משיחות ש"פ אחרי, מבה"ח אייר ה'תשמ"ט

א. ס'איז ידוע דער מנהג ישראל צו זאָגן^א און לערנען פרקי אבות אין די שבתות צווישן פסח ועצרת (שבועות)^ב, אָנהויבנדיק פון פרק ראשון היינטיקן שבת, דער ערשטער שבת נאָך פסח.

אויף דעם מנהג זיינען פאַראַן כמה וכמה טעמים^ג, וביניהם — אַז דער לימוד (וקיום) ההוראות בפרקי אבות אין די שבתות איז אַ הכנה צו זמן מתן תורתנו (בעצרת)^ד.

ואולי יש להוסיף, אַז דער לימוד פרקי אבות (אַלס הכנה צו מ"ת), וואָס כללות תוכנו איז „מוסרים ומדות"^ה, איז בדוגמת העבודה פון ספירת העומר — בירור המדות (פון נפש הבהמית^ו) פון חסד שבחסד ביז מלכות שבמלכות — אַלס הכנה צו זמן מתן תורתנו.

מ'דאַרף נאָך אויך פאַרשטיין: פון דעם וואָס דעם ערשטן שבת נאָך פסח לערנט מען (אויך) התחלת מסכת אבות, וואָס דאָרטן רעדט זיך (ניט וועגן דער הכנה צו קבלת התורה, נאָר) וועגן קבלת התורה עצמה — „משה קבל תורה מסיני כו'" (און דערנאָך — וועגן דעם סדר המסורה ושלשלת הקבלה פון תורה מדור לדור), און מ'לערנט (אויך דאָס) פאַר מתן תורה [און — בלשון עבר^ז, „משה קיבל"] — איז מסתבר זאָגן, אַז די הכנה (פון לימוד פרקי אבות נאָך חגה"פ) איז אין אַן אופן אַז אין דעם איז אויך פאַראַן (בכח) דער ענין פון קבלת התורה עצמה. דאַרף מען פאַרשטיין וואָס איז די הסברה בזה — דלכאורה איז דער לימוד בפרקי אבות בהמשך לחג הפסח ולא (שהעיקר) הכנה למתן תורה?

ב. ויש לומר דער ביאור אין דעם:

יציאת מצרים (בחג הפסח) איז אַ הכנה צו מתן תורה, כמ"ש) „בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".

406ווי ערקלערט אין מערערע ערטער^ט, אַז פאַר (— אַלס הכנה צו) מתן תורה (ווען דער אויבערשטער האָט געגעבן תורה צו אידן) און קבלת התורה (ווען אידן האָבן „גענומען" די תורה) — האָט געדאַרפט זיין די הכנה פון יציאת מצרים, דורך דעם וואָס „נגלה^י עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה — בכבודו ובעצמו^יא — וגאלם", ובלשון החסידות^ט — גילוי אתערותא דלעילא מעצמו,

וואָס דאָס גיט דעם כח אַז דערנאָך זאָל זיין די עבודה פון אידן אין די מ"ט ימי הספירה, „וספרתם לכם ממחרת גו'"^יב, די עבודה (אתערותא דלתתא) פון דעם תחתון מלמטה למעלה (בבירור וזיכוך המדות פון חסד שבחסד ביז מלכות שבמלכות), און דורך דעם קומט דערנאָך מתן תורה ביום החמשים, דער גילוי פון שער הנו"ן (נוסף צו דער המשכה פון די מ"ט שערים), און ביידע דרגות ואופנים אין דעם שער הנו"ן (נוסף אויף דער בחינה תחתונה שבו, וועלכע האָט אַ שייכות צו די מ"ט שערים, אויך די בחינה עליונה שבו שלמעלה משייכות צו די מ"ט שערים)^יג, ביז — דאָס וואָס איז העכער פאַר גדר דרגא ואופן; און דער גילוי באַ מתן תורה, וויבאַלד אַז דאָס איז געקומען לאחרי הקדמת (שלימות) העבודה פון אידן בימי ספירה, ווערט נמשך בפנימיות.

ועפ"ז יש לומר, אַז די התחלה (בכללות) און דער כח^יד אויף דעם ענין פון מתן תורה (דער גילוי פון שער הנו"ן) איז אין דעם „נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה" בחג הפסח — ווייל דעמולט איז געגעבן געוואָרן דעם כח אויף (דער עבודה אין די מ"ט ימי הספירה, וואָס האָט געבראַכט) מתן תורה; נאָר וויבאַלד אַז דאָס איז געווען אַ גילוי מלמעלה, איז דאָס געווען דעמולט אַ גילוי לפי שעה (מצד המקבלים למטה), און מ'דאַרף אָנקומען צו דער עבודה פון אידן (די מקבלים) בספירת העומר, עבודת התחתון מלמטה למעלה צעד אחר צעד (בכח האתעדל"ע ביצי"מ), בכדי דאָס זאָל נמשך ווערן בקביעות ובפנימיות, ביז צו מתן תורה (דער גילוי שער הנו"ן למטה בפנימיות), ווען דער אויבערשטער האָט געגעבן אידן די תורה בפועל; וואָס דעמולט איז דער גילוי נעלה פון יצי"מ (נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו) נמשך געוואָרן למטה בקביעות ובפנימיות^טו.

ובפרט בחג הפסח מדי שנה בשנה, לאחרי מתן תורה, וואָס דעמולט האָט מען שוין^טז בפסח דעם גילוי וחידוש פון407מתן תורה^יז.

ג. עפ"ז איז אויך פאַרשטאַנדיק דער טעם המנהג צו לערנען פרקי אבות בכל שבת שבין פסח לעצרת, אָנהויבנדיק פון „משה קבל תורה מסיני כו'" בפרק ראשון אין דעם ערשטן שבת נאָך פסח,

ווייל שוין בחג הפסח (ובפרט אין די יאָרן נאָך מתן תורה), ועאכו"כ אין דעם שבת שלאחרי זה (ווען אַלע עניני פסח ווערן נתעלה אין אַן אופן פון „ויכולו"^יח), האָט מען בכח און די התחלה פון כל זה (און מ'ווייסט אַז דאָס וועט ברענגען) דער גילוי פון „משה קבל תורה מסיני" במתן תורה;

און דעריבער לערנט מען וועגן דעם שוין אין דעם ערשטן שבת נאָך פסח (אע"פ וואָס דער גילוי בפועל פון מ"ת וועט זיין ערשט נאָך די מ"ט ימי הספירה), ווען עס הויבט זיך אָן דער גילוי פון מ"ת^יט, בכדי מ'זאָל וויסן אַז מ'האָט דעם ענין שוין בכח און מ'האָט שוין התחלת הענין, און — וויסן אין וואָס דאַרף באַשטיין די עבודה פון אַ אידן אין די טעג (ימי הספירה), אַרויסברענגען דעם ענין (פון „משה קבל תורה מסיני") מן הכח אל הפועל באַ מ"ת.

נאָר בכדי דאָס ברענגען בפועל ובגילוי, דאַרף מען האָבן דער לימוד ועבודה פון „מוסרים ומדות" (ספירת העומר), כנ"ל.

ד. דער ענין הנ"ל — אין עבודה: די הכנה פון לימוד פרקי אבות צו מתן תורה באַשטייט ניט נאָר אין בירור המדות וכו', נאָר לכל לראש^כ — אין מוסיף זיין באופן חדש בלימוד התורה גופא [כולל, בלימוד פרקי אבות, אַ מסכת בתושבע"פ] — וואָס איז געקומען דורך „משה קבל תורה מסיני", וואָס דאָס איז כולל כל התורה כולה, סיי תורה שבכתב, און סיי תורה שבעלפה^כא.

ווי דער רמב"ם שרייבט^כב אַז „כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו, שנאמר^כג ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, תורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו פירושה, וצונו לעשות התורה על פי המצוה, ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה".

דערפון איז מובן, אַז „משה קבל תורה מסיני" גייט אויף תושב"כ צוזאַמען מיט „פירושה", תושבע"פ, וועלכע ער האָט מיט תושב"כ גלייך באַקומען (און ניט לאחרי קבלת תושב"כ כולה)^כד.

408ה. עפ"ז וועט מען אויך פאַרשטיין דעם המשך אין דער משנה ראשונה — „הם (די אנשי כנסת הגדולה וועלכע האָבן מקבל געווען פון די נביאים כו', ביז פון משה) אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה", דלכאורה האָט דאָס (דער „הם אמרו") געדאַרפט שטיין אין אַ באַזונדער משנה, פאַרוואָס קומט דאָס אין דער זעלבער משנה בהמשך אחד צו „משה קבל תורה מסיני ומסרה כו' ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"?

