Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
617משיחות ש"פ עקב, כ"ף מנחם־אב* ה'תש"נ
א.הענין המיוחד ביום ההילולא של אאמו"ר ז"ל בשנה זוא (לגבי כל ימי ההילולא בשנים שלפנ"זב) — מלאות מ"ו שנים להסתלקת־הילולא בפעם הראשונה (תש"ד — תש"נ), שמספר זה (מ"ו) שייך במיוחד לבעל ההילולא, ששמו הראשון (והעיקרי)ג — „לוי" — בגימטריאדמ"ו, ומזה מובן שבמלאות לו"י (מ"ו) שנים ניתוסף עילוי מיוחדה בכל עניניו של בעל ההילולא ששמו „לוי".
ויש לקשר זה עם הקביעות דיום ההילולא בשנה זו ביום הש"ק שבו קורין (בציבור ובברכות לפני' ולאחרי') כל פרשת עקב, כולל גם חלק הפרשהו שבו נתפרש ענינו של שבט לוי — „בעתז ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי וגו'"ח.
ומזה מובן בנוגע להלימוד וההוראה מיום ההילולא בשנה זו (לכל אלה השייכים לבעל ההילולא ע"י לימוד תורתו והליכה בדרכיו ואורחותיו) — שעיקר ההדגשה היא בנוגע להענין והעבודה של „לוי", שמו של בעל ההילולא, המודגש ביותר במלאות לו"י שנים ליום ההילולא, כדלקמן.
ב. וביאור הענין:
ענינו המיוחד של לוי מפורש בשמו —618כמפורש בקראט „ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי . . על כן קרא שמו לוי", שבזה נרמז גם החיבור („ילוה") דהקב"ה („אישי") עם כנס"י („אלי")י.
ומודגש יותר בתפקידו ועבודתו של שבט לוי — „וילוו עליך וישרתוך"יא, וכמ"ש בפרשתנויב „בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו גו' על כן לא הי' ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו גו'", שבשבט לוי מודגש ביותר החיבור („ילוה") עם הקב"ה, „לעמוד לפני ה' לשרתו גו' ה' הוא נחלתו גו'"יג.
וענין זה שייך גם בעבודת כאו"א מישראל — כפס"ד הרמב"םיד (לאחרי שמבאר ששבט לוי „הובדל לעבוד את ה' לשרתו כו'"טו) „ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתוטז . . הרי זה נתקדש קדש הקדשים, ויהי' ה' חלקו ונחלתו כו'", היינו, שבכחו וביכלתו של כאו"א מישראל להיות בדרגת שבט לוי, עד להדרגא הכי נעלית שבשבט לוי — דרגת כהן, ועד לדרגת כהן גדוליז, כמודגש בלשון הרמב"ם „הרי זה נתקדש קדש קדשים", שזוהי דרגת העבודה דכהן גדול שנאמר בויח „ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים".
ג. ובפרטיות יותר — מצינו בענינו ובעבודתו של לוי ב' קצוות:
מחד גיסא — תנועה של הבדלה, „בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי", הבדלה מכל בנ"ייט, כהמשך הכתוב „על כן לא הי' ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו", כיון שהובדלו מכל בנ"י „לעמוד לפני ה' לשרתו", עד לעבודה נעלית ביותר — „לשאת את ארון ברית ה'", שהארון (שבו הלוחות, תורה) הוא המקודש ביותר מכל המשכןכ;
ולאידך גיסא — מעניני העבודה דשבט לוי הוא „להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמרכא יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"טו, היינו, שהב־619דלת שבט לוי מכל בנ"י היא כדי לפעול על כל בנ"י, להעלות אותם לדרגא נעלית יותר.
