Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
508משיחות ש"פ נשא, י"ד סיון
א. בסיום וחותם פ' נשא (לאחרי ההכל דקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח) נתבאר אופן דיבורו של הקב"ה למשה — „ובבואא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו".
ומפרש רש"י: „ובבוא משה, שני כתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם. כתוב אחד אומרב וידבר ה' אליו מאוהל מועד, והוא חוץ לפרוכת, וכתוב אחד אומרג ודברתי אתך מעל הכפורת, בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אוהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפורת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאוהל מועד".
וצריך להבין:
א) מהו הקשר והשייכות דאופן דיבורו של הקב"ה למשה, „ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'", לסיומה של פרשת נשא בענין חנוכת המזבח ע"י קרבנות הנשיאים, שלאחרי שמבאר כל פרטי הענינים דחנוכת המזבח, „ויהיד ביום כלות משה להקים את המשכןה גו' ויקריבו נשיאי ישראל גו' ויביאו את ויום א' ט"ו סיון ה'תשמ"ט
קרבנם לפני ה' גו'", „ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו גו'"ו, והולך ומפרט פרטי הקרבנות דכל נשיא ונשיא, „נשיא אחד ליום גו'"ז, עד509להכל דקרבנות הנשיאים, „זאת חנוכת המזבח וגו'"ח — ממשיך ומסיים וחותם בענין שאין לו קשר ושייכות (לכאורה) לקרבנות הנשיאים — „ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו'", אופן דיבורו של הקב"ה למשה מאוהל מועד?!
ב) ועוד ועיקר: המקום שבו הי' צריך לבאר אופן דיבורו של הקב"ה למשה מאוהל מועד („ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'"), הוא, בפעם הראשונה שנזכר אודות דיבורו של הקב"ה למשה מאוהל מועדט — בהתחלת ספר ויקראי, „ויקראב אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד"יא, התחלת הדיבור מאוהל מועדיב, ולמה נדחה עד לסיומה של הפרשה השני' שבספר במדבריג?!
ג) וקושיא גדולה יותר ע"פ המבואר בפירוש רש"י „שני כתובים המכחישים זה את זה כו'" — שכיון שהכחשת הכתובים נעשית בהכתוב השני שבהתחלת ספר ויקרא (שמכחיש את הכתוב שלפניו בפ' תרומה), למה נדחתה ההכרעה דהכתוב השלישי עד לפ' נשא?!
וע"פ הכלל הידוע שרש"י מבאר כל ענין הדורש ביאור בפשוטו של מקרא, צ"ל שהתירוץ על שאלות אלו (שאלות בפשוטו של מקרא) מובן מעצמו לבן חמש למקרא, עד כדי כך, שרש"י לא צריך לכתוב התירוץ בפירוש, כדלקמן.
ב. ויובן בהקדם הביאור בכללות הענין דשני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם (מהמדות שהתורה נדרשת בהםיד):
510לכאורה אינו מובן: למה נכתב הענין בתורה באופן שתחלה ישנם שני כתובים שמכחישים זה את זה, „הכחשה" ע"פ תורת־אמתטו, ואח"כ ניתוסף „כתוב השלישי" שמכריע ביניהם — הרי התורה היתה יכולה לכתוב לכתחילה מסקנת הענין שבכתוב השלישי?!
וההסברה בזה — בפשטות — באופן המובן מעצמו לבן חמש למקרא:
סדר הלימוד הוא באופן שלומדים כל פסוק ופסוק בפ"עטז, אשר, כל פסוק בפ"ע כולל ריבוי ענינים, „עולם ומלואו", ולכן, צריכים לעיין ולדייק בכל פרטי הענינים דפסוק זה מבלי לערב ענינים שנאמרו בפסוק אחריז, עד שיודעים כל הענינים שבפסוק זה לאשורם ולבוריים, ועד"ז בפסוק שלאח"ז, וכן הלאה; ולאח"ז באים לדרגא נעלית יותר באופן הלימוד — ובמיוחד מצד החיוב דלימוד כל התורה כולהיח שמוצאים נקודה כללית בשני כתובים, ובכו"כ כתובים, עד לכל התורה כולה, שהיא „תורה אחת", „כל התורה ענין אחד"יט.
