Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
384משיחות שבת הגדול, ערב י"א ניסן ה'תשמ"ט
א.קביעות שנה זו היא באותו אופן כפי שהיתה הקביעות בזמן יצי"מ בפעם הראשונה — שחמשה עשר בניסן חל בחמישי בשבתא, והעשירי בניסן שבו לקחו הפסח („בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות גו'"ב) הי' בשבתא.
ומזה מובן שנוסף לכך שהזמן דחג הפסח וחודש ניסן בכללותו מסוגל ביותר לגאולה האמיתית והשלימה, עלי' נאמרג „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכמארז"לד „בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", ה"ז בהדגשה יתירה בשנה שקביעותה „כימי צאתך מארץ מצרים" (גם מצד ימי השבוע), ובמילא, ה"ז מגביר ומחזק את התקוה והוודאות שבימים אלה ממש — „ימי צאתך מארץ מצרים" בשנה זו — „אראנו נפלאות" דגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ובזה גופא — גאולה באופן של גדלותה, בהתאם ללימוד והוראה ונתינת־כח מ"שבת הגדול", דיש לומר, שנוסף על הענין העיקרי „שנעשהו בו נס גדול"ז, הנס גדול שאירע בעשור לחודשח, ה"ז כולל גם גדלות ב"שבת"ט שלפני הפסח (ש"קורין אותו שבת הגדול")ו, השבת שממנו מתברך הפסחי, שגם הגאולה דפסח נעשית באופן של גדלותיא.
385ובפרטיות יותר — ב"עשור לחודש" שחל ב"שבת הגדול" יש ב' ענינים: (א) לכל לראש — ענינו של העשירי לחודש, ללא קשר ושייכות לימים שלפניו או הימים שלאחריו, וכמרומז גם במעלת מספר העשירי — „העשירי יהי' קודש"יב, „קדש מלה בגרמי'"יג, (ב) ולאח"ז ניתוסף גם שייכותו לימים שלפניו, שפועל בהם עילוי ושלימותיד, וגם שנעשה הכנה לימים שלאחריו, מיום י"א עד ליום ט"ו, שבו „קיימא סיהרא באשלמותא"טו.
ובהתאם לכך, יש לבאר תחלה ענינו של „שבת הגדול", ע"ש הנס גדול שאירע „בעשור לחודש", ולאח"ז יש לבאר גם הפעולה וההשפעה ד"שבת הגדול", „עשור לחודש", על הימים שלאחריו, כדלקמן.
ב. אודות ה"נס גדול" שאירע בעשור לחודש — כותב רבינו הזקן בשו"עו: „כשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת, נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך, אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים, הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם, וז"שטז למכה מצרים בבכוריהם. וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת, וקראוהו שבת הגדול".
וצריך להבין:
הטוריז כתב שכאשר ישראל השיבו למצריים (על שאלתם מדוע לוקחים שה כו') „לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, היו שיניהם (של המצריים) קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבריח, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול". ולכאורה, הי' לו לרבינו הזקן לומר שה"נס גדול" הוא בשתים (שעי"ז ניתוסף יותר בגדלות הנס) — הנס ש"לא היו רשאין לומר להם דבר", והנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", ולמה השמיט הנס ש"לא היו רשאין לומר להם דבר", והזכיר רק את הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם"?!
ועיקר השאלה — לא רק שהזכיר נס אחד אף שהי' יכול להזכיר שני נסים, אלא, שמזכיר רק את הנס שלכאורה אינו אלא בענין טפל לגבי הנס השני שהוא בענין עיקרי:
הנס ש"לא היו רשאין לומר להם דבר" — הוא בענין שנוגע לישראל (שהמצרים לא הזיקו להם כו'), ואצל386ישראל עצמם — בנוגע לקיום „מצות השם עלינו" ליקח שה לקרבן פסח, ובפרט ע"פ פירוש חז"ליט „משכו וקחו", „משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה", היינו, שהתוכן דלקיחת הפסח הו"ע הכי עיקרי אצל ישראל, שלילת וביטול הענין דע"ז, והתחלת שייכותם לקיום המצוותכ; ואילו הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" — הוא בענין שנוגע למצריים בינם לבין עצמם (מצרים ובכוריהם), ואינו שייך (לכאורה) לישראל, שאצלם לא נעשה שינוי כתוצאה מנס זה, שלא הועיל שפרעה ישלחם ממצרים. וכיון שכן, הרי, הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" הו"ע טפל לגבי הנס ש"לא היו רשאין לומר להם דבר".