ויתירה מזה — שהפעולה דשבט לוי על בנ"י היא גם כשבנ"י נמצאים במצב ירוד, שהרי, הבדלת שבט לוי היתה „בעת ההיא", כש"טעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו, לפיכך הבדילם המקום מכם"כב, וע"פ האמור שהבדלת שבט לוי היא כדי לפעול על בנ"י, מובן, שגם כשבנ"י נמצאים במצב ירוד, הם מתעלים ע"י הפעולה דשבט לוי, ועד לעילוי גדול ביותר לגבי המעמד ומצב שלפני הירידה, ע"ד ובדוגמת העילוי שנעשה ע"י לוחות שניות („כפלים לתושי'"כג) לאחרי התשובה על חטא העגלכד.
ד. ויש להוסיף, שב' קצוות הנ"ל מודגשים גם בנוגע לבית המקדש — ש"זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש, שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי"כה:
ביהמ"ק הוא המקום הכי מקודש בעולם, ובביהמ"ק עצמו (ש"הי' במעלה ההר"כו) ישנם דרגות בקדושה בעילוי אחר עילוי, עד לדרגא הכי נעלית בקדושה (מכל ה"עשר קדושות"כז) — קדש הקדשים.
וביחד עם זה, מעניניו העיקריים של ביהמ"ק ש"ממנו אורה יוצאה לעולם"כח, היינו, המשכת וגילוי הקדושה דביהמ"ק בכל העולם כולו, ועד כדי כך, שהענין ד"ושכנתי בתוכם" (תכליתו של המקדש — „ועשו לי מקדש (ועי"ז) ושכנתי בתוכם"כט), שעיקרו בקדש הקדשים, „מקום מנוחת השכינה שהוא הארון", נמשך וחודר בכל העולם כולו, ובלשון הידועל — דירה לו ית' בתחתונים, שגם התחתון, עד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו (הקצה ההפכי דקדש הקדשים), נעשה דירה (משכן ומקדש) לו ית', דירה שבה מתגלה עצמותו של הדר בה, מהותו ועצמותו ית'.
620וכמודגש גם בעבודת הקרבנות (ענינו של ביהמ"ק, „ביתלא לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות")לב — שהקרבן (שמקריבים ע"ג המזבח) מובדל מכל עניני העולם בעלייתו למעלה, ועד ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס"לג, עלי' לבחי' „רזא דא"ס", שבאיןסוף גופא ה"ז בחי' סוד והעלם שלמעלה מגילוי דא"ס (תכלית ההבדלה); וביחד עם זה, פועל הקרבן בכל העולם, ש"כל החי עולה לה' ע"י בהמה אחת וכל הצומח ע"י עשרון סלת אחד כו'"לד. וגם עליית „רזא דקורבנא" עד „רזא דא"ס" היא באופן שעי"ז נמשך ומתגלה מבחי' „רזא דא"ס" באופן ד"אור" — כידועלה ש"רז" הוא בגימטריא „אור"לו, שענינו גילוי (כמ"שלז „ויקרא אלקים לאור יום")לח.
ונמצא, שההבדלה דשבט לוי לעבודת המקדש, עד להבדלה דכהן גדול שהוא בדוגמת קדש הקדשים שבמקדש, היא, כדי להמשיך ולגלות קדושת (המקדש עד ל)קדש הקדשים בכל העולם כולו, היינו, שהעולם כולו מתעלה ונכלל בבחינת קדש הקדשים, הנקודה ד"אחת" במקום (ע"ד בזמן, „אחת בשנה"), ע"י בחי' „אחת" בנפש (בחינתו של הכהן גדול, ודוגמתו בכאו"א מישראל, „כל איש ואיש כו' ה"ז נתקדש קדש קדשים"), בחי' היחידה, שנקראת „אחת"לט, „יחידה לייחדך"מ, שעי"ז נעשה העולם כולו דירה לעצמותו ית', כנ"ל.
ה. האמור לעיל אודות ענינו ועבודתו של שבט לוי — מודגש גם אצל בעל ההילולאמא ששמו (הראשון) לוי:
ביחד עם היותו „מורם מעם" בגדלותו וגאונותו המופלאה בתורה, הן בנגלה דתורה והן בנסתר דתורה — הי' גם רב ומורה־הוראה של עיר גדולה, ובה וממנה פעל ועסק בהרבצת התורה וחיזוק היהדות בכל הסביבה והמדינה כולהמב.