ו. עפ"ז קומט אויך צו בנוגע צו דער שייכות פון דעם פרק מיט דעם שבת שלאחרי חג הפסח:

נוסף צו דעם וואָס דעמולט (בחגה"פ) הויבט זיך אָן דער ענין פון „משה קבל תורה מסיני ומסרה כו'" (כנ"ל ס"ב), דער גילוי מלמעלה פון מתן תורה (מצד דעם גילוי מלמעלה פון נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה),

און נוסף צו דעם וואָס דאָס אַליין רופט שוין אַרויס די עבודה פון אידן, צו אָנהויבן לערנען תורה באופן חדש (כנ"ל ס"ג) — קומט דעמולט אויך צו נאָכמער אין דער עבודה פון אידן מלמטה למעלה (די עבודה בימי הספירה) — דורך תקנת חכמים (בתושבע"פ), און דער קיום ההוראה בפועל דורך אידן פון (תכלית נתינת וקבלת התורה) — „והעמידו תלמידים הרבה" — אַז נוסף צו דעם אייגענעם לערנען, זאָל מען לערנען תורה אויך מיט אַנדערע און זיי אויפשטעלן אַלס תלמידים.

ז. ויש להוסיף ביאור בזה:

כאָטש אַז „והעמידו תלמידים הרבה" איז אַ הוראה פון חז"ל אין דער משנה (און ניט אַ חיוב מן התורה), פונדעסטוועגן, בעת און דורך קיום הוראה זו — איז מען מקיים אַ מצות עשה מן התורה „ושננתם לבניך — אלו התלמידים"^לא.

ווי מ'געפינט דאָס בנוגע צו כו"כ ענינים — אַז הגם ס'איז ניט קיין חיוב בדבר מן התורה, נאָר מדרבנן, אָדער מצד אַ הידור מצוה, אַ חומרא, אָדער נאָר מנהג ישראל — בשעת מ'איז מקיים דעם ענין איז מען דערמיט מקיים אַ מצוה מן התורה.

[מן הדוגמאות לזה — מצות זכירת עמלק (ווי גערעדט לעצטנס בארוכה^לב): אע"פ וואָס דער חיוב בזה (לדעת כמה פוסקים^לג) איז נאָר פעם אחת בשנה, איז מען מקיים די מצוה מן התורה (פון „זכור" און פון „לא תשכח"^לד) יעדער מאָל וואָס מ'זאָגט די פרשה בתורה, אפילו אויב סיבת האמירה איז נאָר צוליב תקנת חכמים (ווי קריאת פרשה זו בפ' כי תצא), אָדער אַ מנהג ישראל (ווי410אמירת פרשת זכור אין די „שש זכירות" בכל יום^לה), וכיו"ב].

דער חילוק און נפק"מ איז — קודם קיום המצוה, וואָס דעמולט איז תלוי בדעת ורצון האדם צי ער וויל מקיים זיין די מצוה אָדער אַן אַנדער מצוה (וואָרום ער האָט ניט קיין חיוב מה"ת צו מקיים זיין דוקא די מצוה); אָבער בשעת הקיום, איז ער מקיים אַ מצוה מה"ת. ומובן אַז מען קען ניט זאָגן אויך אַ מ"ע — נוסף אויף אַ מנהג.

אַזוי איז אויך מובן בנוגע צו „והעמידו תלמידים הרבה": הגם ער האָט ניט אַ חיוב מן התורה צו אויפשטעלן „תלמידים הרבה" (דאָס איז אַ הוראה פון חז"ל), דער חיוב איז נאָר „ושננתם לבניך אלו התלמידים" (דערביי איז ניטאָ קיין תנאי אַז עס דאַרף זיין תלמידים הרבה) — איז אָבער יעדער מאָל וואָס מ'איז מקיים דעם ענין, דורך יעדער תלמיד וואָס מ'שטעלט אויף (ניט קוקנדיק צי דאָס איז דער ערשטער תלמיד, אָדער דער טויזנטסטער תלמיד, אָדער דער תלמיד האלף ואחד) — איז מען מקיים די זעלבע מצוה מה"ת „ושננתם לבניך — אלו התלמידים".

עפ"ז יומתק די שייכות פון „והעמידו תלמידים הרבה" צו „משה קבל תורה מסיני": נוסף צו דעם וואָס דאָס איז אַ חלק פון תושבע"פ וועלכע איז נכלל אין דעם משה קבל תורה מסיני (כנ"ל ס"ד), איז דער קיום ההוראה גופא אַ קיום פון אַ מצוה מן התורה (תושב"כ)^לו ואין שייך לומר בזה (במצוה מה"ת) אויך, וואָס דאָס (תושב"כ כולה) האָט משה מקבל געווען בשלימותה ובגלוי מסיני (משא"כ תושבע"פ ומצוות מדברי סופרים וכו' — אע"פ וואָס ער האָט דאָס אויך מקבל געווען דעמולט — קומט עס אַרויס בגלוי ובפרטיות בעיקר בדורות שלאחרי זה, ע"י דעם תלמיד ותיק בכל דור ודור, און משה האָט (בעיקר) מקבל געווען די כללים שבזה, כמבואר במ"א^לז).

אַזוי יומתק די שייכות פון דעם מנהג פון לימוד פרקי אבות בהמשך צו חג הפסח (ווען עס הויבט זיך אָן דער גילוי פון מ"ת): הגם אַז אמירת פרקי אבות בשבתות אלו איז נאָר אַ מנהג ישראל („נוהגין"), ניט קיין חיוב מדרבנן ועאכו"כ ניט מן התורה — איז אָבער בשעת'ן לערנען דעם פרק אין די שבתות, איז מען מקיים אַ מצות עשה פון תלמוד תורה.

ח. ואולי יש לומר אויך — אַז דורך קיום ההוראה פון „והעמידו תלמידים הרבה" — קומט צו אין דעם קיום המצוה מה"ת פון „ושננתם לבניך אלו התלמידים" (ועד"ז דורך קיום המנהג פון לערנען פרקי אבות בשבתות אלו קומט צו אין מצות תלמוד תורה):

נוסף צו דעם וואָס דורך דעם קומט צו מער וויפל עס וואָלט געווען דורך דער חיוב מן התורה המוכרח (כי הוא בעל עסק), מצד החיוב איז גענוג עס זאָל זיין „ושננתם לבניך אלו התלמידים" (אחד או שנים — בניך ל' רבים), משא"כ די הוראה „והעמידו תלמידים הרבה" גיט צו אַז עס זאָל זיין „תלמידים הרבה" — איז נוסף לזה:

411דורך דעם וואָס דאָס איז ניט קיין חיוב מן התורה, און דאָס איז צוגעקומען דורך די חכמים, אָדער אַלס אַ מנהג ישראל, אַ הידור מצוה וכיו"ב, און אַ איד ברצונו נעמט פון זמן עסק המותר שלו צו מקיים זיין די הוראה^לח — האָט עס ביי אים אַ חביבות יתירה (ע"ד חביבין עלי דברי סופרים מדברי תורה^לט), וועלכע גיט צו אַז דער קיום המצוה (פון „ושננתם לבניך") זאָל זיין מיט מער רגש והתלהבות כו', און ניט בלויז ווי „מצוות אנשים מלומדה^מ (וואָס אויך דעמולט איז ער מקיים די מצוה, און איז מחוייב בברכת המצוה), ביז אין אַן אופן פון „בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"^מא (וואָס דורך דעם קומט אויך צו בקיום מצוה נוספת מן התורה).

ווי יעדערער ווייסט באַ זיך אַליין, אַז אַ מנהג אָדער אַ הידור וואָס ער האָט מצד מנהג אבותיו, און מצד זיין חינוך אין שטוב [מיט אַלע פרטים שבזה] — גיט ביי אים צו אַ וואַרעמקייט און געפיל אין קיום המצוות שלו.

לויט דעם קומט אויס, אַז דורך מקיים זיין די הוראה אין משנה „והעמידו תלמידים הרבה" אָדער דעם מנהג פון לערנען פרקי אבות (ועד"ז אַנדערע הוראת חכמים במנהגי ישראל, בהידורי מצוה כו') — האָט מען סיי די מעלה און דעם תוקף פון אַ מצוה מן התורה, און דערצו — אויך די מעלה אַז מ'איז דאָס מקיים מיט רגש און התלהבות, „בכל לבבך גו'", נוסף צו דער הוספה וואָס קומט צו אין דער מצוה אַליין (אַז דאָס איז באופן פון „הרבה").

