לקוטי שיחות
הוספות - שיחות ומכתבים ח
265ש ה ב
ע
. . . במענה על מכתבו מבדר"ח אלול הוא חודש הרחמים, מלא תלונות על מצבו ושאינו רואה הצלחה גם בהשפעתו על החברים וכו'.
וכבר ידוע פתגם כ"ק רבותינו נשיאינו הק' כי כל דבר המועיל או מביא לעבודה בפועל, הנה כל מניעה שתהי' לדבר זה — אפילו אם המניעה היא מענין היותר נעלה — הוא רק מתחבולותי' של נה"ב.
וככל הדברים האלה הוא בהנוגע אליו; באם התלונות האמורות מוסיפות בו מרץ בלימוד התורה וקיום המצות והפצת המעינות חוצה, אפשר ואולי כדאיות הן, אף שלא זוהי דרך החסידות דעבדו את ה' בשמחה. אבל אם נכונה חשש שלי — תלונות אלו מחלישות אותו בכל הנ"ל, וכהתחבולה המנוסה של היצה"ר לומר לאדם „כיון שבלא"ה אינך מצליח ולא תנצח אותי, אין כדאי גם להתחיל בזה וכו'" ח"ו, והשקר דטענה זו מבואר, שהרי הובטח כל אחד מאתנו בתוך כלל ישראל שיש לו חלק לעולם הבא ולא ידח ממנו נדח, ובדורנו זה מתוספת עוד נקודה בזה, וכמבואר במאמרי דשבת פ' עקב ושופטים אלו; והי' עקב — בעקבתא דמשיחא — תשמעון את המשפטים האלה — ודאי, לפי שהוא דור היותר אחרון ואין זמן לדחות הבירורים, ולזאת תשמעון ודאי — הרי בהתבוננות קלה יכול להוכיח להמלך זקן שאינו אלא כסיל בערמומית זו.
אבל נכון עוד יותר שלא להכנס עמו כלל בשקו"ט, כי חבל הזמן על זה נוסף על הענין דכל המתאבק עם מנוול כו', אלא ירגיז עליו את יצרו הטוב ויבאר לעצמו אשר אף שנאמר בדרא דעקבתא דמשיחא כי לא בחפזון תצאו, הדברים אמורים כשתתחיל הגאולה והיציאה מהגלות בפועל, משא"כ בהרגעים האחרונים דימי הגלות, אדרבה כל רגע ורגע מתגדל ערכו יותר ויותר, כיון שעוד מעט ויגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (שבת קנא, ב), ולכן ההכרח לנצל כל רגע ורגע באופן היותר מועיל, וכיון שמעט אור דוחה הרבה חשך, פשוט שהעבודה בתורה ומצותי' באופן ישר מועילה יותר מאשר דיחוי החשך ע"י שקו"ט עם היצה"ר, ועפ"ז מובן ג"כ ההכרח להרבות בלימוד פנימיות התורה ובכל יום דוקא — המביא לאהבתו וליראתו (ראה רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב. הקדמת ס' החינוך בסופה), כיון שקב בזה מגין על כור של לימוד נגלה דתורה וכהוראת חכמינו ז"ל (שבת לא, סוף ע"א) אמר לי' מוטב אם לא כו'. וכמבואר בארוכה בלקו"ת ויקרא (ו' ע"א) עיי"ש.
ויה"ר שהשורות האלו המועטות בכמות בערך הענין — ישפיעו עליו שיעשה טופח, וע"מ להטפיח בענין זה גם על חבריו . . .
(ממכ' ח' אלול, תשט"ז)266ב"ה, ערב ש"ק פ' עקב,
כ"ף מנחם אב, ה'תשכ"ו
ברוקלין, נ. י.
. . . ויהי רצון שיבשר טוב . . .
. . וכבראש פרשת שבוע זה: ושמר ה' אלקיך לך גו' וברכך גו' ברוך תהי' מכל העמים גו' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך גו'
אשר „ואכלת ושבעת" — גם (מרמז ו)כולל כל מה שמפרט אח"כ (בהאזהרה „השמר לך"): תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת . . וכל אשר לך ירבה,
וכביאור הזהר בפרשתנו ב(נוסח ו)ענין הברכה; ברוך דא רזא דמקורא עילאה מכלא לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין,
ופירש אאמו"ר; הג' לשונות לארקא לאמשכא לאנהרא, י"ל כי ברוך שהוא רזא דמקורא עילאה, דהיינו יסוד אבא, הנה חכ' הוא יו"ד שבשם, שיש בזה ג' בחי', והם הג' אותיות יו"ד, י' נקודה, ו' קו, ד' שטח, ורומזים ג"כ על חב"ד, כי חכ' כולל בינה ודעת ג"כ, י' חכ', ו' דעת, ד' בינה, זהו לארקא מי', ולאמשכא מו', ולאנהרא מד', כי הארת אור הוא בהתפשטות והיינו שטח. עכ"ל,
אשר בפשוטו של דבר הוא — שיהי' לארקא ויתגלה ממקור העליון267של הברכה עצם הברכה (ולא הארה לבד) ויומשך למטה מטה ותאיר הברכה העליונה בכל הענינים לפרטיהם.
(וכאמור בכתוב) עד אשר — ושבעת.
268. . . אם בנוסח בריך רחמנא כו' יוצאים ברהמ"ז דאורייתא?
כל ג' הברכות הם מן התורה ובריך רחמנא אינו מחליף בדיעבד, אלא ברכת הזן (ברכות מ, ב). ופשוט ומוכרח גם מהא דאיבעי אולי נשים פטורות מבה"ז מפני שאינם בחלוקת הארץ בברית ותורה — שכולם הם בברכה שני'.
וזאת למודעי, אשר כבר פסק אדה"ז (בברה"נ פי"ג ס"ד) דבנוסח הנ"ל צריך לומר: רחמנא אלקנא מלכא דעלמא, וכדעת ר"י (ברכות רפ"ט, הובא בט"ז ובאה"ט או"ח ר"ס רי"ט), וברכת הנהנין בסידורו בתרא הוא לגבי השו"ע (סקפ"ז ס"ד) ששם לא כתב „אלקנא", „דעלמא", — ופשוט דאין לחלק בזה בין ברכה לחברתה.
. . . במענה על מכתבו שכותב שסובל מזה שדבורו קודם הוא למחשבתו, היינו שאינו מיושב.
והנה כבר ידוע פתגם רבנו הזקן בעל התניא — פוסק בנסתר דתורה — והשולחן ערוך — פוסק בנגלה דתורה — על הכתוב ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם, כי הרצון והחפץ בעבודת ה' (בכלל, ולימוד התורה בפרט) הרי זה ארץ טובה וצריך להיות ואבדתם מהרה לאבד את המהירות והחפזון בזה, וללמוד בנעימה, לענג הנשמה בנועם ה' — ראה ספר השיחות שנת ת"ש עמוד נ"ט — וכשיתבונן בזה איזה פעמים — בודאי יוקל עליו לתקן את הנ"ל וללמוד בהתיישבות. והשי"ת יתן לו החשק ללמוד במסירה ונתינה הן בתורת הנגלה והן בתורת החסידות, ולקיים את המצות בהידור ולהתחיל בעבודת התפלה.
