משיחות ש"פ תזריע־מצורע, ג' אייר ה'תש"נ

א. מהענינים המיוחדים דיום הש"ק זה — שערב שבת (שמכין עניני השבת, כמארז"ל^א „מי שטרח בערב שבת יאכל^ב בשבת") הוא ב' אייר, יום ההולדת^ג של אדמו"ר מהר"ש^ד, אשר, בשנה זו מתחילה שנת הקנ"ז („זקן"^ה) להולדתו (ב' אייר תקצ"ד — ב' אייר תש"נ).

ולכן, ה"ז זמן מסוגל להוסיף מכאן ולהבא בלימוד תורתו וקיום הוראותיו אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו^ו, ומתחיל מהוראה העיקרית, בפתגמו המפורסם שכללות ההנהגה^ז צריכה להיות באופן ד"לכתחילה אַריבער"^ח, שזו היתה דרכו המיוחדת של אדמו"ר מהר"ש — „אַ בעל־שם'סקע הנהגה"^ט, ועד שנקרא על שם הנהגה זו — בעל ההנהגה ד"לכתחילה אַריבער".

ובהקדים דיוק הלשון „לכתחילה אַריבער" — ובשתים:

א) ההתחלה („לכתחילה") צ"ל באופן ד"אַריבער", כלומר, אף שיש ב' דרכים בהנהגת האדם ע"פ התורה, הנהגה בסדר והדרגה, והנהגה של דילוג („אַריבער") למעלה מסדר והדרגה, ויש מקום להתחיל בהנהגה שע"פ סדר והדרגה ואח"כ לבוא לאופן ודרך ההנהגה ד"אַריבער"^י, מ"מ, ישנה ההוראה ונתינת־כח של נשיא בישראל (בעל יום ההולדת דב' אייר) שיש להתחיל מיד באופן ד"אַריבער".

ב) כיון שההנהגה ד"אַריבער" היא „לכתחילה", ה"ז „התחלה" (לכתחילה) גם בנוגע להנהגה ד"אַריבער", כלומר, גם כשמתחיל באופן ד"אַריבער", צריך לידע שזוהי התחלה בלבד, ולאח"ז צריך לילך417ולהוסיף („ילכו מחיל אל חיל"^יא) בהתנועה ד"אַריבער" לגבי ה"אַריבער" שלפנ"ז, וכדלקמן.

ב. ויש לבאר זה בהקדים הקשר והשייכות שבין דרכו המיוחדת של אדמו"ר מהר"ש („לכתחילה אַריבער") ליום הולדתו בהתחלת חודש אייר^יב:

ענינו המיוחד של חודש אייר — שכל הימים שבו, כאו"א מהם קשור עם מצוה אחת מיוחדת, מצות ספירת העומר (משא"כ בחודש ניסן שלפניו וחודש סיון שלאחריו, שהמצוה דספירת העומר היא רק בחלק מהימים דחדשים אלה)^יג.

ותוכן הענין דספירת העומר בעבודת האדם: ידוע^יד שקרבן העומר, שבא משעורים, מאכל בהמה, רומז על „הקרבת" נפש הבהמית, ובמשך מ"ט הימים דספה"ע מבררים כל פרטי המדות דנה"ב, ז' מדות כפי שכ"א כלולה מז' מדות, שבכל יום נעשה בירור מדה פרטית: חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וכו'^טו, היינו, שהעבודה היא בסדר והדרגה, צעד אחר צעד כו', עד שמגיעים לשלימות העבודה ד"וספרתם לכם גו' שבע שבתות תמימות תהיינה"^טז, שהבירור והזיכוך („וספרתם" מלשון בהירות^יז) הוא באופן של תמימות ושלימות^יח.

ועפ"ז דרוש ביאור בנוגע ליום הולדתו של אדמו"ר מהר"ש בב' אייר: מהי ההסברה שהולדתו של אדמו"ר מהר"ש, בעל ההוראה ד"לכתחילה אַריבער", היא בהתחלת חודש אייר (ב' אייר) — בזמן שבו מודגשת העבודה דספה"ע, שהיא באופן של סדר והדרגה דוקא, ולא באופן של „אַריבער"?