עפ"ז קען מען אויך מוסיף זיין אין דעם ביאור הטעם פאַרוואָס מ'לערנט די משנה גלייך נאָך חג הפסח, ווען עס הויבט זיך אָן דער גילוי פון מתן תורה — ווייל דאָס באַווייזט, אַז דעמולט הויבט זיך אָן מחדש קבלת התורה וקיום התורה — סיי די ענינים ומצוות מן התורה (תושב"כ), מיט די מעלות שבזה, און סיי די תקנות חכמים בתושבע"פ, מיט די מעלות שבזה, כנ"ל.

ט. ע"פ הנ"ל יש לומר איינע פון די טעמים אויף'ן מנהג וואָס מ'האָט איינגעפירט (שוין כמה שנים), אַז בהמשך ובסמיכות צו חג הפסח, זאָל מען מאַכן אַ „כינוס תורה" [מה טוב — באסרו חג הפסח, ובקביעות שנה זו — ביום הששי, והמשכו — ביום ראשון לאחרי שבת זו^מב], וואו כמה וכמה זיינען שקו"ט און זיך מפלפל בדברי תורה — ווייל בהמשך צו חג הפסח הויבט זיך אַז מחדש דער ענין פון „משה קבל תורה מסיני", תושב"כ ותושבע"פ (וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש^מג), במילא איז דאָס אַ זמן המתאים צו מוסיף זיין אין לימוד התורה,

און כאָטש דער כינוס תורה איז אַ מנהג ישראל (ניט קיין חיוב) — איז מען דורך דעם — בשעת הכינוס — מקיים די מצות עשה מן התורה פון תלמוד412תורה ות"ת ברבים, און ביחד עם זה — מיט דעם רגש והתלהבות וואָס קומט צו דורך אַ מנהג, און דורך אַ רבים, כנ"ל.

י. דער הכל פון דאָס אויבנגערעדטע איז גאָר פשוט:

קומענדיק פון חג הפסח, ראש לרגלים — הויבט זיך אָן אַ „נייער יאָר" אין דעם ענין פון „משה קבל תורה מסיני" — דאַרף דאָס אַרויסרופן ביי אידן, אַ הוספה חדשה, און אַ נייע פאַרשטאַרקונג, ביתר שאת וביתר עוז, אין לימוד התורה — תושב"כ און תושבע"פ, ביז כל התורה כולה,

און נוסף אויף דעם חיוב בזה ע"פ תורה, און ע"פ תקנת החכמים — אויך מחזק ומוסיף זיין אין לימוד התורה באופן של מהדרין ומהדרין מן המהדרין, און ע"פ מנהגי ישראל (ווי דעם מנהג פון לימוד פרקי אבות), בכל מקום וחוג לפי ענינו.

ובפשטות: פאַרשטאַרקן און צוגעבן אין אַלע שיעורי תורה, סיי די שיעורים פרטיים, כל חד וחד לפום שיעורא דילי', און סיי די שיעורים הכלליים — ע"פ תקנות החכמים ומנהגי ישראל בכל דור ובכל מקום,

כולל ובמיוחד בדורנו זה — תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורנו, פון לימוד שיעורי חת"ת (חומש תהלים תניא) בכל יום ויום: דעם שיעור חומש היומי, דעם שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש, און דעם שיעור תניא כפי שנחלק לימי השנה (פשוטה, אָדער פון אַ שנה מעוברת, כשנה זו), ולאחרונה — צוגעקומען אויך דער שיעור רמב"ם היומי,

וואָס הגם אַז סיבתה איז תקנת והוראת חכמים — איז מען בקיום תקנה זו מקיים די מצות עשה מן התורה^מד פון תלמוד תורה^מה, ואדרבה — מיט אַ ספּעציעלע חביבות און טייערקייט, זייענדיק אַ הוראה פון זיין רבי'ן, נשיא הדור, אָדער אַ מנהג פרטי פון זיין שטוב און משפחה, וכיו"ב.

ועד"ז — בנוגע צו רוב מנהגי ישראל בקשר מיט לימוד התורה, וביניהם — דער מנהג טוב פון חסידים (בדורות שלפנ"ז, און אויך בדורנו) — צו לערנען אַ פרק תניא בכל יום (פאַר תפלת הבוקר^מו). וכדאי לפרסם ולחזק מנהג זה — וואָס בקיומו — איז דאָס קיום מצות עשה מה"ת, לימוד תושבע"פ.

און אויך — כדי להוסיף בזה (בחיזוק והוספה בלימוד התורה) — בנוגע צו413דעם מנהג הנ"ל (ס"ט) פון מאַכן אַ „כינוס תורה" בהמשך צו חג הפסח. איז כדאי צו מעורר זיין אידן בכל מקום ומקום האפשרי, אַז ס'איז אַ דבר נכון וטוב מאד אַז מ'זאָל מאַכן אַ „כינוס תורה" בימים אלו בשבוע זה (בסמיכות לחג הפסח), אָדער עכ"פ בשבת הבא אָדער בימים שלאח"ז (בכל מקום — לפי תנאי המקום והזמן). און אין די ערטער וואו מ'מאַכט שוין אַ „כינוס תורה" — זאָל מען אין דעם מוסיף זיין, בכמות ובאיכות.

ועוד ועיקר — די הוספה בלימוד התורה זאָל צוגעבן אַ הוספה אין (גדול לימוד שמביא לידי) מעשה^מז — קיום המצוות ובהידור, און אויך — אין כל מעשיך יהיו לשם שמים^מח און בכל דרכיך דעהו^מט.

יא. ועוד וגם זה עיקר:

נחזור לעניננו — נוסף צו דער הוספה אין לימוד התורה פון יעדער יחיד בפ"ע (אָדער בשיעורי תורה וכינוסי תורה ברבים — פאַר אַ חוג מסויים) — דאַרף אויך צוקומען בקיום הוראת המשנה „והעמידו תלמידים הרבה",

אַזוי ווי משה רבינו [וואָס יעדער איד האָט דאָך דעם משה שבקרבו^נ], וועלכער האָט זיך ניט באַנוגנט מיט דעם וואָס „קבל תורה מסיני", נאָר ס'איז געווען „ומסרה כו'", ביז העמיד „תלמידים הרבה", כל עם ישראל (כנ"ל ס"ה).

ובפשטות: קומענדיק פון חג הפסח פון דעם יאָר [ובפרט אַז ס'איז אַ שנה מעוברת, אַ שנה תמימה, וואָס באַווייזט אויף שלימות העבודה; און אַ „שנת ילד וילדה", ובפרט „בניך אלו התלמידים"] — איז כדאי אַרויסקומען מיט אַ שטורעמ'דיקן רוף (אַ הכרזה) ובפרסום רב צו יעדער איד'ן — אַז יעדערער זאָל זיך אונטערנעמען (בלי־נדר, אָבער מיט דעם אמת'ן תוקף, ביז) — חוק ולא יעבור — צו מוסיף זיין אין אַלע זיינע פעולות פון „והעמידו תלמידים הרבה":

וויפל תלמידים ומושפעים (בעניני תורה ומצוות) מ'האָט ביז איצטער — זאָל מען אין דעם צוגעבן כהנה וכהנה (ועאכו"כ אויב מ'האָט נאָך ניט קיין תלמידים — זאָל מען אָנהויבן משפיע זיין אויף אַנדערע און זיי אויפשטעלן אַלס תלמידים), ביז אַז מ'קען זיי אָנרופן (ע"פ תורת אמת) — „תלמידים הרבה", דאָס הייסט: מערער בהרבה תלמידים וויפל ער האָט ביז איצטער, ווייל לאחרי וואָס דער מספר תלמידים שלו עד עתה איז געוואָרן זיין עבודה רגילה — קען מען ניט זאָגן אַז דאָס איז „הרבה" (בערכו)^נא; „הרבה" איז דער טייטש — מערער וויפל ער האָט ע"ד הרגיל; און בשעת זיין רגילות ווערט אַ גרעסערע — דאַרף ביי אים צוקומען נאָך תלמידים בכדי מ'זאָל דאָס קענען אָנרופן „הרבה". און אַזוי — מערער און מערער, ביז אַז כל זמן עס איז דאָ איינער וואָס קען ווערן ע"י השתדלותו אַ תלמיד און איז נאָך ניט קיין תלמיד — קען מען זיכער ניט זאָגן אַז ער האָט אויפגעשטעלט „הרבה".

414— אַ בחינה (פּראָבע) אַז דאָס איז באַ עם „הרבה", איז בשעת ער דאַרף מוותר זיין און נעמען פון דער צייט דמצוה שאינה עוברת, אָדער שאפשר לעשותה ע"י אחרים בכדי זיך פאַרנעמען מיט לערנען און אַוועקשטעלן נאָך אַ תלמיד — דאָס איז אַ ראי', אַז דאָס איז „הרבה" (בערכו).