בשייכות להנ' בפרשתנו (יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם שארז"ל (תענית ב, א) „זו תפלה" — מדפיסים אנו בזה כמה מכתבים המדברים בענין התפלה, נוסחה ודינו'. המו"ל.
. . . כידוע, תרי שליטין אינון בחיים הרוחניים של האדם; מוחא ולבא, הרגש והשכל.
מתאים לזה, הנה גם עבודת האדם לקונו בשתי דרכים ואופנים היא; דרך התפלה ודרך התורה. התורה היא חכמתנו ובינתנו, והתפלה — עבודה שבלב וכפי' רבינו הזקן, בעל התניא והשו"ע: אין האַרצן און מיטן האַרצן.
בכל זה, הנה, כמו בכללות הבריאה, אשר להיותה מאחדות הפשוטה, הרי מאוחדת ואחידה היא, עד שאפילו גם בחיצוניות הדברים מכירה עין המתבונן והבוחן בשיתוף והתכללות חלקי הבריאה זה מזה —
269כמו כן, ועל אחת כמה וכמה, באיש הישראלי ובכלל בענינים דקדושה, שבהם אור הוי' אחד נמצא בגילוי יותר, הנה ניכר ומורגש בהם יותר, שכל ענין נכלל מחברו.
וזהו ג"כ סוד מה שמצינו כמה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שאף שב"ש שרש נשמתם מבחי' שמאל העליון ולכן היו דנים להחמיר תמיד, אעפ"כ בכמה דברים היו ב"ש מקילין מפני התכללות שרש נשמתם שהוא כלול גם מימין, וכן שרש נשמת ב"ה כלול גם משמאל.
ופשיטא אשר כן הוא גם בסוגי עבודת האדם הכלליים הנ"ל; לימוד התורה מוכרח שיהי' קשור ברגש הלב, הן בשעת הלימוד — וכמרז"ל כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים — וגם קודם הלימוד, שזהו ענין ברכת התורה בתחלה, היינו להרגיש בחביבותה ויוקר ענינה עד שיקבע הדבר בלבו. ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ולא יכלה לסלקא ולמיקם קדם הוי'.
וכן בעבודת התפלה אף שהיא עבודה שבלב, הנה קודם התפלה צריך לחשוב מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם וכו'. ובשעת התפלה — יחשוב כאלו שכינה כנגדו וכו'. ובלא כוונה זו — אינה תפלה.
יתר על כן, הנה בתפלה גופא ישנם חלקים הקשורים בעיקרם במוח; סידור שבחיו של מקום, פסוד"ז, ברכות ק"ש וכו'. ובתורה — יש בה חלקים הקשורים בעיקרם ברגש. ומהם — ספר תהלים, תהלות ותשבחות הקב"ה.
וגם בזה — התכללות; המחשבה ההתבוננות והדעת ברוממות האבחכמתו, גדלו וידו החזקה — צריכים להביא לאהבת הא־ל הנכבד והנורא וליראתו.
והתפלה שבתורה, אשר כאמור למעלה, בזה הוא ג"כ ספר התהלים. צריכה לימוד עמוק בהבנה והשגה.
ובשתי תיבות הראשונות של סימן צדי"ק שבתהלים נרמז ענין זה:
270תפלה למשה — אתחברותא ואתדבקותא (של התפלה ומשה, אשר כל התורה נקראת על שמו) למיהוי כחדא בחיבורא חדא . . .
271. . . במ"ש אודות שישנם חסידים (ובטח כוונתו לאלו הלומדים ומתנהגים בחסידות, לא לסתם הקוראים א"ע חסידים) מאחרים זמן ק"ש ותפלה וכו' מפני ההתבוננות שקודם התפלה וכו'.
הנה טעמם ונימוקם מבואר בכ"מ שהוא מפני ההכנה לתפלה, ולא כל האנשים שוים לאורך זמן הנצרך להכנה בזה מתאים לתכונת נפשם, אף שכל האנשים מחוייבים בהכנה זו, וכדבר משנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, והובא הלכה למעשה באו"ח סי' צ"ב ס"ב בהגהה, ובהכנה זו נכללה ג"כ טהרת הגוף, אשר אף שבטלוה לטבילותא דעזרא, הוא רק שבטלוהו להחיוב, אבל טהרת הגוף מועילה ביחוד לתפלה. וכמובא מרב האי גאון ועוד ונתבאר ע"פ חסידות בלקוטי תורה לרבנו הזקן פ' תבוא מג, ג.
וכלך מהדרך דשאלות קושיות ופרכות, בה בשעה שיש למלאות הזמן ולנצלו בלימוד, ובפרט כלך מקושיות על הנהגות של אחרים, והרי בידו לקום השכם בבוקר ולהיכון בכל הענינים האמורים — באופן שיוכל לקיים ק"ש ותפלה בזמנה. ואם הזמן אינו — הרי יכול לקום לפני זמן השכמה, ומי בידו מעכב . . .
אויפן פסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו, זאָגט דער בעש"טא אַ משל פון אַ מלך וואָס האָט אויסגערופען אַלע זאָלען קומען צו איהם בעהטען — וועט ער זיי געבען. האָט יעדער איינער געבעהטען לפי ענינו. איז דאָרט געווען אויך אַן עני, האָט ער געבעהטען, אַז ער וויל אַריינגעהן צום מלך דריי מאָל אַ טאָג רעדען מיט איהם, און דאָס איז דער פירוש פון תפלה לעני כי יעטוף, וואָס איז דעם עני'ס בקשה, אַז לפני הוי' ישפוך שיחו.
און דער בעש"ט איז מסיים, אַז הערענדיג די בקשה פון עני, האָט דער מלך געזאָגט, אַז וויבאַלד ער בעט קיין זאַך ניט, נאָר ער זאָל קענען אַריינגיין רעדען מיט מיר דריי מאָל אַ טאָג, דערפאַר וועל איך איהם געבען אויך די ענינים, וואָס אַלע האָבען געבעטען, וואָס געפינען זיך בארמון המלך.
לכאורה איז ניט מובן, פאַרוואָס דער עני דוקא בעט די בקשה פון ולפני הוי' ישפוך שיחו. אין פלוג האָט דער עשיר וואָס איהם פעלט גאָרניט, ער האָט בעדאַרפט בעטען אַזאַ סאָרט בקשה, זיין מבוקש האָט געדאַרפט זיין ריידען מיטן מלך. מה שאין כן דער עני וועלכער איז אַ חסר, האָט זיין מבוקש געדאַרפט זיין קודם כל למלאות חסרונו.