ולכן, כשהתורה רוצה להדגיש שני קצוות שיש בענין אחד — הסדר הוא באופן דשני כתובים המכחישים, וכתוב השלישי שמכריע ביניהם:
כשהתורה כותבת קצה אחד בכתוב אחד וקצה השני בכתוב אחר, הרי, ע"י לימוד כתוב הראשון יתקבל ויוקלט בשכלו של האדם הלומד ההדגשה בקצה אחד, וע"י לימוד כתוב השני יתקבל ויוקלט בשכלו ההדגשה בקצה השני. ולא עוד, אלא, ששני הכתובים אינם בסמיכות זה לזה, אלא בהפסק — כדי ליתן ריוח להתבוננות וקליטה דכל קצה בפ"ע;
ואח"כ בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם, אשר, „הכרעה" אמיתית היאכ (לא באופן שמכריעים כמו כתוב אחד, ושוללים הכתוב השני, אלא) באופן ששני הכתובים (שמצ"ע מכחישים זה את זה) מתאימים יחדיו ע"פ ההכרעה דכתוב השלישי, שמחבר ומאחד ב' הקצוות שבשני הכתובים (משא"כ אם הי' נכתב רק הכתוב השלישי, ללא הקדמת שני הכתובים המכחישים זה את זה, לא היו ידועים (כ"כ) שני הקצוות שבדבר).
ג. ועד"ז בנדו"ד — בכתוב „ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'", כתוב השלישי שמכריע בין שני הכתובים, הכתוב „ודברתי אתך מעל הכפורת", והכתוב „וידבר ה' אליו מאוהל מועד":
הכתוב הראשון, „ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות" — מדגיש גודל הפלאת מעלת הדיבור, שמקומו בקדש הקדשים,511המקום הכי מקודש במשכן (ומקדש), אשר, אפילו ביוהכ"פ, הזמן הכי מקודש בשנה, „אחת בשנה"כא, שבו דומין כל ישראל למלאכי השרתכב, אסור לאף א' מישראל להכנס לשם, ואפילו הכה"ג, המקודש שבישראל (שבכל השנה כולה גדלה מעלת קדושתו, „ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים"כג, ועאכו"כ ביוהכ"פ), אינו נכנס לשם אלא לצורך עבודת היום בלבד; ובקדש הקדשים גופא — מקומו של הדיבור בהמקום שהוא סיבת הקדושה דקדש הקדשים — „מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות"כד.
כלומר, בכתוב זה מודגשת מעלת והפלאת התורה — דיבורו של הקב"ה — כפי שהיא בתכלית העילוי, בקדש הקדשים, „על הכפורת מבין שני הכרובים", למעלה מהעולם (כל סדר ההשתלשלות), כמבואר בתו"אכה בדרוש הידוע מ"כי"ק אדמו"ר נ"ע" בענין הכרובים, ש"כרוב אחד מקצה מזה הוא קצה אוא"ס שבז"א (סוף עולמות הא"סכו) וכרוב א' מקצה מזה הוא מקור בי"ע . . (ו)נעשים מקשה אחת מהכפורת שהיא בחי' כתר לשניהם וכו'", ועד שהכרובים „מעלים גם הכפורת והלוחות לאצי' כו'".
והכתוב השני, „וידבר ה' אליו מאוהל מועד" — מדגיש הקצה השני, שדיבורו של הקב"ה, תורה, הוא „מאוהל מועד", שנשמע בכל אוהל מועד, עד לפתח האוהל מועד, החלק הכי תחתון שבאוהל מועד (שממנו יוצאים לחצר אוהל מועד וכו'), שמורה על ירידת והמשכת התורה במציאות וגדרי העולם, כידועכז שג' חלקי המשכן, קדש הקדשים וקודש (אוהל מועד) והחצר הם כדוגמת סדר ההשתלשלותכח שנחלק לג' עולמות כלליים, בריאה יצירה עשי'.