ויש לומר אַז „תלמידים הרבה" איז כולל אויך — אַז יעדער תלמיד פון זיי ווערט אַ נר להאיר און שטעלט אויף זיינע אייגענע תלמידים^נב, און אויך אין דעם איז „הרבה" דער טייטש מערער און מערער, ביז אַז זיין השפעה אויף זיינע תלמידים איז אין אַן אופן אַז דאָס טוט אויף פירות ופירי פירות, עד סוף כל הדורות.

יב. ולהוסיף, אַז די הוראה „והעמידו תלמידים הרבה" איז שייך צו יעדער איד — ניט נאָר צו די וואָס זיינען בדרגת „יששכר", יושבי אוהל, וועלכע פאַרנעמען זיך מיט לימוד התורה און לערנען מיט תלמידים, נאָר אויך צו דעם סוג פון „זבולון", בעלי עסק.

כמבואר במפרשי המשנה^נג דער דיוק הלשון „והעמידו" (און ניט „ולמדו") — ווייל דאָס איז כולל בעלי עסק (ועשירים) „שיחזיקו ידי לומדי התורה", „שישתדלו להעמידם ולספק להם כל צרכם", וואָס דאָס איז אויך כולל ועיקר — שטיצן די יושבי אוהל און עסקנים, און מוסדות, וועלכע פאַרנעמען זיך מיט „והעמידו תלמידים הרבה", אָדער דורך צאָלן פאַר דער הוצאה לאור פון ספרי קודש ועניני תורה וועלכע העלפן צו אַז עס זאָל זיין „והעמידו תלמידים הרבה", דורך דעם וואָס מ'לערנט די ספרים, וכיו"ב.

און טאָן דאָס אין אַן אופן פון „הרבה" — מערער און מערער, למעלה מרגילותו.

און דורך דעם וואָס אַ בעל עסק (זבולון) שטיצט די פעולות פון „והעמידו תלמידים הרבה" — ווערט גערעכנט אַז ער האָט אַ חלק אין דעם „והעמידו תלמידים שלו הרבה" (ווי דאָס איז באַ יששכר) — ע"ד דעם פס"ד בשו"ע^נד „מי שא"א לו ללמוד כו' יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו כמו שדרשו חז"ל^נה בפסוק^נו שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך"^נז („זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא כו' ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה כו'")^נח.

415ואדרבה — דער חלק פון זבולון איז בכמה ענינים נאָך גרעסער ווי דער חלק פון יששכר, כמובן פון דעם וואָס רבינו הקדוש האָט געזאָגט^נט „כמה גדולים מעשי חייא", צוליב דעם וואָס „צד צביים", געפאַנגען הירשען, „ומתקן מעורותיהן קלפיהן", בכדי מאַכן פון זייער פעל קלף פאַר מגילות, און געשריבן אויף זיי דברי תורה מיט וועלכע ער האָט געלערנט מיט קינדער און אַנדערע האָבן געלערנט — בכדי אַז „תורה לא תשתכח מישראל".

הגם ר' חייא איז געווען אַ תלמיד פון רבי, און האָט געלערנט תורה כל ימי חייו און עיקר כל הברייתות זיינען די פון ר' חייא^ס — איז אין וואָס באַשטייט „גדולים מעשי חייא" — ניט אַזוי אין זיין אייגענעם לערנען, און אפילו ניט בלויז אין זיין לערנען מיט די קינדער, נאָר ווייל ער האָט זיך אויך פאַרנומען מיט די הכנות לזה — פאַנגען הירשען און מאַכן קלף פון זייער פעל (די עבודה פון זבולון)!

— זעלבסטפאַרשטאַנדיק, אַז די כוונה אין דעם איז ניט אַז יששכר (יושבי אוהל און תלמידי הישיבה) זאָל גיין פאַרנעמען זיך מיט עבודת זבולון, נאָר ער דאַרף זיך פאַרנעמען לכל לראש מיט לערנען תורה בהתמדה ושקידה (אַזוי ווי ר' חייא, וואָס לכל לראש איז ער געווען תלמידו של רבי און האָט געלערנט תורה — ברייתות וכו'), נאָר בשעת הצורך וההכרח — דאַרף מען זיך אויך דערמיט פאַרנעמען; דער עיקר הוראה דערפון איז — אַז „יששכר" דאַרף זיך פאַרנעמען מיט לערנען תורה און „והעמידו תלמידים הרבה" כפשוטו, און „זבולון" דאַרף זיך פאַרנעמען מיט שטיצן די עסקנים און די מוסדות, און אַלע פעולות פון לימוד והפצת התורה (ווי דרוקן ספרים פון דברי תורה, ע"ד ווי מאַכן „קלף" פאַר עניני תורה) — כל א' וא' לפי ענינו, במסחר שלו. — נוסף ועיקר — אַז ער מוז האָבן שיעורים בתורה בכל יום כמבואר בשו"ע^סא.

יג. דערפון איז אויך אַ לימוד בנוגע צו די כינוסי תורה און אַלע שיעורי תורה ברבים הנ"ל — אַז תכליתם דאַרף זיין אויך „והעמידו תלמידים הרבה".

איינער פון די מיטלען דאָס פאַרזיכערן איז — דורך דעם וואָס מ'דרוקט וואָס מ'רעדט באַ די כינוסים (בקלף נאה ודיו נאה כו'^סב), וואָס דורך דעם האָט מען די דברי תורה באופן פון „תשים לפניהם", „כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"^סג — אַז אַנדערע זאָלן אויך אין דעם קענען לערנען, און דורך דעם — זאָל ווערן „והעמידו תלמידים", ביז „תלמידים הרבה". ובפרט אַז תורה איז אַזוי ווי אַ „זרע" וועלכע מ'פאַרזייט, און דערנאָך איז דאָס מצמיח פירות ופירי פירות עד סוף העולם.

יד. ויהי רצון, אַז דאָס אַלעם זאָל זיין אַ הכנה קרובה צו „והעמידו תלמידים הרבה", דורך דעם אויבערשטן אַליין — „וכל בניך לימודי416ה'"^סד, באופן פון „כן יעמ ושמכם"^סה,

און מ'לערנט „תורה חד' תצא"^סו אַלס תלמידים פון וד זרעכם בערשטן — „לא ילמדו עוד איש את

רעהו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד ושה מאתי גדולם"^סז, בגאולה האמיתית והשלימה, דעם אוי־ תיכף ומיד ממש.

417משיחות ש"פ קדושים (בדר"

א. בין ההוראות המפורסמות של אדמו"ר מהר"ש — בעל יום ההולדת דב' אייר^א, שביום זה „מזלו גובר"^ב, ופועל התגברות אצל כל ישראל (להיותו נשיא ישראל, אשר, „הנשיא הוא הכל"^ג), כולל ובמיוחד בלימוד תורתו וקיום הוראותיו אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו^ד — ישנה ההוראה שהנהגתו של יהודי צריכה להיות באופן ד"לכתחילה אַריבער":

ידוע^ה הפתגם של אדמו"ר מהר"ש: „די וועלט זאָגט אַז מען קען ניט אַרונטער דאַרף מען אַריבער, און איך האַלט אַז מען דאַרף לכתחילה אַריבער" (העולם סבור שכאשר אי אפשר ללכת מלמטה הולכים מלמעלה, ואני סבור — אומר אדמו"ר מהר"ש — שמלכתחילה צריך ללכת מלמעלה). כלומר, אין ליהודי להתחשב בחשבונות, מדידות והגבלות (ועאכו"כ מניעות ועיכובים) שבעולם, כי, יהודי הוא למעלה מהעולם, ולכן צריכה להיות הנהגתו באופן של הליכה מלמעלה, „לכתחילה אַריבער".

ובפרטיות יותר — יש בפתגם זה והוראה זו ב' קצוות: 'ח אייר), וב' אייר ה'תשמ"ט

„אַריבער" (הליכה מלמעלה) — היא תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, כולל גם „אַריבער" ביחס ל"אַריבער" שלפניו, היינו, שגם כאשר הנהגתו לפנ"ז היא כבר במצב של „אַריבער", למעלה מהגבלה, הרי, לאחרי משך זמן נעשית הנהגה זו דבר הרגיל, ובמילא, צריך להתעלות לדרגא נעלית יותר — „אַריבער" גם מה"אַריבער" שלפנ"ז, עד איןסוף^ו.

וביחד עם זה — נעשית הוראה בחיים (ככל עניני „תורת חיים"), הוראה בחיי היום־יום במעשה בפועל (כבכל עניני התורה ש"המעשה הוא העיקר"^ז), היינו, שההנהגה במעשה בפועל בעוה"ז הגשמי, בענינים של מדידה והגבלה כו', היא באופן ד"אַריבער", ועד בלי גבול.