ובפרט ברוחניות הענינים, וואָס אין עשיר אלא בדעת ואין עני אלא בדעת, איז דאָס נאָך מער ניט פאַרשטאַנדיג. ווי קומט דאָס צו אַן עני אַזאַ סברא און אַזאַ איינפאַל צו בעטען לפני הוי' ישפוך שיחו. אדרבה דער עשיר272בדעת, וואָס איהם פעלט גאָרניט, וואָרום דעת קנית מה חסרת, האָט זיין בקשה געדאַרפט זיין ריידען מיטן מלך.
נאָר דער ענין איז;
אַן עשיר איז אַ מציאות, און יעדע מציאות — איז פאַראַן מה שלמעלה ממנו, וואָס דאָס האָט ער נאָך ניט. די בקשה פון דעם עשיר קומט מצד זיין מציאות וואָס ער איז, ער בעט אַן ענין וואָס איז פאַרבונדען מיט זיין מציאות, נאָר דאָס פעלט נאָך אין זיין מציאות. אַן עני, איז בהעדר המציאות, ניט ער האָט עפּעס און ניט ער פילט אַז עם פעלט. במילא איז זיין בקשה ניט מצד זיך, נאָר מצד דעם מלך, און דערפאַר — וואָס איז זיין בקשה — רעדען מיטן מלך.
בקשת העני איז ניט מצד זיין מציאות. נאָר מצד דעם וואָס דער מלך האָט אויסגערופען אַז מען זאָל באַ איהם בעטען, מצד דעם קומט זיין בקשה. ער איז כעונה אחר הקורא. וויבאַלד אַז דער מלך האָט געזאָגט אַז מען זאָל באַ איהם בעטען, בעט ער במילא, און דער מלך איז זיין מבוקש.
און בשעת עס איז דאָ דער תפלה לעני, אַז ער טוט זיך אויס לגמרי פון זיין מציאות, ער איז קיין מציאות דקדושה אויך ניט, ובמילא איז זיין איינציגער מבוקש לפני הוי' ישפוך שיחו, דאַמאָלסט זאָגט דער אויבערשטער, אַז ער גיט איהם אָפּ אויך אַלע ענינים פרטים, וואָס געפינען זיך באַרמון המלך.
אין זהר שטייטב אַז תפלה לעני מיינט מען דאָס די תפלה פון משיח'ן, עני ורוכב על החמור.
און אויך איצטער איז דאָך דער ענין פון תורת החסידות, פּנימיות התורה פאַרבינדען זיך מיט תורה ווי זי איז פאַראיינציגט מיט סתים דקוב"ה, דאָס איז אַ מעין פון דעם מרחב עצמי שבתורה וואָס וועט נתגלה ווערן לעתיד. דערפאַר איז אויך איצטער קען מען דורך לימוד החסידות והנהגותי' והדרכותי' צוקומען צו דעם תפלה לעני, וואָס דאָס איז מגלה דעם משיח הפּרטי שבכל אחד ואחד מישראל, וואָס דאָס איז דער ענין פון פּנימיות הלב כמבואר באגרת הקדש אין תניא, ביז מען קומט צו צו דעם משיח הכללי, עני ורוכב על החמור.
(משיחת ש"ק בשלח, ט"ו בשבט, תשט"ז)
273הנה ידוע דתפלה היא עבודה שבלב וכמארז"ל (תענית ב, א) וצריכה להיות בדבור, ובמילא צריך שיהי' פיו ולבו שוין למען שתועיל התפלה, כן מובן מנוסח תפלתנו, שכל שיפרט אדם תפלתו ה"ז משובח, ולא שיסתפק בתפלה כללית, שלכן מתפללים י"ב אמצעיות ולא בקשה כללית, וגם בברכות אלו גופא כמה פרטים מפורטים בכל אחת מהן, ובמילא אחד אשר אינו סומך על עצמו שיוכל לפרט תפלתו כדבעי מאיזה סיבה שתהי' ולפי דעתו נמצא אחד מידידיו הרוחש ומאחל לו כל טוב באמת, ויש לו הבנה במבוקשו יותר מפורטה ועמוקה ה"ה מנסח תפלתו ובקשתו שמתפלל שתתמלא בקשתו כפי כוונת ורצון פלוני, ומוצאים עד"ז גם בהלכה בכמה שכותבים בהיתר עיסקא כתקון חז"ל וכותב זה אפי' עם הארץ, ומועיל ע"פ דין התורה, כיון שמוסר דעתו לחז"ל.
ב) עוד זאת אשר מי יודע יצר לב האדם והתחבולות של היצה"ר שאומן גדול הוא ובא לכאו"א לפי ענינו, וכמרז"ל (שבת קה, ב). ובמילא מחפש כמה דרכים לבלבל את האדם, ובפרט בעת רצון, כשחושש שתתקבל תפלתו — שיש מקום יותר לחשש שיבלבלו ויערוב איזה פני' בבקשתו ותפלתו, וככל שתגדל הבקשה בהרחקה מענינים גשמיים, וכמו בבקשת הנ"ל: שיהי' ירא שמים — ואינו מסתפק בזה, אלא שיהי'* עוד — חסיד — היינו לפנים משורת הדין אפילו של ירא שמים, ואינו מסתפק בזה, אלא מוסיף עוד — למדן — היינו שישתמש בכח התורה להיות יר"ש וחסיד, אשר התורה היא תורת אמת, שחסד אמר אל יברא, מובן שהיצה"ר יחפש כל אשר בידו לבלבל התפלה ואם א"א בדבור, הרי עכ"פ בלב. והוא ע"ד מ"ש הרמב"ם סוף הלכות תמורה: ירדה תורה לסוף דעתו של אדם וקצת יצרו הרע וכו' ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו ונחם כו'. והעצה היחידה לזה ימסור תפלתו על דעת איש אחר, שאינו נוגע בדבר ודורש טובתו, שאז הדבור והכוונה יחד יהלכו. וגם לזה כמה דוגמאות בנגלה, ואחת מהן היא, משארז"ל (נדרים כה, א) אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום.
ג) כן מקשה, שלכאורה פשוט שתפלה צ"ל דרך כלל, להיות מעושי רצון השי"ת מבלי להזכיר הדבר שרוצה בה, ובמחכת"ר אינו כן, וכנ"ל שמכל נוסחי התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה יראה שמפרטים התפלות עד כמה שאפשר, ומה שלא פרטו עוד יותר הוא כדי שיהי' נוסח אחד לכל בני ישראל, אבל גם נוסח זה מפורט הוא ביותר, וכנ"ל — עי' רמב"ם הל' תפלה.