ג. ויש לומר הביאור בזה:

בהציווי דספירת העומר כתיב^טז „וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה („והניף את העומר גו' ממחרת השבת"^יט) שבע שבתות גו'" — שהכתוב אינו מפרש היום בחודש, בששה עשר יום לחודש הראשון, כי אם, „ממחרת השבת", „ממחרת יום טוב הראשון של פסח"^כ, שבזה מודגש שכללות הענין דספירת העומר^כא הוא בהמשך („למחרת") לחג הפסח.

וענינו בעבודת האדם — שהעבודה דספה"ע היא בהמשך לעבודה דחג הפסח:

ענינו של חג הפסח הוא — כשמו — „על418שם הדילוג והפסיחה . . עשו כל עבודותיו . . דרך דילוג וקפיצה"^כב („אַריבער"), ומתחיל מהדילוג ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"^כג, „לא על ידי מלאך כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו"^כד, כמבואר בדרושי כ"ק אדנ"ע^כה (ממלא מקומו של בעל יום ההולדת) ש"בכבודו ובעצמו" קאי על מלכות דא"ס ועצמות דא"ס שלפני הצמצום.

ובהמשך לזה באה העבודה דספירת העומר — שהספירה היא לאחרי ובהמשך להדילוג והקפיצה דפסח („ממחרת השבת"^כו), היינו, שהדילוג וקפיצה דפסח הולך ונמשך בכל ימי הספירה^כז, ויתירה מזה, מיום ליום הולך וניתוסף עוד יותר, כמודגש גם בכך שלא סופרים המספר הסידורי (יום שני, יום שלישי וכו'), אלא המספר הכולל („היום שני ימים", „שלשה ימים" וכו'), היינו, שבכל יום ויום מימי הספירה ישנם בשלימות כל ההישגים דהימים שלפנ"ז, ועליהם מוסיפים עוד יותר, ועד שבאים להשלימות ד"יום החמישים", שהוא באין־ערוך (דילוג וקפיצה) לגבי מ"ט ימי הספירה (כמבואר בלקו"ת^כח).

ונקודת הביאור — שהדילוג והקפיצה דחג הפסח אינו ענין חד־פעמי (שבפסח נמצא יהודי במצב של דילוג וקפיצה, ואח"כ חוזר למצב של מדידה והגבלה), אלא הולך ונמשך בתמידות^כט, היינו, שנמצא תמיד בתנועה של דילוג וקפיצה, ובעילוי אחר עילוי, ומתוך תנועה זו ממלא תפקידו ושליחותו בעבודתו לקונו בכל הפרטים ופרטי פרטים, ובנדו"ד, שגם העבודה המסודרת דספה"ע בבירור פרטי המדות חדורה ונעשית מתוך דילוג וקפיצה.

וענין זה (שהעבודה דכל ימי הספירה היא באופן של דילוג וקפיצה) מודגש גם בנוסח ה"רבונו של עולם" שאומרים לאחרי ספירת העומר — „ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה (וממשיכים לפרט בפרטיות יותר) . . ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו (כל פרטי הדרגות דנפש רוח ונשמה) כו' ולטהרנו ולקדשנו^ל בקדושתך העליונה (לא רק „בקדושה של419מעלה" סתם, אלא „בקדושתך", ובזה גופא „בקדושתך העליונה") אמן סלה" (באופן של קיום^לא ונצחיות^לב) — שאין דילוג וקפיצה יותר מזה שהאדם התחתון מטהר ומתקדש בקדושתו של הקב"ה.

ועבודה זו נעשית ג"כ הכנה לחג השבועות — שע"י הדילוג והקפיצה דכל מציאותו (בכל פרטי ז' המדות כפי שכ"א כלולה מז' מדות) להטהר ולהתקדש בקדושתו של הקב"ה, נעשה מוכן וראוי לקבלת התורה מחדש, שנעשה היחוד דכנס"י עם הקב"ה^לג בעילוי שבאין־ערוך.