ויש להוסיף, שב' קצוות אלו מודגשים גם בהדיוק „לכתחילה אַריבער" — כי: מחד גיסא — מודגש ב"לכתחילה" שישנה סברא הפכית (סברת העולם), ולאידך גיסא — שגם במצב זה תהי' התנועה ד"אַריבער" באופן של „מלכתחילה", ללא שקו"ט והסברה, וללא נתינת מקום לתנועה אחרת (אפילו לא ע"ד המיצוע, ועאכו"כ לא „אַרונטער").

418ב. ויש לומר שדרכו המיוחדת של אדמו"ר מהר"ש שמתבטאת בהוראתו המיוחדת „לכתחילה אַריבער" קשורה עם יום הולדתו ב' אייר — תפארת שבתפארת^ח:

העילוי דספירת התפארת לגבי שאר הספירות מודגש בשמה — „תפארת", מלשון יופי, „כמו בגדי תפארת^ט עד"מ שהוא בגד של תפארת ונוי"^י. ועאכו"כ בנוגע ל"תפארת שבתפארת" — שלימות הנוי והיופי^יא.

ג. ויש להוסיף שהענין ד"לכתחילה אַריבער" מודגש גם בתורה — ככל הענינים שהתחלתם בתורה, כמאמרם^כד „אסתכל באורייתא" — שהתחלת התורה היא באופן ד"לכתחילה אַריבער":

התחלת התורה היא — באות בי"ת („בראשית"), ר"ת ברכה^כה, ומובן, שההתחלה בענין של ברכה עוד לפני שאמרו ע"ד בריאת מציאותו של המתברך — הו"ע ד"לכתחילה אַריבער". ובזה גופא — ב' ד"בראשית" — ש"ראשית" הו"ע של „אַריבער", ועאכו"כ ב' ראשית (תורה וישראל^כו שנקראו ראשית^כז) — „אַריבער" למעלה מ"אַריבער".

וממשיך „בראשית ברא" — בריאה יש מאין^כח (שמתחדשת בכל רגע ורגע^כט), אשר, ההתהוות דיש מאין היא מ"מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו"^ל, היינו, שהתחלת הבריאה („לכתחילה") היא באופן ד"אַריבער", ממהותו ועצמותו ית'^לא.

וממשיך, „ורוח אלקים מרחפת על פני המים"^לב, ואמרו חז"ל^לג „זה רוחו של מלך המשיח", היינו, שעוד לפני שנבראו פרטי הנבראים כו' היתה בתחילה „רוחו של מלך המשיח", ובאופן ד"מרחפת", „נוגע ואינו נוגע"^לג, שזהו „לכתחילה אַריבער".

420ונוסף לזה, גם המאמר הראשון^לד „ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור"^לה הו"ע ד"לכתחילה אַריבער", כי, „אור" בכלל הו"ע ד"אַריבער", ועאכו"כ האור שנברא ביום הראשון, שהי' אדה"ר מביט בו מסוף העולם ועד סופו^לו (מסוף עלמא דאתכסיא עד סוף עלמא דאתגליא^לז), ועאכו"כ האור שעליו נאמר „יהי אור" שהוא נעלה יותר מהאור שנברא בפועל (ביום ראשון), שלכן נאמר „ויהי אור" ולא „ויהי כן"^לח — ה"ז בודאי ענין ד"לכתחילה אַריבער".

ונעוץ תחלתן בסופן^לט — שסיום התורה הוא בענין ד"לכתחילה אַריבער": „לכל האותות והמופתים גו' ולכל היד החזקה גו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל" — שהענינים הכי נעלים („אותות ומופתים וגו'"), „אַריבער", נמשכים ומתגלים למטה „לעיני כל ישראל".

ומזה באים גם להתחלת וסיום תושבע"פ: ההתחלה — במסכת ברכות (כמו תושב"כ שמתחילה באות בי"ת, ר"ת ברכה), ובמסכת ברכות גופא — „מאימתי קורין את שמע", שפתח בקריאת שמע שענינה יחודו של הקב"ה, משום „ראשית חכמה יראת הוי'"^מ, „ראשית" דייקא (כמו תושב"כ שהפתיחה היא ב"בראשית"^מא), ו"ראשית חכמה" שהיא „יראת הוי'", ועד לשלימות היראה, יראה עילאה^מב; והסיום (הן סיום מסכת הראשונה והן סיום כל הש"ס) — „ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"^מג, ב' שלום, שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה^מד, המשכת וגילוי ענין ה"שלום", שמו של הקב"ה^מה, בכל העולם, למעלה ולמטה.

וכן השו"ע^*45 — שהתחלתו „יתגבר", והתחלת מפת השולחן „שויתי^מו הוי' לנגדי תמיד"^מז, שם הוי' דייקא, שם הכי נעלה („אַריבער"), שנמשך ומתגלה אצל האדם באופן ד"שויתי . . לנגדי תמיד"; וסיום חלק ראשון^מו — „טוב לב משתה421תמיד"^מח, שענין השמחה, שפורצת גדר^מט, „אַריבער", נמשך בפועל ובגשמיות ממש (משתה), ובאופן ד"תמיד".

ועד"ז בנוגע לתורת החסידות — שהתחלת ספר התניא (תושב"כ דתורת החסידות^נ) היא לשון אדה"ז בהשער שלו „קרוב גו' מאד", ובספר התניא — „משביעין אותו"^נא, כפירוש הצ"צ^נב ש"משביעין" הוא גם מלשון שובע (ע"ד שהפסח^נג נאכל על השובע^נד), שזהו"ע ד"לכתחילה אַריבער"; וסיום חלק הראשון — „ית' וית'" (יתברך ויתעלה) — כפליים, ושנמשך למטה (יתברך, ברכה מלשון המשכה^נה) כפי שהוא בתכלית העילוי (יתעלה), „אַריבער".

ד. ונוסף להדגשת הענין ד"לכתחילה אַריבער" בכללות התורה — ה"ז מודגש גם בשיעורים הפרטיים שבתורה (ש"כללות ופרטות נאמרה"^נו) השייכים לב' אייר, החל מיום הש"ק, שקביעותו בשנה זו בערב ב' אייר.

ולכל לראש — בפרשת השבוע, פרשת קדושים:

הפירוש ד"קדושים תהיו" הוא — לא רק הפרשה והבדלה מענינים בלתירצויים (דמאי קמ"ל?!), אלא גם הפרשה והבדלה בתכלית העילוי והשלימות, עד ל"קדושה" שיש לה ערך ודמיון לקדושתו של הקב"ה, כמובן מהמשך הכתוב — „קדושים תהיו כי קדוש אני", שקדושתו של הקב"ה („קדוש אני") היא טעם וסיבה („כי") לציווי ע"ד קדושתם של ישראל („קדושים תהיו"), ועד להפירוש הפנימי במארז"ל^נז „יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם" — „יכול כמוני" בניחותא^נח, היינו, שכאו"א מישראל „יכול"י^ה להגיע לדרגת קדושתו של הקב"ה, כביכול^ס.

וכח זה („יכול כמוני" בניחותא) נמשך לכאו"א מישראל — כמ"ש „דבר אל כל עדת בני ישראל^סא גו' קדושים תהיו כי קדוש אני", היינו, שכאו"א מישראל, אנשים נשים וטף, למגדל ועד קטן, יכול וצריך להגיע לשלימות הקדושה, קדושתו של הקב"ה, ולא רק בנוגע להנשמה, אלא גם בנוגע להגוף הגשמי — „גופא דלהון קדישא"^סב, ולא עוד, אלא, שגם במעמד ומצב שצריך לשלול422פרישה והבדלה מענינים בלתי־רצויים^סג, מתחילים מיד עם שלימות הקדושה — „קדושים תהיו כי קדוש אני",

וזהו הקשר עם ההוראה „לכתחילה אַריבער" — שהדרגא הכי נעלית (קדושתו של הקב"ה) נמשכת ומתגלה למטה מטה, ועד במקום ומצב שיש אפשרות למצב הפכי כו', שגם שם תהי' הנהגת בנ"י באופן ד"לכתחילה אַריבער", „קדושים תהיו כי קדוש אני", „יכול כמוני" בניחותא.

ה. וענין נוסף בהמשך הפרשה — „וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל גו' שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קדש הלולים לה' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו"^סד, שבפסוקים אלו נתבאר כללות ענין עבודת האדם בעולם:

החילוק בין ג' שנים, שנה רביעית ושנה החמישית בעבודת האדם (ע"פ המבואר בלקו"ת דפרשתנו^סה) — שג' שנים הם כנגד ג' המדות נצח הוד יסוד, ושנה רביעית ושנה החמישית הם שתי דרגות במדת התפארת, שנה רביעית היא כנגד הדרגא התחתונה דתפארת (שליש התחתון, או שני שלישים^סו), ושנה החמישית היא כנגד הדרגא העליונה דתפארת^סז (שליש העליון).

