לקוטי שיחות
הוספות - שיחות ומכתבים יג
337ח" י א ל ו ל
א. ח"י אלול הוא יום הולדתם של מורנו הבעש"ט ורבנו הזקן. באחת ההתועדויותא אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שח"י אלול הוא יום הולדתו של הבעש"ט בגופו ובנפשו וברוחו שפירושו בהתגלותו בעולם — עיקר חידושו של הבעש"ט הוא מה שנתגלה בעולם.
וכן גם בנוגע לרבנו הזקן, שנוסף ליום הולדתו בגופו, אירעו ביום זה כמה וכמה ענינים עיקריים הקשורים בו.
„והימים האלה נזכרים ונעשים"ב — כתוב בכתבי האריז"ל) — שימים שיש בהם ענין מיוחד, הנה בכל שנה ושנה כשמזכירים אותם — נזכרים — זכרון ראוי לשם זה ע"פ תורה, נמשכות עוד הפעם ההמשכות — ונעשים — שנמשכו בפעם הראשונה, וכמו בט"ו בניסן — יציאת מצרים וכן בשארי המועדים.
וכן גם ח"י אלול, הנה בכל שנה ושנה חוזרים ונשנים כל הענינים שאירעו בכל הזמנים, הקשורים עם הבעש"ט ורבנו הזקן, ע"י שמזכירים אותם.
ולכן, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר לפני עשר שנים — ח"י אלול תש"ו — שח"י אלול מכניס חיות באלול וגם מכניס חיות בעבודה של אני לדודי ודודי לי, שזה נעשה בכל שנה ושנה.
ב. רבנו הזקן אומר באגרות־הקדשד, שבכל שנה ושנה נמשך אור חדש שלא הי' מעולם. ומזה מובן גם בנוגע לח"י אלול שבכל שנה מיתוספים הענינים. ואף שבגילוי נראה כאילו הענינים מתמעטים, אבל בפנימיות — וסוף כל סוף תתגלה הפנימיות — מיתוספים הענינים.
ואם שלגבי המקבל, הוא טוען שאין לו מזה כלום, הנה כבר משלו על זה משל לאחד שיש לו אוצר חתום אבל מכיון שהוא יודע שהאוצר שלו ומפתחות האוצר נמצאים בידו וביכלתו לפתוח את האוצר מתי שירצה, הנה אף שכרגע אינו רואה את האוצר בעיניו, הוא שמח ביותר.
מכיון שהמפתח נמצא בידינו ומתי שנרצה יכולים אנו לפתוח את האוצר, בשעתא חדא וברגעא חדא, „היום — אם בקולו תשמעו"ח הנה ידיעה זו בלבד — גם כשאין* הדבר מורגש ממש — צריכה לפעול בנו עילוי רב, מכיון שודאי הדבר שבפנימיות יש לנו זאת.
338וכמו שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעם הי' ח"י אלול מהחגים הנסתרים ואדמו"ר ה"צמח צדק" גילה את החג לבניו הצדיקים וכ"ק אדמו"ר מהר"ש הי' רגיל לומר תמיד — או בח"י אלול גופא כשחל בשבת או בשבת שלפני ח"י אלול — מאמר של רבנו הזקן, ואח"כ נתפרסם „ח"י אלול" לחג ומועד גלוי.
וזה נותן כח לכל אחד, שהענינים שבפנימיות — יכולים להשיגם בגילוי, וכאמור שח"י אלול מכניס חיות באלול ובעבודה של אני לדודי ודודי לי, וממשיכים מזה חיות על כל השנה בענינים הרוחניים ובמילא זה מתגלה גם בענינים הגשמיים, בבני חיי ומזונא רויחי.
ג. בשנת תרצ"ז סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שאביו הרבי (מהורש"ב) נ"ע התיגע פעם מאד באחד ממאמרי אביו אדמו"ר מהר"ש, ומשום כך לקחו אביו אתו להיכל המשיח. — הי' זה בח"י אלול תרנ"ב — והוא — הרבי נ"ע — שמע שם שבע תורות מהבעש"ט.
הרבי (מהורש"ב) נ"ע חזר כל התורות בלשון וכ"ק מו"ח אדמו"ר חזר אז — בשנת תרצ"ז — רק על תוכן התורות.
התורה הראשונה שאמר מורנו הבעש"ט אחרי קבלת שבת, היתה;
„והי' כי תבוא אל הארץ גו'"ח — ארץ מלשון מרוצה, כי בתיבת ארץ יש שני פירושים; א) כדאיתא במדרשז למה נק' שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וארץ לשון מרוצה, „והי' כי תבא אל הארץ" — כשתגיע להרצון ומרוצה אשר וגו' נותן לך שהוא מתנה מלמעלה בירושה בכל אחד מישראל — צריכה להיות העבודה של „וישבת בה" — להביא הדברים בהתישבות „ולקחת ושמת בטנא" להלביש אורות בכלים, „והלכת אל המקום" הוא ענין ההשגחה פרטית, יהודי כשהוא הולך ממקום למקום אין הוא בעצמו, אלא ההשגחה העליונה מוליכה אותו, והכונה היא „לשכן שמו שם" לפרסם אלקות בעולם.
אחרי תפלת ערבית חזר מורנו הבעש"ט שנית על תורה זו והוסיף:
„והי' כי תבוא גו'" — בכדי שתגיע לרצון כו' זהו ע"י — „לשכן שמו שם" — מסור נפשך על פרסום אלקות, ע"י עשיית ברכה ואמירת פסוקי תהלים.
מדבריו אלה של מורנו הבעש"ט שלשכן שמו שם זהו ע"י ברכה ופסוק תהלים, מובן שענין זה שייך לכל אחד ואחד, כי לעשיית ברכה ואמירת פסוק תהלים, יש לכל אחד שייכות.