האמת אגיד, שספק הי' בידי אם לענות על השאלות או לא, כיון שלדאבוננו הנה בכל הזמנים ובפרט בזמננו זה, נמצאים הרבה שכוונתם — הקושיא (בפרט בדרך שלא הורגלו בה, שכששואלים הם את עצמם מפני מה משתמטים הימנה, הרי התירוץ היותר קל הוא לומר שיש לו קושיות על הדרך), אשר אז אין תועלת כל כך מהתירוץ, כיון ששערי קושיות לא ננעלו, אבל כיון שאיני מכירו, הרי אני מעמידו בחזקת כשרות שבודאי אין כוונתו אלא לטובה, היינו להסביר לו דבר שעדיין לא נזדמן לו במכתבי בנ"א, אף שנמצא כדוגמתו בכ"מ, וכנ"ל.
274כמובן, אם יש לו איזה הערות בהנ"ל, אתעניין לקרוא אותם, ואשתדל גם לענות עליהם, כפי יכולתי.
הערה: בדיוק הבאתי שתי דוגמאות הנ"ל, כי ענין השבועה — זהו ענין עבודת האדם המתחלת מעת הבר מצוה — שנעשה מושבע ועומד מהר סיני. והכוונה בזה היא — ריבית בהיתר עיסקא, וכמבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ד"ה טעמה כי טוב סחרה, דשנת ה'תש"ט.
. . . ומה שמבקש עצה בהנוגע לענין התפלה — שאינו מרגיש ענינה במחשבה דבור ומעשה ואינה משפיעה עליו.
הנה אין פלא בדבר לאחרי פסק המשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופרש"י הכנעה (ושפלות), שלשון המשנה בזה הוא ציווי וגם הודעה —
שאי אפשר שתהי' התפלה כדבעי אם אין ענין ההכנעה.
וענין ההכנעה אי אפשר שיבא מצד עצמו, כיון שהאדם הוא מציאות. ונוסף על זה הרי יצרו הרע אקדמי' לטעניתי'.
אבל — בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, שהתורה מגלה תרופה גם לענין הישות והמציאות שממנה הגאוה,
והוא על ידי לימוד שיכול להביא להכנעה וביחד עם זה גם לעבודה (זו תפלה) מתוך שמחה. וכמרז"ל שאין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה.
והוא לימוד החסידות, דא"ח, המביא לאהבתו (שמעוררה שמחה) ויראתו (שמעוררה הכנעה ושפלות).
ומובן מעצמו ולא נצרך לעורר על זה שתפלה צ"ל בטהרה.
ואם יתנהג בלימוד הנ"ל אליבא דנפשי' ובפרט קודם התפלה בבקר — יועיל זה להתפלה.
ומכיון שהתחלת הבקשות בהתפלה היא בקשת חכמה בינה ודעת — ברכה הראשונה מברכות האמצעיות שהן בקשת צרכיו — הרי בודאי שגם לאחר התפלה ובמשך היום יהי' לו שיעור קבוע בלימוד תורת החסידות,
וכמאמר רבנו הזקן שעיקר הקביעות הוא קביעות בנפש,
וקבוע אינו בטל.
מובן שהנ"ל הוא הן בהנוגע לעצמו והן בנוגע לאותם שיכול להשפיע עליהם, כי הרי מי שיש בידו למחות וכו'.
275אלא שאחריותו גדולה יותר, כיון שמגזע חב"ד הוא ונתנו לו כחות מיוחדים לפעול בכל הנ"ל. והשי"ת יצליחו.
. . . ויה"ר שיתקבלו תפלותיו על עצמו ועל מושפעיו, ובפרט ע"י האריכות. וכידוע סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר מהר"י סלנטר שאל את כ"ק אדמו"ר מוהר"ש, מפני מה מאריכים כ"כ החסידים בתפלה, וענהו, אשר ידועה הפלוגתא אם תפלה עושה מחצה או כולה, ולכן מאריכין בכדי שגם מחצה יספיק* . . .
276. . . א) איך נוהגים כשניעור כל הלילה באמירת ברכת ענט"י ואלה־י נשמה — הוראה לרבים שאין אומרים וכמ"ש בסידור אדמו"ר הזקן ומובן שאפשר לשמוע ממי שישן (הוראה בחשאי שאומרין, כן שמעתי מכ"ק מורי וחמי אד"ש).
ב) אם קוראים בתורה כשמתפללים בצבור אף אם כבר שמעו קרה"ת — מעולם לא שמעתי ולא ראיתי שינהגו כן.
. . ובמ"ש אודות חגירת אבנט (גאַרטל) בשעת התפילה, — הנה אף שאנ"ש נוהגים בזה לאחרי הנשואין, אבל שכבר (?) נהג מאיזה שתהי', בזה עד עתה, צ"ע למה לו לבטל מנהגו, ואף שמוכרח כנ"ל שלא יהי' בזה בליטות, וביחוד שלא יהי' שונה משאר אנ"ש, והרי יכול לאזור האבנט מתחת לבושו העליון ואם ביטל כבר מנהגו בעבר — הרי עכ"פ צריך להתירו בפני שלושה, וככל מנהג טוב שנהגו בו שלשה פעמים* .
ובשאלתו להטעם להתחיל לחגור אזור לתפלה רק לאחרי הנשואין. הנה אף שלא מצאתי בזה בפירוש, י"ל כיון שזהו מנהג חסידים (עיין האריכות בזה בטושו"ע או"ח סי' צא, ונ"כ), וענינו הכון לקראת אלקיך ישראל, שהוא ע"ד עטיפת טלית — פריסו דמצוה להמשיך עליו מלכותו ית' (עיין תניא ריש פרק מא), מפני הצד השוה שבהנ"ל נוהגים להתחיל בשניהם בתקופה אחת. והיא לאחרי הנשואין, וכמרומז בהנוגע לטלית בקדושין כט, ב. וי"ל עוד טעמים בזה, ואכ"מ.
ולהעיר אשר בכמה מקומות בפולין נהגו לחגור אבנט גם לפני החתונה, וכן מובא המנהג לחגור שתי חגורות (בספר מנחם ציון. הועתק גם בספר טעמי המנהגים חלק שלישי ועיין ג"כ שבת פרק טז משנה ד'* — אבל שני מנהגים אלו אין אנ"ש נוהגים בהם.
בטח ינצלו ימי הפורים הבע"ל באופן המתאים ובעניני חסידות, ומובנת השייכות בזה ע"ד המבואר בכ"מ בדא"ח ענין הפורים.
277וע"פ סיפור תורתינו (שגם סיפור התורה הוראה היא) (סוכה לב, ב), רב אחא ברי' דרבה מהדר וכו' הואיל ונפיק מפומי' דרב וכו', ובפרט שבנדון דידן הרי יש גם הענין דעשיית ברכה שכמה שקו"ט בזה, והעצה היעוצה הכי פשוטה לצאת מספק ברכה שלא ליכנס לכל שאלה זו, וק"ל, מובן מכל האמור באופן שלא לבוא לידי מחלוקת, שהרי גדול השלום, וכל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם.
