משיחות ש"פ בלק, י"ד תמוז ה'תש"נ

א. היינטיקן יאָר י"ב תמוז — דער יום הולדת פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (נוסף אויף דעם וואָס ביום זה איז אויך זיין חג הגאולה בשנת תרפ"ז) — ווערט מאה ועשר שנים פון דער שנת ההולדת^א — י"ב תמוז תר"מ־תש"נ.

יעדער זאַך איז דאָך בהשגחה פרטית, ובפרט אַ מאורע, און אַ מאורע כללי ווי אַ יום הולדת פון אַ נשיא בישראל (ווען ירדה נשמתו בכדי אויסצופירן איר שליחות למטה), וואָס „הנשיא הוא הכל"^ב, במילא איז פאַרשטאַנדיק אַז דער חידוש וואָס קומט צו אין דעם יום הולדת פון דעם יאָר (דער יום הולדת המאה ועשר), גיט צו אַ נייער ענין און דערמיט הויבט זיך אָן אַ נייע תקופה און שלב אין (דעם „מזלו גובר"^ג אין) דער עבודה און השפעה פון דעם בעל יום ההולדת,

און „בתר רישא גופא אזיל"^ד — אין דער עבודה פון („הכל" —) כל אנשי הדור, כולל אויך ובמיוחד — אין דעם ענין הגאולה בי"ב תמוז, וועלכע איז אַ גאולה כללית פאַר אַלע אידן, ווי דער בעל הגאולה שרייבט במכתבו הידוע^ה „לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

ב. דער מספר שנים פון מאה ועשר איז מפורש אין תורה שבכתב (בסוף ספר בראשית) בנוגע צו שני חיי יוסף (און צוויי מאָל) — „ויחי יוסף מאה ועשר שנים"^ו, „וימת יוסף בן מאה ועשר שנים"^ז.

דאַרף מען פאַרשטיין^ח: א) פאַרוואָס זאָגט דער פסוק צוויי מאָל מספר שנותיו של יוסף (ובפרט אַז די צוויי פסוקים שטייען בסמיכות זל"ז, בענין והמשך אחד)? ב) שינוי הלשון: אין דעם ערשטן פסוק שטייט „ויחי יוסף מאה ועשר שנים", און אין דעם צווייטן פסוק „וימת יוסף בן מאה ועשר שנים".

ויש לומר איינער פון די ביאורים אין דעם:

בנוגע חיי יוסף מאה ועשר שנים — געפינט מען מדרשות חלוקות, צי נתקצרו ימי יוסף, אָדער נתארכו ימיו:

אין גמרא^ט שטייט „מפני מה מת יוסף קודם לאחיו (מפני שהנהיג ברבנות)"^י,555ועד"ז אין מדרש^יא — „נתקצרו מחייו (של יוסף) י' שנים"^יב (צוליב דעם וואָס „י' פעמים אמרו בני יעקב ליוסף עבדך אבינו ושמע יוסף את הדבר ושתק").

פון אַן אַנדער מאחז"ל קומט אָבער אויס אַז שני חיי יוסף מאה ועשר שנה איז געווען אַ ברכה פון אריכות ימים: „בא^יג ולמד מיוסף הצדיק, שמתוך שעמד ונתחזק בכבוד אביו במצרים זכה לעטרת שיבה (ווי עס שטייט^יד „עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא"), שנאמר^טו וירא יוסף לאפרים בני שלשים גו'", ד.ה. אַז דאָס באַווייזט אויף אריכות ימים (שיבה)^טז של יוסף [ביז אַז מ'פאַרגלייכט דאָס צו „עטרת שיבה" פון אברהם אבינו, „ואברהם^יז זקן בא בימים", און פון דוד המלך, „והמלך^יח דוד זקן בא בימים"]^יט.

ויש לומר, אַז לא פליגי כלל — ביידע ענינים זיינען געווען באַ יוסף: בערך צו רוב בני אדם האָט ער מאריך ימים געווען, כמובן פון פשטות הכתובים (כדלקמן); בשעת מ'פאַרגלייכט אים אָבער צו זיינע ברידער וכו', זעט מען אַז נתקצרו ימיו.

און דער מקור אויף די צוויי דרשות (בנוגע שני חיי יוסף) איז פון די צוויי פסוקים הנ"ל, וואָס דער אונטערשייד ביניהם בפשטות הכתובים „וואַרפט זיך אין די אויגן":

אין דעם (ערשטן) פסוק „ויחי יוסף מאה ועשר שנה" איז בהדגשה דוקא די מעלה פון חיי יוסף, אַז ער האָט געלעבט (ויחי) מאה ועשר שנה, און האָט דערלעבט צו זען די דורות שלאחרי זה, ווי עס שטייט בהמשך לזה^טו — „וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף", אַז ער האָט מאריך ימים געווען (מער ווי רוב בני אדם בזמנו) און דערלעבט צו זעען זיינע אור־אור אייניקלעך, „בנים רבעים" ליוסף (פון556אפרים), און זיינע אור־אייניקלעך, „בנים שלשים" (פון מנשה)^כ. ואדרבה — דאָס איז אַ חידוש ומעלה פון יוסף וואָס מ'געפינט ניט (מפורש אין תורה) בנוגע צו די אבות וכיו"ב.

און דערפאַר שטייט אין דעם פסוק „ויחי יוסף גו'" — בכדי מדגיש זיין די אריכות ימים און די מעלה אין חיי יוסף.

און דערפון לערנט אָפּ דער מדרש — אַז יוסף „זכה לעטרת שיבה שנאמר וירא יוסף לאפרים בני שלשים גו'", אַז יוסף האָט מאריך ימים געווען און דערלעבט צו זעען „בני שלשים גו'".

דאָס איז אַלץ גערעדט לויט דעם פירוש (הפשוט) אין דעם ערשטן פסוק „ויחי יוסף מאה ועשר שנה וירא יוסף גו'"; בשעת מ'פאַרגלייכט אָבער יוסף צו זיינע ברידער, אַז יוסף האָט געלעבט ווייניקער יאָרן פאַר זיי (און ווייניקער פאַר „והיו ימיו מאה ועשרים שנה"^כא (דער מספר קבוע פון חיי האדם)) — זעט מען אַז נתקצר ימיו, און במילא דאַרף מען האָבן אַ הסברה וטעם לזה.

ולהוסיף: ע"פ הידוע אַז חיי האדם בדרך הטבע זיינען סמוך לפרק חיי אבותיו^כב (ווי יעקב האָט געזאָגט „מעט גו' היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי"^כג), ובפרט בנוגע צו יוסף וואָס בכמה ענינים קומט ער אַלס המשך צו די שלשה אבות^כד, ובפרט צו יעקב אביו (כמ"ש אלה תולדות יעקב יוסף, כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף^כה) — ווערט די שאלה ווי קומט עס אַז יוסף האָט געלעבט (אַזויפיל) יאָרן ווייניקער ווי יעקב אביו^כו (קמ"ז שנה^כז) ועאכו"כ פון אברהם (קע"ה שנה) ויצחק (ק"פ שנה)?

אויף דעם קומט די דרשה אין גמרא און מדרש אַז נתקצר ימיו של יוסף (צוליב דעם חסרון וואָס איז ביי אים געווען, כנ"ל).

ויש לומר, אַז דאָס (שנתקצר ימיו) לערנט מען אָפּ (נאָכמער בהדגשה) פון דעם צווייטן פסוק „וימת יוסף בן מאה ועשר שנה": דערפון וואָס דער פסוק זאָגט נאָכאַמאָל מספר שני יוסף (הגם אַז דאָס שטייט שוין פריער), און ניט בלשון פון חיי יוסף (אַלס סהכל פון יוסף'ס לעבן), נאָר „וימת יוסף בן מאה ועשר שנה", ובהמשך לזה „ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים" (ענינים פאַרבונדן מיט היפך פון חיי יוסף) — לערנט מען אַרויס, אַז דער פסוק קומט דערמיט לערנען אַז אין דעם557וואָס „וימת יוסף בן מאה ועשר שנה" איז דאָ (אויך) אַן ענין של חסרון ימים^כח.