ועוד ועיקר — שהעבודה דספה"ע נעשית הכנה להחידוש דמתן תורה לעתיד לבוא, „תורה חדשה מאתי תצא"^לד, „מאתי" דייקא, ע"ד מש"נ^לה „כי כולם ידעו אותי", שמתגלה שלימות היחוד דישראל וקב"ה כולא חד ממש^לו — כי, הדילוג וקפיצה דספה"ע כולל גם דילוג וקפיצה מהגלות אל הגאולה, כמודגש בהתפלה שאומרים תיכף ובסמיכות להברכה^לז והספירה: „הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה"^לח.

ד. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות דהולדתו של אדמו"ר מהר"ש, בעל ההוראה ד"לכתחילה אַריבער", להתחלת חודש אייר (ב' אייר), החודש דספה"ע:

עצם העובדה שאצל בנ"י יש גם אופן הנהגה ד"אַריבער" (בזמנים ומצבים מיוחדים) — אין בה משום חידוש (כ"כ); עיקר החידוש הוא בהוראה ד"לכתחילה אַריבער" — שההנהגה ד"אַריבער" היא לא רק בזמנים ומצבים מיוחדים (לאחרי הקדמת העבודה שבסדר והדרגה), אלא שההתחלה היא בהנהגה ד"אַריבער", ועי"ז נעשה גם ההמשך שלאח"ז באופן ד"אַריבער", שכל עניני העבודה (גם הענינים שבסדר והדרגה) נעשים באופן ד"אַריבער" — כמודגש בחג הפסח וספירת העומר, שהתחלת העבודה דבנ"י (החל מלידת עם ישראל בחג הפסח^לט) היא באופן של דילוג וקפיצה („אַריבער"), ונמשכת ופועלת גם בעבודה שע"פ סדר והדרגה בספירת העומר.

וענין זה מרומז בהולדתו של בעל ההוראה ד"לכתחילה אַריבער" בהתחלת חודש אייר, החודש דספה"ע — ללמדנו שההנהגה ד"אַריבער" חודרת גם בעניני העבודה שבסדר והדרגה, כבספירת העומר, ובספה"ע עצמה — בימי החול ג"כ, לאחרי סיום חג הפסח וכל חודש ניסן, ולאחרי ר"ח אייר (— ב' אייר), כיון שההתחלה („לכתחילה") היא באופן ד„אַריבער".

ה. ויש לקשר זה עם התחלת פרק שני דאבות שאומרים ולומדים ביום הש"ק זה — „רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם".

ובהקדים — שיש לדייק במשנה זו כמה דיוקים, ומהם:

א) קושיית מפרשי המשנה: מהי השאלה „איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" — וכי יש מקום לספק איזו היא הדרך הישרה, ועד שיש צורך שהאדם יברור לו הדרך הישרה, הרי התורה היא הדרך הישרה ואין לנו ישרה ממנה, ומקרא מלא דיבר הכתוב „ישרים דרכי ה'"^מו, „פיקודי ה' ישרים משמחי לב"^מז, ולכאורה אין הדבר תלוי ברצון האדם וחפצו לברור לעצמו דרך ישרה?!

ב) מהו הדיוק „שיבור לו האדם", „אדם" דייקא, התואר המעולה מבין ד' התוארים אדם איש גבר אנוש^מח — הרי, גם מי שלמטה מדרגת „אדם" [ואפילו בדרגת „אנוש", שמורה על החלישות, כמ"ש^מט421„עקוב הלב מכל ואנוש הוא"] צריך לילך „בדרך ישרה"; ובפרט בנוגע ל"דרך הישרה" שנתפרשה במשנה זו — „כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם" („שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו"^נ) — שהיא דרך פשוטה (לכאורה) השייכת לכל אחד, גם מי שהוא בדרגת „אנוש", ולא רק למי שהגיע להשלימות ד"אדם"?