ו. ויש לקשר כל זה עם שיעורי הרמב"ם (דג"פ ליום) — השיעור דיום הש"ק, סיום הלכות מעשר שני ונטע רבעי והתחלת הלכות ביכורים, והשיעור דב' אייר בהלכות ביכורים:

בטעם הסמיכות דהלכות ביכורים להלכות מע"ש ונטע רבעי^פה — כתבו מפרשי הרמב"ם^פו „לפי שהם טעונים הבאת מקום ואסורין לאונן ולטמא כמו מעשר שני". ואולי יש להוסיף בביאור המשך ההלכות — שסיום הלכות מע"ש ונטע רבעי הוא במצות וידוי מעשר^פז, שבו שוים ביכורים ומעשר שני, כמ"ש הרמב"ם^פח „מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד מתודה, שעיקר הוידוי במעשר הוא, וכן אם לא הי' לו אלא ביכורים בלבד מתודה, שנאמר בערתי הקודש, הקודש הראשון שהוא הביכורים"^פט.

ואולי יש להוסיף ולהמתיק עוד יותר ע"פ פנימיות הענינים — שההמשך דביכורים למעשר שני ונטע רבעי הוא ע"ד ובדוגמת ההמשך דשנה החמישית לשנה הרביעית:

ביכורים — הם הפירות המשובחים והמובחרים ביותר, שכן, „אין מביאין ביכורים אלא משבעת המינים האמורים בשבח הארץ"^צ, וביניהם גופא — „אין מביאין . . אלא . . מן המובחר"^צא, „תפארת שבתפארת" שבפירות.

425ועוד וג"ז עיקר — שאע"פ „שהם קרויין תרומה"^צב, יש בהם עילוי לגבי תרומה, כמודגש בסדר ההפרשה^צג שקודמין לתרומה^צד („יקדמו ביכורים לכל שהן ביכורים לכל", „לשון ביכורים דריש לכך קרנהו רחמנא ביכורים"^צה), היינו, ששמם מורה על היותם בבחי' קדימה וראשית.

והענין בזה — ע"פ המבואר בדרושי חסידות^צו ש"העולמות נחלקים דרך כלל לג' בחי', עולמות הא"ס שלפני האצילות, ואצילות, ובי"ע, וע"כ עולמות הא"ס נק' ביכורים שהם בחי' קדימה וראשית".

וע"פ המבואר בלקו"ת דפרשתנו^צז שג' שנים הם כנגד עולמות בי"ע, שנה הרביעית כנגד עולם האצילות, ושנה החמישית כנגד הבחי' שלמעלה מאצילות (עולמות הא"ס) — נמצא, ש"ביכורים" הו"ע ד"שנה החמישית", בחי' שלמעלה מהשתלשלות^צח („אַריבער").

ז. ויש להוסיף בהקשר והשייכות דהלכות ביכורים להלכות מעשר שני ונטע רבעי — שההכנה (ויתירה מזה — מעין ודוגמא) להגילוי דשנה החמישית שלמעלה מהשתלשלות (הלכות ביכורים) נעשית כבר לאחרי גמר ושלימות העבודה דשנה הרביעית (סיום הלכות מע"ש ונטע רבעי):

לאחרי שהרמב"ם מבאר פרטי הדינים דוידוי מעשר, ממשיך ומבאר^קט תוכן הוידוי^קי — „לא עברתי ממצותיך, שלא הפריש ממין על שאינו מינו וכו', עשיתי ככל אשר צויתני, ששמח ושימח בו כו'", וממשיך בהלכה שלאח"ז^קיא „השקיפה ממעון קדשך מן השמים, עד כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, זו בקשה שיתן טעם בפירות".

ח. ואולי יש לומר הביאור בזה — ע"ד הרמז ובפנימיות הענינים:

ה"בקשה שיתן טעם טוב בפירות" היא — בפשטות — הוספה על ה"טעם טוב בפירות" שישנו בלאה"כ. וכמודגש גם בכך ש"וידוי מעשר" כולל הענין דביכורים, שהם מהפירות המובחרים וה־427משובחים, שבודאי יש בהם „טעם טוב" עוד לפני הבקשה שבוידוי מעשר.

וי"ל שה"בקשה שיתן טעם טוב בפירות" היא ע"ד ובדוגמת הענין ד"להוסיף לכם תבואתו" שנאמר בשנה החמישית.

ועפ"ז יובן הטעם שבסיום הענין דוידוי מעשר מוסיף הרמב"ם ה"בקשה שיתן טעם טוב בפירות" (אף שמשמיט שאר הבקשות) — כיון שענין זה נוגע להלכות (מע"ש ו)נטע רבעי בעבודת האדם („לתקן הדעות"^קיד), שמיד לאחרי גמר העבודה דנטע רבעי, שנה הרביעית, מתחילה העבודה והעילוי דשנה החמישית (שעיקרה בהלכות ביכורים^קטו שלאח"ז^קטז) — ע"י ה"בקשה שיתן טעם טוב בפירות", (עכ"פ) „בקשה" על הענין "להוסיף לכם תבואתו"; וביחד עם זה, כותב הרמב"ם ענין זה בהלכה בפ"ע (ולא כללו עם כל פרטי הענינים דוידוי מעשר) — כי, אפילו „בקשה" על העילוי דשנה החמישית הו"ע נעלה יותר שבא לאחרי גמר העבודה דשנה הרביעית (נטע רבעי), בתור ענין (הלכה) בפ"ע^קיז.

ויש להוסיף ולהמתיק עוד יותר — ע"פ הדיוק בלשון הכתוב „השקיפה ממעון קדשך גו'":

אמרו חז"ל „גדול כחן של עושי מצוה שכל השקפה שבתורה ארורה וזה לשון ברכה"^קיח, „גדול כחן של מוציאי מעשרות שהן הופכים את הקללה לברכה, אתה מוצא כל מקום שכתוב בתורה השקיפה לשון צער הוא . . חוץ מזו . . שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך"^קיט.

ובזה מודגש גודל מעלת הברכה — שהסיבה שבאה בלשון של צער, עד ללשון דהיפך הברכה, היא, להיותה ברכה מבחי' סתים, שהיא למעלה מגילוי והתלבשות בעולם^קכ, ע"ד הברכה ד„בשנה החמישית גו' להוסיף לכם תבואתו", ברכה מבחי' שלמעלה מגדרי העולם („אַריבער")^קכא, בחי' כתר^קכב;

428וברכה נעלית זו נמשכת ומתגלה למטה מטה, וגם במקום ודרגא שיש קס"ד לענין הפכי^קכג, ועד ש"כל מקום שכתוב בתורה השקיפה" הו"ע בלתירצוי, ואעפ"כ, לא זו בלבד ש"הופכים את הקללה לברכה" (ברכה נעלית ביותר — „אַריבער"), אלא עוד זאת, ששוללים לגמרי אפשרות אחרת — „אין השקיפה אלא לברכה, שנאמר השקיפה ממעון קדשך וגו' וברך את עמך וגו'"^קכד, „לכתחילה אַריבער".

ט. ועד"ז מודגש הענין ד"לכתחילה אַריבער" בשיעור חומש דב' אייר — התחלת פ' אמור (שקורין גם במנחת שבת ערב ב' אייר), „אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים"^קכה:

נתבאר לעיל (ס"ב) הקשר והשייכות ד"לכתחילה אַריבער" עם „תפארת שבתפארת" — שתפארת היא בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה, ולכן בכחה לחבר ב' קצוות, שגם למטה מטה, ובמקום שיש אפשרות למצב הפכי, תהי' ההנהגה „לכתחילה אַריבער".

וזהו גם תוכן הענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" — חיבור ב' הקצוות ד"גדולים" ו"קטנים", ובשני האופנים: מלמעלה למטה — „להזהיר גדולים על הקטנים" כפשוטו, שהגדולים פועלים על הקטנים, ומלמטה למעלה — „להזהיר גדולים על ידי הקטנים"^קכו, שע"י פעולת ההשפעה דהגדולים על הקטנים ניתוסף עוד יותר אצל הגדולים^קכז (כולל גם „להזהיר" מלשון זהר ואור, שע"י ההשפעה על הקטנים נעשה אצל הגדולים תוספת אור^קכח), ועד שב' הקצוות מתחברים ונעשים לאחדים ממש, מציאות אחת, כיון שנמשך ומתגלה בחי' שלמעלה לגמרי מגדר של התחלקות (גדול וקטן), „אַריבער" לאמיתתו.