וכך מובן גם מאופן אמירת התורה. שתי התורות הראשונות הנ"ל — כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר — נאמרו ע"י מורנו הבעש"ט בהקהל, בנוכחות339תלמידיו ותלמידי תלמידיו וכל החסידים והרבי הוסיף שגם נשמות מעלמא דנוקבא נכחו אז. ההבדל שבין דכר לנוקבא בנגלה הוא, שאיש דרכו לכבוש משא"כ אשה. וכך גם בעבודה ישנן נשמות שדרכן לכבוש וישנן נשמות שאין דרכן לכבוש, ואף נשמות אלו שאין דרכן לכבוש, שייכות הן לענין של „לשכן שמו שם", ע"י עשיית ברכה ואמירת תהלים או עשיית טובה לזולת.
שזוהי שיטת הבעש"ט, לא ע"י מלחמה, אלא ע"י תוספת אור באהבת ישראל. במלחמה צריכים להזקק לאיש שדרכו לכבוש, כי אם לא כך מתריסים מיד כנגד הלוחם — קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחריםח.
משא"כ בדרך של תוספת אור, שייכים כולם לעשיית ברכה, לאמירת פרק תהלים, עשיית טובה לזולת בגשמיות, ובינתיים להכיר את הזולת, לדבר אתו ולהטיב לו ברוחניות, לקרבו לאבינו שבשמים.
אלא שעל זה תובעים מס"נ. וכלשון הבעש"ט בתורתו זו „מסור נפשך בכדי לפרסם אלקות", כי באופן שכלי טוען האדם מה אפשר לו לפעול כו', ואומרים לו אל תתחשב בשכלך כלל ומסור נפשך לפרסם אלקות.
יהודי צריך לדעת שלכל מקום הוא בא בהשגחה פרטית, כאן הוא המקום שעליו להאירו ועי"ז להמשיך אור בכל העולם, ובמילא צריך הוא להוסיף אור.
ועי"ז יצליח גם בלבושי הטבע, כי שליחות ההשגחה הפרטית מה שהוא בא למקום פלוני, מתלבשת בלבושי הטבע, שהוא חושב שבא לשם בגלל ענינים גשמיים, וע"י הענין של „לשכן שמו שם" ימשיך ברכה גם בעניניו הגשמיים.
ד. בחסידות מדובר רבות אודות אור, כח וחיות, שהם ענינים נבדלים זה מזה.
ברם, ישנם ענינים שכשמדברים אדותם בפרטיות מכוונים באמת על ענין פרטי, אבל יכולים לפעמים להזכיר שם ענין פרטי אחד ולכוון על כל הענינים.
וכך מוצאים אנו גם במשניות שבסדר טהרות ישנן כמה מסכתות וביניהן גם מסכת טהרות. ובפרטיות כשאומרים „טהרות" הכונה על מסכת טהרות דוקא, אבל בכללות נכללות כל המסכתות בשם „טהרות". וכך מוצאים אנו גם בענין שבעת כוכבי לכת, שאחד מהם בפרט נקרא כוכב. ובפרטיות כשאומרים „כוכב" הכונה רק על כוכב, אבל בכללות נכללים כל שבעת כוכבי הלכת בשם „כוכב".
ובנוגע לענינינו:
מה שאומרים על ח"י אלול שהוא מכניס חיות באלול, הכוונה היא לא רק „חיות" דוקא ולשלול את ה"אור" ואת ה"כח", אלא הכוונה על שלשת הענינים, אור, כח וחיות שכולם נכללים במילת „חיות".
340כך גם אין הכונה על עבודת אלול דוקא, אלא כל העבודות, שכולן נכללות ב"אלול".
וכמאמר רז"ל; אלול — ר"ת אנה לידו ושמתי לךט, ענין ערי מקלט. ובעבודת האדם זהו קו התורה, כי דברי תורה קולטין הןי.
אלול — ר"ת: אני לדודי ודודי לייא, קו העבודה היא התפלהיב ובפרט בימינו אלו שאין לנו אלא עבודה שבלב זו תפלהיג, התופליד ומחבר את ישראל לאביהם שבשמים.
אלול — ר"ת; איש לרעהו ומתנות לאביוניםיח, קו דגמילות חסדים.
ובתור הקדמה ויסוד לכל קוין אלו,
אלול — ר"ת: (ומל ה' אלקיך) את לבבך ואת לבב (זרעך)י — ענין התשובה.
וזוהי כונתו של ח"י אלול, שמכניס כל הענינים של חיות, בכל העבודות של אלול.
ה. דובר לעיל אדות תורת הבעש"ט על הפסוק והלכת אל המקום אשר יבחר ה"א לשכן שמו שם, ועל תורתו של הרב המגיד ממזריטש על הפסוק, מראשית פרי האדמה — תורתו של הרב המגיד נדפסה בספר „אור תורה", מה שכ"ק מו"ח אדמו"ר ואביו הרבי (מהורש"ב) נ"ע ומסתמא גם הרביים הקודמים חיבבו ספר זה, למרות שהמגיד בעצמו לא כתבו אלא תלמידו —
והלכת אל המקום אשר יבחר הוי' אלקיך — היינו העולם הזה, שהוא המקום בו בחר הקב"ה, כדאיתא במדרש על הפסוק שוקיו עמודי שש — שנשתוקק הקב"ה לבראותו, שכאן בעולם הזה דוקא ישנו התענוג שלמעלה.
אבל אין הפירוש שהכל כבר גמור ומוכן, אלא כמרז"ל „לעשות — לתקן"יז. שישראל ע"י עבודה עושים את העולם הזה דירה לו יתברך, ולשם כך היתה ירידת הנשמה למטה, ירדה מאיגרא רמה — נשמות חצובות מתחת כסא הכבוד, וגבוה יותר — וירדה למטה, בכדי לעשות דירה לו יתברך.