זאת ועוד:
גם בתקופה שמצד גזירת מלכות המדינה ההיא בימים ההם נמנעו כו"כ רבנים להנהיג קהילותיהם (והסתפקו מפני גזירת המלכות בקיום התומ"צ בחוג הכי מצומצם או רק בעצמם), ועד שכו"כ מהם הוכרחו לחתום על דרישותי' של מלכות המדינה בניגוד לדעת עצמם ע"פ הוראת621התורה — המשיך והוסיף בעל ההילולא להנהיג רבנותו ברמה (לא רק בעירו ובסביבתו, אלא גם) ברחבי המדינה כולה (וככל שנתמעטה פעולתם של הרבנים ברחבי המדינה, הוצרך להוסיף יותר ב(עבודת ה)רבנות ברחבי המדינה כולה), ולא זו בלבד שלא נכנע ח"ו לדרישותי' של מלכות המדינה, אלא אדרבה, נסע לעיר הבירה והשתדל ופעל והצליחמג בחוגי השלטון (ועד לנשיא דכל המדינה ההיא בעצמו) להטבת מצבם של בנ"י, כולל ובמיוחד בנוגע לעניני יהדות, תורה ומצוותי', ולדוגמא: בנוגע למצה ולמצה שמורהמד (כמסופר במק"א בארוכהמה), וכיו"ב.
ויתירה מזה — שעבודתו בשטח הרבנות בהרבצת התורה וחיזוק היהדות היתה עד למסירת־נפש ממשמו, שהרי, בגלל עבודתו נאסר והוגלהמז, וידועמח ש"צער הגלות שקול כמעט כצער המיתה"מט, ועד שנפטר ונסתלק בגלות.
ולא עוד אלא שגם בהיותו בגלות, במצור ובמצוק, המשיך לעסוק בהרבצת התורה וחיזוק היהדות (כפי האפשרי), נוסף על התעסקותו בלימוד התורה לעצמו, ועד לכתיבת חידושים נפלאים (הערות והארות) בתורהנ ע"ד הסוד והקבלה והחסידות, אשר, ההשתדלות בהכתיבה (כשאפילו מעט נייר ודיו לא היו בנמצא) היתה (בעיקר) כדי לזכות את הרבים בלימוד חידושי תורה אלה, ובמיוחד עי"ז שחידושי תורה אלה נתפרסמו ויצו־לאור בדפוס (לאחרי כמה הרפתקאות שהיו כרוכות במס"נ), ונלמדים ע"י רבים מבנ"י עד היום הזהנא.
ומזה מובן שאצל בעל ההילולא מודגש ביותר שההבדלה דלוי היא כדי להעלות את המטהנב, „להורות . . לרבים",622כולל ובמיוחד לאלה שנמצאים במצב ירוד, בהתגברות חשכת הגלות מצד גזירת המלכות, ועד לפעולה בעולם (גם על אינם־יהודים), כמו בפעולותיו בעיר הבירה לטובתם של ישראל, שעי"ז פעל גם אצל אינם־יהודים בעניני צדק ויושר, ועד"ז בהיותו במאסר ובגולה, שהשפיע בעניני צדק ויושר גם על אינם־יהודים שהיו בסביבה.
