Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
516משיחות ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'תש"נ
א.שייכותה המיוחדת של שבת זו ל"זמן מתן תורתנו"א — להיותה השבת האחרונה (גמר ו"ויכולו" ושלימות) של חודש סיוןב (החודש דמתן־תורה), וגם השבת השלישית שלאחרי „זמן מתן תורתנו" — „אוריאןג תליתאי . . בירחא תליתאי"ד.
וע"פ הידועה ש"המועדים של כל השנה . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן", מסתבר לומר, שהקשר והשייכות ל"זמן מתן תורתנו" מודגש גם בפרשת השבוע — פרשת שלח.
וענין הקשר והשייכות דפ' שלח למתןתורה — דלכאורה:
א) „שלח לך", שפירושו (בפירוש רש"י, פשוטו של מקרא) „לדעתך, אני איני מצוה לך", ועד לנתינת מקום לטעות (כההמשך בפירוש רש"י „אני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים") — היפך (לכאורה) התכן דמתן־תורה שענינו הוא ציוויי הקב"ה להאדם (ולא האופן ש"איני מצוה לך"), ולא עוד אלא שציוויי התורה הם באופן ד"תורה אור"ו, הוראה (תורה מלשון הוראהז) ברורה ומאירה (אפילו שלילת נתינת מקום לטעות)?
ב) בפ' שלח מסופר בפרטיות אודות שילוח המרגלים וכל המשך המאורעות שלאח"ז עד להגזירה שלא יכנסו לארץ אלא לאחרי ארבעים שנהח — ענין בלתירצוי של חטא וגלותט. ולכאורה כל זה היפך דמתן־תורה — שבמ"ת „פסקה זוהמתן"י (ולא היתה אפילו שייכות לחטא), וניתנו הלוחות (הראשונות) עליהם נאמריא „חרות על הלוחות", „א"ת חרות אלא חירות"יב, „אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות . . אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר א"ת חרות אלא חירות"יג, „חירות מן גלויות"יד, והענינים הבלתירצויים (חטא וגלות) קשורים עם חטא העגל ושבירת הלוחותטו — כ"ז היו בחודש517תמוז, ולא בחודש סיוןטז, החודש דמתןתורה?
ב. ויש לבאר תחילה הענין ד"שלח" בעבודת האדם:
ובהקדמה — שכיון ששילוח המרגלים הי' לדעתו של משה רבינו („לדעתך"), בודאי הי' זה ענין רצוי, כמתאים ל(דעת) משה רבינו, וגם מצד המרגלים, ש"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה"יז, „כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו"יח (אלא שאח"כ באו ענינים בלתי־רצויים כו'). ומודגש עוד יותר בהפטורה דפ' שלח, „וישלח יהושע בן נון . . שנים אנשים מרגלים גו'"יט — ששילוח המרגלים דיהושע הי' באופן רצוי מתחילה ועד סוף.
והענין בזה:
„שלח" — גם רומז על השליחות דכאו"א מישראל, שנשמתו („חלק אלקה ממעל ממש"כ) נשלחה וירדה לעוה"ז ונתלבשה בגוףכא כדי למלא שליחותו של הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתוניםכב, שזהו תוכן הענין דכיבוש וכניסה לארץ (שבקשר לזה הי' שילוח המרגלים) — לעשות מארץ כנעןכג (תחתון שאין תחתון למטה ממנו) ארץ ישראל, „ארץ שרצתה לעשות רצון קונה"כד, ארץ שחדורה בקדושה ויהדות („אַ אידישע לאַנד"), תורה ומצוותי'.
ולצורך הכיבוש והכניסה לארץ (לעשות לו ית' דירה בתחתונים) בא „שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" — להתבונן במעמדה ומצבה של הארץ, „וראיתם את הארץ מה היא (יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים) . . הבמחנים אם במבצרים וגו'"כה, ועד"ז בנוגע לההתבוננות בשאר הפרטיםכו שנימנו בפרשה כפי שהם בעבודה הרוחנית דכיבוש הארץ לעשותה דירה לו ית' — כדי לידע כיצד לנהל המלחמה דכיבוש הארץ, מהי מדת הכח והמאמץ שצריכים להשקיע במלחמה דכיבוש הארץכז, וכו'.