ג. פאַרוואָס איז דוקא יוסף אויסגעטיילט (אין תורה) דערמיט וואָס ער האָט מאריך ימים געווען און האָט זוכה געווען צו זעען „בני שלשים גו'" (אַ חידוש וואָס מ'געפינט ניט (מפורש) באַ די אבות)?

ויש לומר אַז דאָס איז פאַרשטאַנדיק דערפון וואָס מ'געפינט נאָך אַ חידוש באַ יוסף לגבי די אבות: יוסף איז דער ערשטער פון בני אברהם יצחק ויעקב — וואָס איז געווען אַ מלך^כט בפועל^ל, ווי דערציילט אין חומש אַז פרעה האָט ממנה געווען און געגעבן יוסף'ן דעם כח פון משנה למלך אויף מצרים, „על פיך ישק כל עמי גו' נתתי אותך על כל ארץ מצרים"^לא, ביז באופן פון „ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"^לב, און „רק הכסא אגדל ממך"^לג, וואָס פון דעם (לשון „רק") איז פאַרשטאַנדיק אַז מלבד דעם כסא האָט יוסף געהאַט כל עניני המלך^לד, וי"ל דכולל — דעם כתר מלכות^לה, וואָס אין דעם באַשטייט עיקר המלך (ווי מ'זעט עס דערפון וואָס דער סימן אויף מלכות (אמיתית —) בית דוד איז געווען אַז „כתר הולמתו"^לו). און ווי יהודה האָט געזאָגט יוסף'ן^לז „כי כמוך כפרעה", „חשוב אתה בעיני כמלך".

און נאָכמער: פון יוסף שטאַמט דער ענין פון מלכות באַ אידן (ויש לומר, אַז דערפאַר איז ער געווען דער ערשטער מלך) — מלכות בית יוסף, ביז משיח בן יוסף, און י"ל — אויך מלכות בית דוד (עיקר המלכות), ביז משיח בן דוד. וכמבואר בכ"מ^לח, אַז בזמן הזה איז יוסף למעלה פון יהודה און יהודה איז מקבל פון יוסף (ע"ד ווי תלמוד ומעשה, וואָס איצטער איז תלמוד גדול שמביא לידי מעשה^לט), כולל אויך אין דעם ענין המלכות. און דורך דעם וועט נתגלה ווערן לע"ל מעלת יהודה (למעלה מיוסף), „ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם"^מ.

558עפ"ז וועט מען פאַרשטיין פאַרוואָס באַ יוסף איז געווען דער חידוש אַז ער האָט זוכה געווען צו אריכות ימים (מאה ועשר שנה) און דערלעבט זעען „בני שלשים גו'" — ווייל באַ דעם ענין פון מלכות איז נוגע במיוחד אריכות ימים והמשך הדורות, כמ"ש^מא „ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור", וכמבואר אין רמב"ם^מב, אַז „מאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם שהמלכות ירושה, שנאמר^מג למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". ועאכו"כ בנוגע צו מלכות בית דוד (עיקר המלכות), „כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו כו' עד עולם כו' מלכי בית דוד הם העומדים לעולם כו'" (משא"כ „אם יעמדו מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו");

און וויבאַלד אַז יוסף איז געווען אַ מלך און פון אים נעמט זיך דעם כח אויף ענין המלכות, כולל — מלכות בית דוד (כנ"ל), דעריבער איז די תורה מדגיש אַז ער האָט מאריך ימים געווען (ויחי יוסף מאה ועשר שנים)^מד און זוכה געווען צו זעען (וויבאַלד ער האָט מאריך ימים געווען) המשך הדורות — „בני שלשים גו'", בני שלשים ובני רבעים. און ווי ס'איז אויך מרומז אין שמו — „יוסף" מלשון הוספה (הוספה והמשך).

אָבער וויבאַלד אַז „עיקר המלכות" וועט דערנאָך זיין באַ בית דוד (פון שבט יהודה), ביז אַז לע"ל וועט זיין „ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (ומלך אחד יהי' לכולם^מה), אויך אויף בית יוסף (נאָר דאָס גופא ווערט נתגלה דורך דעם וואָס איצטער איז מלכות בית יהודה מקבל פון מלכות בית יוסף)^מו — דעריבער איז אין דעם ניט אַזוי נוגע די אריכות ימים (שלימות) פון יוסף עצמו (דערפאַר האָט יוסף עצמו ניט געהאַט אריכות ימים ווי די אַנדערע שבטים און די אבות), נאָר בעיקר — אַז ער דערלעבט זעען די דורות לאחרי זה, „בני שלשים גו'", וואָס „בני שלשים" איז מרמז אויך אויף „משיח הבא מיוסף"^מז.

559ויש לומר ויומתק עוד יותר לויט דעם ביאור אין זהר^מח, אַז דאָס וואָס יוסף האָט ניט געלעבט קמ"ז שנה ווי יעקב אביו איז, ווייל ער האָט אָפּגעגעבן ל"ז שנה צו דוד המלך [כמבואר דאָרט, אַז דוד מצ"ע איז געווען אַ בר נפלי, און „חיים שאל ממך נתת לו"^מט, ער האָט געלעבט שבעים שנה וועלכע ער האָט באַקומען פון אדם הראשון און די אבות (ה' שנים פון אברהם, כ"ח שנים פון יעקב און ל"ז שנים פון יוסף)]. ומבואר במפרשי הזהר^נ, אַז וויבאַלד „משיח בן דוד יחי' את משיח בן יוסף לכך יוסף נתן לדוד כל כך שנים". ולהוסיף ע"פ הנ"ל, אַז דער שרש ונתינת כח אויף מלכות בית דוד נעמט זיך פון (מלכות) יוסף, דערפאַר האָט יוסף געגעבן פון זיינע שנים צו דוד המלך, און דאָס טוט אין אים אויף אַ הוספה (יוסף) — אַז עס זאָל זיין „ימים על ימי מלך תוסיף", ווי עס שטייט אין תרגום: „יומין על יומי מלכא משיחא תוסיף, שנוי היך דרי עלמא הדין ודרי עלמא דאתי"; און בביאת משיח צדקנו (משיח בן דוד) בגאולה העתידה, וועט דעמולט ווערן די שלימות (החיות) אויך אין יוסף און משיח בן יוסף.

ד. ע"פ הנ"ל וועט מען פאַרשטיין דעם עילוי מיוחד וואָס קומט צו בי"ב תמוז שנה זו, דער יום הולדת המאה ועשר פון „יוסף" שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו:

דעמולט ווערט „וירא יוסף לאפרים בני שלשים גו'" — עס קומט צו אַ כח מיוחד אין דער נצחיות העבודה פון „יוסף" שבדורנו, אַזוי אַז דאָס ווערט נתגלה בגלוי אַז „וירא יוסף" (אַ ראי' גלוי') ווי זיין עבודה ווערט נמשך לדורות און דורי דורות, „בני שלשים" און „בני רבעים", ביז אַז דאָס ברענגט צו ביאת משיח צדקנו (משיח בן דוד), וועלכער קומט דורך דער עבודה פון „יפוצו מעינותיך חוצה"^נא ע"י „יוסף" שבדורנו (און רבותינו נשיאינו שלפניו), ובאופן שהולך ונמשך לדורות שלאחרי זה, „בני שלשים" און „בני רבעים".

ויש לקשר זה אויך מיט דער גאולה פון דעם בעל יום הולדת בי"ב־"ג תמוז:

די גאולה — וועלכע איז געווען אַ גאולה כללית פאַר אַלע אידן, כנ"ל במכתב בעל הגאולה — האָט אַריינגעגעבן אַ נייעם חיזוק אין תורה ויהדות ביי אַלע אידן, ניט נאָר בדור ההוא, נאָר באופן פון אַ פעולה נמשכת עד היום הזה. ווי מ'זעט בפועל די הוספה רבה וואָס איז צוגעקומען זינט דער גאולה אין דער עבודה פון אידן בתורה ומצוות בכל מקום שהם, ביז אַז אַלס תוצאה פון דער גאולה איז דער בעל הגאולה אָנגעקומען אין חצי כדור התחתון, און דאָרט נאָכמער מוסיף ומרבה געווען אין דער עבודה פון הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, באופן דפעולה נמשכת אויך אין דעם דור לאחרי הסתלקותו, והולך ומוסיף ומתפשט, דורך זיינע תלמידים און תלמידי תלמידים, „בני שלשים" און „בני רבעים", מדור לדור, און ניט כטעות העולם אַז ס'איז דאָ אַ הפסק ח"ו (וירידה) בין דור ודור, נאָר אדרבה — די דורות שטייען בקשר אמיץ אַלס איין560המשך, „וירא יוסף לאפרים בני שלשים גו'", באופן של ראי', ביז אַז „גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף", „גדלן בין ברכיו"^נב.