ואעפ"כ כותב רבינו הזקן ש"שבת הגדול" נקבע [לא רק גם לזכרון הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", בהוספה על הנס שנעשה לישראל, ש"לא היו רשאין לומר להם דבר", אלא] אך ורק לזכרון הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", ענין השייך למצרים בלבד, ולא לזכרון הנס שנעשה לישראל?!
וביותר תמוה שעל שם נס גדול זה („למכה מצרים בבכוריהם") „קראוהו שבת הגדול" — שהרי, ענין השבת שייך לישראל בלבד, כי „גוי ששבת" ה"ז היפך מציאותוכא, ואיך יתכן שהגדלות דשבת („שבת הגדול") מתבטאת בנס ששייך למצריים, „למכה מצרים בבכוריהם"?!
ג. ויש לומר הביאור בזה:
ענינו של חג הפסח — לידת עם ישראלכב, כמפורש בקראכג שיצי"מ היתה באופן ד"לקחת לו גוי מקרב גוי", ואז התחילה ההכנה למתן תורה (כמ"שכד „בהוציאך את ההר ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"), שבו היתה בחירת הקב"ה בישראל, „אתה בחרתנו מכל העמים"כה, „ובנו בחרת מכל עם ולשון"כו.
וכיון שלפני יצי"מ, „בעשור לחודש", היו ישראל „בקרב גוי", בקרבם של המצריים, היינו, שנחשבו כמו אומה אחתכז (כביכולכח) — נמצא, שהנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" שייך גם לישראל כפי שהם בדרגא ומצב שיש להם שייכות להמצריים.
וביאור הענין:
נוסף על יציאת ישראל ממצרים — צ"ל וישנו גם השבירה והביטול דמצרים387גופא, ועד לאופן ד"אתהפכא חשוכא לנהורא"כט. וזהו תוכן הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" — שבכורי מצרים, שמורה על התוקףל דמצרים (תוקף דלעו"ז), ניצלו התוקף שלהם כדי להכות את מצרים.
ונס זה הוא „נס גדול" — לא רק נס סתם שלמעלה מהטבע, כמו הנס ש"לא היו רשאין לומר להם דבר", אלא „נס גדול", שהטבע עצמו משתנה ומתהפך („למכה מצרים בבכוריהם"), ועד כדי כך, שהנס „שלא היו רשאין לומר להם דבר" אינו נחשב „נס גדול" לאמיתתו, לגבי ה"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם"לא.
ועפ"ז מובנת גם שייכותו של „נס גדול" זה לישראל — כיון שנעשה ע"י ישראל, מצד מעמדם ומצבם בדרגא כזו שיש להם שיימת למצרים, „בקרב גוי", ואעפ"כ, נתעלו מהם עי"ז שמשכו ידיהם מע"ז ולקחו להם צאן של מצוה, ולא עוד, אלא, שהמצריים ראו שישראל מתכוננים לעשות זבח פסח לה' (כפי שסיפרו להם ישראל במענה לשאלתם „למה זה הם עושים כך"), וכתוצאה מזה פעלו הביטול והשבירה דמצרים, ועד לאופן של אתהפכא — „למכה מצרים בבכוריהם".
ד. ומזה מובן גם בנוגע לקביעת הזכרון לדורות ב"שבת הגדול":
אע"פ שקביעת הזכרון לדורות הוא לאחרי יצי"מ ומ"ת — הרי, כיון שמידי שנה בשנה חוזר ונשנה כללות הענין דלידת עם ישראל ובחירת הקב"ה באופן מחודשלב, נמצא, ש"בעשור לחודש" נמצאים במעמד ומצב שלפני לידתם של ישראל כפי שמתחדשת בחג הפסח דשנה זו, ולכן, בזמן זה מודגשת יותר (ובעיקר) שייכותם של ישראל לאוה"עלג, מעין ודוגמת המעמד ומצב ד"בעשור לחודש" בפעם הראשונה בהיותם „בקרב גוי".