ומוסיף ומסיים בכתוב ש"הימים ימי ביכורי ענבים"כח — דיש לומר הרמז בהדיוק „ענבים" דוקאכט, שיש בהם תכונה518מיוחדת לגבי שאר הפירות, שרואים את הגרעינים („חרצנים"ל) גם בהיותם בתוך בשר הפרי וקליפתו („זג"לא), היינו, שבשר הפרי וקליפתו אינם מעלימים ומסתירים הגרעינים שבתוכו (דלא אפילו כברמון, שיש בו ריבוי גרעינים, אבל אינם נראים מבחוץ, וכיו"ב בשאר הפירות), וענינו בעבודת האדם — שגם בהגשמיות (בשר הפרי וקליפתו) דהעולם ניכר ונראה הרוחניות (גרעינים) שבו, שלכן קל יותר לעשות מהעולם דירה לו ית'.
ג. ובשליחות זו ישנו תנאי עיקרי — „שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך", ועד ש"אני נותן להם מקום לטעות":
כיון שהשליחות היא שהאדם יעשה דירה לו ית' בתחתונים, צריכה להיות עבודה זו בכח עצמו דוקאלב (ולא באופן ד"נהמא דכיסופא"לג) — „לדעתך, אני איני מצוה לך", היינו, שהעבודה היא מדעתו ומרצונו של האדם, בבחירתו החפשיתלד.
ויתירה מזה: נוסף לכך שניתנה לאדם האפשרות לבחור מדעתו ומרצונו, „אני נותן להם מקום לטעות" — שבזה מודגשת יותר מעלת עבודת האדם בכח עצמולה, שאף שניתן לו מקום לטעות (ועד ש"אני נותן להם מקום לטעות"), מ"מ, אינו טועה, אלא בוחר בטוב.
ד. וענין זה מודגש גם במוה
איתא במדרשלו „כשביקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונהלז ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמרלח וירד ה' על הר סיני, וכתיבלט ואל משה אמר עלה אל ה'", כלומר, אף שההתחלה היא מלמעלה, „עליונים ירדו לתחתונים", „אני המתחיל", מ"מ, הכוונה היא שלאח"ז תהי' עבודתם של התחתונים בכח עצמם, „התחתונים יעלו לעליונים"מ, ולאחרי עבודת התחתו־519נים בכח עצמם (אתערותא דלתתא) נעשית ההמשכה מלמעלה (אתערותא דלעילא)מא באופן נעלה יותר מאשר ההמשכה מלמעלה שלפני עבודת התחתוניםמב — כיון שהכוונה העליונה היא להיות לו ית' דירה בתחתונים (במצב התחתון) דוקא.
וע"פ האמור שעיקר ושלימות העבודה בכח עצמו מודגש כשיש מקום לטעות — יש לומר, שענין זה מודגש גם בהסיום וגמר דמתן־תורה בסוף הארבעים יום שעלה משה רבינו להר לקבל הלוחות:
ע"פ הכלל „מעלין בקודש"מג, שנאמר בנוגע לעבודת כאו"א מישראל, ועאכו"כ בנוגע למשה רבינו, ובפרט בעלייתו להר סיני — מובן, שבמשך הארבעים יום שהי' משה רבינו בהר נוסף בהענין דמתן־ורה (עי"ז שמשה רבינו למד התורה מהקב"ה, מקרא ומשנה כו'מד) בעילוי אחר עילוי מיום ליום, עד ליום הארבעים שבו נשלם (גם מל' שלימות) מתןתורה בתכלית העילוימה.
ולכאורה תמוה ביותר: איך יתכן שבזמן שלימות העלי' דמשה רבינו בקבלת התורה — הי' מקום לטעות, כמ"שמו „וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר", ועד שכתוצאה מזה הי' הענין דשבירת הלוחות?!
