לקוטי שיחות
הוספות - שיחות ומכתבים טז
362ומסוגלים ימים אלו להזזה עיקרית בכל האמור, שהרי הם ימי רחמים ורצון, וכמבואר בארוכה מרבנו הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, אשר המלך (מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא) נמצא בשדה ומקבל את כולם בסבר פנים יפות וכו' (עיין לקוטי תורה ד"ה אני לדודי, ל"ב עמוד ב' עיין שם באר היטב).
ר אַ ש ה ש נ ה
לשון הברכה שאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א
אחרי קריאת הפ"נ כללי*
דער אויבערשטער זאָל געבן לכל אחד ואחת אַ כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, אַז יעדערער זאָל פאַרשריבען ווערן בספרן של צדיקים גמורים לאלתר לחיים טובים.
און אַזוי ווי מען גייט דאָך איבער גלייך פון ר"ה אין שבת יום שכולו מנוחה ועונג, און ס'איז דאָך דער סיום פון שנת הקהל, זאָל זיין דער — קהל גדול ישובו הנה, בביאת משיח צדקנו בטוב בחסד וברחמים למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש. ושמחת עולם על ראשם.
דער אויבערשטער זאָל ממלא זיין משאלות לבבו לטובה של כל אחד ואחד הבא כאן על החתום, בתוככי משאלות לבבו לטובה של כל אחד ואחת מבני ישראל בכל מקום שהם,
און געבן אַ כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, לכל אחד ואחת, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, בכל המצטרך להם מנפש ועד בשר,
363און עס זאָל זיין אַ שנת אורה, שנת ברכה, שנת תורה, שנת גאולה אמיתית ושלימה ע"י משיח צדקנו יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בעגלא דידן, אמן כן יהי רצון.
דער אויבערשטער זאָל ממלא זיין משאלות לבב כל אחד ואחת בטוב הנראה והנגלה ובקרוב ממש ובחסד וברחמים,
עס זאָל מקויים ווערן די כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה אין אַלע ענינים ובפרט אין די ענינים וואָס מען שרייבט דאָ (בהפ"נ כללי),
און כל הענינים יהפכו לטובה ולברכה כי אהבך ה' אלקיך, ובקרוב ממש זאָל מען זוכה זיין צו דער גאולה שלימה ואמיתית דורך משיח צדקנו יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו מתוך שמחה וטוב לבב.
אַ גוט יאָר — אַ שנה טובה ומתוקה.
. . . ידוע אשר „ראש השנה" שני פי' בל' זה: א) תחלת השנה (לשנים — זמן דחול — ולשמיטין — זמן דמצוה — כו'), ב) ראש השנה וכמ"ש בלקו"ת פ' תבוא בד"ה היום הזה; ולכן נקרא ראש השנה ולא תחלת השנה כי כמו שיש בחי' ראש בנפש שהוא ראש ושכל לגבי הגוף כך יש בחי' ראש בשנה והוא ראש השנה.
פירושו בעבודת האדם לקונו, אשר כמו שבהנהגת האדם צ"ל המוח שליט על הלב, והראש הוא המנהיג את כל האיברים, כך מצב רוח נפש אדם הישראלי בימים הנוראים, שאז הוא קירוב המאור אל הניצוץ (וראה ביחזקאל מ, א, שגם יוהכ"פ נקרא ראש השנה) ובפרט בר"ה, צריך להשפיע שתתאים הנהגת כל השנה למעמד האדם ורצונותיו בר"ה.
והנה בלקו"ת שם מבאר בהערה (והארה) אחרי תיבות הנ"ל: הוא בחי' גלגלתא דחפיא על מוחא שהוא בחי' גילוי רצון העליון.
זאת אומרת; ענין הראש דראש השנה אינו השכל וההשגה, כי באם יתחיל סדר עבודתו שצריך להבין ולהשיג ואז יעשה, ואם אינו מבין, אזי אינו מסכים לעשות, או שעל כל פנים יחכה — הרי זה היפך כוונת ר"ה, שהוא גילוי רצון העליון, גלגלתא דחפיא על מוחא,
364כי אם העבודה צריכה להיות בקבלת עול מלכותו יתברך, אַ יאָך אָבער אַ געשמאַקער יאָך, וכמרז"ל (ברכות יז, א) רצוננו לעשות רצונך.
ובפרט בשנה זו אשר יו"ט הראשון —
שממנו מתחיל מנין השנה עתה (ראה רש"י ותוס' למנחות ק, ב, צפנת פענח להגאון ר"י ראזין מראגאצאוו הל' יום־טוב פרק א' הלכה כ"ב)
— חל ביום השבת, אשר אז אסורין עובדין דחול ורק חפצי שמים, מה שחפצים בשמים, מותרים (שבת קיג, א)
— הרי ההתעוררות ביום ר"ה זה היא באופן אחר, ופעולתה על כל השנה בתוספת אומץ וברכה מרובה.
. . . בודאי האָט איר געהערט פון בעל שם טוב'ס וואָרט אַז פון יעדער זאַך וואָס מען זעט אָדער מען הערט קען מען לערנען אַ הוראה אין לעבן (זע אויך „זכרונות" ע' 168), וואָס קען מען לערנען פון היינטיגען ר"ה ספּעציעל?
ראש השנה ה'תש"י פאַלט אויס אום שבת.