שזהו תוכן תורת הבעש"ט בענין „לשכן שמו שם", ותורת הרב המגיד עה"כ מראשית פרי האדמה בענין עבודת הבירורים, שעי"ז עושים את הדירה.
341ו. בפרטיות יותר, דהיינו בעוה"ז גופא, הנה המקום אשר יבחר הוי' אלקיך, הוא ארץ ישראל, ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בהי. ומשחרב ביהמ"ק, מפני חטאינו גלינו מארצנו, צריכה להיות העבודה בחו"ל, לעשות מחוץ לארץ — ארץ ישראל, שגם בחו"ל תהי' הארץ אשר עיני הוי' אלקיך בה.
עיקר העבודה כיום הוא בחו"ל. — וכדמוכח גם מזה אשר רוב ישראל בכמות ובאיכות נמצאים בחו"ל דוקא. וכמו"כ עיקר התורה — משגבר הגלות לאחרי רבנו הקדוש — נתגלה בחו"ל דוקא. בבלי וירושלמי — הלכה כבבלי, וכך בכל דור ודור עד הבית־יוסף שחיבר את השו"ע, הנה רוב שנותיו הי' בחו"ל ורק מקצת שנותיו בארץ ישראל. וקבע הלכותיו ע"פ ג' עמודי הוראה: רי"ף, רמב"ם, רא"ש — כולם בחו"ל.
וכן גם בנוגע לגילוי פנימיות התורה, הי' זה בעיקר בחו"ל. האריז"ל בא ממצרים ואח"כ הי' בארץ ישראל.
וכן גם בנוגע לגילוי תורת החסידות שהיא עיקר גילוי פנימיות התורה, הנה שני המאורות הבעש"ט ורבנו הזקן היו שניהם בחו"ל, שניהם רצו לנסוע לארץ ישראל ובהשגחה פרטית נשארו בחו"ל.
עיקר העבודה כיום צריכה להיות בחו"ל, לעשות את חו"ל לארץ אשר עיני הוי' אלקיך בה, שתורגש בחו"ל אלקות ויהדות, ואז יבואו לא"י הגשמית ע"י משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים.
ז. בפרטיות יותר, הנה המקום אשר יבחר הוי' אלקיך, זהו קדש הקדשים, כי ישנן עשר קדושות והמקום המקודש ביותר הוא קדש הקדשים, ושם הי' רק ענין התורה. ומשחרב בית המקדש הנה קדש הקדשים זהו המקום בו לומדים תורה, בית כנסת או ישיבה, ועל זה אומרים ובאת אל המקום אשר יבחר הוי' אלקיך, שילכו לבית הכנסת ולישיבה.
אף שיכולים לעשות חשבון, ולומר:
— בשעה שישראל הלכו לקבל את התורה בא עמלק בדרך וקיררם, וגם בין ישראל גופא היו כאלה שטענו „אשר נאכל במצרים חנם"י ולשם מה אנו הולכים למדבר —
לשם מה מוכרח אני ללכת לבית הכנסת ולישיבה?
או — אם הוא מודה שהוא צריך ללכת לשם — מי זה אומר שמוכרח אני ללכת למקום הדתי ביותר?
— כשהלכו לקבל את התורה וטענו נשוב מצרימה, ג"כ הי' כך, כי גם במצרים למדו תורה, אלא שבמתן־תורה, ניתן ענין רם ונעלה יותר בתורה —
342הוא אמנם מסכים ללכת לבית כנסת שיש בו מחיצה, אבל הרי הוא יכול ללכת לבית כנסת בו מתפללים במהירות „פּאָ אַמעריקאַנסקמו".
ולשם מה עלי ללכת לבית כנסת בו מתפללים מלה במלה, וזה אורך שעה או שעה ורבע ? הרי גם בבית הכנסת השני אומר קהושה, איש"ר כו'?
וכן גם בנוגע לישיבה, הוא טוען, בטח אמסור את בני ללמוד תורה, אבל מספיק אם אמסרהו ל"סאנדיי סקול"? ובאם הוא יהודי דתי וחסיד ימסרהו גם ללמוד בת"ת לחצי יום, ואם הוא גם מ"שפּיץ" ימסרהו למקום בו לומדים כמה שעות בכל יום לימודי קדש וחלק היום לימודים אחרים?
בקדש הקדשים — הוא טוען — לא נכנס אף אחד רק הכהן הגדול בלבד וגם הוא רק פעם אחת בשנה. ומי זה אומר שיהודי כמוני מוכרח להדחק לקדשי־הקדשים דוקא? האם בית כנסת פשוט או ישיבה פשוטה לא מספיק?
ועונים לו על זה:
טבעם של הורים שלעצמם מסתפקים איך שהוא אבל עבור ילדיהם רוצים מה שיותר טוב. ובאם בגשמיות כך, הרי ברוחניות צריך בטח להיות כך ואז יקבלו נחת אמתית מילדיהם גם בגשמיות.
נחת, הרי רוצים נחת במלוא המדה, ולא מחצה על מחצה, מחצית היום נחת ומחצית היום עגמת־נפש ח"ו, במילא מוכרח החינוך ג"כ להיות שלם, ללמוד תורה תמימה, ואז יקבלו נחת במלוא המדה בכל היום וגם בלילה בעת השינה.
וזאת תובע הקב"ה בתורה, „ובאת אל המקום אשר יבחר הוי' אלקיך", ללכת למקום בו בחר הקב"ה, וע"י הבנים יפעלו גם על עצמם, „והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"כ, שיהיו שני הדברים, שבדרך ממילא תומשך ברכה מרובה גם בגשמיות.
ח. על הימים שמח"י אלול עד ר"ה אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שהם י"ב ימים של חשבון הנפש כנגד י"ב חדשי השנה, יום לחדש יום לחדש.