ו. ענין הנ"ל מודגש גם בנוגע ליום ההילולא — הן בהסתלקות־הילולא בפעם הראשונה, והן ביום ההילולא מידי שנה בשנה:
הן בנוגע להשפעה לתלמידיו ההולכים בדרכיו ואורחותיו, שמקבלים ההשפעה „מבחי' רוח רבם העצמיית . . ולא זיום בלבד המאיר חוץ לכלי" (כמו „בהיות הצדיק חי על פני האדמה") — „הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחי' מקום גשמי"נד, ובפרט ע"י לימוד תורתו, כדברי כ"ק אדנ"ע (רבו של בעל ההילולא, שהי' מסור ונתון אליו בתכלית) לפני הסתלקותונה: „איך גיי אין הימל און די כתבים לאָז איך אייך" (אני הולך (עולה) השמימה, ואת הכתבים, כתבי החסידות, אני משאיר לכם), היינו, שע"י הלימוד בהכתבים שבהם הכניס את כל עצמותו [כמו הקב"ה („צדיקים דומין לבוראן"נו) שהכניס את עצמותו בתורה, כמאמרנז „אנא נפשי כתבית יהבית"], מתקשרים עמו גם בעלייתו השמימה בעילוי אחר עילוי,
והן בנוגע להשפעה בעולם כולו, ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"נד „מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה בעת פטירתו . . ופועל ישועות בקרב הארץ, לכפר על עון הדור, אף גם על הזדונות כו'"נח, היינו, שפועל גם בדרגא הכי תחתונה.
ועד"ז בנוגע לעליית הנשמה ביום ההילולא בכל שנה ושנה ע"י אמירת הקדישנט (שעי"ז נעשית עלי' שבאין־ערוך לעליות שמצד הסדר הרגיל ד"צדיקיםס אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמרסא ילכו מחיל אל חיל")סב — שביחד עם עליית הנשמה בעילוי אחר עילוי, ניתוסף גם הגילוי וההמשכה למטה, לתלמידיו ההולכים באורחותיו, ועד לכל העולם, כמודגש גם בנוסח הקדיש: „יתגדל ויתקדש שמי' רבא", „יהא שמי' רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", היינו, שמתגדל ומתקדש שמו של הקב"ה, „שמו הגדול"סג („שמי' רבא"), בכל העולם כולו.
ליתר ביאור:
ידועסד שע"י ירידת הנשמה למטה623להתלבש בגוף גשמי ולעבוד עבודתו בקיום התומ"צ בעוה"ז הגשמי נעשית הנשמה בבחינת „מהלך" (משא"כ קודם ירידתה למטה ה"ה בבחינת „עומד"), היינו, שכל העליות של הנשמה מדרגא לדרגא לאחרי ההסתלקות הם כתוצאה מעבודתה למטה בהיותה מלובשת בגוף גשמי.
וכיון שעיקר ענין ההילוך (עלי' מדרגא לדרגא) קשור עם העבודה למטה דוקא, יש לומר, שעי"ז שעליית הנשמה למעלה פועלת גם למטה, שנעשה עילוי אצל תלמידיו שנמצאים למטה, נשמות בגופים, אזי ניתוסף עוד יותר בעליית הנשמה בהיותה למעלה, ועוד ועיקר, שעי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר את תכלית השלימות דעליית הנשמה — כשתחזור ותתלבש בגוף בתחיית המתים, כהכרעת תורת החסידותסה כדעת הרמב"ןסו שעיקר השכר הוא בעולם התחי'סז, לנשמות בגופים בעוה"ז הגשמי (המקום שבו נעשית העבודה) דוקא.
ונוסף על הפעולה למטה בכללות הענין דיום הילולא (אצל כל הצדיקים), ה"ז בהדגשה יתירה אצל בעל ההילולא, ששמו „לוי", ועבודתו במשך כל חייו באופן העבודה דשבט לוי (כנ"ל), ובפרט במלאות לו"י שנים ליום ההילולא.
ז. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בתאריך דיום ההילולא — עשרים (כ"ף) באבסח:
עשריםסט — בגימטריא כתרע (כמובא גם בתורתו של בעל ההילולאעא). ויש לומר, שבהגימטריא ד"עשרים" מודגש הגילוי וההמשכה דכתר בכל הספירות, שמספרם בפרטיות עשרים, עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלהעב, כלומר, עם היותו למעלה מכל הספירות, ה"ה נמשך ומתגלה למטה וחודר גם בהעשר ספירות, ובכל הפרטים דעשר ספירות, מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע — עשרים, שניכר בהם ההמשכה והגילוי ד"כתר" (בגימטריא עשרים).