ראש השנה האָט צוויי מיינונגען; א) דער אָנהייב פון יאָר. ב) די קאָפּ פון יאָר, (וכמ"ש בלקו"ת פ' תבוא בד"ה היום הזה; ולכן נקרא ראש השנה ולא תחילת השנה, כי כמו שיש בחי' ראש בנפש שהוא ראש ושכל לגבי הגוף כך יש בחי' ראש בשנה והוא ראש השנה). דאָס הייסט; אַזוי ווי די קאָפּ דאַרף אָנפירען מיט דעם גאַנצען קערפּער, אַזוי דאַרף ראש השנה, געמיינט די החלטות און ווי מען נעמט אויף זיך אופצופירן זיך בתורה ומצות אין טאָג טעגלעכן לעבן, דאַרף עס אָנפירן מיט דעם לעבן פון גאַנצען יאָר.
צוויי פון די הוראות פון שבת; 1) שבת שטרייכט אונטער אַז דער אויבערשטער איז דער בעל הבית פון דער גאַנצער וועלט, במילא היינגט אַלץ אָפּ נאָר פון עם אַליין. 2) שבת הייסט מען זאָל זיך ניט פאַרנעמען מיט מלאכה, נאָר אָפּגעבן זיך מיט תורה ומצות.
אַ שבת'דיקער ר"ה דאַרף אונז נאָך מער מעורר זיין און שטאַרקן אַז מיר זאָלן אָננעמען אַ החלטה מיטן גאַנצען האַרצן אויף פירן זיך דעם גאַנצען יאָר (1) ניט פאַרגעסנדיק אַז אין יעדער אָרט, צייט און אונטערנעמונג איז נאָר דער אויבערשטער דער בעל הבית, (2) געדיינקען שטענדיק, אַז אונזער תכלית אין די וואָכענדיקע טעג איז צו פאַרבינדען זיי מיט דעם גייסט פון שבת (דערפאַר זאָגן מיר היום יום אחד בשבת, שני בשבת, אא"וו, ניט אחד שני בשבוע).
דאָס הייסט אַז יעדער זאַך ווי וואָכענדיק זי זאָל ניט אויסזען באַ אונז אין די אויגען, דאַרפן מיר מאַכן דערפון אַ ענין פון אַ מצוה, אַ רוחניות'דיקע365זאַך, בכל דרכיך דעהו — אין אַלע דיינע וועגן זאָלסט עם, דעם אויבערשטען דערקענען און פאַרבינדען זיך מיט עם.
און אַז מען נעמט אויף זיך בלבב שלם העלפט השי"ת אַז מען זאָל עס קענען דורכפירן אין לעבן אין פאַרלויף פון יאָר.
(והנה בלקו"ת שם מבאר בהערה והארה אחרי תיבות הנ"ל: הוא בחי' גלגלתא דחפיא על מוחא שהוא בחי' גילוי רצון העליון, זאת אומרת: ענין הראש דראש השנה אינו השכל וההשגה, כי באם יתחיל סדר עבודתו, שצריך להבין ולהשיג ואז יעשה, ואם אינו מבין אזי אינו מסכים לעשות, או שעל כל פנים יחכה — הרי זה היפך כוונת ר"ה, שהוא גילוי רצון העליון, גלגלתא דחפיא על מוחא, כי אם העבודה צריכה להיות בקבלת עול מלכותו יתברך, אַ יאָך אָבער אַ געשמאַקער יאָך, וכמרז"ל (ברכות י"ז א) רצוננו לעשות רצונך) . . .
. . . מוסג"פ הקונטרס לר"ה* אשר זה עתה הו"ל, ובימים אלו, אשר היחיד הוא כציבור דכל השנה (ר"ה יח, א), בטח ישתדל שכל יחיד ויחיד אשר השפעתו עליו, יהנה בקונטרס זה, כולו או במקצתו עכ"פ, ולב ישראל ער הוא, ובפרט בזמן דקירוב המאור אל הניצוץ (קונטרס העבודה ספ"ה).
ובשנה זו דיו"ט של ראש השנה, יום הראשון, חל בשבת,
הנה ידוע דיום א' הוא יומא דדינא קשיא (פע"ח שר"ה פ"ד ובכ"מ) וע"י תק"ש נמתקים. וביארו רז"ל בלקו"ת ובכמה מקומות, דבשבת אין לזה צורך לתק"ש, כי כל פעולות תק"ש נעשים עתה מלמעלה. מובן במילא אשר גם בענין הרוחני דתק"ש, שהוא ענין התשובה כמש"כ הרמב"ם ומבואר בקונטרס המוסג"פ, כן הוא שנעשה כ"ז מלמעלה מה שבשאר השנים צריך להעשות באתדל"ת.
והנה בכלל, הרי הענינים הבאים באתדל"ת יש בהם יתרון שהם של קיימא, המטה נזדכך, באופן כזה דוקא נשלמה הכוונה העליונה שהיא עבודת המטה דוקא בתומ"צ.
ויתרון הענינים דאתדל"ע שהם בעילוי שלא לפי ערך, כיון שניתנים מלמעלה, וכמבואר כ"ז בכ"מ.
ועפהנ"ל מובן, דהיתרונות דשני האופנים גם יחד ישנם בר"ה שחל להיות בשבת. וראה בלקו"ת שה"ש ד"ה להבין כו' שהאתדל"ע כו' גודל העילוי שבזה.
*) נדפס בסה"מ ה'תש"י. המו"ל.