ועוד ועיקר: די גאולה פון כ"ק מו"ח אדמו"ר (יוסף שבדורנו) איז פאַרבונדן און גיט נאָכמער כח אויף שנעלער צואיילן די גאולה האמיתית והשלימה ע"י מלכא משיחא, משיח בן דוד, וועלכער וועט מגלה זיין מלכותו ית' בכל העולם — „ה' ימלוך לעולם ועד"^נג, „והיתה לה' המלוכה"^נד, „והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"^נה.

ה. דער ענין הנ"ל איז נאָכמער בהדגשה בסוף זמן הגלות, ובזה גופא — אין דעם מספר הדורות פון דור כ"ק מו"ח אדמו"ר און דורנו זה:

כ"ק מו"ח אדמו"ר איז דער דור הששי פון דעם אַלטן רבי'ן, דער מייסד פון תורת חסידות חב"ד (וואָס ברענגט אַרויס יפוצו מעינותיך חוצה אין חב"ד שבשכל, באופן פון „יתפרנסון מיני'"^נו, ביז אין חוצה שבעולם, ביז אין חוצה שאין חוצה ממנה). וואָס אין ספירות איז דאָס כנגד ספירת היסוד (יוסף), די מדה הששית.

וואָס דאָס איז מתאים בכללות מיט דעם אלף הששי, דער לעצטער אלף פון די שיתא אלפי שנין דהוה עלמא, אלפיים שנה תהו, אלפים שנה תורה, אלפיים שנה ימות המשיח^נז, און באלף הששי עצמו — דער סוף פון די אלפיים שנה ימות המשיח.

און דער דור הששי באלף הששי^נח ווערט אַ הכנה גלייך צו דעם דור שלאחרי זה (דור האחרון אין גלות און דור הראשון פון גאולה), דער גאַנצער דור — דאנשים נשים וטף לפרטיו — השביעי (כנגד ספירת המלכות), ביז דעם אלף השביעי — יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים^נט, אַז נוסף צו דעם וואָס מ'האָט די „אלפיים שנה ימות המשיח" (באלף החמישי וששי), האָט מען די גאולה בפועל, ביז די שלימות שבזה פון אלף השביעי, וואָס איז שלא בערך צו די ששה שלפני זה (נוסף אויף דעם וואָס ער איז זייער סךהכל), ביז אַז דאָס איז כולל און ווערט נמשך אין „בני שלשים", און די שלימות פון עשירי יהי' קודש^ס (שבעה צוזאַמען מיט שלשה) — די שלימות אין כתר מלכות פון דוד מלכא משיחא, און אַלע מעלות פון עשרה וואָס וועלן זיין לעתיד לבוא.

ו. ובזה גופא קומט צו נאָכמער בי"ב תמוז שנה זו — דער יום הולדת המאה ועשר פון יוסף נשיא שבדורנו, ווען עס הויבט זיך אָן אַ נייער שלב אין די נצחיות פון עבודת יוסף וועלכע ווערט נמשך לדורות, „וירא יוסף לאפרים בני שלשים גו'".

און אויך מיט דעם מספר ס"ג שנים פון דער גאולה (תרפ"ז־תש"נ), וואָס איז אויך מרמז אויף המשכת כתר מלכות: ס"ג איז נו"ן צוזאַמען מיט י"ג (ובפרט אַז די ס"ג שנים טיילן זיך אויף י"ג שנה במאה הקודם, און נ' שנה במאה זו), וואָס נו"ן (שער הנו"ן) איז כנגד כתר, און דאָס ווערט נמשך למטה, כנרמז אין י"ג, כנגד המשכת561י"ג מדות הרחמים, צו אַלע אידן (י"ב שבטים ושבט לוי — י"ג שבטים).

נאָך אַן ענין אין דעם: ס"ג גייט אויף שם ס"ג, וואָס אין דעם באַשטייט דער עיקר עבודה בזמן הזה (דער בירור ותיקון פון עולם התהו, שם ס"ג), ביז באלף הששי קרוב לסיומו, אַלס הכנה צו דער גילוי פון שם ע"ב, עתיקא קדישא, בחי' משכיל לאיתן האזרחי, בגאולה האמיתית והשלימה^סא.

ז. ויש לקשר זה אויך מיט דעם קאַפּיטל תהלים וואָס מ'הויבט אָן זאָגן דעם י"ב תמוז (הולדת המאה ועשר) — קאַפּיטל קי"א:

אויף דעם פסוק (אין דעם קאַפּיטל) „זכר עשה לנפלאותיו", ברענגט דער צמח צדק^סב (אין זיינע רשימות אויף תהלים) דעם מדרש^סג: „כל מה שעושה הקב"ה לצדיקים בעוה"ז אינו כלום אלא זכר עושה להם כשיעשה לעוה"ב וצדקתו עומדת לעד", און איז מבאר אַז „כל מה שעושה הקב"ה לצדיקים בעוה"ז הוא רק זכר ממה שיעשה לעוה"ב, ואפ"ל שכולל בזה שאפילו נסים דיצ"מ הם רק זכר לבד מנסים דלע"ל, וכמ"ש^סד כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות . . שלע"ל יהי' גילוי פנימיות עתיק משא"כ אפילו בימי משה לא הי' ההמשכה אלא מחיצוניות עת"י . . וזהו זכר עשה לנפלאותיו היינו לבחי' אראנו נפלאות דלע"ל". און ער איז דערנאָך מבאר אַז „המצוות כולן הם זכר וסימן למה שיהי' לע"ל דלמ"ד מצות אינן בטלות לע"ל יהי' באופן נעלה מאד עד שקיום המצוה עכשיו רק זכר וסימן לזה . . ועיין רבות תחלת קהלת בענין הבל הבלים שכל מה שנברא בששת ימי בראשית הבל הוא לגבי לע"ל וכמ"ש ברבות שאפילו תורה דעכשיו הבל הוא לגבי גלוי התורה דלע"ל כו'".

ויש לומר אַז אין דעם איז מודגש דער חידוש הנ"ל אין שנת מאה ועשר פון יוסף — דער חידוש אַז דעמולט ווערט נתגלה ווי פון „יוסף" קומט אַרויס המשך הדורות, אָנהויבנדיק פון דור הגאולה האמיתית והשלימה, וועלכער איז שלא בערך צו אַלע ענינים וואָס זיינען דאָ בעולם הזה (אין די שית אלפי שנין דהוה עלמא), לא מיבעי אין זמן הגלות, נאָר אפילו אין זמן הגאולה, גאולת מצרים, און לא מיבעי בנוגע צו עניני העולם, נאָר אפילו בנוגע צו תורה ומצוות בזמן הזה — איז דאָס אַלץ נאָר אַ זכר וסימן „לנפלאותיו", צו דעם גילוי פון „אראנו נפלאות", די נפלאות גדולות לבדו^סה (וואָס נאָר דער אויבערשטער איז אין זיי איצטער מכיר^סו, נפלאותיו), און צו „תורה חדשה מאתי תצא"^סז און קיום המצוות „כמצות רצונך"^סח, וועלכע וועלן נתגלה ווערן לע"ל.

און דאָס שטייט נאָכמער בגלוי בשנה זו, שנת ה'תש"נ, וואָס אין אלף הששי עצמו, איז דאָס נאָך דריי פערטל פון דעם אלף (ע"ד חצות פון יום הששי)^סט, און ר"ת562הי' תהא שנת נסים, וועלכער ווערט אַ הכנה צו שנת ה'תשא"נ ר"ת הי' תהא שנת אראנו נפלאות — נפלאות גדולות לבדו^סה אפילו בערך די נסים בשנת תש"נ.