. . . במ"ש אודות אחיו שי' המגיע לעול מצות בשילהי שתא, ויש לו נטי' לדרך חב"ד, ושואל אם לשנות מנהגיו עד עתה — לנוסח אר"י וכו', וגם אבותיו שי' מסכימים לשאלה זו ולהנהגתו מתאים להמענה.
לדעתי יתחיל בזה מיום קבלת עול מצות, ובתור הכנה — איזה זמן לפני זה, ולהעיר מתשובות האחרונים* שמותר לשנות מאשכנז לספרד (ולא להיפך), שעפ"י זה מובן שכן הוא גם מנוסח ספרד לנוסח האר"י (ולא להיפך) ונוסח רבנו הזקן. ובפרט שידוע שהנהיג רבנו הזקן [בעל התניא — פוסק בנסתר שבתורה — והשו"ע — פוסק בנגלה שבתורה] — מנהגיו ועניניו בעיירות ובחוגים שעד אז נהגו אחרת, וק"ל.
במה שמסיים במכתבו בענין החזרת הפנים בברכת כהנים — יש לברר מנהג אנ"ש באה"ק ת"ו, שבטח יש להם קבלה מחסידי חב"ד הראשונים שבאו לאה"ק ת"ו עוד בימי אדמו"ר האמצעי . . .
(ממכ' כ' תמוז תשי"ז)278שהיא בקשת הבנה ודעת, יעמדו בהשתוקקות זו גם באמצע היום, והברכה שלאחרי' — בקשה להתעוררות תשובה ולסליחה על עוונות, תעמוד בקשה זו להתעוררות תשובה גם בעת העסקים כו' וכו'. ואין לך דבר העומד בפני הרצון.
. . . במענה על מכתבו מד' פנחס, בו שואל ע"ד.
א) מנין בבית הכנסת אשר רק פחות מעשרה הם שומרי שבת והשאר אינם ר"ל. ובעברו דרך שם בבקר ש"ק, בקשוהו להכנס ולהיות הש"ץ שלהם במנין הראשון, כיון שממהרים הם לעבודתם, ובכ"ז רוצים להתפלל בצבור וחלק גדול אומרים קדיש וכו'. והספק הוא הצריך הוא להענות לבקשתם ולירד לפני התיבה.
והנה כנראה מהתיאור שלו, לא רצו הם בעצמם לירד לפני התיבה מפני ידיעתם שבלתי שומר שבת אין עליו לעשות כזה, ולולי שיקבל הוא על עצמו להיות ש"ץ — יבטל המנין וקרוב לודאי שחלק גדול גם לא יתפללו.
ואם כן הוא, אין דעתי נוחה מדין קנאות שלא במקום המתאים לגמרי, ואומרים לאדם שיחטא חטא קל בשביל להציל חבירו מחטא חמור. ואף שי"א שהוא דוקא במקום שלא יש חלק בחטא חבירו אינו כן במדת חסידות*. ובנידון דידן יש לצרף, עכ"פ בתור סניף:
א) הדעות שחילול שבת בפרהסיא כאילו כו' הוא רק במלאכות מסוימות ובפני עשרה מישראל כו' וכו' ומצוין באחרונים לשו"ע יו"ד סי' ב' ס"ה. ב. אם לא הי' ממלא בקשת הנ"ל נחשב הי' בעיניהם לדחי' בשתי ידים וכו' ומעין חילול השם.
ב) אם יתפלל בבית הכנסת שאין בטוחים כ"כ במהות היורדים לפני התיבה, אבל ע"י כניסתו לשם יש בידו לתקן ענינים בסדר התפלה ובהלמודים.
מובן שמענה על זה — תלוי במהות החסרון שיש בהחזנים או המתפללים כו', ומה שראינו ברובא דרובא — הוא שגם אם אין מתפללים שם, אבל נכנסים מזמן לזמן ומשתתפים בלימודיהם — גם זה מספיק שיקבלו הצעות וכיו"ב, כשמסבירים להם הנחיצות והתועלת בזה. מובן שע"פ הנ"ל — צריך להעשות באופן דיפלומטי, שלא ירגישו שמתפלל בפ"ע ובמקום אחר . . .
*) עיין בכ"ז תוד"ה כופין גיטין מא, ב. ריב"א בתוד"ה וכי שבת ד, א. רמב"ן בשבת שם בתירוץ ב'. ר"ח שבת שם בשם י"א. ריטב"א עירובין לב, ב.
279. . . בענין דיני הפסק בפסוד"ז.
זה לשון אדמה"ז בסידורו; כשמפסיק למודים כו' וכשמפסיק לקדיש כו' ובקדושה יאמר רק כו' אבל נוסח שמוסיפין בשבת אינו מנוסח הקדושה וא"א אותו במקום שאסור להפסיק, עכ"ל.
מזה דייקתי שתים: (א) דאדה"ז משוה הסיום דמודים וההוספה דקדושה. (ב) דבמקום דאסור להפסיק א"א אותם. וא"כ גם בפסוד"ז הדין כן.
וחזק אצלי הדיוק מסיום הלשון שם: בק"ש וברכותי' כו' אבל בפסוד"ז מב"ש ועד ישתבח מותר לענות אמן — משמע דרק בזה מחולק דין הפסק בפסוד"ז מברכות ק"ש.
(והטעם י"ל מפני שאמן הוא ג"כ כעין זמרה. עיין שו"ע רבנו סנ"א ס"ה).
ואף שמשו"ע רבנו אולי אפשר לדייק אחרת, וכדלקמן — הרי הסידור הוא בתראי, וכידוע והובא ג"כ במשניות להצ"צ דף מו ע"ד.
ובכ"ז הי' לבי מהסס קצת, כי כמדומני, ממעט אדה"ז ביותר להביא דינים מחודשים מה שלא נמצא בפוסקים שקדמוהו, אף שלמדם מדיוקי הלשונות (וע"ד מנהגי הרי"ף והרמב"ם, כידוע בכלליהם). ויל"ע בזה בהקדמת השו"ע.
דלכן אפ"ל שגם בסידורו לא העתיק אלא הדינים — בהפסק בפסוד"ז — המפורשים ולא מה שדייק שיש להפסיק.
וראיתי נוהגין להוסיף הפסק לאמירת כל נוסח מודים, ודיוקם ממש"כ רבנו בשו"ע סס"ו ס"ה: כשמפסיק למודים כו' שבזה די כו' וכשמפסיק לברכו כו' ולא נוסח יתברך וישתבח כו' שאינו אלא מנהג ואפילו בפסוד"ז אין מפסיקין לאמרו עכ"ל. ומדלא כתב כן בענין מודים מדייקין דלמודים מפסיקין בפסוד"ז. — שוב מצאתי שכ"כ בקצות השלחן להר"ח נאה ח"א סי"ח ומציין לאלי' רבה.