366ויש להמתיק עוד, ששם ובד"ה רני ושמחי שבתו"א וש"א מדבר בלע"ל, ולכן אין צריך האתדל"ע שום קישור באתדל"ת. משא"כ בנדו"ז שקדם לזמן דלע"ל, נזקקו לאחיזה עכ"פ באתדל"ת. ולכן זה גופא שאין תוקעין ביו"ט שר"ה שחל בשבת כי נעשה באתדל"ע, בא בציווי התורה. ומקיים עי"ז גזירת חז"ל, אלא שהוא באופן שלילי, ואינה מצוה אלא רק גזירה וסייג. ואכמ"ל יותר.
. . . שלוח בזה קונטרס ר"ה הבע"* ובודאי יזכה בו את כל אנשי סביבתו. ומה טוב אם ילמדו בו בחבורה, כי אם בכל זמן הפליגו חז"ל במעלת הלימוד לא ביחידות, הנה על אחת כמה וכמה בימים שלפני ר"ה, בר"ה, ועשי"ת — שיש מעלה מיוחדת בדיבוק חברים,
וכמבואר בתורת החסידות עה"פ אתם נצבים היום כולכם, אשר פרשה זו קורין לעולם קודם ראש השנה, ומרומז במלת היום דקאי על ר"ה, שכל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורם עד לפני הוי', וצריך להיות כולכם שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד, ראשיכם, שבטיכם, גו' עד שואב מימך.
ומסיים בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ — ששמע מהוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, וואָס ער האָט געהאַט בקבלה מרבי לרבי, אַז דער אַלטער רבי, ווען ער איז געווען אין מעזריטש, האָט אים רבו — המגיד ממעזריטש — מגלה געווען ווער ער איז . . און אַז עבודתו איז מגלה און מבאר צו זיין את תורת הבעש"ט אין אהבת השם און אהבת ישראל, און מגלה צו זיין דעם דרך החסידות חב"ד, און, לכל לראש — גיט אים איבער מורו המגיד ממעזריטש בשם מורו הבעש"ט — אין דער דרך העבודה אַז מען דאַרף מקרב זיין אויך אנשים פשוטים, ווייל מען דאַרף ליב האָבן אַ אידן ווייל ער איז אַ איד.
ומוסיף ביאור בזה, אשר דער בעש"ט האָט מגלה געווען דעם ענין פון דער התקשרות אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל. דער מעזריטשער מגיד האָט מגלה געווען די השכלה והשגה אין דער התחברות פון די דריי אהבות מיט דעם ביאור פנימי פון די דריי אופני אהבה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, און רבנו הזקן האָט מגלה געווען דעם דרך ווי יעדער איינער קען, דאַרף און מוז בריינגען אָט די ג' אהבות אין אַ בפועל, זאָגענדיק אַז אהבת ישראל איז דער שער העלי', וואָס אויף דעם שער איז אָנגעשריבן מיט ליכטיקע אותיות „דא תרעא לאעלאה".
367ועל ידי זה אשר נצבים אנו כולנו כאחד — הוי' אלקינו מקים אותנו היום, דא יומא דראש השנה, לו לעם והוא יהי' לנו לאלקים, עתיד להאיר לנו באור עולם ויגאלנו בגאולה האמיתית ושלמה במהרה בימינו ממש.
(ממכ' יום שלישי דסליחות, ה'שי"ת)
368. . . אין ענטפער אויף אייער לשנה טובה בריף;
הנה כל המברך יתברך בברכות מאליפות מעלה מעלה בנפש וגוף בתוספות מרובה על העיקר.
דער נאָמען „תמים" באַדייט, אַז ער איז גאַנץ
אין קיום התומ"צ, וואָס לויט מארז"ל איז רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מל"ת כנגד שס"ה גידין.
חסידות וואָס איז מגלה די פנימיות וואָס אין יעדער זאַך, האָט מבאר געווען (לקו"ת ד"ה כי המצוה רס"ב ועוד) אַז כדי תמים תהי' דורך תומ"צ איז דאָס דורכדעם וואָס דער קיום התומ"צ איז אין אַן אופן, וואָס הוי' — וואָס אַלע מצות זיינען תלוי אין איינע פון די אותיות פון שם הוי' — זאָל ווערען אלקיך, דיין כח און דיין חיות, אַז דער לערנער זאָל ווערען איין זאַך מיט דער תורה, ותלמודו ביחו, וואָס דאָס ווערט דורך דער הקדמה פון עבודת התפלה (תו"א ד"ה הבאים ישרש, לקו"ת כי תבואו גו' ושבתה ועוד).
והנה מי שחטא ופגם והעביר את הדרך און איז געוואָרען אַ בעל מום דורכדעם ר"ל, איז די תקנה אויף דעם — תשובה, וואָס תשובה מביאה רפואה לעולם.
רפואה איז אָבער מער ניט ווי מכאן ולהבא, ומקצת שמו — פון בעל מום — עליו (יומא פו, ע"א), צוריק אַ תמים ווי געווען איז ער נאָך ניט,
ביז וואַנעט ער קומט צו אַ העכערן אופן פון תשובה — תשובה מאהבה רבה מעומקא דלבא, שזדונות נעשו לו כזכיות (סש"ב פ"ז), וואָס דאָס איז עוקר דעם עון מתחלתו.
העלפן צוקומען צו אַזאַ תשובה, וואָס עס דאַרף זיין בכל מאדך (לקו"ת ד"ה ולא אבה וביאורו) איז דאָס דורך אַ רבי'ן, וואָס חכם עוקר מעיקרו (כתובות עד, ע"ב), דורך זוכען און געפינען ביים חוטא גופא דעם פתח חרטה.