ולאחרי שלומדים כל א' מכתובים אלו בפ"ע (ובאופן שיש ריוח והפסק של כו"כ פסוקים ופרשיות ביניהם, שעי"ז נקלט יותר כל א' משני קצוות אלו), בא הכתוב השלישי — „ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו" — ומכריע ביניהם, שמחבר ומאחד שני הקצוות יחדיו, שדיבורו של הקב"ה, תורה, כמו שהוא „מעל הכפורת גו'מבין שני*הכרובים" (למעלה מהעולם), מתגלה ונשמע „באוהל מועד" (בעולם), בכל חלקי אוהל מועד, עד שם נשמע הקול של השמים (ורק לאח"ז — בין שני הכרובים).
ד. עפ"ז יש לבאר כוונת רש"י בפירושו על הפסוק „ובבוא משה", „שני כתובים וכו'" — דלכאורה, פסוק זה כשלעצמו מובן בפשטות ללא קושי, וההכרעה שלמדים מפסוק זה בנוגע להכחשה דשני הכתובים שלפנ"ז, מקומה כשמתעוררת השאלה דהכחשת512הכתובים, ורש"י כבר ביאר זה בכתוב הראשון שבפ' תרומה, ולמה צריך להאריך ולכפול גם בפרשתנו?!
ויש לומר, שכוונת רש"י להדגיש המעלה דכתוב השלישי (שעפ"ז יובן גם הסדר ד"שני כתובים המכחישים כו' בא שלישי והכריע ביניהם")כט — שבסדר כזה דוקא מודגשים שני הקצוות בשלימותם ובתקפם גם יחד, „משה בא אל אוהל מועד, ושם שומע את הקול הבא מהשמים, מעל הכפורת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים, ומשם יצא לאוהל מועד".
ומוסיף רש"י לבאר ולהדגיש עוד יותר חיבור שני הקצוות שבכתוב השלישי — לא רק בכללות הענין ד"ובבוא משה אל אוהל מועד גו' וישמע את הקול גו' מעל הכפורת גו' מבין שני הכרובים", אלא גם בשאר פרטי הכתוב, „וישמע את הקול מדבר אליו גו' וידבר אליו", הן בנוגע להדיבור, והן בנוגע להקול:
בנוגע להדיבור — „מדבר . . כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו, משה שומע מאליו", שבזה מודגשת מעלת הדיבור — דיבורו של הקב"ה בינו לבין עצמו, לפני שמתצמצם (ועד ששמיעת משה היא באופן ש"שומע מאליו"); וביחד עם זה — „וידבר אליו", שמדבר למשה דוקא, ועד שמזה למדים „למעט את אהרן מן הדברות".
ובנוגע לשמיעת הקולל — „וישמע את הקול, יכול קול נמוך, ת"ל את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח הי' נפסק ולא הי' יוצא חוץ לאוהל", שגם בזה מודגשים ב' קצוות: מחד גיסא — „הקול דסיני", למעלה ממדידה והגבלה דגדרי העולםלא, ולאידך גיסא — ה"ז נמשך במדידה והגבלה דהעולם, „כשמגיע לפתח הי' נפסק ולא הי' יוצא חוץ לאוהל"לב.
513ה. ויש לקשר הסדר שבו נכתב בתורה אופן דיבורו של הקב"ה למשה — שני כתובים המכחישים זה את זה וההכרעה שביניהם ע"י הכתוב השלישי — עם כללות הענין דמתן תורה:
מהענינים העיקריים שבתורה — שייכותה למספר שלשה, כמארז"ללג „אוריאן תליתאי לעם תליתאי כו' בירחא תליתאי"לד. ומהטעמים לזהלה — שמספר שלשה מורה על חיבור שני ענינים, כי, מספר אחד הוא באופן שמלכתחילה יש רק אחד, מספר שנים מורה על מצב של כ"א בפ"ע, ומספר שלשה מורה על חיבור ואיחוד שני הענינים שהיו תחילה במצב של התחלקות. ודוגמתו במ"ת — החיבור והאיחוד דעליונים ותחתונים, ש"עליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה"לו.
ובפרטיות יותר — שבמ"ת גופא מודגשים שני הקצוות דעליונים ותחתונים: עליונים — „מן השמים דברתי עמכם"לז, ו(הירידה ל)תחתונים, „וירד ה' על הר סיני"לחד"מכיך מכל טוריא"לט, וחיבור שניהם יחדיו (ע"י הכתוב השלישי שמכריע ביניהם) — „מן השמים השמיעך את קולו גו' ועל הארץ הראך את אשו הגדולה"מ, „כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ"מא, „מלמד שהרכין הקב"ה שמי שמים העליונים על הר סיני ודבר עמהם"מב.