אלה שנמצאים באהלה של תורה, ובאהלה של תורה גופא הם נמצאים ב"אהלה של תורה" דהיינו פנימיות התורה, כי גליא שבתורה היא אילנא דטוב ורע ופנימיות התורה היא אילנא דחייכא, והיא תורה שבתורה גופא.
— כי כאמור עשר קדושות הן, וזה ישנו גם בעולם, שנה ונפש, וגם בתפלה שהיא „סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"כב ישנן המדריגות343הנ"ל, ובכללות זהו ההבדל שבין תפלה דחול בה מופיעות בקשת צרכיו, לבין תפלת שבת שהיא רק שבחו של מקום, והיא תפלה שבתפלה. ובתורה זהו ההבדל שבין גליא דתורה העוסק בעניני גשמיות, בירורים, וכמו עסק, לבין פנימיות התורה המדברת אדות הקב"ה והיא תורה שבתורה —
ועיקר חשבון הנפש צריך להיות בנוגע לפנימיות התורה. בודאי שצריך להיות חשבון בכל התרי"ג מצות, בכל הפרטים והדקדוקים, אבל כדוגמת „אבוך במאי הוי זהיר טפי"כח שעי"ז מאיר לו בכל עניניו — צריך להיות עיקר החשבון בנוגע ללימוד פנימיות התורה.
ולא רק בנוגע ללימוד בלבד אלא גם בנוגע להנהגה על פי חסידות, שגדול תלמוד המביא לידי מעשהכד.
שיהי' יפוצו מעינותיך חוצה, ב"חוצה" העצמי שלו, וגם בחוצה ממש, שעי"ז אתי מר במהרה בימינו.
(משיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול, תשט"ז)
344בכ"ד טבת הבע"לא, ימלאו מאה וחמשים שנה* להסתלקות רבנו הזקן*. ולכן בשנה זו ביחוד יש לנצל הימים שביניהם — מיום חי אלול עד כ"ד טבת.
התקשרות לצדיק ולנשיא הוא ע"י לימוד) תורתו וקיום הוראות שלו. ובהיות אשר מעיקרי תורתו* של רבנו הזקן הם ספר התניא — פנימיות התורה, והשלחן ערוך שלו — בנגלה דתורה, לזאת מהנכון במאד אשר יסדרו חלוקת התניא (כולל גם שער היחוד והאמונה, אגרת התשובה, אגרת הקודש וקונטרס אחרון* וחלוקת השו"ע (מאו"ח הל' השכמת הבוקר ועד לסימן האחרון שבחו"מ וגם הקונטרס אחרון בכלל) בין כל אלו השייכים לרבנו הזקן.
— הם הן כל ישראל, וכידוע דבר* רבנו הזקן אשר חסידות היא לא עבור כתה מיוחדת בישראל — כ"א נחלת כל ישראל —
וכל אחד יקבל על עצמו ללמוד בכל יום ויום שבין יום ההולדת ויום ההסתלקות, שיעור בתניא ושיעור בשו"ע אדה"ז — באופן שיסיים חלקו ליום כד טבת הבע"ל.
— מובן אשר לימודים אלה הם נוסף על לימוד שיעור התניא שבכל יום מימות השנה כפי שנחלק* ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, ונוסף על לימוד שאר שיעורים הקבועים ורגילים.
וע"פ ביאור רבנו הזקן* במעלת חקיקת התורה במוח הזכרון — יהי' הלימוד באופן אשר יהיו חקוקים בזכרונו עכ"פ הענינים שבחלקו, הן בתניא והן בשו"ע.
ע"פ הוראת רבותינו אשר תלמידי התמימים צריכים להיות בדרגא של „ונפלינו" — יסדרו תלמידי ישיבות תו"ת את חלוקת התניא והשו"ע ביניהם בפני עצמם.
345וגם אלו שתורתם אומנתם, יכולים להשתתף עם תלמידי הישיבה בחלוקה זו.
כותב רבנו הזקן*: „כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה כו' ולא אמרו רז"ל ת"ת שקול כנגד גמ"ח אלא בימיהם* כו' משא"כ בעקבות כו'". עיי"ש באריכות.
מזה מובן, אשר כמו שצ"ל ביחוד לימוד תורתו במשך ימים אלו, כך צריכה להיות נתינת צדקה במיוחד במשך תקופה הנ"ל, ומה טוב — לטובת ענינים השייכים לרבנו הזקן. היינו — הדפסת תורתו (ספריו ומאמריו), וכן של רבותינו הבאים אחריו ומבארים דבריו, והחזקת המוסדות בם לומדים תורתו ומתנהגים ברוחו.
ולזאת, ביחד עם לימוד התניא והשו"ע, יתרום כל אחד בכל יום מימים אלו
— ומזמני היום המסוגלים לזה הם; בבוקר קודם תפלת שחרית וכן קודם תפלת מנחה —
לקופת „קרן שניאור"*, אשר כסף קופה זו הוא עבור הדפסת הספרים ולהחזקת מוסדות הנ"ל.
והי' ביום הששי — יתרמו משנה על אשר יתנו יום יום. ועד"ז בערב יום טוב וערב יום הקדוש.
על פי המבואר בכ"מ, באגה"ת ובאגה"ק, אשר עכשו נהגו להרבות מאד מאד* בצדקה, ועד לאופן של בזבוז, הרי מובן במכש"כ בנוגע לנתינת צדקה הנ"ל, אשר צריכה להיות באופן של בזבוז, ועאכו"כ שלא לדקדק* כו'.
346מטעם זה, הנה אף שמפסק רבנו הזקן בהל' ת"ת* מובן שגם ממעות מעשר יכולים לקחת עבור הדפסת ספרים והחזקת מוסדות כהנ"ל, מ"מ, מאחר שהנתינה צריכה להיות מבלי לדקדק וכו', מהנכון אשר כל תרומות הנ"ל תהיינה שלא ממעות המעשר.