— ובדא"פ יש להעיר לאפשריות דפתח חרטה אעון, ואשר רק חכם יכול למצאו מהא דארבעה הק' מתחרט עליהם כו' יצה"ר (סוכה נב, ב) —
ובקרוב ממש זאָלען מיר אַלע זוכה זיין צו משיח אתי לאתובי צדיקיא — בכל נפשך — בתיובתא — בכל מאדך.
— ויש להעיר מאגה"ק ס"ד ומלקו"ת סד"ה להבין ענין יו"ט שני של גליות —
369. . . ימים האלו שבין ראש השנה ל"ראש השנה" היינו יוהכ"פ, שגם הוא נק' ראש השנה כמ"ש בתוספות נדרים כג, ב. (ועיין בס' חסידים סי' רנ"ח, ובלקו"ת בד"ה והי' ביום ההוא יתקע וסד"ה יחיינו מיומים) כמה רמזים עמוקים יש בהם, ואחד מהם;
כל החי — ישראל נקראו חיים — ישים אל לבו, אשר ציוונו הקב"ה לעשות ולחוג ראש השנה לא ביום הראשון למעשה בראשית אשר אז נבראו השמים והארץ וכל תולדותיהם (ב"ר פ"א, ועיין תוד"ה ואת חגיגה יב, ב) גם לא ביום השביעי לבריאה אשר ביום זה בחר ה' לקדשו מכל הימים — ברם ויצוונו ד' לעשות ראש השנה דוקא ביום ברוא אלקים את האדם, יצור אשר תיכף ביום בריאתו אמר והכריז לכל הברואים; ד' מלך גאות לבש גו' בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ד' עושנו, וכסיפור רז"ל (פדר"א פי"א, זח"א רכא, ב).
כל אחד מאתנו, וכבו' בכלל, שחננו ד' בהשפעה בחוג מכיריו ומיודעיו צריך להכריז בדבור ועל ידי מעשיו;
קרוב יום הבהיר אשר יהי' ד' למלך על כל הארץ, בואו והכונו לקראת יום ד' הגדול והנורא על ידי תשובה תורה ומעשים טובים.
על כבו' הי' לעמוד בשורה ראשונה של עובדים — בנפש וגוף ובממון — בתעמולה לחיזוק היהדות וקיום התורה והמצוה בין חוגים היותר רחבים של בני ישראל (כמה אופנים בעבודה זו מבוארים בפּרוגראַם של „מחנה ישראל" ו"מרכז לעניני חנוך" שנדפסו בקובץ „היום יום").
וד' יזכנו אשר ע"י השחיטה שנעשה אנו — זה הזובח את יצרו (סנהדר' מג, ב) — יבוא בקרוב ממש יום שישחוט הקב"ה ליצר הרע, כהבטחת רז"ל (סוכה נב, ב).
(ממכ' יום ו' לחודש תשרי, תש"ד)
. . . ובשנה זו, שהיא תמימה (להביא את חדש העבור) וחדשי' שלימים (חשון וכסלו מלאים) — תהי' התמימות והשלימות בכל עניני השנה, הגשמים והרוחנים, הכללים והפרטים,
ובפרט אשר תיכף לראש השנה
370— הן בחו"ל והן באהקת"ו, שגם שם ר"ה שני ימים, ואפילו בזמן שהיו קובעין על הראי' (לבנ"י אשר בגולה ולרוב בני ארץ ישראל, ולפעמים רבות — אפילו בירושלים עצמה) —
הוא יום שבת קדש, אשר אין עצב עמה, ופרש שבתכם לא קאמר, ואדרבה — עליו נאמר ברכת ה' היא תעשיר ומענגין אותו — מלמעלה ולמטה — עונג גשמי ועונג רוחני גם יחד.
371וכיון שראש השנה זה — חל ביום השבת (ועונג) וכל השנה — היא שנת השמיטה ושבת לה'
יהא כל האמור — מתוך מנוחת הנפש והגוף ומתוך עונג.
372וראה בשו"ת דברי נחמי' חאו"ח רסכ"א שכתב על אדה"ז שידוע „שבשו"ע נדחק הרבה שלא לדחות כל דברי האחרונים ז"ל (בפרט המ"א) משא"כ בסוף ימיו שהוסיף חכמה העמיד ע"ד לחלוק עליהם אפילו להקל בכל מה של"נ לי' (וכידוע שבפי' שמעו ממנו ז"ל שחזר בו במה שנתן נאמנות להמ"א יותר מדאי) בפרט בדבר שהמציאו מד"ע כו'". ועייג"כ שו"ת צ"צ חאו"ח סי"ח ס"ד עד"ז.
ועמ"ש בשער הכולל בתחילתו, דבאין הלכה פסוקה, הנה אף שהכריע בשו"ע בנטי' להפוסקים, הכריע בסידורו, שזהו משנה אחרונה שלו, בנטי' להמקובלים — גם בנדו"ד אפ"ל כן ועפ"מ שהביא בשד"ח טעם ע"פ רוחניות הענינים להקדים היה"ר לאכילה. ובפרט, שכנ"ל, גם לדעת המג"א, רק לכתחילה צריך להקדים האכילה (ול' אדה"ז בשו"ע תקפ"ג ס"ג צע"ק), וכדאי הטעם הנ"ל לעשות הלכתחילה כדיעבד.
א
ומה שנלפענ"ד טעם המובחר ופשוט, ע"פ נגלה, להקדים היהי רצון להאכילה, הוא כדי שיהי' היה"ר סמוך לברכת הפרי, ותהי' הפתיחה דברכת בפה"ע שייכת גם אליו* (שמטעם זה ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך — פסחים קד, ב).