ולכן, גם בהמשך דיבורו של הקב"ה למשה (לאחרי מעמד הר סיני) באוהל מועדמג — „הוא הקול שנדבר עמו בסיני" — מודגשים שני קצוות הנ"ל והחיבור והאיחוד שביניהם: כתוב אחד שמדגיש שהדיבור הוא למעלה ביותר — „ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הברובים גו'", וכתוב אחד שמדגיש שהדיבור נמשך ונקלט למטה — „וידבר ה' אליו מאוהל מועד", והכתוב השלישי שמכריע ביניהם עי"ז שמחברם ומאחדם — „ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול גו' מעל הכפורת גו'"מד, כנ"ל בארוכה.
ו. עפ"ז יש לבאר גם המשך הכתובים בסוף פרשתנו — שלאחרי כל פרטי הענינים דקרבנות הנשיאים לחנוכת514המזבח, ממשיך ומסיים „ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וגו'", היינו, שמקומו של הכתוב שמכריע ומבאר שדיבורו של הקב"ה למשה הי' באופן שמאחד שני הקצוות (שבשני כתובים) הנ"ל, הוא, לאחרי קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח, השלימות גם למטה:
חנוכת המזבח ע"י קרבנות הנשיאים פעלה שלימות בכל עניני המשכן, כי, קרבנות הו"ע עיקרי בהמשכןמה („בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"מו), ולכן, ע"י הקרבנות נעשה ה"חינוך" בכל עניני המשכן, כולל גם בהענין ד"ונועדתי לך שם ודברתי אתך"ג, עיקר ענינו של המשכן [כמ"ש הרמב"ןמז בביאור טעם הקדמת ציווי עשיית הארון והכפורת לשאר כלי המשכן, ש"עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת כו'"], ובמילא, יש צורך ב"חינוך" המשכן גם ביחס להענין ד"ונועדתי לך שם ודברתי אתך", אלא, שגם החינוך בענין זה נעשה ע"י הקרבת הקרבנותמח.
ובפרטיות יותר:
בציווי דעשיית המשכן נאמרמט „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והפירוש הפשוט — פשוטו של מקרא — שע"י עשיית המקדש (משכן) נעשית השראת השכינה בישראל.
ומזה מובן שפעולתם של ישראל בחנוכת המזבח והמשכןנ ע"י קרבנות הנשיאים — שכל נשיא ונשיא („הנשיא הוא הכל"נא) הקריב בתור נשיא דהשבט כולו וגם דפרטיונב — פעלה שלימות נעלית יותר בכללות הענין ד"ועשו לי מקדש".
ועפ"ז מובן שהמקום העיקרי לביאור אופן דיבורו של הקב"ה למשה במשכן בתכלית השלימות (חיבור שני הקצוות, דיבור הכי עליון, שנמשך ומתגלה למטה), הוא, לאחרי שהמשכן הוא בתכלית השלימות — לאחרי חנוכת המזבח ע"י קרבנות הנשיאים, ובזה גופא — לא לאחרי יום ראשון שבאו כולם כדי להקריב הקרבנות לחנוכת המזבח, ועד515ש"העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון"נג, אלא לאחרי שנשיא הי"ב הקריב את קרבנו בפועל, ועד לאחרי גמר הסהכל שבפועל דקרבנות הנשיאיםנד, „זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"נה — אזי נתגלה ונתפרש בתורה אופן דיבורו של הקב"ה למשה בתכלית השלימות — „ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול גו' מעל הכפורת גו'"נו.
ז. ויומתק יותר — שגם בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח (שעל ידם נעשה המשכן בתכלית השלימות) יש דוגמת חיבור ב' קצוות הנ"ל באופן דיבורו של הקב"ה למשה במשכן:
קרבנות הנשיאים לא באו ע"פ ציווי ה', כי אם, שהנשיאים עצמם „התנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן", ואח"כ „נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו"נז, ועד כדי כך, שהי' צורך בציווי מיוחד מהקב"ה לקבל נדבתם — הן בנוגע לעגלות, „קח מאתםנח והיו לעבוד את עבודת אוהל מועד"נט, כיון ש"לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום"ס, והן בנוגע לקרבנות שע"ג המזבח, „נשיא אחד ליום גו' יקריבו את קרבנם"סא, „כי לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה"נז.