ג) גם צריך להבין השייכות דתוכן המאמר לבעל המאמר (שדרך עבודתו כו' מתבטאת בתוכן מאמרו^נא) — „רבי אומר", כולל גם הדיוק שנקרא כאן בשם „רבי" סתם, אף ששמו „רבי יהודה הנשיא"^נב, אשר, דיוק זה מודגש ביותר ע"פ ההשוואה עם המשנה תיכף לאח"ז, „רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר", ואילו במשנה הראשונה נקרא בשם „רבי" סתם, מבלי להזכיר העילוי המיוחד בשם שניתן לו בעת הברית־מילה^נג — ובמיוחד „יהודה", ש"נקרא כולו על שמו של הקב"ה"^נד, וגם לא התואר והמעלה ד„הנשיא".

ו. ויש לומר נקודת הביאור בזה (בקיצור עכ"פ):

מתוכן השאלה „איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם", שמשמעותה שיש כמה דרכים, וכולן דרכים ישרות, ומהן צריך האדם לברור לעצמו דרך ישרה — מובן, שלא מדובר כאן אודות קיום התומ"צ (שבזה אין מקום לשאלה הנ"ל), דמאי קמ"ל, אלא, שלאחרי שלימות העבודה בקיום התומ"צ, על כאו"א להוסיף ולהתעלות בהקירוב להקב"ה עד יןסוף, ולכן שואל: „איזו היא דרך ישרה שיבור לו" — כיון שההוספה והעלי' בהקירוב להקב"ה יכולה להיות בכמה דרכים ישרות, עד אין־סוף, כמו שהקב"ה הוא ין־סוף, ומביניהן צריך לברור לעצמו „דרך ישרה" שילך בה.

ומדייק „(איזו היא דרך ישרה שיבור לו) האדם" — כיון ששאלה זו שייכת רק למי שהגיע להשלימות ד"אדם"^נה (ובזה גופא — „האדם", אדם המיוחד^נו), ע"ש אדמה^נז לעליון^נח, ויש לומר, שכולל גם422דמיון למעליותא — „אדמה (לעליון)" בלבד, להיות נעלה יותר מבחי' „אדם העליון" (ע"ד מארז"ל^נט „נצחוני בני נצחוני"), ולכן ישנה השאלה „איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" בהוספה על שלימות (אדם) עבודתו בדרכי התורה והמצוות.

ז. ובעומק יותר — שהשאלה „איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" בהוספה על שלימות עבודתו בדרכי התורה והמצוות, היא, מצד המציאות דישראל שקדמו לתורה:

אמרו חז"ל^ס „שני דברים קדמו לעולם, תורה וישראל, ואיני יודע מי מהם קודם, כשהוא אומר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל, אומר אני ישראל קדמו". וכידוע^סא הפירוש במאמר הזהר^סב „תלת קשרין אינון מתקשראן דא בדא, קב"ה אורייתא וישראל", שנוסף על שני הקשרים המקשרים בין ישראל תורה וקב"ה (הקשר דישראל לתורה והקשר דתורה לקב"ה), ישנו קשר שלישי („תלת קשרין") המקשר בין ישראל לקב"ה (ללא הממוצע דתורה), ואח"כ בא הקשר לתורה, כיון שעצם מציאותם של ישראל היא למעלה מהתורה.

ולכן, לאחרי שלימות העבודה דקיום התומ"צ, שישראל מתקשראן בקב"ה ע"י התורה, צריכה להיות העבודה גם באופן שמתגלה הקשר דישראל עם קב"ה מצד עצם מציאותם שלמעלה מהתורה.

ובזה באה השאלה „איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" — כי, בענין שהוא למעלה מהתורה, צריך האדם („אדמה לעליון") לברור לעצמו דרך ישרה שעל ידה תתגלה התקשרותו עם הקב"ה שלמעלה מהתורה.