ואם ביה"ר דתפלת הדרך שברכה היא, בכ"ז אמרו שטוב להסמיכה לאיזה ברכה כדי שגם בתחילתה תפתח בברכה (שו"ע רבנו או"ח סק"י ס"ז. ועייג"כ ס"ו ס"ז).
עאכו"כ דיה"ר זה טוב לסמכו לברכה, ובפרט לברכת התפוח מתוק המשמש סימן לבקשת היה"ר גופא, ויתוסף כחו ותקפו.
דכיון שאין בידינו להוסיף ברכות שלא נזכרו בש"ס וגאונים, עכ"פ הסמיכו היה"ר להברכה, שיהי' לו מעין תוקף ברכה. וכיון דא"א בע"א, הוי כדיעבד.
עוד סניף י"ל להקדים אמירת היה"ר ככל האפשרי — כי הרי כל אכילת התפוח הוא לסימן טוב, ובמילא צריך זהירות יתרה דלא ליתרעי מזלי'. והוא כמרז"ל בברכות (נו, ב) הרואה כו' ישכים ויאמר כו' קודם שיקדמנו כו'.
— ואין להקדים היה"ר גם לברכת הפרי, כמו שאין מקדימין ברכת הסוכה לברכת המוציא (שו"ע סו"ס תרמ"ג). —
ובנדו"ד כל שכן שאין להקדים מפני טעם נוסף — שלא יקדים בקשת צרכיו לשבחו של מקום.
373ויש לחזק טעמים אלו ע"פ הידוע (שו"ע אהה"ז סתקפ"ב ס"ז) דבימים האלו שהם ימי דין צריך לדקדק כו' אף שבשאר ימות השנה אין אנו חוששין.
ומה שהקשה כת"ר דאף את"ל שמאיזה טעם צ"ל היה"ר קודם האכילה, הרי אפשר שיאכל תיכף לברכה ויאמר היה"ר ויאכל עוה"פ.
— בשד"ח הביא פשרה זו משו"ת אורח חיים סו"ס ג' ומס' מאמר מרדכי. ואינם תח"י. —
— ובשד"ח הביא מספרים עוד עצה, לברך ולטעום מפרי אחר ואח"כ לומר היה"ר ולאכול התפוח. ועפמ"ש לעיל לא יועילנו זה, כי הדיוק הוא להסמיך היה"ר להברכה. —
ומובן מנהג בית רבנו ואנ"ש.
וע"פ מנהג זה מדויק ג"כ לשון רבנו בסידורו בענין אכילת התפוח, שכתב:
וצריך לברך בתחלה ברוך כו' בפה"ע ואח"כ יאמר כו'. — דלכאורה „בתחלה, ואח"כ" מיותר.
ועפהנ"ל י"ל הכוונה שמחדש בזה: בתחלה דוקא, דיש סברא שיאמר היה"ר ואח"כ הברכה. גם מרמז שזהו התחילה דכל הענין גם דהיה"ר, ואח"כ — תיכף אחרי שיברך.
וצע"ק, דפשרת כת"ר והס' הנ"ל, דיטעום ויאמר היה"ר ויאכל, יש לה מקום בסו"ס תרמ"ג בברכת לישב בסוכה, עכ"פ למצוה מן המובחר. ובפרט דלברכת הסוכה צ"ל אכילה כביצה דוקא (משא"כ ביה"ר דתפוח דאין לה שיעור) ומפני מה אין עושין כן . . .
נ.ב. את המחזור עם פי' מעגלי צדק שכנראה זהו ר"ת מ"צ שבמג"א לא מצאתי אבל ראיתי מחזור עם פי' הדרת קודש, שלתוכו נכנסו רוב המנהגים ממ"צ הנ"ל וז"ל: וראוי לברך על התפוח בפה"ע ואח"כ אומר תחדש עלינו שנ"ט ומתוקה ואוכל התפוח בדבש.
מעג"צ נדפס בפעם הא' בויניציא שנת שכח ובו „מנהג פולין פיהם ומעהרין רייסין וליטא". וא"כ הרי שמנהגנו הוא מנהג ישן נושן.
זה עתה באה לידי רשימת מנהגי בבל (בספר מסע בבל מאת דוד סלימאן ששון, ע' רכ"ב) ונוהגים כמנהגנו לאמר היה"ר בין הברכה והאכילה.
ומדי דברי: טעם לקיחת תפוח דוקא כתב מהרי"ל — הובא בד"מ — לרמז על חקל תפוחין קדישין.
374ולכאורה הול"ל דמרמז לזח"ג (קלג, ב) דכתב דמיני' — תפוחין דלעילא — חיי. ומזח"ג עד, א.
ובשני המקומות מדבר בתפוחים ולא באתרוגים (תוד"ה פריו שבת פח סע"א) כי משבחו בטעם מתוק ובג' גוונין.
ואולי עדיפא למהרי"ל רמז הנ"ל כי בר"ה הוא בנין המל' שהיא חקל ת"ק, משא"כ תפוח שהוא מחולק משאר פירות דשייך לז"א דוקא ולא למל' (זח"ב טו, ב).
וראה ג"כ טעם אכילת תפוח דוקא מרבנו הצמח צדק בפלח הרמון ח"א סא, ד.
. . . אכילת התפוח בליל א' דר"ה — הוא בתחלת הסעודה, אחרי אכילת המוציא, ואכילת הפרי חדש בליל ב' קודם נט"י לסעודה . . . והחילוק פשוט; אכילת התפוח (גם לולא הטבול בדבש) כיון שאין נפ"מ, טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים, כדי לסמוך הקידוש לסעודה עד כמה שאפשר, אכילת הפרי חדש קודם נט"י — כדי לסמכה לברכת שהחיינו דקאי עליו . . .