וביחד עם זה, הרי, לאחרי שהקב"ה קיבל את נדבתם של הנשיאים — נעשית „חנוכת המזבח" שפעלה שלימות בכל עניני המשכן, ועד לההדגשה שבסךהכל דקרבנות הנשיאים, „כל כסף הכלים וגו'"סב, „למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד לא ריבה ולא מיעט"סג, שמציאות כזו אינה בעניני העולם (שאי אפשר לצמצם כו'), כי אם, ב"כלי המקדש" דוקא.
516ועפ"ז, גם בקרבנות הנשיאים מודגש חיבור ב' קצוות: הדגשת פעולת המטה (תחתון) דוקא — „נשאם לבם להתנדב כו'" ללא ציווי הקב"ה; והדגשת הקדושה של מעלה — „חנוכת המזבח", ועד שהכלים שהתנדבו נעשים בבחינת „כלי המקדש". ושני הקצוות מתאחדים ונעשים ענין אחד — שהקדושה של מעלה היא בקרבנות שהתנדבו הנשיאים מעצמם, ללא ציווי הקב"ה.
ח. ויש להוסיף ולבאר הקשר והשייכות דהאמור לעיל עם הזמן שבו קורין ענין זה בתורהסד — שבת פ' נשא.
ובהקדמה — ששבת פ' נשא היא השבת הראשונהסה שלאחרי „זמן מתן תורתנו"סו (כברוב השנים), שבה נעשה העילוי והשלימות („ויכולו"סז) דכל עניני „זמן מתן תורתנו", כולל גם י"ב סיון, סיום וחותם ימי התשלומין.
ומעלה מיוחדת בקביעות שנה זו — שהקריאה ולימוד בפ' נשא לא רק במשך שבוע אחד (כברוב פרשיות התורה, כולל גם פ' נשא ברוב השנים), אלא במשך שני שבועות (החל ממנחת שבת פ' במדבר, לפני שתי שבתות, שמתחילין לקרוא בפ' נשא, ועד לסיום וגמר הקריאה דפ' נשא כולה בשבת פ' נשא, אשר, במנחת שבת מתחילין לקרוא פ' בהעלותך), היינו, שבשנה זו ישנו התוכן והענין דפ' נשא באופן ד"כפלים לתושי'"סח.
ועוד מעלה בקביעות שנה זו — שסיום וחותם הקריאה דפ' נשא (באופן ד"כפלים לתושי'") הוא בי"ד סיון, ערב ט"ו סיוןסט, שבו „קיימא סיהראע (דחודש סיון) באשלמותא"עא, השלימות דחודש סיון, „ירחא תליתאי", היינו, שגם לאחרי השלימות דימי התשלומין ד"זמן מתן תורתנו" בי"ב סיון, ניתוסף שלימות517נעלית עוד יותר בחמשה עשר בסיון בכל הקשור לעניני מ"ת, „אוריאן תליתאי . . בירחא תליתאי".
ט. וביאור הענין:
אע"פ שהחיבור דעליונים ותחתונים נעשה במתן תורה, ודוגמתו ב"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה כש"הימים האלה נזכרים ונעשים"עב — הרי, בזמן מ"ת מודגשת פעולת החיבור דעליונים ותחתונים מצד מעלת הזמן (כפי שנברא ע"י הקב"העג), ובלשון חז"לעד „האי יומא דקא גרים", ולא (כ"כ) מצד פעולת האדם, ועיקר החידוש דהחיבור עליונים ותחתונים מצד וע"י פעולת האדם, הוא, לאחרי זמן מ"ת, שגם לאחרי זמן מ"ת מוסיף בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, ומחדש בתורה כו', שעי"ז מודגש יותר חיבור הקצוות שבזמן מ"ת, שהתחתון כמו שהוא במצב של תחתון מתחבר עם העליון.