עוד ראיתי נוהגין (אומרים שזה הי' מנהג תו"ת בפולין) לומר כל מודים וכל הקדושה. וכ"מ דעת החיי אדם כלל כ' ובדרה"ח ס"ל.
למעשה — שאלתי את פי כ"ק מו"ח אדמו"ר וא"ל אשר
בפסוד"ז יאמרו כל נוסח הקדושה ומודים אבל לא אמן שמתתקבל ואילך.
א
אם להפסיק בפסוד"ז לאמירת בריך שמי' או לוזאת התורה — הספרים כנסת ישראל ושו"ת פרי השדה שמזכיר לא ראיתי —.
פשיטא, כיון דאדה"ז לא הביאו בשום מקום דאין לנו חסידי חב"ד לעשות כן.
אחד מהתמימים א"ל ששמע כן בשם כ"ק אדנ"ע — דמפסיקין לבריך שמי' — שאלתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר וא"ל שאינו ושאין להפסיק.
280דרך אגב: מקור אמירת בריך שמי' הוא בזח"ב רו, א. אבל בשו"ע לא הביאו. ופליאה שגם אדה"ז בשו"ע שלו סרפ"ב אינו מביאו, אף שבכ"מ מביא את המג"א והמג"א מביא אמירת ב"ש בסרפ"ב. ואולי כתבו אדה"ז בסקל"ה שלא הגיע אלינו.
והנה ידוע שכמה דעות באמירת ב"ש: עיקרה במנחת שבת (רמ"ז הובא בשע"ת סתפ"ח); בשבת שחרית (מג"א שם בשם האר"י. וכ"כ בפע"ח פי"ט משבת ובש' הכוונות. ובנגיד ומצוה ומסיים; ומ"מ אין אסור לאומרו גם בחול), וה"ה במנחת שבת (ניצוצי אורות בזהר שם); נוהגין לאומרו גם בקה"ת יו"ט וחול (פרמ"ג סרפ"ב. באה"ט בשם האר"י שם. שע"ת הנ"ל). ועפ"ז יש לחלק, לדעת המפסיקין להנ"ל בפסוד"ז, בין בריך שמי' דשבת או יו"ט וחול, כמובן.
. . ג) ע"ד מנחה בעש"ק נכון הוא — ע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א) — שיתפללו בצבור מנחה גדולה ולא מנחה קטנה ביחידות.
ד) מה שהעירו ע"ד אמירת פסוקי דזמרה, הנה הלכה פסוקה היא (ברכות לב, א) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל מנלן ממשה כו' ולכן תקנו לומר פסוד"ז קודם התפלה וכן כדי לעמוד בתפלה מתוך שמחה של מצוה, והובאה תקנה זו בכל ספרי הגאונים מפרשי הש"ס והפוסקים, וא"כ המזלזל באמירת פסוד"ז מזלזל בתקנה אשר נתקבלה ע"י גאוני עמודי התורה וההוראה שבכל דור ודור, אנשים אשר כל בית ישראל נשען עליהם, ומהם; רב עמרם גאון, רב סעדי' גאון, רב נטרונאי גאון, ר' משה גאון, רי"ף, ר' יונה, רש"י, רמב"ם, רשב"א, רמב"ן, סמ"ג, סמ"ק, טור, ב"י, רמ"א, ב"ח, לבוש, ט"ז, מג"א ועוד ועוד.
והא דבדיעבד התירו משום תפלה בצבור, לדלג בפסוד"ז (ודוקא ע"פ האופנים המבוארים בשו"ע) אינו ענין לשאלתם כלל, כיון שמפורש הטעם ע"ז, דפסוד"ז נתקנו בשביל התפלה שתהא ראוי' ומקובלת וע"י תפלה עם הצבור תפלתו מקובלת ודאי (וי"ל סניף לזה, דהרי הצבור בתפלתם הקדימו ואמרו פסוד"ז, והוא כולל עצמו עמהם) וכיון שהוא בדיעבד שא"א לו לקיים שתיהם (וה"ה אם א"א לו לומר אפילו ברוך שאמר וישתבח) מדלג ומתפלל עם הצבור.
— וכבר פסקו האחרונים שאחר התפלה יאמר כל מה שדילג מלבד הברכות דהיינו ב"ש וישתבח —
אבל לכתחילה חייב כל לאדם לזרז את עצמו בענין שלא יצטרך לדלג כלום, ופשוט.
281והעושה בשאט נפש היפך הנ"ל, ומזלזל בתקני חכמים ומנהג כל ישראל ענינו מפורש במשנה גמרא וכו' ואין להאריך.
. . . ג) מנהגנו, שבפסוק פותח את ידיך וגו' נוגעין בתפילין של יד ואח"כ בתש"ר, ויש נוהגים לנגוע ע"י רצועת התפילין ולנשקה.
ד) הנחת תפילין דר"ת, יעיין בזה בשער הכולל, והתחלת זמן הנחתם — גיל — תלוי ברגש
ה) בהנוגע לק"ש במוצש"ק, — יעיין בזה בהיום יום. ונוסף ע"ז לא שמעתי הוראות.
ו) לימוד פרקי משניות וקדיש דרבנן אחר כל תפלה, ה"ז נוגע לעילוי הנשמה, ובמילא שייך גם כשהאבל הוא לפני גיל המצות.
ז) זמן הנח"ת לפני הבר מצוה, הוא ע"ד הנחתם לאחר גיל מצות, ז. א. כל משך התפלה . . .
282. . . בדבר הערתו כשהיחיד עומד בשמע קולנו והחזן אומר קדושה הנה יאמר נוסח של בקשה שבתוכה ישלב ג"כ הקדושה על יסוד ששואל אדם צרכיו בשומע תפלה — הנה עפי"ז הי' מקום להפסיק בשומע תפלה לכל הענינים שלכל ענין יש לשלב ולבררו נוסח של בקשה שהענין יכלל בתוכו. ולא אישתמיט שום פוסק להביא דבר זה חידוש גדול כזה. ולכן לא נראה לי הוראה הנ"ל ואפשר לומר הטעם לשלילתה כי אין להערים בדבר שאינו הכרח . . .