ח. והמענה לזה^סג — „כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם":

„תפארת לעושי'" — היא ההתעלות דהאדם להתקרב להקב"ה בעילוי אחר עילוי, שכן, בהיותו בדרגת „האדם", „אדמה לעליון" (כנ"ל ס"ו), מובן, שתפארתו („תפארת לעושי'") היא ההוספה והעלי' בהקירוב להקב"ה, אשר, ככל שתגדל מעלת דביקותו בהקב"ה, הולך ומוסיף עוד יותר, עד איןסף.

וביחד עם זה, צ"ל גם „תפארת לו מן האדם", ש"יהיו בני אדם (בני אדם סתם, ועד גם אומות העולם^סד) נוחין ממנו" — שההתקרבות וההתאחדות עם הקב"ה אינה מתוך תנועה של התעלות ופרישה מהעולם, אלא אדרבה, שנעשית באופן שחודר גם בעניני העולם, בהיותו מעורב בין הבריות, שהנהגתו היא באופן שגם בני אדם סתם, כולל גם אומות העולם (אפילו אלה שלעת־עתה אינם מקיימים מצוות דילהו), מפארים אותו בראותם אופן הנהגתו בעניני העולם, ובלשון חז"ל^סה „שיהא423שם שמים מתאהב על ידך . . הבריות אומרות עליו . . ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו", ועד כדי כך, שענין זה נוגע לקידוש השם (ושלילת הפכו) — „הרי זה קידש את ה', ועליו הכתוב אומר^סו ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"^סז.

וזוהי ה"דרך ישרה שיבור לו האדם" — ש"האדם", „אדמה לעליון", מצד עצם מציאותו שקדמה לתורה, בורר לו דרך שמאחדת ב' תנועות מן הקצה אל הקצה: הוספה ועלי' בקירוב והתאחדות עם הקב"ה בעילוי אחר עילוי עד איןסוף — „תפארת לעושי'", וביחד עם זה, שעילוי זה נמשך וחודר עד למטה מטה — „תפארת לו מן האדם"^סח — כי, להיותו „אדמה לעליון", נוגע לו (לא רק ההתאחדות שלו עם הקב"ה „תפארת לעושי'", אלא) גם הפעולה וההשפעה למטה, „תפארת לו מן האדם", כיון שנרגש אצלו שענין זה נוגע להקב"ה (עד לקידוש השם), שנתאווה להיות לו ית' דירה בתחתונים^סט.

ט. והוראה זו נאמרת ע"י „רבי" דוקא — „רבי אומר" (ולא „רבי יהודה הנשיא אומר"):

„רבי" — פי' (ג"כ) שאינו תואר [כמו „רבי יהודה הנשיא", וכיו"ב בשאר גדולי ישראל שמקדימים לשמם התואר „רבי", שמתאר מעלתם, כמובן ממארז"ל^ע „גדול מרב רבי, גדול מרבי רבן, גדול מרבן שמו", וכהכלל „כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל"^עא, ש"רבי" (ביו"ד) מורה על מעלת הסמיכה שבארץ ישראל^עב], אלא שם, שנקרא בשם „רבי".

ותוכן השם „רבי" — כפשוטו^עג — ה„רבי" של כל ישראל (ע"ש שמלמד תורה לכל בנ"י עי"ז שסידר המשנה), היינו, שפעולתו בלימוד התורה לישראל אינה דבר נוסף על מציאותו (כמו תואר), אלא מציאותו היא „רבי" של כל ישראל, כמודגש בשמו אשר יקראו לו — „רבי".

ומזה מובן שבשם „רבי" מודגשת מציאותם של ישראל^עד, ולכן גדלה מעלת השם „רבי" לא רק לגבי התוארים „רבי . . הנשיא", אלא גם לגבי השם „(רבי) יהודה (הנשיא)" — כי, השם „יהודה", שיש בו ד' אותיות שם הוי', קשור עם דרגא מסויימת, ואילו השם „רבי" מורה על עצם מציאותו שלמעלה מדרגות ומתוארים פרטיים — המציאות ישראל (רבי של כל ישראל), ישראל וקב"ה כולא חד.