ויש לומר הביאור בזה — ע"פ האמור שעיקר הענין דעבודה בכח עצמו (התכלית דמ"ת) מודגש כשיש מקום לטעות, ואעפ"כ אינו טועה, ולכן הי' גמר ושלימות דמ"ת (ביום הארבעים) באופן שהי' מקום לטעות („בושש משה"מז), כדי להדגיש החידוש דעבודתם של ישראל בכח עצמם, שאע"פ שיש מקום לטעות, אינם טועים (אלא שבפועל התערבו מן הצד ענינים בלתי־רצויים כו').
ולהעיר:
גם לאחרי שנתערבו הענינים האלה, עד לשבירת הלוחות — נתתקן הדבר ע"י עבודת התשובה במשך ארבעים יום השניים, וניתנו לוחות אחרונות (באופן ד"כפלים לתושי'"מח) בסוף ארבעים יום האחרונים, ו"מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון"מט, ש"נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם"נ.
אבל, מובן וגם פשוט שעיקר הכוונה בהדגשת מעלת העבודה בכח עצמו ע"י הנתינת מקום לטעות, היא — שלמרות הנתינת מקום לטעות לא יטעו, ואילו לא היו טועים, היו מקבלים לוחות ראשונותנא,520ובשלימותן, היינו, שביחד עם זה, היתה גם מעלת התשובה (המעלה בלבד, ללא הקדמת הירידה שע"י החטא, ע"ד „לאתבא צדיקייא בתיובתא"נב) המודגשת בלוחות אחרונותנג — מצד הנתינת מקום לטעות כשלעצמה (שגם במצב שיש מקום לטעות, לא טועים), כלומר, שכל פרטי הענינים דק"כ יום דמ"ת (ג"פ ארבעים יום) היו כלולים בארבעים יום הראשונים כפי שהם בשלימות — „הראשונים ברצון"נד.
ה. ויש להוסיף, שענין זה מודגש גם בהתחלה דמתן־תורה — בעשרת הדברות:
אמרו חז"לנה „כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתהנו נשמתן של ישראל . . ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו, הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחי' אותם"נז.
וצריך להבין:
הסיבה לכך ש"פרחה נשמתן" — מפני שגופם לא הי' יכול להכיל גודל התענוג והעריבות והמתיקות כו'נח שבהתגלות דיבורו של הקב"ה, עד שכלתה נפשם כו'. ופעולת ה"טל תחי'" — שיהי' בכח גופם להכיל העריבות והמתיקות. וכיון שגם לאח"ז „פרחה נשמתן" מדיבור שני — עכצ"ל, שהתגלות הדיבור השני פעלה עריבות ומתיקות גדולה יותר מאשר העריבות כו' בדיבור ראשון, עד שהביאה אותם לכלות הנפש מחדש גם לאחרי הפעולה דטל תחי' שגם גופם קלט דיבור הראשון. ועד"ז בדיבור הג' שבא לאחרי שני הדברות וכו'.
ולכאורה אינו מובן: מהו העילוי דדיבור שני לגבי דיבור ראשון? אדרבה, דיבור ראשון, „אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"נט, הוא (לכאורה) נעלה יותר מדיבור שני, שאינו אלא שלילת הפכו, „לא יהי' לך גו'"ס, ומהי ההסברה שדיבור שני הביא אותם לכלות הנפש מחדש, ע"י התגלות חדשה ונעלית יותר?! ועד"ז בדיבור העשירי לאחרי כל התשעה דברות שקדמו לו!
ויש לומר הביאור בזה — שהחידוש דדיבור שני הוא בהנתינת מקום לענין הפכי* (ע"ז), עד כדי כך שצריכים לשלול „לא יהי' לך אלהים אחרים על פני", אשר, בענין זה מודגשת יותר מעלת עבודת התחתונים (שממשיכים ומגלים אחדותו של הקב"ה גם במקום תחתון שאין תחתון למטה ממנו (ע"י הנתינת מקום לענין של ע"ז)), ולכן, גם הגילוי מלמעלה הוא באופן נעלה יותר (ע"ד שאתעדל"ע שלאחרי אתעדל"ת היא נעלית יותר521מאתעדל"ע שמצ"ע), עד שפועל כלות הנפש מחדש!