ח. אין דעם אַלעם קומט צו אַ הוספה שטייענדיק אין דעם שבת נאָך י"ב תמוז, ווען עס ווערט די עלי' (ויכולו) פון כל ימי השבוע, כולל ובמיוחד — פון י"ב תמוז (וי"ג תמוז), און אַ שבת'דיקע עלי', וואָס יעדער שבת איז מעין יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים^ע.

ובפרט אַז בקביעות שנה זו איז דער שבת:

(א) שבת פ' בלק, וואו עס רעדט זיך בגלוי וועגן מלכות בית דוד, ביז משיח בן דוד — כפס"ד הרמב"ם^עא: „אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד כו', ובמשיח האחרון שעומד מבניו כו', ושם הוא אומר^עב אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח כו'".

(ב) י"ד תמוז — וואָס קומט בהמשך און בסמיכות ממש צו דעם חג הגאולה י"ב־ג תמוז. וע"ד הרמז יש לומר, אַז י"ד בחודש איז מרמז אויף „יד על כס ־ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור"^עג, די מלחמה ונצחון איבער עמלק צו מבטל זיין יעדער זאַך וואָס קען מכסה זיין אויף שם „י"ה", ווי עס וועט זיין בשלימות בביאת המשיח, כפירוש התרגום אין „מדור דור": „לתלתא דריא [ע"ד „בני שלשים"] מדרא דעלמא דין ומדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי", ד.ה. פון סוף אלף הששי (דרא דמשיחא) קומט מען צו אלף השביעי (דרא דעלמא דאתי).

און בזה גופא — י"ד תמוז, ובפרט אַז דערפון קומט מען גלייך צו ט"ו תמוז קיימא סיהרא באשלמותא^עד (מעין דעם גילוי פון והי'^עה אור הלבנה כאור החמה גו' לע"ל), וואָס בשנה זו הויבט זיך אָן דעמולט (יום א' — טו תמוז) תקופת תמוז, ווען דער שמש שטייט בגבורתה ובתקפה, וואָס דאָס ווייזט אויף דעם גילוי פון „שמש ומגן ה' אלקים"^עו, ומעין הגילוי פון „הקב"ה מוציא חמה מנרתקה לעתיד לבוא"^עז.

ט. דערפון האָט מען אויך אַ לימוד פאַר יעדן אידן:

אידן בכלל ווערן אָנגערופן „בני מלכים", ביז „מלכים"^עח. און ווערן אויך אָנגערופן על שם יוסף^עט. ובפרט אידן בדורנו זה וועלכע האָבן אַ שייכות מיוחדת מיט נשיא דורנו ששמו יוסף, וואָס „הנשיא הוא הכל".

יעדער איד, ווי ער שטייט אין עולם הזה הגשמי, באַקומט פון דעם אויבערשטן דעם כתר המלך, בדוגמא ווי דאָס איז געווען באַ מרדכי היהודי (וואָס אַלע אידן און יעדערער פון זיי זיינען עם מרדכי, שלא יכרע ולא ישתחוה^פ), אַז מלך אחשורוש, המלך שראשית ואחרית שלו^פא,563האָט געהייסן אָנטאָן בראש מדרכי דעם כתר המלך, וירכיבהו ברחוב העיר^פב, אין דער רשות הרבים פון עלמא דפרודא^פג.

און דאָס גיט דעם אידן — יעדן אידן — דעם כח, אַז ווי ער שטייט אין „רחוב העיר", זאָל ער זיך אַוועקשטעלן אין אַ מצב של גאולה — העכער פאַר אַלע מניעות ועיכובים פון גלות, און מקיים זיין תומ"צ ובהוספה (יוסף) אָן קיינע שטערונגען, וויסנדיק אַז ער איז אַ „מלך", וואָס אַ מלך איז בעל־הבית אויף זיין מדינה — זיין גאַנצן אַרום, קען ער דינען און דינט דעם אויבערשטן אָן בלבולים און איז מגלה בכל העולם כולו מלכותו ית' — „ה' ימלוך לעולם ועד".

און נוסף אויף דער עבודה פון אַ אידן אין דעם, באַקומט ער אויף דעם אויך די כחות וברכות פון דעם אויבערשטן^פד, אַז ביי אים — באַ יעדער איד, סיי אין חוץ לארץ ועאכו"כ אין ארץ הקודש — זאָל זיין שלום ושלוה אין חייו הפרטיים און חייו הכלליים, בכדי קענען לערנען תורה און מקיים זיין מצוות מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, און מגלה זיין מלכותו ית' בכל העולם.

און בי"ב תמוז שנה זו, דער יום הולדת המאה ועשר פון יוסף שבדורנו, באַקומט יעדער איד אין דער עבודה הנ"ל נייע כחות, אַז די עבודה זאָל געטאָן ווערן באופן פון אַ פעולה נמשכת, „וירא לאפרים — ע"ש הפרני אלקים בארץ עניי^פה — בני שלשים גו'", צו אוישפטעלן תלמידים און תלמידי תלמידים, והעמידו תלמידים הרבה^פו, דורות ודורי דורות פון אידן עוסקים בתורה ומצוותי' — בני שלשים, בני רבעים,

ועוד והוא העיקר — אַז דורך דער עבודה באופן הנ"ל (מלכות יוסף), אַז ער שטעלט זיך אַוועק אין אַ מצב של גאולה — איז ער מגלה ווי דער דור האחרון אין גלות ווערט גלייך דער דור הראשון פון גאולה, אָנהויבנדיק דורך דעם וואָס ער איז מגלה אין זיך דעם ניצוץ של משיח (דרך כוכב מיעקב באַ יעדן אידן)^פז, יחידה שבנפש, ביז — דער גילוי פון יחידה הכללית, משיח בן דוד^פח, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

י. ס'איז אַלעמאָל כדאי פאַרבינדן אַ החלטה כללית מיט פרטיות'דיקע פאַרשלאָגן, וואָס דעמולט איז מען מער פאַרזיכערט אַז דאָס וועט אַרויס לפועל:

בקשר מיט שנת הס"ג פון דער חג הגאולה י"ב־י"ג תמוז, און פון דעם יום הולדת מאה ועשר פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו — איז כדאי ונכון ביותר:

א) מוסיף זיין אין נתינת הצדקה במספר פון מאה ועשר (און במספר פון ס"ג), פרוטות וכיו"ב.

ב) ממשיך זיין בכל מקום ומקום די התוועדויות פון דעם חג הגאולה בי"ד, ט"ו און ט"ז תמוז, און מיט דער שטאַרקער האָפענונג אַז י"ז תמוז זאָל בפשטות נהפך ווערן לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

ג) פאַרשטאַרקן די פעולות פון אויפשטעלן נייע שיעורי תורה ברבים, באופן564פון „עשרה שיושבים ועוסקים בתורה"^פט — בהתאם צו דעם וואָס דער בעל הגאולה האָט פאַרבונדן חגיגת הגאולה שלו מיט אַרויסגעבן אַ מאמר מיט דעם דיבור המתחיל^צ.

ד) לערנען דעם מאמר בעל הגאולה דיבור המתחיל עשרה שיושבין ועוסקים בתורה תרפ"ח, ווי ס'איז געדרוקט געוואָרן כמה פעמים^צ, און איצטער — עוד הפעם.

ה) זאָגן און לערנען דעם קאַפּיטל קי"א אין תהלים, צוזאַמען מיט די מפרשי תהלים, ובפרט די רשימות פון צמח צדק אויף דעם קאַפּיטל (כנ"ל).

ונוסף לזה — תן לחכם ויחכם עוד^צא, ווי יעדערער קען מוסיף זיין אין זיין עבודה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, כל א' לפום שיעורא דילי'.

יא. ולהוסיף:

דאָס וואָס יעדער איד באַקומט כתר מלכות פון דעם אויבערשטן (כנ"ל) איז כולל אויך — דעם כתר וואָס איז דאָ אין תורה, אָנהויבנדיק פון די תר"ך (כתר) אותיות פון די עשרת הדברות^צב, כנגד תרי"ג מצוות התורה און ז' מצוות מדרבנן^צג,

וואָס דאָס איז מעורר אויף דעם חיזוק אין אַלע תומ"צ, כולל ובמיוחד — אין „אשר לרעך" (די לעצטע זיבן אותיות פון די עשרת הדברות) — דער ענין פון „ואהבת לרעך כמוך"^צד.