. . . מביא כמה שקו"ט בהא דאין תוקעין ביו"ט שר"ה שח"ל בשבת גזירה שמא יעבירנו. וחבל דאישתמיטתי', כנראה, חדוש מפתיע של רבנו הזקן (שו"ע או"ח תקפ"ח ס"ד) דהא דאין תוקעין הוא משום עובדין דחול, עיי"ש. ועי"ז יש ליישב אריכות הל' ברמב"ם הל' שופר פ"ב ה"ו.
כותב שאינו רואה בשו"ע אדה"ז שיסבור שאין תוקעין אז משום עובדין דחול. אבל ז"ל אדה"ז שם (תקפ"ח ס"ד); יו"ט שר"ה שח"ל בשבת אין תוקעין בשופר אע"פ שהתקיעה . . אסורה בשויו"ט . . משום עובדין דחול ולמה אין דוחין איסור קל כזה . . כמו שדוחין אותו בכל יו"ט שר"ה כו'.
וההפתעה היא דמפרש דאין תוקעין בר"ה שחלב"ש משום עובדין דחול, וגזרה דרבה באה לחזק שבות זה שלא ידחה. משא"כ דעת התוס' (סוכה מג, א ורפ"ד דר"ה), דע"פ המג"א ומחצה"ש גם הוא ס"ל דאין תוקעין משום שיש ב' שבותין, יל"פ דהעיקר הוא גזירה דרבה. וכשטחיות ל' הש"ס ונ"כ.
375במענה על מ"ש ע"ד הקושיא המובאה בקונ' ומעין — לכ"ק אדמו"ר נ"ע — מתחיל מסוף מאמר יז — בסתירת מרז"ל שאמרו (ביצה טז, א) דמזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד יוהכ"פ ובר"ה (טז, א) אמרו שאדם נידון בכ"י, וכותב שהקשה לו גדול א';
א) הלא ר' יוסי, שהוא האומר אדם נידון בכ"י, הוא יחיד, ורבנן פליגי עלי' וס"ל דנידון בר"ה.
ב) בספר מקראי קדש לר' יוסף מאמיגה (ח"ב ס"י ואילך) מסיק דבאמת, לדעת ר"י, אין חילוק בין ר"ה לשאר ימות השנה לענין הדין, ורק שר"ה נקבע להזכיר ולעורר את בנ"א לעשות תשובה בכ"י ויום בלי הבדל בין יום ליום.
ג) תמי' מפני מה לא הוזכר בקונטרס ומעין שבס' מקראי קדש מפלפל ע"ד סתירה הנ"ל.
ומה שנראה לי בכ"ז;
א) גם א"ת דאין הלכה כר"י, ולכן, לדידן, ל"ק מהא דאדם נידון בכ"י, הרי בכ"ז לר' יוסי הקושיא במקומה עומדת: מהו ענין דין דר"ה כיון דנידון בכ"י.
ופליאה על המקשה שעמד ע"ז, כיון דבמקומו גופא מבואר כן בקונט' ומעין, וז"ל; צ"ל משארז"ל אדם נידון בכ"י ואיך יתווך זה עם מאמר הנ"ל דמזונותיו קצובין לו מר"ה כו' דודאי גם ר"י שאמר דאדם נידון בכ"י מודה דהדין ומשפט הוא בר"ה כו'. וביתר בי' בלקו"ת ס"פ קרח, דכתב; והגם שמה שאמרו אדם נידון בכ"י זהו דברי ר"י ור"נ משא"כ לרבנן, מ"מ הא ע"כ גם לר"י ור"נ עיקר הדין בר"ה, דאל"כ כו' וכן מרז"ל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד יוהכ"פ משמע דאתי ודאי לכ"ע ואין בזה שום מחלוקת, ואעפ"כ ס"ל דאדם נידון ג"כ בכ"י עכ"ל.
נוסף על הנ"ל; הא דפשיטא לי' להמקשה דאין הלכה כר"י כ"א כרבנן — וכ"כ בס' מקראי קודש ח"ב רפי"א דהלכתא כרבנן — צע"ג. דאדרבא איפכא מסתברא — דהלכה כר"י, והוא א) ע"פ הידוע בכללי הש"ס דאם אמוראים שקו"ט בסברת תנא אחד ש"מ דהלכה כמותו. ורב חסדא (ר"ה טז, א) נושא ונותן לפרושי דברי ר"י. ואין לסתור מהא דכמה אמוראים שקו"ט (ר"ה יח, א) בדברי רבנן במתני'. — דשם אינו שייך לדעת רבנן, כ"א באופן הדין למעלה, וגם אליבא דר"י שייך פירושם. ב) כל אלו דס"ל דגז"ד של יחיד אינו נקרע, (עיין ר"ה יז, ב ונדה ע, ב) ודלא כר' יצחק, ע"כ דס"ל ג"כ כדעת ר' יוסי, כיון דמצלינן אקצירי ומריעי, וכדאי' בר"ה (טז, א). — ודוחק גדול לתרץ דכולם לא היו מתפללים אקצירי ומריעי. ובפרט שבש"ס אומר בפשיטות כמאן מצלינן האידנא, משמע שכו"ע היו עושין כן. ועיג"כ בנדרים (מט, ב) דרבא לא קאמר אי בעית אימא דמצלינן אקצירי ומריעי גם אליבא דרבנן (אף דיש לדחות דשאני התם שלא הובא ענין זה אלא דרך אגב).