וענין זה קשור גם עם הציווי „ואהבת לרעך כמוך" שבפ' קדושים^קכט, אשר, שלימות הענין דאהבת ישראל („כמוך" ממש) היא באופן של אחדות ישראל, עד שנעשים לאחדים ממש, מציאות אחת — כי, כאו"א מישראל הוא „חלק אלקה ממעל ממש"^קל, וכיון ש"ישראל וקב"ה כולא חד"^קלא, הרי גם כל ישראל הם מציאות אחת. ומרומז בלשון הכתוב — „ואהבת לרעך כמוך אני ה'", שאחדותם של ישראל עם הקב"ה היא הסיבה לאחדותם של ישראל עצמם.

ויש להוסיף, שהענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" (החיבור דגדולים וקטנים בב' הקצוות) הוא לא רק בנוגע לישראל עצמם, אלא גם בנוגע לישראל429(גדולים) והעולם (קטנים), וע"י פעולתם ועבודתם בבירור העולם ניתוסף במעלתם של ישראל.

[ולהעיר, שע"י עבודתם פועלים ישראל החיבור דגדולים וקטנים (משפיע ומקבל) גם בכללות העולם, וכמודגש במיוחד בשבת ר"ח, כי, שבת (וכל ימי השבוע) קשור עם מהלך החמה, ור"ח (וכל ימי החודש) קשור עם מהלך הלבנה^קלב, וחיבורם (שבת ר"ח) מורה על החיבור והאחדות דחמה („מאור הגדול", משפיע) ולבנה („מאור הקטן", מקבל). ובהדגשה יתירה בשנת העיבור, שענינה להשוות לחבר ולאחד בשנה אחת שנת הלבנה עם שנת החמה].

ועד"ז בנוגע 9*)להחיבור דגדולים וקטנים דהקב"ה (גדול האמיתי) וישראל (קטן^קלג) — שעי"ז שישראל ממשיכים ומגלים מהותו ועצמותו ית' בעוה"ז התחתון שאין למטה ממנו, להיות לו ית' דירה בתחתונים, ממלאים ומשלימים כביכול את רצונו ותאוותו של הקב"ה (ומוסיפים כח למעלה).

ועי"ז מתגלה שלימות הענין ד"אמור ואמרת" ביחס להקב"ה וישראל — מלשון „את ה' האמרת גו' וה' האמירך גו'"^קלד, „לשון הפרשה והבדלה^קלה, הבדלתו לך מאלהי הנכר להיות לך לאלקים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה . . והוא לשון תפארת"^קלו, „לשון חשיבות ושבח"^קלז, שישראל משבחים ומפארים את הקב"ה, והקב"ה משבח ומפאר את ישראל, וכדרשת חז"ל^קלח „אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם".

ויש להוסיף, שבפ' אמור נרמזת גם שלילת ענינים בלתי־רצויים והפיכתם לטוב*13) (ע"ד האמור לעיל בענין „השקיפה גו' וברך גו'") — „לנפש לא יטמא גו'", שלילת הענין דהיפך הטהרה, ועד לשלילת סיבת הטומאה (היפך החיים רח"ל^קמ), עי"ז ש"אתם הדבקים430בה' אלקיכם חיים כולכם גו'"^קמא, חיים נצחיים^קמב.

י. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — „המעשה הוא העיקר":

יום הש"ק שממנו מתברך^קמג ב' אייר, וממנו נכנסים תיכף לב' אייר, במוצאי ש"ק, ועאכו"כ ב' אייר עצמו — ה"ז זמן מסוגל לקבל החלטות טובות בכל הקשור להנהגה בדרך אשר הורנו בעל יום ההולדת ד"תפארת שבתפארת": „לכתחילה אַריבער", הן בעניני התורה ומצוותי' (ועד גם) והן בעניני הרשות, „כל מעשיך יהיו לשם שמים"^קמד ו"בכל דרכיך דעהו"^קמה; הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לפעולה על הזולת, ע"פ הציווי שבפרשתנו „ואהבת לרעך כמוך", והן הציווי בהפרשה שקורין במנחה, „אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים".

ובודאי יסדרו התוועדויות ביום ההולדת (ובימים הסמוכים אליו, כולל ובמיוחד — ביום הש"ק) — החל מד' אמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו („קרית מלך"^קמו, „מאן מלכי רבנן"^קמז), נכדו וממלא מקומו של בעל יום ההולדת, וכן בכל מקום ומקום, „ברוב עם הדרת מלך"^קמח, באופן ש"איש את רעהו יעזורו גו' חזק"^קמט יחזקו ויעודדו להוסיף בכל עניני התומ"צ באופן ד"לכתחילה אַריבער".

והדגשה מיוחדת — בנוגע להוספה בלימוד תורתו של בעל יום ההולדת (ביחד עם ההוספה בכל עניני התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה ושנתגלתה בתורת החסידות), וכאמור, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת — הפצת המעיינות חוצה (ביחד עם הפצת התורה בכלל), באופן ד"לכתחילה אַריבער"^קנ, כולל גם בנוגע431להדפסת ספרי חסידות — באותיות מרובעות^קנא, אשר, הצורך בזה מודגש ביותר בנוגע לספרי החסידות המודפסים של אדמו"ר מהר"ש, שרובם נדפסו באותיות „עגולות", ובודאי ידפיסום מחדש באותיות מרובעות דוקא [כפי שכבר התחילו בזה לאחרונה, ובהשגחה פרטית נסתיימה הדפסת ספר המאמרים תרכ"ו באותיות מרובעות בסמיכות לב' אייר], ועד"ז בנוגע לספרי החסידות שנדפסו באותיות רש"י, שבטח ידפיסום מחדש באותיות מרובעות — שהקריאה והלימוד באותיות מרובעות היא בקל יותר (ובמילא יכולים לנצל את כח היגיעה להוסיף בהבנת תוכן הענין), כך, שהדפסת תורת החסידות באותיות מרובעות מוסיפה בהפצת המעיינות חוצה (ועד"ז בנוגע להדפסת כל עניני תורה).

ויה"ר שע"י מעשינו ועבודתינו בהפצת המעיינות חוצה (הן הפעולות שנעשו בעבר, והן קבלת החלטות טובות על מנת לקיימן במעשה בפועל^קנב) ימהרו ויזרזו עוד יותר את ההבטחה שכשיפוצו מעינותיך חוצה אתי מר דא מלכא משיחא^קנג, ובלשון הזהר^קנד „והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר . . יפקון בי' מן גלותא ברחמי", שאז יהי' גם שלימות הענין ד"אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים", „להזהיר" מלשון זהר ואור, וכמ"ש „אור חדש על ציון תאיר", ויתירה מזה — ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"^קנה, במהרה בימינו ממש, ובאופן ד"לכתחילה אַריבער" — „מדלג^קנו על הקץ"^קנז — ש"לא עיכבן כהרף עין"^קנח, תיכף ומיד ממש.

432משיחת ב' אייר בלילה, א

א. נמצאים אנו בסיום יום ב' אייר, „תפארת שבתפארת", יום הולדת אדמו"ר מהר"ש, בעל ההוראה ד"לכתחילה אַריבער", ודובר בארוכה אתמול ביום השבת בנוגע ליום זה.

והמעשה הוא העיקר — שצריכים להמשיך הענין ד"לכתחילה אַריבער" במעשה בפועל בכל עניני טוב וקדושה. היינו שהגישה (צוגאַנג) לכל דבר טוב צ"ל — שלא מסתפקים עם הנהגה באופן בינוני, ואפילו לא באופן ד"עידית", אלא באופן „אַרבער", למעלה גם מ"עידית".

ובפרט שאזלינן מחג הפסח (ועומדים אנו באמצע ימי הספירה שהתחילו „ממחרת השבת" — יום ב' דחגה"פ), שענינו הוא — דילוג וקפיצה („מדלג גו' מקפץ גו'") — לכתחילה אַריבער. ובפרט לפי ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר בזה שאדה"ז לא קבע אמירת „חסל סידור פסח" בסוף ההגדה, לפי שפסח נמשך תמיד ואין בזה „חסל", כ"א אדרבא — הוספה על גבי הוספה (בתור הכנה לחגה"פ הבא), עד הוספה שבאין ערוך, לכתחילה אַריבער.