ועוד וגם זה עיקר: אין לימוד התורה עצמה — זאָל מען מאַכן אַ ספּעציעלע הדגשה אויף לערנען „כתרה של תורה" — הלכות שבתורה^צה, וכמבואר בכ"מ די מעלה וואָס איז דאָ לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא^צו, ווי דורך דעם קומט צו אין עיון ועומק הלימוד וכו'^צז.

[מובן וגם פשוט, אַז די כוונה בזה איז די מעלה אין דעם עיון און תענוג וואָס איז דאָ אין לימוד הלכות שבתורה, אָבער ניט בנוגע צו פסק'נען דינים בפועל ח"ו; דאָס איז אָפּגעגעבן געוואָרן דוקא צו אַ רב מוסמך הפוסק דינים בפועל].

ויהי רצון, אַז אַזוי ווי רבנים פוסקים פון כו"כ מקומות בעולם (אין ארץ הקודש און אין חוץ לארץ) האָבן גע'פסק'נט אויף דער „שאלה" הידועה „עד מתי" — אַז משיח דאַרף שוין קומען, ובפרט אַז דאָס איז מלכתחילה קיין שאלה ניט, וואָרום די גמרא זאָגט אַז „כלו כל הקיצין"^צח — זאָל דאָס שוין מקויים ווערן בפועל, ובכל העולם כולו, „ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"^צט,

ועלה הפורץ לפניהם^ק, דוד מלכא משיחא, בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

565משיחות יום ג' פ' פינחס,

וש"פ פינחס, כ"ב

א. מהמעלות המיוחדות בימי בין המצרים בשנה זו (נוסף על היותם בסיום התקופה ד"שני אלפים ימות המשיח"^א, שנת ה'תש"נ^ב, חצות היום דאלף הששי^ג) — שהתחלתם (שבעה עשר בתמוז^ד) ובמילא סיומם (תשעה באב) ביום השלישי בשבוע, ש"הוכפל^ה בו כי טוב".

נוסף על ההבטחה התמידית ש"כל הצומות האלה עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר^ו כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי גו' יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו"^ז — ישנה הדגשה יתירה בנוגע לשבעה עשר בתמוז (התחלת ימי בין המצרים), כיון שהמספר דשבעה עשר (י"ז) הוא בגימטריא „טוב", היינו, שבקביעותו בימי החודש, יום טו"ב^ח, נרמזת הפיכת התענית דשבעה עשר בתמוז ל"יום טוב". י"ז תמוז (יהפך לשמחה)

דא תמוז ה'תש"נ

וכשטו"ב תמוז חל ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב — ניתוסף בה"טוב" דיום זה (ובגילוי ה"טוב" בסיום וחותם ימי בין המצרים, בתשעה באב) גם מצד ימי השבוע, והוספה של „טוב כפול"^ט, דיש לומר, שרומז גם על ב' האופנים ב"טוב": (א) טוב מלכתחילה, (ב) טוב (נעלה יותר) שנעשה ע"י „אתהפכא^י חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא"^יא — בדוגמת טו"ב תמוז שיהי' יום טוב נעלה יותר מימים טובים סתם, כיון שיש בו העילוי ד"והפכתי אבלם לששון"^יב, שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר, „כיתרון האור מן החושך"^יג.

ויש להוסיף בביאור השייכות ד"הוכפל בו כי טוב" לענין הגאולה — שכפל רומז על ענין הגאולה, כמארז"ל^יד „חמש אותיות נכפלו וכולם לשון גאולה . . צ"ץ בו עתיד הקב"ה לגאול לישראל בסוף566מלכות רביעית, שנאמר^טו איש צמח שמו ותחתיו יצמח".

ב. ומעלה זו (התחלת וסיום בין המצרים ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב) מודגשת עוד יותר ביום הש"ק שלאחרי (ושבו נעשית השלימות ד"ויכולו"^טז ב)טו"ב תמוז, יום הש"ק הראשון דבין המצרים:

ידוע^יז שהשבתות דבין המצרים הם בבחינת „מקדים רפואה למכה"^יח, שבהם מודגשת בגילוי ה(נתינת־כח ל)הפיכה דימים אלה לימים טובים וימי ששון ושמחה — שהרי דיני האבילות דבין המצרים אינם נוהגים בימי השבת^יט, ש"אין עצב עמה"^כ, וענינו עונג^כא ושמחה^כב, ואדרבה — בשבתות דבין המצרים צריך להוסיף בהעונג והשמחה, כדי לשלול נתינת־מקום לחשש של מיעוט בהעונג והשמחה מצד הזמן דבין המצרים (כידוע הוראת אאמו"ר ז"ל בזה^כג).

ויש לומר, שענין זה מודגש בשבתות דבין המצרים, כיון שיום השבת הוא מעין ודוגמת „יום^כד שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"^כה, כפי שאומרים בסיום ברכת המזון בסעודות דכל שבת (שבהם מקיימים מצות עונג שבת) „הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ומסיימים (לאחרי „הרחמן הוא ינחילנו לימות המשיח . . מגדול ישועות מלכו כו'") „ואמרו אמן", שמורה על קיום הדבר באופן של נצחון^כו, כולל שמנצחים כל הענינים המונעים ומעכבים את הגאולה.

ובענין זה ניתוסף עילוי בקביעות שנה זו, שכאשר טו"ב תמוז חל ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, חל יום הש"ק הראשון דבין המצרים ביום כ"א תמוז — כמרומז בקרא „אך טוב לישראל"^כז:

נוסף על הרמז ד"טוב" בהתחלת בין המצרים (טו"ב תמוז), מרומז הענין ד"טוב" בכל ימי בין המצרים — כ"א יום^כח, שסימנם „אך טוב", היינו, שכל כ"א ימי בין המצרים הם באופן ד"אך טוב", שהובטח שמתבטל לגמרי הענין הבלתי־רצוי שבהם, ולא נשאר כי אם „טוב" בלבד, „אך (ורק) טוב".

וענין זה הוא בהדגשה יתירה כשיום השבת הראשון דבין המצרים חל ביום כ"א תמוז — שהתחלת הענין דהקדמת רפואה למכה ע"י השבתות דבין המצרים567הוא באופן ד"אך טוב", ביום א"ך (כ"א) תמוז (כיון שטו"ב תמוז חל ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב), שעל ידו נעשים כל כ"א הימים דבין המצרים באופן ד"אך טוב".

ג. ונוסף על העילוי באופן הקביעות דימי החודש בימי השבוע (טו"ב — ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, וא"ך (טוב) — ביום השבת), ישנו עילוי נוסף מצד פרשת השבוע — שבשנה זו קורין בג' השבתות דבין המצרים (נוסף על הפרשיות מטות מסעי ודברים שקורין בכל השנים) גם פרשת פינחס, שבזה מודגשת עוד יותר ההוספה ב"טוב":

לכל לראש — שבימי בין המצרים ניתוסף עוד פרשה בתורה, שזהו טוב הכללי והאמיתי, „אין טוב אלא תורה"^כט.

ועוד ועיקר — שההוספה בתורה היא בפרשת פינחם, „פינחס זה אליהו"^ל, מבשר טוב, מבשר הגאולה, שאז יהפכו ימים אלה לימים טובים ולמועדים.

ובפרטיות יותר — בנוגע לתוכן הפרשה:

בהתחלת הפרשה — מעלתו של פינחס (זה אליהו) ש"הנני נותן לו את בריתי שלום"^לא, שזהו ענינו של אליהו ש"בא . . לעשות שלום בבנ"י, שנאמר^לב הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"^לג, שזהו"ע ד"האמת והשלום אהבו", שעי"ז מבטלים סיבת הגלות — היינו היפך דאהבת ישראל^לד [כמודגש גם בהמשך הפרשה „צרור^לה את המדינים והכיתם אותם גו'"^לו, ביטול הענין דקליפת מדין, לשון מדון ומריבה^לז], ובהבטל הסיבה בטל המסובב (הגלות), שלכן, „צום הרביעי גו' יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים (כי) והאמת והשלום אהבו".

