דצו"ד מונחת. ואמר אשולחן דצו"ד מונח דילפינן מארון, לשיטתי' בשבת וברכות שם דישראל צ"ל עושים רצונו של מקום [פ"ר דק"ש שנאמר בה בכל מאדך ומסנ"פ – ברכות סא:] ומלאכתן נעשית ע"י נכרים והק' מחלק מזון וריוח לעו"ר (כל' פירש"י בשבת), היינו שהשלחן אינו ברשות האדם – שלכן אין בזה חלוקים דמו"מ –
ולכן, דעתו של ראב"ש במנורה – שרומזת על עבודה הרוחנית – דענינה עסק התורה, עבודת המוח והשכל שלמעלה מעבודת הלב והרגש ולא כל אחד מסוגל לבוא לתכליתה, עבודה הקשורה עם קדושת התורה כפי שהיא למעלה מחילוקי הדרגות שמצד טבע ודקות נפש האדם וקדושתה, דמשום זה צפון ודרום מונחת.
פז. ויש להוסיף ולבאר דעת ראב"ש דאמר אשולחן דצפון ודרום מונח, דילפינן מארוןתצב:
ראב"ש אזיל לשיטתי' בשבת וברכות שם, דישראל צריכים להיות עושים רצונו של מקום [שזוהי דרגת העבודה דפרשה ראשונה דקריאת שמע שנאמר בה בכל מאדך ומסירת נפש – ברכות סא, בתצג, שדרגא זו נקראת "עושין רצונו של מקום"תצד] – שאז עוסקים בחיי עולם (לימוד התורה), ומלאכתן נעשית ע"י אחרים, ואין עוסקים בחיי שעה, "דאפשר ע"י נכרים, והקב"ה מחלק מזון וריוח לעושי רצונו" (כלשון פירש"י בשבת שם).
והיינו שלשיטת ראב"ש, השולחן, שרומז על הענינים הגשמיים, מזון וכו', אינו ברשות האדם שיהי' תלוי בעסקו בעניני העולם, או אפילו בעבודתו הרוחנית (תפלה) בקשר למזונו – שלכן צפון ודרום מונח, להורות שאין בזה חילוקים דמזרח