ב. ויש להוסיף בכל זה — ע"ד הרמז:

ע"פ הכלל שהתחלת כל דבר היא בתורה, „אסתכל באורייתא כו'" — יש לומר שגם הענין ד"לכתחילה אַריבער" נרמז בהתחלת התורה, ובכל חלקי התורה — תושב"כ, תושבע"פ, שולחן ערוך וספר התניא (תושב"כ דתורת חור לב' פ' אמור ה'תשמ"ט

חסידות חב"ד); וכמו"כ בסיומם (כי „נעוץ סופן בתחלתן").

ג.תורה שבכתב:

תחלת הבריאה (התוכן דהתחלת התורה) היא באופן שמ"לכתחילה אַריבער", היינו שמלכתחילה נברא העולם באופן של „אַריבער" — בתכלית השלימות,

דנוסף על זה שעצם הבריאה מאין ליש (כתורת הבעש"ט) הוא בכח העצמות דוקא (שרק „הוא לבדו (עצמו"ה) בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש כו'" כמ"ש אדה"ז (אגה"ק ס"כ)), הנה גם מאמר הראשון ובריאה הראשונה בגדר הבריאה עצמה (לאחרי שכבר נברא גדר הזמן והמקום) — הוא „ויאמר אלקים יהי אור", שאור הוא תכלית השלימות דכל הבריאה כולה (ראה גם לקו"ש ח"י ע' 9. ועוד) — „לכתחילה אַריבער".

ובפרט לפי תורת הרב המגיד (או"ת סקפ"ג. לקו"א סקט"ו) עה"פ „ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", שמאמר „יהי אור" הוא דרגא נעלית ביותר בענין האור, למעלה מדרגא „ויהי אור" (האור שנתהווה בפועל) שנאמר אח"כ (וראה גם או"ת ס"ד). ובפרט ע"פ משאחז"ל, שאור שנברא בפועל ביום הראשון הי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו (וכפירוש בחסידות (ראה ס' הערכיםחב"ד ח"ג ע' תקלט ואילך) שמ"ש „מסוף העולם" (ולא מתחילה) מורה על הראי' מסוף עלמא דאתכסייא עד סוף עלמא דאתגליא).

433ולהוסיף, שגם בהתחלת תושב"כ ממש (עוד לפני מאמר „יהי אור") — תיבת „בראשית" (ש"בראשית נמי מאמר הוא"), 1)מתחילה התיבה באות „בי"ת", ואמחז"ל שהוא ר"ת ברכה — היינו שהתחלת התורה היא „לכתחילה אַריבער", דאף שברכה שייך להיות לכאורה, דוקא לאחרי שיש דבר שבמציאות, ועל זה חל וממשיכים הברכה, מ"מ, התחלת התורה היא, שמיד בתחילת הבריאה, קודם לכל דבר יש „ברכה" — לכתחילה אַריבער;^ב ב' ראשית (כפליים לתושי', כדלקמן).

ולהוסיף, שמיד לאחרי „בראשית" (עוד לפני בריאת האור) כתיב „ורוח אלקים מרחפת על פני המים", ואיתא במדרש (ב"ר פ"ב, ד) „זה רוחו של משיח כו' כעוף הזה שהוא מרפרף בכנפיו, וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות". שגם זה מורה על הענין ד"לכתחילה אַריבער": א) התורה מתחילה מיד ע"ד משיח — תכלית השלימות של בריאת עוה"ז — סוף מעשה במחשבה תחלה. ובזה גופא — ב) „מרחפת על פני המים", אפילו מעל מים העליונים [אף שזה הי' קודם ההבדלה בין מים עליונים ותחתונים, הרי מובן שגברו אז מים העליונים].

וכמו"כ בסיום תושב"כ, שמסיים עם „לכל האותות והמופתים גו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה", וכל זה הי' „לעיני כל ישראל".

ד.תורה שבעל־פה:

התחלת תושבע"פ הוא „מאימתי קורין את שמע כו'", וידוע הפירוש בזה מר"א המלאך (כשלמד עם אדה"ז), ש"מאימתי" הוא מלשון „אימה ויראה". וכדאיתא גם בהקדמת הש"ס בשם ר' ישעי' מטראני — שהתחלת הש"ס ב"מאימתי קורין את שמע" הוא ע"ד מ"ש „ראשית חכמה יראת ה'", היינו שה"ראשית" הוא עם „יראה", ולא סתם „יראה" אלא „יראת הוי'", יראה עילאה (שלמעלה משם אלקים השייך לעולם) — לכתחילה אַריבער!

וכמו"כ בסיום תושבע"פ, שמסיים עם „ה' יברך את עמו בשלום", שכולל ב' בחי' שלום (כמדובר ענינו בהתוועדות ביום השבת).

ה.שולחן ערוך:

1) תיבה הא': יתגבר.^ב התחלת הגהות הרמ"א (שנק' „מפת הרמ"א" על ה"שולחן ערוך"), היא עם „שויתי הוי' לנגדי תמיד". ועד"ז הוא בהתחלת מהדורא בתרא דשולחן ערוך אדה"ז (ס"ה).

ו. ועד"ז הוא בעבודת האדם, כמבואר בסידור: מיד כו' בזריזות.

ובמיוחד בקשר לתורת החסידות — שתפקיד העבודה הוא — „יפוצו מעינותיך חוצה", שגם זה צ"ל באופן ד"לכת־434חילה אַריבער" (ע"פ ההוראה ונתינת כח דב' אייר), וכמודגש בלשון „יפוצו מעינותיך חוצה" גופא:

„יפוצו": תיכף בההתחלה („לכת־

ד"יפוצו" („אַריבער") ולא בסדר דלאט לאט, שתחלה נמצא מקום המים ומקום היבשה, ומביאים המים ליבשה לאט לאט, אלא שלכתחילה צ"ל „אַריבער", שמביאים המים באופן ד"יפוצו". ובמים גופא — „מעינותיך" שהוא למעלה שלא־בערך מכל הדרגות במים — מים סתם, ואפילו מי מקוה או באר מים חיים. והפצת המעיינות הוא לכתחילה — „חוצה": לא נאמר שתחילה מפיצים המעיינות בפנים, ואח"כ לחוצה קצת, אלא תיכף צ"ל הפצת המעיינות חוצה. ומכיון שנאמר „חוצה" סתם בלי שום הגבלה בדבר, מובן שההפצה חודרת (נעמט דורך) ה"חוצה" שאין חוץ ולמטה ממנו (עד באופן שאין ספק או ספקספיקא בזה).

ז. ויה"ר שכאו"א יוסיף בזה במעשה בפועל כהנה וכהנה באופן ד"לכתחילה אַריבער", שבודאי יזרז ה"סוף מעשה" — ימות המשיח (שדוקא אז תהי' המעשה גדול), ונזכה ללמוד תורתו של משיח באופן ראי' — לימוד באופן ד"מלכתחילה אַריבער", דאף שיומשך בהבנה והשגה דכאו"א לפי ערכו, מ"מ יהי' באופן של בלי גבול, „אַריבער" (שפירושו הוא (לא רק במקום הכי גדול, אלא)למעלה מכל עליות, „אַריבער"), באופן שיש הפסק גדול ביניהם עד שלגבי שאר כל עליות, ה"ז דבר חדש ממש.

(

ולהעיר, שנוסף ל"מלכתחילה אַריבער" שנראה בספירת תפארת שבתפארת (כמדובר בשבת, שזהו לא רק „תפארת" אלא „תפארת שבתפארת"), ניתוסף בזה מצד ספיה"ע של לילה זה — נצח שבתפארת, הקשור עם „נצח ישראל לא ישקר", וכמבואר ענינו בהמשך ההילולא, שבעיקבתא דמשיחא נתגלה כח הנצחון של כאו"א (אנשים נשים וטף) שעי"ז מהפכים שקר העולם, לקרש המשכן, וזה נעשה הכנה קרובה ממש ל"מקדש אד' כוננו ידיך", שעומד עכשיו בנוי למעלה (לכתחילה אַריבער), ויורד למטה.

ח. כרגיל מסיימים עם נתינת הצדקה. ואף שנותנים סכום מוגבל, הרי כל א' בודאי יוסיף בזה מדילי', באופן דהולך ומוסיף ואור. ויה"ר שכל אחד וועט נעמען הצדקה באופן ד"לכתחילה אַריבער", ומתוך שמחה וטוב לבב.

ועיקר — שהצדקה בודאי תקדים ותזרז הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, ולא עיכבן אפילו כהרף עין — הגילוי בפועל ד"רוח אלקים — רוחו של משיח — מרחפת על פני המים", ואמרו חז"ל (סנהדרין צב, ב) הקב"ה עושה להם (לצדיקים, ועמך כולם צדיקים) כנפים כו' ושטין על פני המים, ובפרט שעומדים אנו בפרשת אמור, שהוא מלשון שבח (כמאחז"ל ע"פ „האמרת גו' האמירך").