. . . במ"ש אודות מנהגי הגבה וכו' — כנראה ממכתבו כבר הנהיגו זה בביהכ"נ איזה פעמים, ובטענה שכן נוהגים בביהכ"נ בו התפלל כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, — והנה אף שלכתחלה אולי צדקו טעמי כת"ר לשלילת שינוי המנהג, ובפרט שכן נהגו זקני אנ"ש בדורות שקדמו בבואם לאה"ק ת"ו. אבל הבעיא עתה — האם יש לנגוע בנקודת ההתקשרות של מי שהוא לרבותינו נשיאינו, אפילו באם מתבטאה היא ביותר על המדה. ויש לקשר לזה גם סיפור חז"ל (סוכה לב סוף ע"ב) מהדר כו' הואיל ונפיק מפומי' — אף שבודאי בעל הפס"ד עצמו, רב כהנא, לא הידר שיהי' דוקא תרי וחד, אלא רק דנפק מפומי', ולכן על תלמידו להדר לנהוג מתאים לדבריו, שבזה מתבלטת השייכות. וכש"כ בנדו"ד, ענין שבפועל. ועוד הרואה — השינוי יעורר אותו לשאול הטעם ויקבל המענה, שזהו מנהג אבותינו נשיאינו כו' וכמרז"ל עד בחברון. וכנ"ל עיקר הנקודה בהאמור הוא, להחזיר עתה המנהג לכמו שהי' ה"ז מחליש העמדה שצריך להשתדל להתנהג במנהגי ביהכ"נ של כ"ק מו"ח אדמו"ר.
. . . שואל מדוע נמנעים אנ"ש שי' מלומר בכל יום הי"ג עיקרים, וגם לא הוזכר אודותם בסידורו של רבינו הזקן.
א) והנה שאלה ראשונה מתורצת בשאלתו השני', שכיון שלא הוזכר בסידורו של רבינו הזקן, לכן אין אומרים העיקרים.
ב) הטעם שלא הביא זה רבינו בסידורו, לא קבלתי בזה דבר מפורש ואפ"ל, רק בדרך השערה, כמה טעמים של אי האמירה בתפלה, והם;
א) התפלה ענינה — וכמבואר בש"ס — סידור שבחיו של מקום ובקשת צרכיו של אדם, ואמירת אני מאמין, אינה משני סוגים הנ"ל.
ב) בכלל בעניני תפלה, הנה כל הוספה על מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה ומובא בראשונים, צריכה להביא ראי' ברורה ויסוד לזה, ולא על הנמנע מלקבל ההוספה, והרי ידוע עד כמה הקפידו על כל התיבות ואותיות שבנוסח התפלה וכמה רמזים בזה, ואף שאפי' האומרים הי"ג עיקרים אומרים זה283לאחר התפלה גם זה צריך ראי' וכבר ידוע הראי' בזה מרבינו האריז"ל הובא בע"ח שער א' בתחלתו וז"ל; לא הי' חפץ בשום פזמון או פיוט מאלו שחברו האחרונים שלא ידעו דרך קבלה אינם יודעים מה שהם אומרים וטועים בסדר דיבורם בלא ידיעה כלל וכו' אשר לכן כנ"ל יש להזהר בהוספה ומקרא מלא דיבר הכתוב (קהלת ה, א) כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ועיין שם בפירוש האבן עזרא. ואם רוצה האדם להרבות בתפלות ותחנונים הרי יוכל להרבות באמירת תהלים וכו' דנעים זמירות ישראל . . .
ג) והנה כל הנ"ל — לבד סעיף א' — בהנוגע להוספה בתפלה בכלל ובהנוגע להי"ג עיקרים בפרט, הנה לא הובאו בסידור האריז"ל ובכמה סידורי תפלה מהראשונים וצריך עיון למצוא הראשון אשר יסדו לאמרו בכ"י, ועוד זאת אשר ידוע שכמה גדולי ישראל לא היתה דעתם נוחה ולקבוע אשר חלק מהמצות נקראים עיקריים משא"כ השאר, וגם במנין העיקריים לא הכל מסכימים עם דעת הרמב"ם שהם י"ג במספר והדברים ידועים.
ד) והנה לא נעלם ממני המובא בס' משמרת שלום בשם הרה"צ ר"פ מקאריץ אשר סגולה לפרנסה לאמר בכל יום פרשת המן וי"ג עקרים בהשכמה ופשוט שעניני סגולה הנאמרים במקום פלוני וזמן פלוני אינם ענין לנוסח התפלה של כלל ישראל וגם לא תמיד הוראה זו ענינה בכל המקומות ובכל הזמנים.
דרך אגב לכשיפוצו מעינותיך חוצה הוא מענה מלכא משיחא.
. . . בהנוגע לאמירת ברכו בכל יום בבקר אחר התפלה, וכנראה כוונתו להמבואר בטור ושו"ע סי' קלג, הנה דעת רבינו הזקן מבוארת בזה ממה שלא הביא הענין בסידור אף שישנה שם ברכו השני דקבלת שבת. ועוד יותר ממנהגי בית הרב שמעולם לא נשמע ע"ד אמירת ברכו זו (ראה ג"כ שו"ע רבינו ס' סט סעי' ד' וקצות השלחן חלק א' סימן כ"ד סעי' י' וכתר ש"ט לרש"ט גאגין ס"ק רמ"ג ואף שהביא בקצוה"ש מנהג אה"ק ת"ו ע"פ הנ"ל מסידור רבינו הזקן נראה שלא סבירא לי' שהרי גם אמירת ברכו שני דקבלת שבת היא ע"פ קבלה — עיי"ש בשער הכולל — ובכ"ז הביאה ולא הביא אמירתו בכל יום). וגם זה אינו שייך לקדושת הארץ דוקא כי הרי בשערי תשובה סי' רפ"ו מביא שנהגו כן בימיו באה"ק ת"ו ובארץ מצרים ודא למודעי ע"ד מ"ש רבינו הזקן בשו"ע הנ"ל שיש להזהר ממחלוקת בזה . . .
284במענה על מכתבו השואל בזהר ח"ב,
א) דף קנו', א; בחול בשעתא דמנחה תליא דינא בעלמא ולאו איהו עת רצון, עכ"ל. ולכאורה הוא היפך מרז"ל (ברכות ו' ב.) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה.
מענה:
מובאת קושיא זו בדא"ח, בצירוף עוד קושיא ממרז"ל (ע"ז ג' ב.) ג' שעות רביעיות הקב"ה יושב ומשחק, וקוטב התירוץ הוא; עת מנחה הוא עת דין, ואם האדם מתפלל אז, היינו שהוא מנצח בבית דין של מעלה בעת שהגבורה שולטת, ולכן יכול לפעול גדולות, כי אין עוד מנגד, ואדרבה גם המנגד עונה אמן. משא"כ בתפלתו בשחרית, כשמדת החסד שולטת, יפעול אז בתפלתו, אבל אין זה עדיין אתהפכא, ולכן כשתבוא מדת הדין בתוקפה, כשינטו צללי ערב, אפשר שתוכל למצוא קטרוג חדש. ולכן באליהו כשהיו פוסחים על שתי הסעיפים בעיקר הדת, והוצרך לאתהפכא — נענה בתפלת המנחה —. ותפלת המנחה מהפכת עת ישיבת בית דין, כי דוקא אז ישב הקב"ה ומשחק. וזהו ג"כ מש"כ בקדושת לוי ס"פ חיי שרה שבתפלת מנחה דיצחק, והנה גמלים באים, הקב"ה גומל חסד עם ישראל, וכמו שהעתיק במכתבו, גמלים דוקא, ע"פ מרז"ל (ברכות נו', ב) הרואה גמל בחלום מיתה נקנסה לו מן השמים והצילוהו, אתהפכא מן הקצה אל הקצה.