ובסיום הפרשה — פרשת המועדים, שבה מדובר אודות הקרבנות דכל מועדי השנה^לח: חג הפסח, חג השבועות, ר"ה, יוהכ"פ, חג הסוכות, עד לשמיני עצרת^לט, שבזה מרומזת נתינת־כח יתירה להפיכת ימי בין המצרים לימים טובים ולמועדים.

ולהעיר, שמספר ימי המועדים מכוון למספר ימי בין המצרים — כ"א ימים^מ,568שבזה מודגשת עוד יותר הנתינת־כח להפיכת כ"א ימי בין המצרים לימים טובים ולמועדים.

ד. ויש לקשר ב' הענינים האמורים במעלת ימי בין המצרים בשנה זו — הקביעות די"ז בתמוז ביום השלישי בשבוע, והקריאה דפרשת פינחס בשבתות דבין המצרים:

ובהקדם הביאור בהאמור לעיל (ס"ב) שהשבתות דבין המצרים הם בבחינת הקדמת רפואה למכה — דלכאורה, ה"ז היפך שמם (המורה על תוכנם) של ג' השבתות שנקראות „תלתא דפורענותא"^מא, ע"ש ההפטרות שבהם מדובר אודות ענינים של פורענות, ואילו ענין הנחמה, „נחמו נחמו עמי"^מב, „נחמה בכפלים"^מג, עד ל"שבע דנחמתא"^מא, מתחיל רק לאחרי השבתות דבין המצרים?!

ה. ויש לומר, שהגילוי דג' המוחין („תלתא דפורענותא" למעליותא) מרומז בג' הפרשיות שקורין לעולם בשבתות דבין המצרים — מטות, מסעי, דברים:

הצד השוה שבג' פרשיות אלה — שבהם מדובר אודות חלוקת הארץ: בפ' מטות — בקשת בני גד ובני ראובן „יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה . . מעבר הירדן מזרחה"^מט, „ויתן להם משה גו'"^נ. בפ' מסעי — „זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה גו' אשר תתנחלו אותה בגורל גו' לתשעת המטות וחצי המטה . . שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה"^נא. ובפ' דברים — הן בהתחלת הפרשה, „פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו וגו' ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת", „ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם גו'"^נב, והן בסיום הפרשה, כיבוש ארץ סיחון ועוג ונתינתה לבני גד ובני ראובן^נג.

569ובפרטיות יותר: בג' פרשיות אלה מדובר אודות חלוקת הארץ כולה — לא רק בעבר הירדן מערבה, אלא גם בעבר הירדן מזרחה (נחלת בני גד ובני ראובן), שזו היתה גם התחלת כיבוש וחלוקת ארץ ג' אומות קיני קניזי וקדמוני, „אדום ומואב ועמון^נד . . (ש)עתידים להיות ירושה לעתיד"^נה.

ויש לומר, שבענין זה מרומז גילוי ג' המוחין שבג' השבתות דבין המצרים (שבהם קורין ג' פרשיות הנ"ל) — כידוע^נו שארץ ג' אומות קיני קניזי וקדמוני היא כנגד ג' המוחין (בהוספה על ארץ שבע אומות שהיא כנגד ז' המדות).

ו. ובענין זה ניתוסף עילוי מצד ב' המעלות שבקביעות שנה זו — הקביעות דטו"ב תמוז ביום השלישי, והקריאה דפרשת פינחס בשבתות דבין המצרים:

כשטו"ב תמוז חל ביום השלישי בשבוע, ובפרשת פינחס, לומדים בשיעור חומש היומי (שלישי דפ' פינחס) ע"ד חלוקת הארץ — „לאלה תחלק הארץ בנחלה גו' לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו גו' אך בגורל יחלק את הארץ וגו'"^נז.

ז. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בהחיבור דמטות ומסעי — שכאשר קורין פרשת פינחס בשבתות דבין המצרים, אזי מחברים מטות־מסעי לפרשה אחת^סז:

בדיוק הלשון „אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"^סח, „מסעי" לשון רבים, אף ש"מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות" — מבאר רבינו הזקן בלקו"ת^סט ש"עיקר ותכלית נסיעתן הי' לצאת מבחי' מצרים, בחי' מיצר וגבול . . ולכן כל המ"ב מסעות נק' הכל אשר יצאו מארץ מצרים כו'".

ומזה מובן גם לאידך — שביציאת מצרים (כפשוטה) נכלל (עד) גם המסע האחרון, „ויסעו גו' ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו"^ע, בסמיכות ממש ליריחו, „מנעולה של ארץ ישראל"^עא, כי, מיציאת מצרים^עב היו צריכים לבוא תיכף ומיד לארץ טובה ורחבה^עג, כמ"ש בפ' דברים^עד „אחד עשר יום מחורב וגו'", „מהלך י"א יום . . הלכתם אותו בשלשה ימים . . כל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ"^עה, ואילו זכו היתה הכניסה לארץ ע"י משה רבינו, בתכלית השלימות (כפי שתהי' הכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח571צדקנו^עו) — כיבוש כל ארץ ישראל בשלימותה, ארץ עשר אומות, באופן נצחי, לעד ולעולמי עולמים.

אבל, „בשביל שקלקלתם הסב אתכם . . מ' שנה"^עה, בכל מ"ב המסעות שבמדבר, ולא זכו שהכניסה לארץ תהי' ע"י משה רבינו, בתכלית השלימות, אלא באופן שלאח"ז הי' ענין של גלות, בין המצרים וכו'.

ויש לומר, שהתיקון לזה מרומז בהחיבור דמצות־מסעי (שפ' מסעי אינה בפ"ע, אלא מחוברת ובהמשך אחד לפ' מטות), שבתחילתה וראשיתה מדובר אודות התרת נדרים — שבזה מרומז ביטול ועקירת הענינים הבלתי־רצויים (עד לענין הגלות^עז) לא רק מכאן ולהבא (כאב ובעל^עח), אלא גם מלמפרע (כחכם)^עט, גם ביטול ועקירת הענינים הבלתי רצויים בנוגע להענין ד"מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", עד ל"ירדן ירחו" — שהכניסה לארץ היא בתכלית השלימות^פ.

ויומתק יותר ע"פ המבואר^יז בענין הקדמת רפואה למכה בשבתות דבין המצרים, „ג' שבועות בין המצרים בזמן כמו מדבר במקום, ומקדים רפואה ג' שבתות שבהן, ובכל שבת ב' שבתות, נמצא ו' (ג"פ ב' שבתות) פעמים ז' (שבעת ימי השבוע שבהם מאיר מבחי' ב' שבתות שבכל שבת) עי"ז מכניעים המדבר מ"ב", מ"ב המסעות במדבר שנימנו בפ' מסעי, שהם כנגד המדות, ו' מדות שכל אחת כלולה מז'^פא, והבירור שלהם נעשה ע"י גילוי והמשכת המוחין, שזהו"ע דהתרת נדרים (התרה, ועד — מלמפרע) ע"י חכם דוקא.

ח. ויש להוסיף עוד ענין בהקשר והשייכות דב' המעלות שבשנה זו (הקביעות דטו"ב תמוז ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, וקריאת פרשת פינחס בשבתות דבין המצרים) — כמודגש בהשיעור דיום שלישי דפרשת פינחס:

בהמשך הפרשה ע"ד חלוקת הארץ נאמר^פב „ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחות מנשה בן יוסף . . ותעמדנה לפני משה . . לאמר . . תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". ומפרש רש"י: „למשפחות מנשה בן יוסף, למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ, שנאמר^פג והעליתם את עצמותי וגו', ובנותיו חבבו את הארץ^פד, שנאמר תנה לנו אחוזה".

572ומצד הדגשת מעלתו של יוסף בהשיעור דטו"ב תמוז (שלישי דפרשת פינחס)^פה — ניתוסף עוד יותר בהדגשת ה"טוב" די"ז (טוב) תמוז (התחלת בין המצרים):

כתיב^פו „יוסף בן שבע עשרה שנה" — הגימטריא ד"טוב". וכמבואר בכ"מ^פז הקשר והשייכות דיוסף למספר שבע עשרה („טוב") — ש"טוב" (בגימטריא י"ז) קאי על יסוד, ויוסף הוא ספירת היסוד^פח.

