, כיון שבזה תלוי' כללות העבודה שבלב, כמ"ש^נח „דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם", ע"י אהבת ה' ויראתו כו' — שלכן, יכולות הן להשתתף בלימודם של הבנים הגדולים הלומדים בישיבות, ובלימודם של בעליהן, בעיון והעמקה (כמדובר לעיל^נט).

ח. ויש להוסיף, שהאמור לעיל קשור גם עם הנושא המרכזי של הכינוס (כמודפס גם בראש החוברת המיוחדת של הכינוס) — „וכל^ס בניך לימודי ה' ורב שלום בניך":

תפקידן של נשי ישראל — היסוד דכל בית ישראל — להשתדל שכל בנ"י, „כל בניך", כל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים והטף, יהיו „לימודי ה'", שלומדים תורת ה', כולל שגם הנשים והבנות לומדות תורה שבעל־פה, כנ"ל.

ועי"ז נעשה „רב שלום בניך" — שנעשה אצל כל בנ"י מעמד ומצב של „שלום", שלום ושלוה, מנוחה מבלבולים ודאגות בעניני פרנסה ועאכו"כ בעניני בריאות, עד ל"שלום" מלשון שלימות, ולא רק „שלום" סתם, אלא „רב שלום".

והדרך לזה — כהוראת פרשת השבוע דיום הש"ק דמיני' אזלינן — „כי תבואו אל484הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'", שהנהגת הבית חדורה ברוח ד"שבת לה'", שעי"ז ניתוסף בהענין ד"לימודי ה'"^סא, ובמילא ניתוסף גם ב"רב שלום".

ומזה באים גם להפרשה שלאח"ז, הפרשה דשבוע זה — פרשת במדבר, שבה מדובר אודות מנין בנ"י^סב ע"י משה ואהרן ונשיאי ישראל, „שאו את ראש כל עדת בני ישראל . . כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאתם אתה ואהרן ואתכם יהיו איש איש למטה גו'"^סג — שע"י פעולתן של נשי ישראל בכל האמור מעמידות הן „כל יוצא צבא בישראל" שממלאים שליחותו של הקב"ה בעולם.

ט. ויה"ר — והוא העיקר — שפעולתן של נשי ישראל בכל האמור תמהר ותזרז ותביא תיכף את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כדברי חז"ל^סד „בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לנשים צדקניות שבכל דור^סה, ובפרט בדורנו זה, דור האחרון של הגלות, שהוא הגלגול של הדור שיצאו ממצרים^סו, שבשכר נשים צדקניות שבדורנו זוכים לגאולה האמיתית והשלימה.

ובסגנון האמור בנוגע לפרשת השבוע דיום הש"ק דמיני' אזלינן — שע"י פעולתן של נשי ישראל באופן ד"כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'", בבתיהן הפרטיים, שגם כשנמצאים עדיין בימי הגלות האחרונים, עושים מכל בית יהודי „ארץ ישראל", ועד ל"מקדש מעט", רואה הקב"ה שעמדו כבר בכל הנסיונות שבגלות, ומכבר כלה זמן בנ"י בגלות, וראויים בתכלית שתיכף ומיד יקויים היעוד „כי תבואו אל הארץ" כפשוטו — הכניסה לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, שנעשית ע"י מעשינו ועבודתינו ב"ושבתה הארץ שבת לה'", להמשיך קדושתו של הקב"ה („שבת לה'") בכל עניני הארץ בגלות, וע"י המשכת האל"ף (אלופו של עולם) ב"גולה" נעשה „גאולה"^סז.

וכן תהי' לנו תיכף ומיד ממש — ש„בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^סח, אנשים ונשים וטף, ו"כספם וזהבם אתם"^סט, עם כל הנכסים והבתים הפרטיים^ע, ועאכו"כ בתי־כנסיות ובתי־מדרשות^עא, עם הספסלים, ועאכו"כ הסידורים והספרים, באים יחד עם משיח צדקנו — על גבי „ענני שמיא"^עב — לארצנו הקדושה, „כי תבואו אל הארץ", ובארץ ישראל עצמה — לירושלים עיר הקודש, להר הקודש ולבית המקדש.

485י. לפני הסיום — יש לברך את כל המתכנסות בברכת „קבלת התורה בשמחה ובפנימיות"^עג, כלשון הברכה דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו וכהוראתו שכאשר יהודים נפגשים בסמיכות לחג השבועות, „זמן מתן תורתנו", יברכו איש את רעהו ואשה את רעותה, וכן הטף, בברכת „קבלת התורה בשמחה ובפנימיות".

ומובן, שכדי שתהי' קבלת התורה בשמחה אמיתית ובפנימיות אמיתית, יש להוסיף בהשמחה ובהפנימיות בימים שלפנ"ז, עד שנעשה „טבע" אצל כאו"א מישראל, ובפרט נשי ישראל, שכל אורח חייו הוא מתוך שמחה ובאופן פנימי, ובמילא, נקל יותר להתכונן ולקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, אשר, עם היותה „ארוכה מארץ מדה גו'"^עד, ועד למעלה מכל מדידה והגבלה, בכחו של כאו"א מישראל לקבל כל התורה כולה, ויתירה מזה, לקבל התורה כולה בשמחה ובפנימיות.

ועוד וג"ז עיקר — שביחד עם התשוקה והגעגועים לקבלת התורה עד שסופרים את הימים מתי יהי' כבר זמן מתן תורתנו, מוסיפים גם בהתשוקה והגעגועים להגאולה^עה, שסופרים את הימים והשנים והדורות שנמצאים בגלות, וצועקים „עד מתי" . . . ומבקשים מהקב"ה שתיכף ומיד יוציא את כל בנ"י, כל אחד ואחת מישראל, כל משפחה ומשפחה, וכלל ישראל, מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וכאמור, תיכף ומיד ממש, ביום זה, כפי שמתברך כאו"א מישראל^עו: „אחכה לו בכל יום שיבוא", וכפי שמבקשים בתפלת שמונה־עשרה: „את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", „מהרה" דייקא, ולא רק „מהרה" לפי ההגבלות של בשר ודם, אלא „מהרה" דהקב"ה — תיכף ומיד ממש.

ויש להוסיף, שענין זה נעשה גם ע"י ההוספה בלימוד התורה בעניני הגאולה וביהמ"ק, אשר, הלימוד בענינים אלו^עז ממהר ומזרז עוד יותר קיומם בפועל ממש^עח, כך, שמהלימוד יוצאים תיכף ומיד לפגוש את משיח צדקנו, ואומרים לו שזהעתה סיימו ללמוד כמה הלכות הקשורות עם ביאתו!

ובפרט ע"י ההוספה במצות הצדקה — כנהוג בכגון־דא ליתן לכל אחת מכן שליחות־מצוה ליתן לצדקה, ובודאי תוסיף כל אחת (על הסכום הסמלי שתקבל עתה ע"י אלה שתחלקנה השטרות) מממונה, הן הנשים הנשואות, והן הבנות, וגם הילדות הקטנות, אשר, כנהוג בזמנינו מקבלות גם הן „דמי כיס", ובודאי שה„הוצאה" העיקרית שלהן היא ליתן מטבעות אחדות („פּעני'ס", „ניקל'ס" או „דיימ'ס") בקופת־הצדקה שלה — אשר ע"י ה(הוספה ב)צדקה ממהרים ומזרזים עוד יותר את הגאולה, כמארז"ל^עט „גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".