ועפ"ז מובן ש"רבי (דוקא) אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא424תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם" — דכיון שאצל „רבי" מודגשת עצם המציאות דישראל, לכן, הוא השואל „איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" בנוגע לעבודה שלמעלה מתומ"צ — מצד מעלתם של ישראל שקדמו לתורה (כנ"ל ס"ז); והוא המורה ה"דרך ישרה שיבור לו האדם" שמחברת ב' הקצוות דמעלה מעלה ומטה מטה, „תפארת^עה לעושי' ותפארת לו מן האדם"^עו — מצד מעלתם של ישראל שהם „אדמה לעליון", כמו אצל הקב"ה (כנ"ל ס"ח).

י. עפ"ז מובן הקשר והשייכות דתוכן המשנה להפתגם והוראה ד"לכתחילה אַריבער":

עצם הדיון בנוגע ל"האדם" שרוצה להוסיף על שלימות עבודתו בקיום התומ"צ („איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם") — זהו למעלה ממדידה והגבלה, „אַריבער"; וכן תוכן ההוראה ע"ד ה"דרך ישרה", „כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם" — הו"ע שלמעלה ממדידה והגבלה, „אַריבער", ובב' הקצוות, מלמעלה מעלה עד למטה מטה.

יא. ויש להוסיף, שהענין ד"לכתחילה אַריבער" (מצד מעלתם של ישראל שקדמו לתורה) מודגש גם במשנת „כל ישראל"^פג שנוהגים לומר לפני פרקי אבות^פד:

במשנה זו — „כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" — מודגשת מעלתם של ישראל שלמעלה מהתורה, שמבלי הבט על מעמדם ומצבם בקיום התומ"צ, יש לכולם חלק בעולם הבא, עולם התחי' שלמעלה מגן־עדן), וטעם הדבר — „שנאמר^פה ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", היינו, שכאו"א („כל") מישראל הוא נצר מטעיו ומעשה ידיו של הקב"ה, ועד שהקב"ה מתפאר בו.

ועד"ז במשנת „רבי חנניא בן עקשיא"^פו שאומרים לאחרי פרקי אבות^פז:

„רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" — שהתורה והמצוות הם בשביל ישראל, שקדמו לתורה, שהיא „לזכות את ישראל", ועד שבשביל לזכות את ישראל נעשה ריבוי בתורה ומצוות, „הרבה להם תורה ומצוות", וטעם הדבר — „שנאמר^פח ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"^פט, שמצד החפץ^צ דהקב"ה בישראל, כמ"ש^צא „כי תהיו אתם (לי^צב) ארץ חפץ", נעשה ריבוי (הן בכמות והן באיכות, „יגדיל" ו"יאדיר") בתורה^צג.

426יב. ההוראה מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — „המעשה הוא העיקר"^צד:

בקשר עם יום ההולדת של אדמו"ר מהר"ש בב' אייר שחל בערב שבת זה — יש לעורר ע"ד ההוספה בלימוד תורתו והליכה בדרכיו ואורחותיו, ובמיוחד בנוגע להוראה הכללית ד"לכתחילה אַריבער", שכללות עבודת האדם תהי' באופן ד"לכתחילה אַריבער", ומוסיף והולך מיום ליום, כנ"ל בארוכה.

והדגשה מיוחדת בהענין ד"לכתחילה אַריבער" בנוגע ללימוד והפצת פנימיות התורה כפי שנתגלה בתורת החסידות — לכל אחד ואחת מישראל, אנשים ונשים, שאף הן חייבות בלימוד תורת החסידות שבה נתבארו הענינים דאמונת ה', אהבתו ויראתו כו', „שש המצוות שחיובן תמידי"^צה, וגם טף, כמ"ש^צו „חנוך לנער גו' גם כי יזקין לא יסור ממנה" — באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה", בכל העולם כולו.