וביאור הענין בעבודת האדם:
„כתר" — קשור עם ענין המלכות, ברמז לשון הכתובעג „ואשר ניתן כתר מלכות624בראשו", וכידוע שיופי המלך („מלך ביפיו תחזינה עיניך"עד) תלוי בכתר המלכות.
וע"פ מארז"לעה „משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך . . נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו" (שמפשטות הלשון ותוכן המדרש משמע שכל ג' הכתרים הם בשוה, ואח"כ נעשית חלוקה דא' בראשו וב' בראש בניו), מובן, שהכתר שבראש המלך (תכלית העילוי) נמשך ומתגלה גם בשתי הכתרים שבראש בניו, הן בהכתר שכנגד נשמע (הבנה והשגה), והן בהכתר שכנגד נעשהעו (מעשה בפועל, קב"ע), היינו, שהעבודה למטה קשורה עם הכתר שבראש המלך.
ויתירה מזה — שהכתר שבראש המלך נעשה ע"י עבודת בני המדינה למטה דוקא, וע"ד מ"שעז „מלך לשדה נעבד", שהמלך משועבד („נעבד"), כביכול, לשדה, ופשיטא לאנשי השדה (שהם בדרגא תחתונה מאנשי העיר) שעובדים עבודתם ב"שדה", שזהו"ע בירור העולם, כיון שעל ידי זה דוקא נשלמת כוונת המלך להיות לו ית' דירה בתחתונים.
וענין זה (המעלה שע"י בירור המטה דוקא) מודגש ביותר בעשרים באב — שמזלו ארי', כמארז"לעח „עלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל כו' על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל", היינו, שגילוי בחי' ארי' דקדושה (בחי' הכתר) הוא ע"י בירור והפיכת בחי' ארי' דלעו"זעט (שזהו"ע מנחם אב, ענין הנחמה), אשר, ענין זה מתחיל (בעיקר) משבת נחמופ, ומוסיף והולך בשבת השני' ד"שבע דנחמתא" — שבשנה זו חל בה עשרים באב — „כפליםפא לתושי'" בענין הנחמהפב, וכמודגש גם בהפטורה (שלאחרי ש"הקב"ה אומר לנביאים נחמו נחמו עמי", משיבה כנסת ישראל) „ותאמרפג ציון עזבני ה'"פד, „איני מתפייסת מנחמת הנביאים"פה, עד שתהי' הנחמה ע"י הקב"ה בעצמו, ובעצמו בכפלים, „אנכיפו אנכי הוא מנחמכם"פז.
ולהעיר, ש"ארי'" (מזלו של חודש אב) ר"ת אלול ר"ה יוהכ"פ הוש"רפח, שבחודש625אב (מחמשה עשר באבפט, ועאכו"כ בעשרים באבצ) מתחילה ההכנה לחודש אלול (עד להסיום וחותם ביוהכ"פ, ושלימותו בהוש"ר), חודש התשובה והרחמים, שבו יוצא המלך מהעיר לשדה, ואנשי השדה מקבלין פניו בשדה, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, וממלא בקשותיהם כו'צא, שבזה מודגשת מעלת העבודה דבירור והעלאת המטה (שדה) דוקא.
ומזה מובן שגם בתאריך דיום ההילולא, עשרים באב, נרמזת הנקודה הכללית בעבודתו של בעל ההילולא, המודגשת בשמו (לוי) — שביחד עם תכלית העילוי למעלה צ"ל גם הפעולה דבירור והעלאת המטה, מצד גודל העילוי דבירור והעלאת המטה דוקאצב.
ח. ויש לקשר זה עם הקביעות דעשרים באב בשבת פרשת עקבצג, ובפרט סיום וחותם הפרשה, ששייך במיוחד לשיעור דיום השבת:
בסיום הפרשה מדובר אודות כיבוש ארץ ישראל בתכלית השלימות — „והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם"צד, וממשיךצה „כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהי' מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהי' גבולכם"צו, ומסיים „לא יתייצב איש בפניכם וגו'"צז.