ובענין זה מודגשת גם השייכות דיוסף לגאולה — כמבואר בכ"מ^פט בפירוש הכתוב^צ „אם יגאלך טוב יגאל", שהגאולה קשורה עם בחי' היסוד, בחינתו של יוסף, שנקרא „טוב".

ויש לומר, שבפסוק זה („יוסף בן שבע עשרה שנה") נרמזת הנתינת־כח לגלות את הטו"ב ד"שבעה עשר" בתמוז, כדלקמן.

ט. ובהקדמה:

הפסוק „יוסף בן שבע עשרה שנה" נאמר בהמשך ל"וישב יעקב בארץ מגורי אביו"^צא, „אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה", ומפרש רש"י: „ואלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב, סבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה שנה, ע"י זה נתגלגלו וירדו למצרים", ובהמשך לזה — „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"^צב, היינו, שגם אצל יעקב (כמו אצל יוסף^צג) הי' הענין ד"שבע עשרה שנה"^צד, בגימטריא טוב.

ועפ"ז מובן פירוש הכתוב „וישב יעקב", „ביקש יעקב לישב בשלוה"^צה — דלכאורה: איך יתכן שצדיק, ובפרט משלשת האבות, ועאכו"כ יעקב, בחיר שבאבות^צו, ביקש לישב בשלוה ולא נתקיימה בקשתו?! והביאור — שבקשה זו נתקיימה כש"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"^צז, שי"ז שנים אלו היו מבחר שנו־573תיו^צח, ועד שעל ידם נשלמו כל שנות חייו (עליהם אמר „מעט ורעים היו"^צט) „כאילו כל ימיו בטובה"^ק.

ועפ"ז יש לומר, שבענין ד"אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה", נרמזת הנתינת־כח לעבודתם של בנ"י במצרים (שרומז גם לכללות זמן הגלות, כמארז"ל^קא „כל המלכיות נקראו ע"ש מצרים כו'") — שגם במעמד ומצב ד"מצרים", מיצר הגלות, יהי' אצלם „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", שנים טובות, ועוד והוא העיקר — ש"מצרים" (גלות) גופא יתהפך ל"טוב" (שבע עשרה)^קב, שזהו"ע הגאולה („יגאלך טוב").

ויומתק יותר — ע"פ הידוע שביעקב ויוסף („אלה תולדות יעקב יוסף") מודגשת ביותר^קג השייכות לכלל ישראל:

יעקב — שנקרא „ישראל"^קד, השם דכל בני ישראל^קה.

ובפרט ע"פ המבואר באגה"ק^קו (חלק רביעי דספר התניא^קז) בפירוש הכתוב^קח „ויקרא לו א־ל אלקי ישראל" — ש"נשמתו . . כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם"^קט.

[ויש להוסיף, שביעקב נרמזת גם ההתחלקות דבנ"י למספר ארבע^קי — ד' דגלים, כנגד ד' רגלי המרכבה^קיא — שנשי יעקב^קיב (שעל ידם העמיד יעקב כל בית574ישראל באופן ד"מטתו שלמה"^קיג) הם ארבע].

ויוסף — כמ"ש^קיד „נוהג כצאן יוסף", שקאי על כל ישראל^קטו, שנקראים על שם יוסף^קטז.

ומזה מובן שהענין ד"אלה תולדות יעקב יוסף" שייך ביותר לכללות בנ"י, כאמור, שבזה נרמזת הנתינת־כח לעבודתם של בנ"י במצרים, כללות הגלות, ועד להפיכת הגלות (מצרים) לגאולה (שבע עשרה) — עי"ז שיוסף ממשיך ענינו ועבודתו של יעקב („אלה תולדות יעקב — (ע"י) יוסף") לכל בנ"י.

י. וביאור הענין:

ידוע^קיז שענינם של ג' האבות בעבודת כאו"א מישראל הם ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח^קיח: אברהם — ענינו גמילות חסדים (הכנסת אורחים), יצחק — ענינו עבודה, תפלה (עקידת יצחק, מס"נ והקרבה להקב"ה, שזהו"ע ד"אדם כי יקריב — מכם קרבן לה'"^קיט, ע"י עבודת התפלה שכנגד קרבנות^קכ), ויעקב — ענינו תורה („יעקב איש תם יושב אהלים", „אהלו של שם ואהלו של עבר"^קכא), כמ"ש^קכב „ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".

וע"פ האמור לעיל ע"ד השייכות המיוחדת דכל ישראל ליעקב (יותר מאשר לאברהם ויצחק) — יש לבאר ההדגשה המיוחדת בלימוד התורה (יעקב) לגבי תפלה וגמ"ח (יצחק ואברהם):

אע"פ שכאו"א מישראל חייב לעסוק בכל יום בכל ג' הקוין דתורה עבודה גמ"ח, וסדר העבודה הוא שהתפלה קודמת ללימוד התורה, „תפלתי סמוכה למטתי"^קכג (כשם שיצחק^קכד קודם ליעקב), וגמ"ח קודמת לתפלה, „יהיב פרוטה לעני והדר מצלי"^קכה (כשם שאברהם קודם ליצחק), מ"מ, אינו דומה החיוב דגמ"ח ותפלה להחיוב דתורה — שדוקא החיוב (והזכות) דכאו"א מישראל בלימוד דתורה הוא בכל רגע ורגע דכל היום כולו^קכו, ביום ובלילה, כמ"ש^קכז „והגית בו יומם ולילה"!

[ועד כדי כך, שאפילו בתשעה באב (סיום וחותם ג' השבועות), שעד שנה שעברה^קכח היו בו הגבלות בנוגע ללימוד התורה, ש"אסור לקרות בתורה כו' משום שנאמר^קכט פקודי ה' ישרים משמחי לב"^קל — חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע,575אלא, שהלימוד הוא בחלקי התורה^קלא המתאימים ליום זה^קלב, ע"ד ובדוגמת קדימת הלימוד בענינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה^קלג].

וענין זה (הדגשת החיוב דכאו"א מישראל בלימוד התורה דוקא בכל היום כולו) מרומז גם בהשם „ישראל" (שמו של יעקב, שענינו תורה, ושמם של כל בנ"י)^קלד — כידוע^קלה ש"ישראל" ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה^קלו, כנגד ששים ריבוא בנ"י, שזהו המספר הכללי^קלז דכללות בנ"י^קלח.

יא. עפ"ז יש לומר שהענין ד"אלה תולדות יעקב יוסף" בעבודתם של בנ"י (שזוהי הנתינת־כח לבנ"י בעבודתם במצרים) הו"ע לימוד התורה:

הקשר המיוחד שבין יעקב ויוסף („אלה תולדות יעקב יוסף") מודגש במסירת התורה (ענינו של יעקב) ליוסף — „כל^קלט מה שלמד משם ועבר (בהיותו „יושב אהלים") מסר לו"^קמ.

ועבודתו של יוסף בהמשכת ענינו של יעקב („אלה תולדות יעקב יוסף") בכל ישראל, היא, שאצל כל בנ"י תהי' השלימות דלימוד התורה.

ויש לומר, שענין זה מרומז בשמו של יוסף^קמא — ע"ש „יוסף ה' לי בן אחר"^קמב, שגם מ"אחר" נעשה „בן"^קמג — ש"בן" (בגלוי) נעשה ע"י לימוד התורה, כמ"ש^קמד „וכל בניך לימודי ה'".

576וזוהי הנתינת־כח לעבודה במצרים — שע"י ההתעסקות בלימוד התורה כדבעי נעשה גם במצרים (כללות הגלות) מעמד ומצב ד"ויחי יעקב (כאו"א מישראל) בארץ מצרים שבע עשרה שנה", שנים טובות^קמה.

ועוד והוא העיקר — שע"י לימוד התורה נעשה „אך טוב לישראל", שע"י „ישראל", תורה, נעשה אצל בנ"י אך ורק טוב האמיתי דימות המשיח^קמו, שמהפכים הגלות (מצרים) לטוב (שבע עשרה), כמ"ש^קמז „ציון במשפט תפדה", היינו, שהפדי' (גאולה) מהגלות היא „במשפט", תורה^קמח, ענינו של יעקב, שלישי שבאבות, שבזכותו תהי' גאולה השלישית, גאולה נצחית שאין אחרי' גלות, וביהמ"ק השלישי, „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"^קמט, בית נצחי, „כיעקב שקראו בית"^קנ.