ויש לומר, שענין זה מרומז גם בפרשת נשא שקורין (ברוב השנים) בשבת שלאחרי זמן מ"ת:
„נשא את ראש" — מורה על תנועה של רוממות והתנשאות גם בה"ראש", כלומר, נוסף לכך שה"ראש" מצ"ע הוא למעלה מכל שאר חלקי הגוףעה, צ"ל „נשא את ראש", לפעול ענין של הרמה והתנשאות גם בה"ראש", בעילוי אחר עילויעו.
וענינו בעבודה — שבכל עניני קדושה צ"ל בתנועה של רוממות והתנשאות, „ואתהלכה ברחבה"עז.
וענין זה מודגש בעיקר בשבת שלאחרי זמן מ"ת — כי, בזמן מ"ת, עיקר ההדגשה היא על הגילוי וההמשכה מלמעלה, ואז, נמצא האדם בתנועה של ביטול (הביטול דהקדמת נעשה לנשמע, והביטול ד"פרחה נשמתן" כו'), ורק לאחרי זמן מ"תעח, כשעיקר ההדגשה היא על פעולת האדם מצ"ע, אזי ניכרת ונרגשת מציאות האדם — מציאות דקדושה, ועד למעמד ומצב ד"נשא את ראש", „ואתהלכה ברחבה", כולל ובמיוחד — בלימוד התורה (ענין ה„ראש"), באופן שמוסיף ומחדש בתורה („נשא את ראש").
י. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות שבין התחלת הפרשה — „נשא את518ראש", לסיום הפרשהעט — „ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'":
ובהקדמה — שבעבודת כאו"א מישראל צ"ל וישנו לא רק הענין ד"נשא את ראש", אלא גם הענין ד"בבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'", כמבואר בלקו"ת ריש פרשתנופ ש"יש בחי' משכן בפרט בכל אחד ואחד, וכל פרטי הענינים שבו, הכל יש בנפש האדם, דהנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וארז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, לפי שכאו"א מישראל צריך לעשות בחי' משכן בנפשו", וממשיך לבאר פרטי הענינים דהמשכן וכליו בעבודת האדם, ומזה מובן גם בנוגע לכל פרטי הענינים שבפרשתנו אודות חנוכת המשכן, „ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו'" — שישנם גם בעבודת האדם, ועד לסיום וחותם הפרשה — „ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול גו' מעל הכפורת מבין שני הכרובים", שגם ענין זה ישנו בעבודת כאו"א מישראל — עי"ז שמגלה בחי' אוהל מועד, כפורת וכרובים כו' שבלבו פנימהפא.
ובפרט ע"פ הידועפב ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה", ושייך גם לעבודה בפועל, כמ"שפג „ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך", שיראה היא „מילתא זוטרתי" אצל כאו"א מישראל, כמו אצל משהפד, מצד בחי' משה שבכאו"א מישראל — שמזה מובן, שגם הענין ד"ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'" שייך בכאו"א מישראל, היינו, שכאו"א מישראל בא לאוהל מועד ושומע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים!
[ומה שטוען שבפועל ממש אינו שומע כו' — הרי, „אע"ג דאיהו לא חזי מזלי'פה חזי"פו, „חזי" דייקא, באופן של ראי', ועאכו"כ בנוגע לשמיעה. וע"ד המבוארפז במארז"ל בסוףפח מסכת אבותפט „בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" — דלכאורה, מהי התועלת דהבת־קול כשהבריות אינם שומעים?! — כי, הנשמה למעלה שומעת הכרוזים, וממזל הנשמה יורד ונוזל למטה, גם „לבריות" („אוי להם לבריות"), „בריות בעלמא"צ, שביחס אליהם דרושה העבודה ד"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"צא].
וענין זה („ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'") הוא הסיום וחותם ד"נשא את ראש" — כי:
519לאחרי זמן מ"ת, כשעיקר ההדגשה היא על פעולת האדם בהיותו (לא בתכלית הביטול, אלא) בתוקף המציאות דקדושה, „נשא את ראש", אזי מתגלה החיבור דעליון ותחתון לאמיתתו, שהאדם התחתון, כפי שהוא במעמד ומצב של תחתון מתחבר עם הקב"ה, ע"י לימוד התורה.