ויה"ר שקבלת ההחלטה טובה להוסיף בהנהגה ד"לכתחילה אַריבער" תביא תיכף את השכר האמיתי — הדילוג וקפיצה („אַריבער") מהגלות אל הגאולה, ובזה באופן ד"לכתחילה אַריבער", מבלי להמתין להוספה עוד ב"מעשינו ועבודתינו", ובפרט שכבר נשלמו מעשינו ועבודתינו, וכבר „כלו כל הקיצין"^צז, ובפרט בעמדנו ב"שנת נסים", ובשנת נסים עצמה לאחרי חודש ניסן, ש"בו נעשו נסים לישראל"^צח, ועד ל"נסי נסים"^צט, הרי בודאי שצ"ל הדילוג וקפיצה מהגלות אל הגאולה תיכף ומיד ממש.

יג. ויש להוסיף, שהדילוג והקפיצה מהגלות אל הגאולה מרומז גם בפרשת השבוע — תזריע־מצורע:

ובהקדמה — שחיבור ב' הפרשיות תזריע־מצורע^ק הוא חיבור ענינים הפכיים^קא:

מצד פשטות הענינים — המציאות ד„אשה כי תזריע וילדה זכר"^קב אינה שייכת במעמד ומצב של „מצורע" שנאמר בו^קג „וישב מחוץ לאהלו", „מלמד שאסור בתשמיש המטה".

ומצד הרמז שבדבר — ש"אשה כי תזריע וילדה זכר" רומז על הלידה דהגאולה (כידוע^קד שהגלות נמשל לעיבור והגאולה ללידה), ובזה גופא „וילדה זכר", ע"ד מ"ש^קה „ונודה לך שיר חדש", לשון זכר, גאולה נצחית שאין אחרי' גלות^קו;427ואילו „מצורע" — שנאמר בו^קז „בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" — רומז על מעמד ומצב הגלות^קח, „בנים שגלו מעל שולחן אביהם"^קט.

ויש לומר, שבחיבור ב' הפרשיות תזריע־מצורע נרמז הענין ד"לכתחילה אַריבער" בנוגע להגאולה — שגם בזמן הגלות, במעמד ומצב ד"מצורע", נעשה תיכף ומיד הדילוג וקפיצה („אַריבער") ל"אשה כי תזריע וילדה זכר", ענין הגאולה, ולא עוד, אלא, שההתחלה היא „אשה כי תזריע וילדה זכר", „לכתחילה אַריבער", ורק אח"כ מוסיפים שהגאולה באה לאחרי הדילוג וקפיצה ממעמד ומצב ד"מצורע", „זאת תהי' תורת המצורע^קי ביום טהרתו"^קיא, שבזה נרמזת גם הטהרה דכאו"א מישראל ע"י הקב"ה, „לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר^קיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם"^קיג, ועד ש"לפני הוי' תטהרו"^קיד.

ומזה באים להמשך הקריאה בפ' אחרי (שמתחילין לקרוא במנחת שבת זה) — „בקרבתם לפני ה'"^קטו, שנעשה שלימות הקירוב וההתאחדות עם הקב"ה, אבל נשמות בגופים דוקא^קטז, באופן כזה „יבוא אהרן^קיז אל הקודש גו'". וממשיכים תיכף בפ' קדושים (אחרי־קדושים מחוברין) — „קדושים תהיו כי קדוש אני"^קיח, וכדרשת חז"ל^קיט „יכול כמוני" (בניחותא), שכאו"א מישראל „יכול" להגיע להדרגא ד"כי קדוש אני" („כמוני")^קכ, וכיון ש"יכול" — ה"ז נעשה חפצו וגם רצונו שמקיים בפועל הציווי ד"קדושים תהיו כי קדוש אני" („כמוני"), ועד שרואים בגלוי בעיני בשר שישראל וקב"ה כולא חד ממש.