יב. ובכהנ"ל ניתוסף עילוי מיוחד בשייכות לדורנו זה:

בדורנו זה נתגלה שייכותה של הגאולה לחודש תמוז — שבו היתה גאולתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (בי"בי"ג תמוז), דכיון ש"הנשיא הוא הכל"^קנא, ע"ד מלך, שמספק הכל, שמספק כל צרכיהם של כל בני המדינה (הדור)^קנב, הרי, גאולתו של הנשיא היא גאולה של כל הדור, ועד לגאולה כללית דכל בנ"י^קנג, וכמפורש במכתבו הידוע של בעל הגאולה^קנד: „לא אותי בלבד גאל הקב"ה . . כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה", וגאולה זו^קנה היא הכנה ונתינת־כח לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהפכו ימים אלה (החל מטו"ב תמוז) לימים טובים ולימי ששון ושמחה^קנו.

ועילוי מיוחד בשנה זו^קנז — שבי"ב577תמוז, שהוא גם יום ההולדת („מזלו גובר"^קנח) של בעל הגאולה, מלאו לו מאה ועשר שנים^קנט (תר"ם — תש"נ^קס), שמספר זה מדגיש שלימות חייו של יוסף (שמו של נשיא דורנו) הראשון, כמ"ש^קסא „ויחי יוסף מאה ועשר שנים" (כמדובר לעיל בארוכה^קסב), ובהמשך לזה באה השבועה ד"פקד יפקד אלקים אתכם"^פב — הגאולה ממצרים, ועד לגאולה העתידה לבוא^קסג, עלי' נאמר „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^קסד.

ויש לומר, שגם השייכות דהגאולה לשבעה עשר בתמוז, טו"ב תמוז (הפיכת י"ז תמוז ליום טוב), מודגשת בדורנו זה — שהנשיא שלו הוא יוסף, עליו נאמר „יוסף בן שבע עשרה שנה", שבפסוק זה מרומזת הנתינת־כח להפיכת י"ז תמוז ליום טוב, כנ"ל.

ובפרטיות יותר — „אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה", ענינו של יעקב, תורה, כמודגש גם אצל יוסף שבדורנו, שעיקר עבודתו היתה בהענין ד"יוסף ה' לי בן אחר", לעשות מ"אחר" „בן", ע"י הפצת התורה, וכל בניך לימודי הוי', ובפרט הפצת המעיינות דפנימיות התורה^קסה חוצה, בכל קצוי תבל, וביתר שאת וביתר עוז לאחרי הגאולה דיב־"ג תמוז, וכמ"ש במכתבו הידוע^קנד ש"יום שנים עשר לחודש תמוז הוא יום חג גאולת ישראל העוסקים בהרבצת תורה . . להוסיף אומץ בהרבצת תורה", ומוסיף, „הנני שולח . . המאמר עשרה^קסו שיושבים ועוסקים בתו־578רה", מאמר חסידות שמבאר גודל המעלה דלימוד התורה ברבים, דיש לומר, שבזה מרומז גם שהגאולה האמיתית והשלימה באה ע"י ההוספה בהרבצת תורה, ובפרט ע"י השלימות דלימוד התורה באופן ד„עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", שעי"ז פועלים שיהפכו ימים אלה לימים טובים וימי ששון ושמחה.

ויש להוסיף, שהשייכות לדורנו זה (ע"י נשיא הדור) מודגשת גם בפרשת פינחס — כי: פינחס הוא מזרעו של יוסף^קסז, שמו הראשון של נשיא דורנו, ו"פינחס" (מלא) בגימטריא יצחק^קסח, שמו השני של נשיא דורנו.

וב' שמותיו קשורים עם הגאולה — ע"י „פינחס זה אליהו" — יוסף, כמ"ש^קסט „ביום ההוא יוסיף אדנ־י שנית ידו לקנות את שאר עמו גו' ואסף נדחי ישראל גו'", ויצחק, כמ"ש^קע „אז^קעא ימלא שחוק פינו", שלעתיד לבוא („אז") יהי' שלימות השמחה („ימלא שחוק פינו")^קעב, ענינו של יצחק, ע"ש „כל^קעג השומע יצחק לי"^קעד.

יג. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — „המעשה הוא העיקר"^קעה:

עפמש"נ „ציון במשפט תפדה", דקאי על לימוד התורה (כנ"ל סי"א) — מובן, שבימי בין המצרים צריך להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה^קעו, ובפרט בהלכות התורה, ה"משפט" שבתורה עצמה^קעז, כולל ובמיוחד — לימוד הרמב"ם, „משנה תורה"^קעח, „מקבץ לתורה שבעל פה כולה"^קעח, שכולל ההלכות דכל התורה כולה.

ועאכו"כ בשבתות דבין המצרים, שענינם הקדמת רפואה, עי"ז שיהפכו לימים טובים — בודאי שצריך להוסיף בלימוד התורה (בהוספה על הענין ד"ויקהל משה", „להקהיל קהילות כו' בכל שבת ושבת"^קעט).

ויש לקשר זה עם התחלת אמירת ולימוד פרקי אבות בשבת זו (בפעם הב' — „כפלים לתושי'"^קפ — בשבתות שלאחרי579זמן מ"ת): „משה קיבל תורה מסיני^קפא ומסרה כו'" — קבלת התורה מחדש, היינו, שההוספה בלימוד התורה צריכה להיות באופן של חידוש, מעין ודוגמת והכנה להחידוש דלעתיד לבוא, „תורה חדשה מאתי תצא"^קפב.

ובזה נכלל גם לימוד התורה עם הזולת (הפצת התורה) — כציווי והוראת המשנה (בהמשך ל"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'") „העמידו תלמידים הרבה", ומתוך אהבת ישראל, כמ"ש בהמשך הפרק^קפג „אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", וכמודגש גם בסיום וחותם הפרק „על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום" — ע"ד מ"ש „האמת והשלום אהבו", שעי"ז מהפכים הצומות לימים טובים וימי ששון ושמחה (כנ"ל ס"א).

ובמיוחד יש להוסיף בעניני התורה שהזמן גרמא — בעניני בנין ביהמ"ק: בתושב"כ — בנבואת יחזקאל^קפד אודות ביהמ"ק דלעתיד^קפה, ובתושבע"פ — במשניות דמסכת מדות^קפו, ובהלכות בית הבחירה להרמב"ם, שעי"ז „אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית"^קפז (וכדי להקל על הלומדים — נדפסו בחוברת אחת).

וכן — לערוך „סיומים"^קפח במשך תשעת הימים מר"ח אב עד תשעה באב, ועד בכלל^קפט, ואדרבה — כיון שמשיח צדקנו בודאי יבוא לפני תשעה באב, ותשעה באב יהי' יו"ט הכי גדול, יערכו בתשעה באב „סיום"^קצ באופן של משתה גדול ושמחה גדולה.

580ובודאי יפרסמו ויזרזו ע"ד קיום הוראות אלה בכל מקום ומקום, בכל קצוי תבל.

ויה"ר — והוא העיקר — שבעמדנו בהתחלת ימי בין המצרים יהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, בפרשת פינחס זה אליהו^קצא, ולפני התחלת הקריאה בפ' מטות ע"ד הציווי ד"לא יחל דברו"^קצב, ועאכו"כ הדיבור של כאו"א מבנ"י (האנשים והנשים והטף) וכו"כ פעמים בכל יום ויום אודות ביאת משיח צדקנו, שבודאי נותן להם הקב"ה את האפשרות לקיים הציווי „לא יחל דברו" — עי"ז שתיכף ומיד ממש („לא עיכבן כהרף עין"^קצג) מראה כאו"א באצבעו ואומר זה, הנה זה פינחס זה אליהו, והנה זה דוד מלכא משיחא, שבא וגאלנו והוליכנו קוממיות לארצנו הקדושה^קצד, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש, אמן כן יהי רצון.