ועד"ז (ויתירה מזה) בנוגע לדברות שלאח"ז, ובפרט בחמש הדברות שבלוח השמאליסא, שהם למטה מחמש הדברות שבלוח הימני, כיון שעוסקות בדברים פשוטים שבין אדם לחבירוסב — שהירידה למטה (בדברים פשוטים שבין אדם לחבירו, שבפרט אחד הם למטה גם מהענין ד"לא יהי' לך גו'", שלילת ההיפך דאחדות ה') קשורה עם גילוי עליון יותר, עד שפועל כלות הנפש מחדש.
ו. עפ"ז יש לבאר התוכן דקריאת פ' שלח בשבת האחרונה ד"ירחא תליתאי":
כשם שבמתןתורה מודגש החידוש שבעבודת התחתון שעיקרו במעמד ומצב שיש נתינת מקום לטעות (כמודגש בעשה"ד, בדיבור „לא יהי' לך גו'", ובסיום הארבעים יום שעלה משה בהר לקבל הלוחות, כנ"ל ס"־ה) — כן הוא גם בנוגע לעבודה בפועל בעניני העולם (כשעומדים בסיומו של החודש דמתן־תורה, ועושים „ס־הכל" מכל עניני העבודה ד"ירחא תליתאי", על מנת להמשיכם בעבודה בפועל בעניני העולם) — שהיציאה לעולם היא באופן ד"שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך", מדעתו ורצונו של האדם בבחירתו החפשית, ויתירה מזה, באופן ש"אני נותן להם מקום לטעות", כדי לגלות ולהדגיש מעלת העבודה בכח עצמם, שגם במעמד ומצב שיש נתינת מקום לטעות, אינם טועים, כפי שהי' בפועל אצל יהושע וכלב (משא"כ שאר המרגליםסג שנתערבו אצלם ענינים בלתי־רצויים).
ולהעיר, שגם לאחרי שנתערבו הענינים האלה, הי' התיקון ע"י עבודת התשובה, כמודגש בתפלתו של משה רבינו „סלח נא גו'"סד, ועד ש"ויאמר ה' סלחתי כדברך"סה; אבל, עיקר הכוונה בשילוח המרגלים באופן של נתינת מקום לטעות, היא, כדי להדגיש שגם במצב כזה לא טועים מלכתחילה, ובמילא, ישנה רק המעלה שבעבודת התשובה, ללא הירידה שע"י החטא (כנ"ל ס"ד).
ויש לומר, שענין זה מרומז גם בהקריאה דפ' שלח בשבת האחרונה דחודש סיון — שעיקר הכוונה בשילוח המרגלים (כפי שבאה בעבודה בפועל בעניני העולם לאחרי החודש דמ"ת), היא, להדגיש השלימות דמ"ת (סיום חודש סיון) שבאה בעבודת האדם במעמד ומצב שיש נתינת מקום לטעות, ולא (כ"כ) בנוגע לתיקון החטא (לאחרי שאירעה טעות בפועל ח"ו) ע"י עבודת התשובה, שענין זה שייך ללוחות אחרונות, לאחרי שבירת הלוחות בחודש תמוזסו (בי"ז בוסז).
522ויש להוסיף, שמעלת העבודה במקום תחתון (שיש נתינת מקום לטעות) מודגשת גם בסיום הפרשה — בפ' ציצית, שסיומה וחותמה „אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים גו'"סח — שגם במעמד ומצב ד"ארץ מצרים", מלשון מיצרים וגבוליםסט, פועלים שתהי' היציאה ממיצרים וגבולים, ע"י גילוי והמשכת בחי' שלמעלה ממדידה והגבלה שתומשך ותתגלה למטה, היינו, שגם במיצרים וגבולים דגדרי העולם יתגלה מהותו ועצמותו ית' שלמעלה ממדידה והגבלהע.
ז. ענין זה מודגש גם בפרשה שמתחילים לקרוא במנחה — פ' קורח:
על הפסוק „ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי", מפרש רש"י: „ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמרעא ובקהלם אל תחד כבודי". ומוסיף, „והיכן נזכר שמו על קורח, בהתייחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמרעב בן אביאסף בן קורח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל".