מובן, שהמדובר אודות נתינת הצדקה — הוא שייך גם לנשים, ואדרבה, מצד כמה טעמים, להן דבר הצדקה שייך יותר.
ואף שהדין הוא* שגבאי צדקה אין מקבלין מהנשים אלא דבר מועט, הרי שיעור זה תלוי בעושר הבעל ובהקפדת הבעל וכו'. ובמדינה זו* בפרט — הרי הבעלים נותנים לרשותן גם סכומים גדולים ואין מקפידים על זה.
ע"ד המבואר לעיל בענין שיעורי הלימוד — הצדקה האמורה היא בהוספה על הנתינות לצדקה הקבועות או הרגילות.
א
עפ"י המבואר בכ"מ* שגם ת"ח צריכים לעסוק בגמ"ח וגם בעלי מצות צריכים ללמוד תורה, וההפרש שביניהם הוא מהו עיקר עסקם.
— כל מה שדובר לעיל שייך לכל סוגי בנ"י.
אלא שאלו שעיקר ענינם תורה, הבזבוז בצדקה צריך להיות לפי ערכם, ע"ד הידוע בפירוש בכל מאדך מאד שלך.
— אלא שאלו, שאין ביכולתם לתת סכומים גדולים, יהדרו ביותר לתת תרומתם בפרוטות (במטבעות קטנות) ולתתן בפעמים רבות. וכדיוק לשון רז"ל „והכל לפי רוב המעשה"*, שנוגע לא רק גודל המעשה אלא גם רוב המעשה —
ועיקר הבזבוז ובחי' מאד (בלי גבול) שלהם צריך להיות בלימוד התניא — אשר, ע"ד תושב"כ*, כולל הוא גם ספרי ומאמרי חסידות אשר לאחריו347וגם אלה אשר לפניו, ובלימוד השו"ע — הכולל גם כו"כ ענינים שבנגלה מאלו שקודם כתיבת השו"ע ומאלו שאח"כ.
ואלו אשר עיקר ענינם הוא קיום המצות ובפרט מצות צדקה שנקראת* בשם מצוה סתם, הלימוד הנ"ל שלהם יהי' באופן של מאד שהוא לפי ערכם, מאד שלך, וצריך להיות עיקר הבזבוז שלהם בנתינת הצדקה.
מובן אשר שיעורי הלימוד וכן התרומות צ"ל — בלי נדר).
ע"פ מרז"ל:; זכין לאדם שלא בפניו, תרמו לקופה הנ"ל היום, על כל אלו* שירצו להשתתף בקופה זו. ולזאת, הרוצים בזה — יתרמו גם עבור היום חי אלול (וכן אלו שתגיע להם הידיעה באיחור זמן — עבור כל הימים הקודמים).
וע"י קיום כל הנ"ל, יהי' חיזוק ההתקשרות לנשיאנו רבנו הזקן ולנשיאים הבאים אחריו, ועל ידי זה — הוספה בהשפעת כל טוב, בטוב הנראה והנגלה, בגשמיות וברוחניות, בבני חיי ומזוני רויחי.
(משיחת ח"י אלול, ה'תשכ"ב)348נתלו המאורותח איז אין דעם יום הרביעי פון קומי אורי (די הפטורה פון יענער וואָך) אַראָפּגעקומען אַ נשמה חדשה וועלכע וועט באַלייכטן די וועלט אין תורה הנגלית והחסידות".
כנ"ל איז ענינו פון דעם אַלטן רבי'ן צו „באַלייכטן די וועלט אין תורה הנגלית והחסידות", ווי ס'איז אויך מרומז אין זיין (ערשטן) נאָמען „שניאור" וכדברי הבעש"ט „שניאור איז שני אור — צוויי ליכטיקייטן — ער וועט לייכטן אין נגלה און אין נסתר"ד,
און וויבאַלד אַז דער אַלטער רבי פלעגט רופן דעם בעש"ט „זיידע"ח ביז אַז דער „יפוצו מעינותיך (דיינע מעינות — די מעינות החסידות פון דעם בעש"ט) חוצה" איז געווען (בעיקר) דורך דעם אַלטן רבי'ןח איז דערפון פאַרשטאַנדיק אַז אויך ענינו פון בעש"ט איזז תורהח.
און דאָס איז אויך איינע פון די סיבות פון דער היינטיקער התועדות
— ובהמשך צו דעם וואָס מען רעדט במשך זמן האחרוןט, אַז איצטער איז די צייט וואָס מען דאַרף „כובש" זיין די וועלט דורך לימודי התורהיא —
349אויף צו מעורר זיין, אַז בהתאם להנ"ל, זאָל מען מאַכן בכל מקום ומקום אַ התועדות אין דעם טאָג פון ח"י אלול, צו מעורר זיין און צוזאַמען ריידן זיך וועגן אַ התחזקות והוספה בלימוד התורה, פון כל אחד ואחתיב, סיי אין לימוד הנגלה און סיי אין לימוד החסידות,
און די החלטות טובות וואָס מען וועט אָננעמען בעת ההתועדות — אויף מוסיף זיין אין לימוד התורה (ולימוד מביא לידי מעשהיח — בקיום המצות) וביתר שאת ויתר עזיד, וועלן האָבן קיום הרבה יותר. וכידועיח, אַז „ההסכם אשר עושים שנים או רבים, יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפ"ע כו'".