376הערה. אין להביא ראי' דהלכה כר"י מהכלל דהלכה כר"י מחבריו, וגם אם נאמר דהוא דוקא מחברו ולא מחבריו (עיין תוד"ה כרבי עירובין מו, ב וד"ה בשעת שם פג, ב וכבר האריכו בזה בספרי כללי הש"ס), הרי כאן כיון דכאו"א מחבריו יש לו דעה מיוחדת חשובים כיחידים כדמשמע בעירובין (מז, א) דפליגי שם ר"מ ר' יודא ור' יוסי,
דאינו — דכיון שהוא מחלוקת בברייתא וסתם במתני' — כרבנן — הרי הלכה כסתם (יבמות מג, ב).
ב) מה דמסיק בס' מקראי קדש (ח"ב פי"ב) דר"י (ומכ"ש ר"נ) ס"ל „דאדם נידון בכ"י כמו בר"ה בלי שום הבדל כו' לא שהוא יום דין משאר ימות השנה, ומה שאנו אומרים . . בריות בו יפקדו . . הכוונה שביום זה יפקדו וכן בכל שאר הימים" והאריך בזה, הנה אפי' לשיטתו דאין הלכה כר"י ור"נ, צע"ג איך אפ"ל דר"י ור"נ ס"ל כן, וכמו שהקשה בלקו"ת (שם). ובפרט אחרי האריכות בזהר בענין ר"ה איך שהוא יומא דדינא רבא כו', ור' יוסי שהי' מהחברייא דרשב"י, איך יחלוק על כל זה.
וביותר קשה מזח"ג (לא, ב, ולב, א) דהאריך שם בענין פתקין דהו"ר ובענין ר"ה וגם ר' יוסי בין המדברים, ואיך יפרנס בעהמ"ס מק"ק סתירה מפורשת כזו.
ג) מפני מה לא הזכיר בקונ' ומעין דבס' מקראי קדש מפלפל בסתירה הנ"ל. הנה בקונטרס זה בא לברר הענין ע"פ יסודות כתהאריז"ל ותורת החסידות, ואין מענינו להביא כל מקום שמדבר שם עד"ז. ומה שהביא ס' עשרה מאמרות הוא לסיוע שיש לפרש בסוגיין דר"ה דר"י ורבנן לא פליגי ומר אומר חדא ומר אומר חדא . . .
. . . א) העיר על מה שכתבתי בענין הלכה כר"י או כרבנן — בפלוגתתם אם אדם נידון בכ"י — שהרי בדא"ח מבואר (לקו"ת ס"פ קרח, קונטרס ומעין מי"ז) דמר אמר חדא כו' ולא פליגי.
— מכתבי נכתב במענה על קושית השואל הנשען על פי' הס' מקראי קדש בסוגיא דר"ה דר"י ורבנן פליגי, וכותב שם בפשיטות דהלכה כרבנן, וע"ז תמהתי דלפירושו אין זה פשוט, ואדרבה כו'.
ב) מביא ראי' דלר"ח (ר"ה טז, א) דיליף טעמי' דר"י ממש"נ לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו — עכצ"ל ד"עבדו" קאי אכל אדם, וזהו הראי' דנידון בכ"י, וכיון שתיכף אומר „ואמר ר"ח מלך וצבור מלך נכנס תחלה שנא' משפט עבדו והדר עמו ישראל" דמפרש תיבת „עבדו" אמלך, הרי כדי שלא יסתור דברי עצמו עכצ"ל דמימרא קמייתא — אליבי' דר"י קאמר לה ולי' לא ס"ל.
377— ולפענ"ד כ"ז מופרך מכמה טעמים: א) אין זה כלל מסגנון הש"ס שבתחלה יחפש טעם לר"י אף דלא ס"ל כוותי' ויאמר שטעמי' מהכא, ותומ"י יאמר מימרא שעפ"ז מוכרח פי' הפכי בקרא, מבלי להעיר ולרמז על הסתירה כלל. ב) א"ת ד"עבדו" קאי אכל אדם, א"כ מה מוסיף בתיבות „ומשפט עמו ישראל", ואין לתרץ דבא להוסיף גם דין הצבור, דא"כ בקשה מיותרת היא, דאם משפּט היחיד יהא נעשה בכ"י, פשיטא דנעשה דינא דצבורא שהוא חשוב יותר, ג) א"ת ד"עבדו" קאי אכל אדם, א"כ יהא דין היחיד קודם לדין הצבור והוי סברות הפוכות עם אידך דר"ח. ד) לעשות משפט עבדו הוא מתפלת שלמה המלך ופי' הפשוט ד"עבדו" קאי על המלך, וא"כ מה ראי' והכרח יש מתיבה זו דכל אדם נידון בכ"י — היפך דעת דרבנן — כיון שאדרבה אנו מוציאין את התיבה מידי פשוטה (או שאומרין, עכ"פ, דמלך וה"ה כל אדם שאין כתוב בקרא).
ועכצ"ל דהראי' לדעת ר"י דאדם נידון בכ"י הוא ממש"נ ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, ובאחת משתי פנים: א) דלא ס"ל לר"ח לחלק בין דין דיחיד וצבור לענין נדון בכ"י, ב) מיתור תיבת ישראל. והראשון נ"ל.
ג) מביא ראי' מר' כרוספדאי אר"י ג' ספרים נפתחים בר"ה כו' — והובא ברמב"ם להלכה — הרי דהלכה כרבנן דנידון בר"ה.