וצריך להבין: (א) מהי השייכות בפירוש הפסוק כאן (הטעם „שלא הזכיר בן יעקב") ש"נזכר שמו על קורח . . בדברי הימים"עג?! (ב) יתירה מזה: המשך הפירוש ש"נזכר שמו על קורח . . בדברי הימים . . קורח . . בן ישראל", הוא בסתירה להתחלת הפירוש ש"לא הזכיר בן יעקב שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם", כיון שעי"ז נזכר שמו על מחלוקתם בפירוש רש"י!
ויש לומר הביאור בזה — ע"ד הרמז, כדברי השל"העד שבפירוש רש"י יש „ענינים מופלאים":
כוונת רש"י להדגיש מעלתו של קורח (וכמ"ש בהמשך העניןעה ש"פיקח הי'") שמצד עצמו ה"ה במעמד ומצב שראוי להתייחס ליעקב, וגם כפי שנקרא „ישראל" („קורח . . בן ישראל"), שם המעלה, ע"ש „כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"עו — כמבואר בדרושים בתושבע"פעז גודל מעלתו של קורח וטענותיועח מצד שרש הענינים בקדושה, וגם בפשטות — מחלוקתו היתה בגלל רצונו להיות כה"ג, אשר, רצון זה כשלעצמו הוא טוב ונעלה (כדברי משה רבינו „אף אני רוצה בכך"עט), אלא, שהיתה בו נתינת מקום לטעותפ — שרצון זה יבוא במעשה בפועל באופן שהוא היפך מציווי הקב"הפא.
523והכוונה בהנתינת מקום לטעות — שלא יטעה, שעי"ז תתגלה מעלת העבודה בכח עצמופב (שאף שיש מקום לטעות אינו טועה), אלא שנתערבו ענינים בלתירצויים והיתה טעות בפועל.
ולהעיר, שגם לאחרי שהיתה הטעות כו' נתתקן הדבר ע"י עבודת התשובה — כפי שמצינו בנוגע לבני קורח ש"הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם"פג, „ואמרו שירה"פד („שיר מזמור לבני קורח"פה), היינו, שע"י התשובה הפכו הגיהנם ל"מקום גבוה", ובאופן ש"נתבצר", „מלשון עיר בצורה"פו, ע"ד מ"ש בפרשתנופז „ערים בצורות" ועד „בשמים"; אבל הכוונה היתה שלא יטעה, כנ"ל.
ח. ויש לקשר האמור לעיל עם מאמריו של רבי עקיבא בפרק שלישי דאבות (שאומרים ולומדים בשבת זה) — „הואפח (רבי עקיבא) הי' אומר חביב אדם שנברא בצלם . . חביבין ישראל שנקראו בנים למקום . . חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה . . שנאמרפט כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"צ, „הכלצא צפוי והרשות נתונה כו'", „הואצב הי' אומר הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה וכו' והכל מתוקן לסעודה":
ויש לבאר (א) הקשר וההמשך דמאמרים אלו, (ב) השייכות לבעל המאמר — רבי עקיבא:
רבי עקיבא — (א) הי' בן גריםצג, (ב) „בן ארבעים שנה הי' ולא שנה כלום"צד (אף שהי' „צנוע ומעלי", שלכן אמרה לו בתו של כלבא שבוע „מקדשנא לך כו'"צה), ולאח"ז התחיל ללמוד תורה „עד שלמד כל התורה כולה"צו, ועד ש"כולהו אליבא דרבי עקיבא"צז.
ולכן „הוא הי' אומר חביב אדם שנברא בצלם . . חביבין ישראל שנקראו בנים למקום . . חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" — כיון שבחייו היו ג' שלבים אלה: (א) „חביב אדם שנברא בצלם" — דקאי על כללות מין האנושי (מעלתצח האדם על הדצ"חצט), גם בן נח — כנגד השלב שלפני גיור. (ב) „חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" — כנגד השלב שלאחרי הגיורק.524(ג) „חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" — כנגד השלב שהתחיל ללמוד תורה.
ועפ"ז יש לבאר גם המשך המשנה שלאח"ז — „הכל צפוי והרשות נתונה כו'":
מהמעלות דגיור — שאין ציווי להתגייר, אלא הגיור הוא מדעתו ורצונו של האדם, שבזה מודגש ביותר העילוי ד„לדעתך, אני איני מצוה לך", עבודה בכח עצמו דוקא.