א
ווי געבראַכט פריער (פון בעש"ט), האָט די הולדת פון דעם אַלטן רבי'ן — וואָס האָט באַלויכטן די וועלט מיט תורת הנגלה והחסידות — אַ שייכות מיוחדת צו דער הפטורה קומי אורי
— איז אין אַ קביעות כבשנה זו, וואָס זי איז ווי די קביעות פון שנת הולדת אדמו"ר הזקן (ח"י אלול ביום הרביעי), האָט די הפטורה „קומי אורי" אַ מעלה יתרה (בענין הנ"ל), לגבי אַנדערע קביעות'ן.
בנוגע צום סדר ההפטרות פון די „שבעה דנחמתא", ברענגט דער אבודרהםיח פון אַ מדרש, אַז אין דער ערשטער הפטרה זאָגט דער אויבערשטער צו די נביאים „נחמו נחמו עמי", אַז זיי זאָלן טרייסטן די אידן. אויף דעם קומט דער ענטפער פון כנסת ישראל (אין דער צווייטער הפטרה) „ותאמר ציון עזבני הוי'", אַז זיי ווילן אַז די נחמה זאָל קומען (ניט דורך נביאים, נאָר) פון דעם אויבערשטן אַליין. און בשעת די נביאים גיבן איבער דעם350אויבערשטן (אין דער דריטער הפטרה) אַז „עני' סוערה לא נחמה", זאָגט אויף דעם דער אויבערשטער (אין דער פערטער הפטרה) „אנכי אנכי הוא מנחמכם", אַז ער נעמט אָן זייער תביעה און ער אַליין וועט זיי טרייסטן. און בהמשך לזה קומען (די הפטרות) „רני עקרה לא ילדה" און „קומי אורי כי באַ אורך", וואָס די נחמות זיינען פון דעם אויבערשטן אַליין, און דערויף ענטפערט כנס"י (אין דער זיבעטער הפטרה) „שוש אשיש בהוי'", אַז איצטער — נאָך דעם ווי דער אויבערשטער אַליין טרייסט זיי „רני עקרה" און „קומי אורי", איז „שוש אשיש בהוי' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע" וגו' — דער אויבערשטער בעצמו.
דער סדר ההפטרות איז ברוב השנים, בשעת אָבער ח"י אלול איז ביום הרביעי איז ש"פ ראה חל בר"ח — וואָס דאַן זאָגט מען (בש"פ ראה) ניט די הפטרה עני' סוערה לא נחמה, נאָר השמים כסאייז, איז מען דאַן מוסיף בש"פ תצא — נאָך דער הפטרה רני עקרה — אויך די (פּסוקים פון דער) הפטרה עני' סוערהיח.
ולכאורהיט: לאחרי ווי מען זאָגט שוין די הפטרה „אנכי אנכי הוא מנחמכם" (אַז דער אויבערשטער זאָגט צו אַז ער וועט טרייסטן די אידן) און די הפטרה „רני עקרה" (אין וועלכע דער אויבערשטער טרייסט אידן בפּועל), וואָס פאַר אַן אָרט האָט — לויט דעם מדרש הנ"ל — צו זאָגן דאַן „עני' סוערה לא נחמה"?
איז דערפון גופא פאַרשטאַנדיק, אַז דאַן (אין אַזאַ קביעות, איז מצד די מעלה פון ר"ח), ווערן אידן ניט נתפּייס אויך לאחרי „אנכי אנכי הוא מנחמכם" און „רני עקרה" — עס איז נאָך אַלץ „עני' סוערה לא נחמה", און זיי ווערן געטרייסט ערשט מיט „קומי אורי כי בא אורך".
און וויבאַלד אַז דער „קומי אורי" אין אַזאַ קביעות איז אָן אַנדערע,351אַ העכערעכ „קומי אורי" (ניט ווי ברוב השנים, וואָס דער „קומי אורי" קומט בהמשך צו „רני עקרה"), און אידן ווערן געטרייסט דוקא מיט דער נחמה פון דער העכערע „קומי אורי",
איז פאַרשטאַנדיק, אַז אויך די התחזקות אין „אין אור אלא תורה"כא — תורת הנגלה והחסידות — וואָס דאָס איז דאָך דער ענין פון „קומי אורי", כנ"ל — דאַרף אין אַזאַ יאָר זיין מער ווי אין אַנדערע יאָרןכב.
און דעריבער, איז בשנה זו, דאַרף זיין די התועדות פון ח"י אלול, און די החלטות טובות בנוגע צו דער הוספה בלימוד הנגלה והחסידות, ביתר שאת וביתר עז.
און אַזוי ווי ח"י אלול ווערט דאָך אָנגערופן „יום־טוב"א, און אין יו"ט איז דאָך פאַראַן דער ערב יו"ט און דער אסרו־חג — איז דעריבער מה טוב, אַז די התועדות און התעוררות וכו' דח"י אלול, זאָל זיין ניט נאָר „בעתה" נאָר אויך „אחישנה"כג (כסיום וחותם ההפטורה ד"קומי אורי") — מען זאָל מאַכן אַ התועדות אויך אין די ימים הסמוכים צו ח"י אלול לפניו — און אויך לאחריו.
אין דעם טאָג פון ח"י אלול און די ימים שלפניו, איז פאַראַן אַ שייכות מיוחדת צו די תלמידים פון ישיבת תומכי תמימים (ובמילא אויך צו תלמידי ישיבות בכללכד) — וואָרום די התייסדות פון תומכי תמימים איז געוועןכה בט"ו אלולכ (דעם טאָג וואָס קיימא סיהרא — וסיהרא דחדש אלול (מזל בתולה) — באשלימותא), און התחלת הלימודים איז געוועןכו בח"י אלולכז.
352און דעריבער, איז כל האמור לעיל, שייך במיוחד צו די תלמידים פון תו"ת — אַז פון ח"י אלול אָן זאָלן זיי אָנהויבן לערנען מיט אַ גאָר נייע שקידה והתמדה, און אויך אין די טעג וואָס פאַר ח"י אלול — ובפרט פון יום „הולדת" הישיבה (ט"ו אלול) אָן, זאָל מען מאַכן די הכנות הראויות לזה.