ויש לומר, שבדיוק הלשון „עד הים האחרון" (ולא „עד הים הגדול", כמ"ש בגבולות הארץ שבפ' מסעיצח), שפירושו „אחרון" (סוף) דארץ ישראלצט, נרמז גם „אחרון" דכל העולם, הסוף דכללות626המקום (גדר העולם), ע"ד דרשת חז"ל (שהובאה גם בפירוש רש"י, פשוטו של מקרא) על הפסוק „עד הים האחרון" שבפ' ברכהק „א"ת הים האחרון אלא היום האחרון", הסוף דכללות הזמןקא, היינו, שכיבוש ארץ ישראלקב כולל (גם) הבי*רור דכל העולם, עד לנקודה האחרונה (הכי תחתונה) דמקום וזמן (גדרי העולם), כפי שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה (באחרית הימים) ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"קג.
וענין זה מרומז גם בקצהו השני של הגבול — „מן הנהר נהר פרת":
על הפסוק „עד הנהר הגדול נהר פרת" (שבפ' דבריםקד), מפרש רש"י: „מפני שנזכר עם ארץ ישראלקה קוראו גדולקו, משל הדיוט אומר עבד מלך מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך, קרבקז לגבי דהינא ואידהן"קח.
ובביאור הוספת המשל מהנוגע במשוח בשמן — יש לומר:
אמרו חז"לקט „כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך (כאדם שמריק מכלי לכלי)", היינו, שע"י העבודה בהמשכת הקדושה למטה (כהחידוש דמ"ת שע"י קיום התומ"צ נמשכת הקדושה בדברים הגשמיים שבהם מקיימים המצוות) נעשה המשכת וגילוי העצם, „שמן תורק שמך"קי. ומזה מובן שככל שההמשכה היא למטה יותר נעשית המשכת וגילוי העצם באופן נעלה יותר.
וענין זה מודגש ב"עד הנהר הגדול נהר פרת" — שע"י בירור המטה עד לדרגא הכי אחרונה (תחתונה), „נהר הרביעי"קיא, „שהוא מאוחר בד' נהרות היוצאים מעדן"קיב, ובפרט ע"פ מארז"לקיג ש"הנהר הרביעי הוא פרת זו אדום", גלות הרביעי, תחתון שאין תחתון למטה ממנו — נעשה627המשכת וגילוי העצםקיד, ענין השמןקטו, „קרב לגבי דהינא ואידהן"קטז, וכתכונת השמן שמפעפע בכל דברקיז, שע"י הנגיעה בהשמן (אפילו נגיעה בלבד), חודר השמן בכל הדבר כולו, עד לדרגא הכי אחרונה (תחתונה) שבוקיח.
ט. ויש לקשר זה גם עם פרק חמישי דאבות שלומדים בשבת זהקיט:
בהתחלת פרק חמישי נאמר „בעשרה מאמרות נברא העולם", ומפרש בגמראקכ „הי נינהו, ויאמר דבראשית ט' הוו (ט' פעמים נאמר „ויאמר" בפ' בראשית), בראשית נמי מאמר הוא".
ובביאור החידוש ש"בראשית נמי מאמר הוא" — יש לומר:
ידועקכא ש"בראשית" הוא מאמר כללי שכולל תשע המאמרות שבהם נבראו פרטי הנבראים. ועז"נ „בראשית נמי מאמר הוא", שעם היותו מאמר כללי שלמעלה מהתשעה מאמרות, הרי גם הוא מאמר שבו נברא העולםקכב, כמו שאר המאמרות („מילי דהדיוטא"קכג).