ומדגיש רבי עקיבא (להיותו בן גרים) שמעלת העבודה בכח עצמו („לדעתך, אני איני מצוה לך") המודגשת אצל גרים ישנה גם בכאו"א מישראל, דאף שחיובם בתומ"צ הוא מתולדותם (להיותם בני אברהם יצחק ויעקב), מ"מ, ניתנה להם בחירה חפשית להתנהג ע"פ דעתם ורצונם — „הכלקא צפוי (שכל עניני העולם, ועאכו"כ ענינים השייכים לבנ"י, הם בהשגחה פרטיתקב, ואעפ"כ) והרשות נתונה כו'"קג.
ובהמשך לזה, „הוא הי' אומר הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכו'" — דאף שמצד ענין הבחירה („הרשות נתונה") אפשרית גם הנהגה בלתי־רצוי' („בני אדם חוטאים . . והקב"ה ממתין להם"קד), ואח"כ צריך לפרוע החוב, „נפרעין מן האדם . . והדין דין אמת" — אעפ"כקה „הכל מתוקן לסעודה", „אחד צדיקים ואחד רשעים ישקו להם חלק לעולם הבאקז לאחר שגבו מהן את חובן"קד, היינו, שגם כאשר הבחירה באה באופן בלתי־רצוי, מתתקן הדבר ע"י עבודת התשובה (ע"ד התיקון דחטא המרגלים ע"י התשובה).
ועוד י"ל בהפירוש „הכל מתוקן לסעודה" — שהכוונה והתכלית דכל הענינים האמורים („הכל") כולל האפשרות לענין בלתי־רצוי (מתחיל מזה ש"הרשות נתונה"), היא, בעיקר בשביל שלימות (תיקון) הסעודה („מתוקן לסעודה"), שלימות השכרקח, כיון שהנתינת מקום לענין בלתירצוי כשלעצמה (מבלי שתבוא בפועל ח"ו) מדגישה מעלת העבודה בכח עצמו.
וענין זה (שהכוונה והתכלית היא רק הנתינת מקום לענין בלתי־רצוי שלא תבוא525בפועל) מודגש יותר כשלומדים משנה זו בשבת פ' שלח, השבת השלישית לאחרי „זמן מתן תורתנו", בעיצומן של הארבעים יום שעלה משה להר לקבל לוחות ראשונות — שהנתינת מקום לענין בלתי־רצוי היא רק כדי להדגיש מעלת העבודה בכח עצמו, „שלח לך לדעתך", ובאופן שלא נעשה בפועל ענין בלתי־רצוי ח"ו, כהמעמד ומצב דארבעים יום דלוחות ראשונות, „הראשונים ברצון".
ט. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — „הכל לפי רוב המעשה" (כמ"ש בפרק שלומדים בשבת זהצא):
ע"פ משנת"ל בהשייכות דפ' שלח למתן־ורה דלוחות ראשונות, מובן, שבזמן זה השליחות דכאו"א מישראל („שלח לך") היא בקשר ובשייכות למתן־תורה דלוחות ראשונות, כלומר, להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ועי"ז פועלים ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד, בארבעים יום דלוחות ראשונות בשלימותן.
ובפרטיות יותר:
„וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך" — קאי גם על בחי' משה שבכאו"א מישראלקט, שמשה ענינו תורה — „משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'"קי לכאו"א מישראל, ועד"ז יש בכאו"א — מלמטה למעלה — כל סדר ההשתלשלות דקבלת התורה עד ל"משה קיבל תורה מסיני", מהקב"ה בעצמו, כידועקיא הפירוש במ"שקיב „וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"קיג, „לאמר ולדבר את כל דברי התורה מה שכבר נאמר למשה מסיני . . כמ"שקיד תען לשוני אמרתך, שהתורה היא אמרתך אלא שלשוני תען כעונה אחר האומר מה שהוא אומר . . כי גם עסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני" (ולכן „בכל יום יהיו בעיניך חדשים", לא רק „כחדשים", אלא „חדשים" ממש, „כאלו קבלה היום מהר סיני"), ויתירה מזה — שע"י לימוד התורה גורם שהקב"ה יאמר אחריו דיבור זה, כמאמר רז"לקטו „כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"קטז.