וזהו גם התוכן ד"ובבוא משה אל אוהל מועד גו'" בעבודת כאו"א מישראל — שלימוד התורה הוא באופן ד"ובבוא משה גו' וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים"צב, „הקול שנדבר עמו בסיני" — קול ששמעו כל בנ"* י שבכל הדורותצג (שכולם היו במעמד הר סיניצד), „רק שלא יכלו לסבול, כמארז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן . . לכן מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו קדשי קדשים . . ומשחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו משכן ומכון לשבתו . . אלא ארבע אמות של הלכה שהוא רצונו ית' וחכמתו המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו כו'"צה.
יא. ההוראה מכל האמור בנוגע לפועל:
בבואנו מזמן מ"ת, ימי התשלומין, שבת שלאחרי זמן מ"ת, עד לט"ו סיון שבו „קיימא סיהרא (דחודש סיון) באשלמותא" — צריך כאו"א לעשות חשבוןצדק בנפשו מכל עניני העבודה ד"ירחא תליתאי", החל מהעבודה דר"ח סיון, „ויחן" לשון יחיד, „כאיש אחד בלב אחד", העבודה דשלשת ימי הגבלה, הקדמת נעשה לנשמע, קבלת התורה, וימי התשלומין — כדי לתקן ולהשלים החסר כו', כולל גם להשלים מלשון שלימות, להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, עד לתכלית השלימות.
ובענין זה יש לימוד והוראה משיעור היומי ברמב"םצו בענין פסח שניצז — כידוע הפתגםצח שפסח שני מלמד שאף פעם לא אבוד, ותמיד יכולים וצריכים לתקן ולהשלים, וכמשנת"ל בארוכה בהתוועדות שלפנ"זצט שלימוד זה הוא בשני הקצוות — שגם מי שנמצא בדרגא נמוכה יכול לתקן ולהשלים, וגם מי שנמצא בדרגא נעלית צריך להוסיף ולהשלים ולהתעלות עוד יותר.
והוראה מיוחדת מענין שניתוסף בט"ו סיוןק בדורנו זה — יום התחלת המאסר והגאולהקא דכ"ק מו"ח אדמו"ר520נשיא דורנו בשנת פרז"תקב, שעי"ז ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בכללות העבודה דהפצת התורה והיהדות, כולל ובמיוחד הפצת המעיינות חוצה, גם בחצי כדור התחתון — שביום זה מודגש הציווי וההוראה, ביחד עם נתינת־ח לכאו"א מישראל, להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ובהדגשה יתירה בשנה זו — שנת הארבעיםקג, ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"קד.
ובלשון הכתוב בפ' בהעלותךקה (שיעור חומש דיום ט"ו סיון) — „דבר אל אהרןקו גו' בהעלותך את הנרותקז אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"קח, להדליק נרות המנורה, כללות נש"יקט, „נר ה' נשמת אדם"קי, שיאירו ב"נר מצוה ותורה אור"קיא, ובאופן ד"בהעלותך את הנרות", „שתהא שלהבת עולה מאלי'"קיב, היינו, שפעולת ההדלקה היא באופן שלאח"ז אין עוד צורך בפעולת המשפיע, כיון שהמושפע נעשה באופן ד"עולה מאלי'", ועד שהוא בעצמו נעשה „נר להאיר"קיג, שמדליק עוד נרות ועוד נרותקיד, כל נש"י, עד שיהי' ניכר בפועל ובגלוי ש"מנורת זהב כולה"קטו „עד ירכה עד פרחה מקשה היא"קטז.
ויה"ר — והוא העיקר — שמעשינו ועבודתינו בכהנ"ל ימהרו ויזרזו עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, גאולה השלישית, שתהי' תיכף ומיד, כשקיימא סיהרא521ד"חודש השלישי" באשלמותא, ועל תהי' השלימות ד"אוריאן תליתאי' „תורה חדשה מאתי תצא"קיז, באור הקדושה, בירושלים עיר הקודש, ונ המקדש השלישי — „ובבוא משה אוהל מועד גו' וישמע את הקול גו' הכפורת מבין שני הכרובים גו'", ור ידה גם הדלקת המנורה ע"י אהרן כה"ג, כי, " — „משה ואהרן עמהם"קיח, ובאופן ד"מראה ארצנו באצבעו ואומר זה"קיט, ותיכף ומיד ממש. בבית
ה אל
מעל
רואים
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site