— הנה מפסק הרמב"ם אין ראי', די"ל דס"ל כמ"ש בס' עשרה מאמרות ובלקו"ת דאין כאן פלוגתא.
וממאמר ר' כרוספדאי אר"י אין ראי' — גם למאן דס"ל דפליגי ר"י ורבנן, — די"ל דיפרש כדעת תוד"ה ונחתמין דקאי בחיי עוה"ב, די"ל דבזה גם ר"י מודה, כיון דקרא דמשפט עמו ישראל — דזהו טעמי' דר"י, והא דמצלינן אקצירי ומריעי הוא בחיי עוה"ז.
ד) כותב דכיון דר"מ (ר"ה יח, רע"א) ס"ל כרי"צ דיפה צעקה גם לאחר גז"ד — מסתמא גם רי"צ ס"ל כר"מ דאדם נידון בר"ה — דלאפושי פלוגתא (בברייתא) למה לן,
— ולא הבנתי — דלאפושי פלוגתא היינו באותו הענין גופא, אבל וכי משום דר"מ ורי"צ אמרו דבר אחד בענין קריעת גז"ד — נאמר דגם לענין דין דר"ה דעותיהן שוות? ואם יש להביא ראי' מברייתא זו — איפכא מסתברא; דפליגי בזה, דאלת"ה — רי"צ היינו ר"מ.
ה) הביא ראי' דהלכה כרבנן ממרז"ל (שם יח, א) ויחיד אימת אלו עשי"ת. — והנה אין מזה ראי' אלא שנוח לעשות תשובה בעשי"ת יותר מכל השנה כמש"נ דרשו ה' בהמצאו, ובמילא נקרע עי"ז הגז"ד, אבל אין מזה ראי' דאין אדם נידון בכ"י, (וע"ד יוהכ"פ שמפורש בקרא כי ביום הזה גו' — ובכ"ז אין מזה סתירה לדעת ר"י).
וא"ו) מה שכתבתי — דכל אלו האמוראים דס"ל דאין גז"ד של יחיד נקרע, עכצ"ל דס"ל כר"י דאדם נידון בכ"י כיון דמצלי אקצירי ומריעי378— הנה כן הוא בפירוש בש"ס (ר"ה טז, א) וכמ"ש במכתבי הקודם. ודברי תוד"ה כמאן (שם) הוא לפרש אליבא דרבנן הוא דמצלינן ברכת רפאנו והשנים (ואקצירי לפי גירסת הב"ח), ומה שכתב לסתור דברי הש"ס — לא הבנתי.
4 ג —
. . . דער ענין פון חינוך — די דערציאונג און אויסבילדונג פון דעם יונגען דור — איז שטענדיג איינע פון די העכסטע און וויכטיגסטע אויפגאַבען פון יעדן פאָלק, בפרט פון דעם אידישן פאָלק. די תורה הקדושה, תורת חיים — די אמת'ע וועגווייזערין אין אידישן לעבן (תורה פון וואָרט הוראה) — לעגט דעם שטאַרקסטן טראָפּ אויף חינוך אין טאָג־טעגלעכן לעבן (ושננתם לבניך גו'). פון דער צייט פון אברהם אבינו (למען אשר יצוה את בניו גו') ביז היינטיגען טאָג איז חינוך געווען און איז די ערשטע פליכט פון אידישע עלטערן באַזונדער, און פון אידישן ציבור בכלל.
היינטיגען יאָר ווערט דער ענין פון חינוך ספּעציעל אונטערשטראָכן, זייענדיג אַ נאָך־שמיטה יאָר, דער יאָר פון הקהל. דאָס איז די ספּעציעלע מצוה וואָס איז דורכגעפירט געוואָרן איינמאָל אין זיבן יאָר, אין דער צייט פון בית־המקדש, ווען אַלע אידן — עלטערן און קינדער, אויך גאָר קליינע קינדער, און אַפילו „פרעמדע" (וגרך אשר בשעריך) — האָבן זיך געדאַרפט פאַרזאַמלען אין בית־המקדש צו הערן ווי דער מלך בכבודו ובעצמו האָט פאָרגעלייענט געוויסע פרשיות פון דער תורה, כדי דורכגעדרונגען צו ווערן מיט דעם גייסט פון תורה און מצוות און יראת־שמים.
די דאָזיגע גרויסע געשעעניש האָט ספּעציעל אונטערשטראָכן די וויכטיקייט פון חינוך פאַר יונג און אַלט; עס האָט דערמאָנט און געמאָנט פון די פירער פון פאָלק, און פון די עלטערן אַליין, צו דערפילן זייער פליכט אין דער פולסטער מאָס, און עס האָט ווידעראַמאָל באַטאָנט די באַדייטונג פון חינוך פאַר קינדער פון אַלע עלטער ; אפילו די וועלכע זיינען נאָך צו יונג צו פאַרשטיין (ובניכם אשר לא ידעו גו') האָבן געדאַרפט זיין באַ הקהל אַלס אַ צוגרייטונג פאַר שפּעטער, וואָרום אידישער חינוך הויבט זיך אָן פון דער פריסטער קינדהייט.
כאָטש די מצוה פון הקהל קען איצט ניט דורכגעפירט ווערן ווי אַמאָל אין דער צייט פון בית־המקדש, איז זי אָבער אויך היינט גילטיג אין איר גייסטיגען זין, אין דעם וואָס זי דערמאָנט און פאָדערט־אויף יעדן איינעם און איינע, סיי עלטערן, סיי סתם אידן, און בפרט עסקנים, כלל־טוער און