ועז"נ „וידבר ה' אל משה שלח לך" — ששליחותו של כאו"א מישראל (מצד בחי' משה שבכאו"א) ללמוד וללמד תורה, ובלשון המשנה (בהמשך ל"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'") — „והעמידו תלמידים הרבה".
וכמדובר לאחרונה ע"ד צו ודרישת השעה — להרבות בייסוד שיעורי תורה ברבים, עי"ז שכאו"א (אנשים נשים וטף, כל חד וחד לפום שיעורא דילי') ייסד שיעור בתורה ויהי' בעצמו ה"מגיד שיעור", ומה טוב — לעשרה מישראל, כדברי המשנה (בפרקי אבות שלומדים בשבת זו)קיז ע"ד העילוי ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", ועכ"פ חמשה או שלשה או שנים, כהמשך המשנה „ומנין אפילו חמשה . . אפילו שלשה . . אפילו שנים"קיח, וכל המרבה הרי זה משובח.
526ועוד וג"ז עיקר — שע"י לימוד התורה ממהרים ומזרזים ומביאים בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה, כמ"שקיט „ציון במשפט תפדה", דקאי על הלכות התורהקכ, „איןקכא הגליות מתכנשות אלא בזכות המשניות"קכב, וכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"קכג, שפירושו (לא רק שבכל יום הוא מחכה שסוף כל סוף יבוא, אלא) שיבוא בכל יוםקכד, היום ממש, בעיצומן של ארבעים יום הראשונים — אזי הלוחות הראשונים הם בשלימותןקכה, „חרות על הלוחות", „חירות מן גליות", ועד לחירות ממצרים שלפני מ"ת.
י. ויה"ר שע"י קיום השליחות דמשה שבכאו"א בהענין ד"העמידו תלמידים הרבה" נזכה תיכף ומיד ממש להשליחות ד"שלח נא ביד תשלח"קכו, „גואלם לעתיד"קכז, משיח צדקנו — דיש לומר, שבקשתו של משה רבינו („שלח נא ביד תשלח") נתקיימה עי"ז שמשיח מדבר מתוך גרונו (ע"ד ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"קכח), ואילו זכו להכנס לארץ ע"י משה רבינו היתה הכניסה לארץ באופן שאין אחרי' גלותקכט, אלא כיון שנתערבו ענינים בלתי־רצויים כו', תהי' הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, „גואל ראשון הוא גואל אחרון"קל — אבל תיכף ומיד ממש.
ויש להוסיף בהשייכות ד"שלח לך" למשיח — ש"שליח" בתוספת יו"ד בגימטריא „משיח"קלא, שבזה מרומז שע"י עבודת השליחות בכל עשר כחות נפשו, ובפרט ע"י השליחות דהפצת התורה באופן ד„עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", מתגלה ה"משיח" שבכאו"א מישראלקלב, בחי' היחידה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח צדקנו, בחי' היחידה הכלליתקלג, ועד לביאת משיח צדקנו בפועל ממש.
ובפרט ע"י ההוספה בהפצת המעיינות (דפנימיות התורה) חוצה, בחי' היחידה שבתורהקלד, כהנתינת־כח דשבת מברכים חודש תמוז — חודש הגאולה דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שעי"ז ניתוסף ב־527הפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה בכל קצוי תבל [ובפרט לאחרי מלאת ארבעים שנהקלה להסתלקות בעל הגאולה, שניתוסף בכל עניני העבודה באופן ד"נתן ה' לכם לב לדעת גו' לראות גו' לשמוע וגו'"קלו], שעי"ז ממהרים ומזרזים ופועלים תיכף קיום הבטחתו של משיח שכאשר יפוצו מעינותיך חוצה אתי מר דא מלכא משיחאקלז.
ובלשון הכתוב בסיום וחותם פרשת השבוע — „אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים גו'", ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"קלח, ולא (רק) „אראנו" בלשון עתיד, אלא בלשון הוה, וברגע שלאח"ז גם בלשון עבר — „הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית"קלט, תיכף ומיד ממש.
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site