ויובן ג"כ בעבודה, שנתבארה מעלת תפלת מנחה, שאז הוא באמצע עסקיו בעניני העולם (דינים, בירורים, נפה"א נמצאת במיצר) ודוקא אז מפסיק ומתפלל ומתייחד עם קונו, אתהפכא מן הקצה אל הקצה. ומזה יש ראי' שמילי דעלמא לא יעבירוהו על דעת קונו, ונפש האלקית נצח, משא"כ תפלת שחרית שמתפלל קודם הליכת לעסקיו, אפשר שבצאתו לרחוב וכו' יכשל, ח"ו, בדרכו ויפול ממדריגתו.
ויעויין ד"ה נ"ח מצותה משתשקע תפר"ח, ד"ה לעולם יה"א זהיר (קונטרס * ט") ועוד.
ב) מוקשה לו דהלא לילה היא זמן דינים.
מענה:
אמת כן הוא שמנחה היא זמן דין לגבי הבוקר, ולילה זמן דין גם לגבי מנחה (והוא מוכח ג"כ בירושלמי שקלים פ"ה ה"ד, ועייג"כ זח"ג רכב' א פע"ח תפלת ערבית ד'* א. — בסי' האריז"ל שם, ועוד). אבל בנדון דידן בזהר, נוגע זמן ישיבת בית דין שלמעלה, ועלמא עילאה ותתאה דא כגוונא דא הם, ואין דנין בלילה, (סנהדרין פרק ד', טושו"ע חו"מ ס"ה, וש"נ). אבל מילוי הפס"ד וכיו"ב — יכול להיות גם בלילה, ואדרבה . . .
) בסה"מ קונטרסים ח"א. המו"ל.
285. . . י) אם יש חילוק באמירת יגמה"ר ביחיד בין תפלת שחרית, מנחה, או סליחות?
לא ראיתי ולא שמעתי מעודי שום חילוק, ונפסק הדין סתם בשו"ע סתקס"ה ס"ה.
— וסידור תהלת השם השלם הוא פוטוגראפיה מסידור שקדמו, ולא הספיק הזמן להגיהו כדבעי.
יא) אמירת ח"ק שאחר קרה"ת במנחת שבת, מתי יתחילו?
עיין בשער הכולל פכ"ט. אבל מנהגנו ע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר להתחיל לומר ח"ק קודם וקרוב לסוף הגלילה, ולמהר בהגלילה ואמירת יהללו והכניסה לארון ולהאריך באמירת הח"ק באופן שיסיימו הח"ק אחר הכניסה, ועכ"פ להסמיכו להתפלה ככל האפשרי . . .
. . . בתמהון קראתי בסיום מכתבו, אשר אומר הוא ושמרו וגו' — שהוא היפך ממנהג אנ"ש מדורי דורות. ומובן שהסברה שכותב בזה אינה מספיקה כלל וכלל לבאר הנהגה — הפכית מרבותנו נשיאנו שהורו לתלמידיהם וההולכים בעקבותיהם. ולאחרי בקשת סליחתו — מוכרחני לאמר שגם ע"פ נגלה מבהילה ההנהגה, ע"פ הוראת חז"ל בהנהגת תלמיד לרב (סוכה ל"ב ע"ב: רב אחא ברי' דרבא מהדר כו' הואיל ונפיק מפומי' כו'). ובמ"ש בהעדר הסמיכות בלא"ה בביהכ"נ בו מתפלל, יש מקום לומר*, שבהרהור בינתיים בעניני גאולה או תפלה מתבטל העדר הסמיכות. [ולהעיר גם מפלוגתא הידועה **, על סמוך ממש או לא ממש] משא"כ כשבא באמצע ענין חדש, לא ענין גאולה ותפלה, וק"ל . . .
286.בנוסח אבינו מלכנו פשיטא שצ"ל זכור במלאופם, — שהוא לשון הכתוב, וכבר העיר על זה גם בקונטרס הסידור וגם נתקן בהוצאות אחדות דסידור תורה אור.
בנוסח יה"ר של הכהנים יש לומר כנדפס בתורה אור, אף שהאומר כנוסח ד"תהלת ה'" אין להזניחו.
ר א ה
במענה למכתבו מכ"א טבת, בו כותב אשר קישויים לו בפרנסה, ועד שנאלץ (לדעתו) לעבוד גם בשבתות וחגים (ר"ל), ועם כל זה חסרים לו ולמשפחתו דברים המינימלים.
והנה בודאי אשר מבין הוא, אשר השם יתברך ויתעלה בורא העולם ומנהיגו, ומבין גם כן אשר השם יתברך ויתעלה נותן התורה, ועל פי זה הרי אי אפשר בשום אופן שהמנהיג את העולם ינהיגו באופן כזה, שמי שהוא יהי' נאלץ לעבור על ציוויו של המנהיג. והוכחה נוספת בזה, שהרי רואה בעצמו שחסרים לו דברים המינימלים, אלא שכיון שהאדם נברא בשלימות שיבוא להטוב בבחירתו חפשית, הרי אין מכריחים את האדם על זה, וסוף סוף יראה הטוב לפניו הטוב האמיתי לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, וכיון שרוצים לתת לו שכר מרובה, ולפום צערא אגרא, הרי לפעמים מציגים אותו לפני נסיון, אשר התכלית בזה כמה שנאמר; כי מנסה וגו', וכשעומדים בנסיון — לא רק שניתן שכר בעולם הבא אלא גם בעולם הזה, ונוכחים לדעת שלא הי' בדבר אלא נסיון בכדי להרבות השכר בהטבת הפרנסה בבריאות הגוף — ובהעיקר — בנחת מילדיהם שיחיו.
ותקותי אשר שורותי אלה המעטות בכמות, תספיקנה אשר תיכף יתנהג מתאים לציווי תורתנו תורת חיים, אף שבזמן הראשון לא יעברו הקישויים — בטוחני אשר בזמן לא ארוך יראה אשר בחר בטוב ויתוסף בברכות בורא העולם הוא נותן התורה בהמצטרך לו ולב"ב שי'.
. . . להגביר השלום, ולאחד ולקרב הלבבות של כאו"א זל"ז, ולהתחזק בבטחון — אשר בודאי הוא רק כמש"נ כי מנסה ה"א אתכם. וכשמבחינים שזהו רק נסיון — בטל לגמרי — ומתגלה פי' הפנימי דהנ"ל — מנסה (ומגבי')