ויש להוסיף בהפירוש ד"בראשית נמי מאמר הוא" למעליותא — ש"מאמר" הוא (גם) מלשון „האמרת"קכד, לשון חשיבות ושבחקכה, היינו, שלא מספיק להמשיך ולגלות בעולם דרגת האלקות שבערך העולם („מאמרות" סתם), ועד למאמר ד"בראשית" ש"נמי מאמר הוא", המאמר הכללי, שעל ידו נברא „חומר הראשון אשר ממנו נהתוו כל הצורות"קכו, בריאה מאין לישקכז, מ"מהותו ועצמותו של ה־628מאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש כו'"קכח, אלא צריך להמשיך ולגלות בעולם דרגת התורה כשלעצמה (שלמעלה גם מכח ההתהוות דבריאת יש מאין) — אורייתא וקב"ה כולא חדקכט, ודוקא ע"י המשכת וגילוי התורה בעולם ניתוסף (כביכול) חשיבות ושבח למעלה, כדרשת חז"לקל על הפסוקקכד „את ה' האמרת גו'", „אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמרקלא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", שבזה מודגש גודל העילוי דבירור המטה דוקא.
י. ענין נוסף (ועיקרי) בשבת זו — שבו נעשה העילוי והשלימות („ויכולו"קלב) דחמשה עשר באב.
ובהתאם לכך, יש לעורר עוה"פ ע"ד ההוספה בלימוד התורה (ענינו של שבט לוי, ש"הבדיל ה' . . לשאת את ארון ברית ה'", ו"לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש כו'"), כדברי הגמרא בסוף מסכת תעניתקלג „מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", „מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילותקלד על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו", ובפרט ע"י הוספת שיעורי תורה ברבים („עשרה שיושבים ועוסקים בתורה"קלה), כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ"זקלו.
ויש להוסיף ולהדגיש, שענין זה שייך לכל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשיםקלז (ובפרט בהלכות הצריכות להן), וגם טף.
והדגשה יתירה בנוגע ללימוד התורה עם הטףקלח, תינוקות של בית רבןקלט — בימי הקיץ, שבהם שוהים הילדים תקופה ממושכת במחנות־קיץ דחינוך הכשר, ועד לחינוך על טהרת הקודש, ובפרט בה־629מחנות־קיץ שנתייסדו ומתנהלים ברוחו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, כמו מחנה „גן ישראל" לילדים (שהגיעו לכאן ליום הש"ק שחל בו יום ההילולא דעשרים באבקמ), ומחנה „אמונה" לילדותקמא — הרי בודאי שצריכים לנצל הימים שמחמשה באב ואילך כדי להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה עם הטף, ובאופן של פעולה נמשכת על כל הימים שלאח"ז.
יא. ויה"ר שע"י ההוספה בלימוד התורה נזכה לתכלית השלימות דלימוד התורה — „תורה חדשה מאתי תצא"קמב, ואז תהי' בתכלית השלימות גם ההוספה בחיים („יוסיף חיים על חייו") — חיים נצחיים (ללא הפסק בינתיים).
ובזה נכלל גם הענין דתחיית המתיםקמג, „הקיצו ורננו שוכני עפר"קמד, ובראשם בעל ההילולא (שמזלו גוברקמה) וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנוקמו, ששמם630השני „יצחק", שקשור עם הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יאמרו ליצחק דוקא „כי אתה אבינו"קמז, ואז תהי' שלימות השמחה (ענינו של יצחק, ע"ש השחוק והשמחהקמח), „אז ימלא שחוק פינו"קמט, ובלשון הכתובקנ שמובא בסיום וחותם מסכת תענית: „נגילה ונשמחה בישועתו".
ועוד והוא העיקר — שכל זה יהי' תיכף ומיד ממש, ובפרט בעמדנו קרוב לסיום שנת ה'תש"נ, ר"ת היתה (ו)תהא שנת נסים, ומתחילה כבר ההכנה לשנה הבעל"ט, שנת תנש"א, ר"ת „תהא שנת אראנו נפלאות" — כן תהי' לנו בפועל ובגלוי, „מראה באצבעו ואומר זה"קנא, „ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה"קנב (כפי שקורין במנחת שבת זה), החל מהברכה העיקרית דגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, אמן כן יהי רצון.
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site