און אַזוי ווי אויך די הכנה צו תורה דאַרף זיין פאַרבונדן מיט תורה, איז מה טוב, אַז די הכנה בימים אלו זאָל זיין — אין לערנען וועגן דער מעלה און דעם יוקר פון לימוד התורה.
א
ויהי רצון, אַז די החלטות טובות צו מוסיף זיין בלימוד התורה, זאָלן קומען בפּועל במשך כל ימי השנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה
— אָנהייבנדיק פון די טעג פון חודש אלולכח וואָס אין דעם יאָר,
און דאָס וועט אויך ברענגען די כתיבה וחתימה טובה, אַז עס וועט זיין אַ שנת תורה, און דורך דעם די אַלע גוטע ענינים וואָס זיינען מרומז אין די אַלע אותיות פון א"ב, ביז צו שנת אורה (וואָס איז מרומז אין אות אל"ף),
און עס וועט מקויים ווערן דער יעוד והבטחה „קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח . . ועמך כולם צדיקים גו' אני ה' בעתה אחישנה"כט — די גאולה האמיתית והשלימה דורך משיח צדקנו, אחישנה בקרוב ממש.
(משיחות ש"פ תצא, י"ד אלול, תשל"א)
353. . . מוסג"פ קונטרס ח"י אלול הבע"ל*, ובטח יזכה בו גם את הרבים, להחיות את עצמו ואותם, וכפי שני הפתגמים על דבר יום ח"י אלול; א) ברענגט אַ לעבן אין אלול; ב) געבן אַ חיות אין דער עבודה פון אני לדודי ודודי לי.
כי זהו היום שבו נתלו המאורות: יום הולדת את הבעש"ט, יום הולדת את אדמו"ר הזקן,
אשר הם הכניסו חיות פנימי בהעבודה של אני לדודי ודודי לי, ומסרו נפשם על זה אשר הן בני תורה והן אנשים פשוטים תהי' להם המשכה לחיות פנימי ויוכלו לחיות בחיות פנימי.
כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"ם ביאר (הועתק באריכות בהקדמת הקונטרס אשר מיום ח"י אלול מתחלת ההכנה מיוחדת לראש השנה, ומוסיף במ" אשר אז מתחילים ג"כ שלשה ירחי ההכנה להעבודה דראש השנה דחסידות ביום הקדוש די"ט כסלו.
אשר מייסדי' הם; הבעש"ט — מייסד תורת החסידות הכללית ; אדמו"ר הזקן — מייסד תורת חסידות חב"ד,
ונושאי' ובעלי' הם הנשיאים הממלאים מקומם, עד כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"ם ועד בכלל.
וביום הבהיר הזה, הוא יום ח"י אלול, הרי כל אחד ואחת אשר הגיע אליהם דבר כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"ם וביאורו בענינא דיומא דא, בטח יתחיל, בחיות פנימי, בעריכת חשבון הנפש, חשבון צדק אליבא דנפשי', מכל אשר עבר עליו ועלי' בשנה העברה, בחרטה על העבר וקבלה על להבא, והכנה טובה לראש השנה הכללי ולראש השנה דחסידות,
אשר כל זה הוא, ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"ם, הכשרה לקבל הכתיבה וחתימה טובה בגשמיות וברוחניות,
(ממכ' עש"ק י"ג אלול, ה'שי"ת)354טוב שעולה ע"ג, מעשה בפועל למטה וענין התשובה למעלה, שגם זה הרי נרמז בתיבת אלול. וע"פ מאמר רז'ל כל דפשיט טפי מעלי טפי: עס זאָל זיין אַ כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
. . . ובעמדנו ביום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדה"ז, יהי רצון שיאירו את חיינו, ועד לחיי היום יומיים, בהנוגע למחשבה דבור ומעשה למטה מעשרה טפחים.
וגם בזה יהי' באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור, עדי יקוים היעוד, דלילה כיום יאיר,
בעבודת האדם לקונו ובאופן דמלמטה למעלה — להפוך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא,
אשר הדיוק בזה להפוך, שהחשוכא ומרירו הם עצמם יעשו נהורא ומיתקא,
ועי"ז יעשה כן בעולם — שיהפך חשך העולם הוא עצמו לאור, אשר הלילה עצמו יאיר, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו בעגלא דידן.
ביום הבהיר הזה יום הולדת את שני המאורות הגדולים, כ"ק הבעש"ט וכ"ק רבנו הזקן,
אשר זכינו לשמוע הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר ימי החשבון דחדשי השנה, יום לחדש יום לחדש, מתחילים הם בח"י אלול,
וכיון שההתחלה והראש כולל הכל,
מתאים לזה שחדש תשרי, אשר ח"י אלול הוא יום חשבונו, חדש כללי דכל השנה הוא.
הנה ביום זה ביחוד — על כאו"א להתבונן בחשבון הימים שבועות וחדשים שעברו, ופשיטא אשר החשבון מטרתו — על מנת ללמוד מן העבר על העתיד בשני הקוין דסור מרע ועשה טוב.
ואם באיש פרטי הדברים אמורים, עאכו"כ אשר מוכרחת עריכת חשבון זה באנשים בעלי השפעה בסביבתם הקרובה או גם הרחוקה, ובענינים אשר זכות הרבים תלוי בהם.
וביחוד — כשענינים אלו הם במקצוע החינוך דבני ובנות ישראל,
העיקר והיסוד גם לדורות ולדורי דורות וכמש"נ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'.
355פשוט אשר כמו בכל עניני חשבון הנפש, מוזהרים אנו שלא לעוות החשבון ולהטותו לאיזה צד שיהי'. ובפרט הוזהרנו על האונאה הבאה על ידי זה שעל כל פשעים תכסה אהבת עצמו. וכמה דרכים ועצות נאמרו איך להשמר מטעויות אלו.
ובהנוגע לעבודה בשטח החינוך — העצה היעוצה היא לבחון התוצאות מאופן חינוך זה וללמוד מבחינה זו ולדעת את הצריך תיקון באופן החינוך שעד עתה, הצריך שלילה או — שיפור והוספה.
ע"פ כל הנ"ל — הצעתי ותקותי אשר בנוגע למוסד חינוך הקדוש אשר ההשגחה העליונה זיכתה אותם להיות בהנהלתו, יעשו חשבון צדק, חשבון אמת לאמיתו, מתאים לכל האמור לעיל, ואבן הבוחן להשמר מנטי' יהי' — להתבונן בתוצאות חינוכם ופירותיו במשך השנים אשר מוסד זה הוא במחנם.
אשר משך זמן כזה — מהווה תקופה שלימה בחיי הנוער אשר בגיל החינוך. ופשוט ג"כ אופן הבחינה בזה, והוא ע"י התבוננות בהנעשה עם המחונכים בכותלי הישיבה לאחר שיצאו מן הישיבה לאויר העולם:
כמה מהם נשארו באהלה של תורה — תורת הנגלה ותורת החסידות, כמה מהם נוהגים — בעניניהם בבית ובעסקיהם בחוץ — מתאים להוראת מייסדי הישיבה — הם נשיאינו הק' — ותקותם, כמה מהם נוהגים עכ"פ בשמירת התורה והמצוה כדבעי וכו'. ועד"ז גם בהנוגע לתלמידי הכתות הקטנות, אשר בודאי נשמרים בפנקסי הישיבה הידיעות אודותם ומהם יבואו חשבון — מספר אלו הממשיכים לימודם בכותלי הישיבה עד תומם, מספר הנשארים בכותלי הישיבה רק הזמן שנזקקים ללימוד אחר או פני' אחרת אשר לא בהררי קדש יסודתה וכו'.
והנה בהנוגע לחלק התשובה וחרטה אמתיות על העבר, הרי, במדה ידועה, עתה זהו ענין פרטי של פלוני ופלוני, אבל בהנוגע לקבל על להבא, ענין כללי הוא, אשר זכות הרבים או ח"ו הפכו תלוי בזה, ומזה מובן ג"כ גודל האחריות של כל אחד ואחד מחברי ההנהלה ובפרט העומדים בראשה — מחד גיסא גודל הזכות, ומאידך גיסא כו'.
וכיון שבטוחים נשיאינו מייסדי הישיבה שמשפיעים הם כחות לכל אלו שיש בידם להשפיע על מהלך הישיבה — כחות ככל הדרוש ובמילואם, ולא עוד אלא שנוסף על זה מעוררים רחמים רבים שתהי' העבודה בהצלחה מופלגה ולמעלה מכפי ערך הכחות.
הנה ודאי שבאם איזה ענינים אינם מתאימים לעת עתה, להמטרה והתכלית שהתוה נשיאינו — הממוצע המחבר את המוסד ותלמידיו עם עצמות ומהות א"ס ב"ה — אין המניעה אלא מהמקבלים. וכלי ריקן דוקא מחזיק.
ויה"ר אשר, ע"פ הפתגם הידוע בתוכן ח"י אלול, שהוא מכניס חיות בעבודת אלול, וככל הרמזים אשר במלה זו, הנה ההתבוננות כאמור לעיל356תהי' אליבא דנפשי' ולאמתתה, ותביא חיות בהמרירות הבאה על ידה, וחיות ותוספת אומץ לתקן את כל הדרוש תיקון ולהוסיף ככל האפשרי להוסיף בכל פרטי המוסד.
אשר אז בודאי יראו פרי טוב בעמלם, להעמיד תלמידים אשר בצדק יאמר עליהם התואר שבחר בו מייסד ישיבת תומכי תמימים: נרות להאיר.
בברכת הצלחה בעריכת החשבון, במסקנת המסקנות האמיתיות,
ובעיקר — בהנהלת הישיבה מכאן ולהבא ובברכה לבשו"ט
בכ"ז בהקדם ולכתיבה וחתימה טובה.
תבוא
א. דובר כמה פעמים שתחלת וראש כל ענין כולל את כל הענין כולו, בדוגמת הראש, הכולל בתוכו חיות אברי הגוף, וממנו הם נמשכים.
עד"ז הוא בהתחלת וראש הסדרה שבו מודגש ומובלט עיקר ענינה של הסדרה.
לפי"ז צריך ביאור בפרשתנו, שהתחלתה [ובמילא — עיקרה] היא פרשת ביכורים — דלכאורה הוא ענין פרטי ומוגבל מבין מצות התורה (כדלקמן);
ועוד יותר; מהי השייכות דפ' ביכורים למ"ש בסיום העניןא „היום הזה ה"א מצוך וגו'", ופירש"י „בכל יום ויום יהיו בעיניך חדשים כאלו בו ביום נצטוית עליהם". שקאי על כל התורה ומצות שהם נצחיים בכל עת ובכל זמן, והרי מצות ביכורים היא רק בארץ ישראל ודוקא בזמן שביהמ"ק קיים. וגם אז הנה תלוי' הבאת ביכורים בכמה תנאים והגבלות:
באיש; אין מביא ביכורים רק מי שיש לו קרקע בארץ ישראל, דהרי דוקא הפירות הגדלים בקרקע שלו חייבים בביכורים, שנאמר „ראשית בכורי אדמתך" עד שיהיו כל הגידולים „מאדמתך"ב, ועוד זאת, שהקרקע צ"ל משובחת, דהרי אין מביאים מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים וכו'ח.
במין: אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים האמורים בשבח הארץ, ומן המובחר שבהםד.