וענין זה מתבטא גם בעבודתם של ישראל — שעיקר ההדגשה בזמן זה היא (לא כל כך בנוגע לעבודתם של ישראל עצמם כמו) בנוגע להפעולה על אוה"ע, עי"ז שאוה"ע רואים מעלתם של ישראל גם בענינים שיש „שייכות" ביניהם, עניני הרשות (כשם שהמצריים ראו שישראל מושכים ידיהם מע"ז ולוקחים להם צאן של מצוה), כולל ובמיוחד — החיוב „לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח"לד.
ועפ"ז מובן הטעם שרבינו הזקן מזכיר רק את הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", ואינו מזכיר גם את הנס ש"לא היו רשאין לומר להם דבר" — כי, הנס ש"לא היו רשאין לומר להם דבר" הוא בעיקר בנוגע לעבודתם של ישראל, שעבודתם של ישראל היא בכל התוקף388והשלימות בכך שאוה"ע אינם יכולים להפריע להם, משא"כ הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" הוא בנוגע להפעולה באוה"עלה, ובנוגע לפעולה בעולםלו — הענין העיקרי בזמן זה — מה שהעולם אינו מנגד לעבודתם של ישראל אינו נחשב (ועאכו"כ שאינו נחשב ל"נס גדול") לגבי שינוי והפיכת טבע העולם גופא.
ויש להוסיף בזה: לאחרי יצי"מ ומ"ת — גם „שבת הגדול" (שלפני מ"ת) נעשה ענין בתורהלז (סימן בשו"ע), אלא, שבתורה גופא עיקר ההדגשה בענין זה אינה על התורה כשלעצמה, ואפילו לא על זה שהעולם אינו מנגד לגילוי דתורה, כי אם, על שינוי והפיכת טבע העולם גופאלח — שפועלים בעולם שמצד עצמו יהי' מוכן ועד ש"ידרוש" הגילוי דתומ"צ שלמעלה מגדרי העולםלט.
ועפ"ז מובן גודל העילוי ד"שבת הגדול", „שנעשה בו נס גדול . . למכה מצרים בבכוריהם" — כי, בנס זה דוקא מתבטא שינוי והפיכת טבע העולם גופא, תכלית השלימות דבירור העולם, מעין ודוגמא והכנה לשלימות דלעתיד לבוא, „יוםמ שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"מא, ש"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"מב, „והיתה לה' המלוכה"מג, גילוי מלכותו של הקב"ה בכל העולם כולו, הן על בנ"י והן על אוה"ע, שענין זה נפעל ע"י עבודתם של ישראל בענינים שיש להם „שייכות" לאוה"ע — בבחינת „והלכו גוים לאורך"מד.
ה. והנה, לאחרי שנתבאר ענינו העצמי של „שבת הגדול" „בעשור לחודש", ה"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם" — נבוא גם לבאר היותו הכנה לימים שלאחריו, החל מ"יום עשתי עשר" בניסן, עד לחג הפסח:
החילוק שבין „שבת" ל"פסח" הוא —389ש"שבת" מורה על שלימות הבריאהמה, כמארז"למו „מה הי' העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה", אבל, כיון שזוהי שלימות הבריאה, ה"ז עדיין בגדרי העולם, במדידה והגבלה; ואילו „פסח", מלשון דילוגמז, מורה על דרגא שלמעלה ממדידה והגבלה דגדרי העולם, שזהו"ע ד"יציאת מצרים", יציאה מכל ענין של מיצר וגבול, כולל גם דרגות הכי נעלות שהם עדיין במדידה והגבלה וגדר מסויים, ובמילא, צריך לצאת גם ממדידה והגבלה וגדר זה, כי אם, למעלה מכל ענין של דרגא וגדר לגמרי.
וזהו גם החילוק שבין „עשור לחודש" (שבו חל „שבת הגדול") ל"יום עשתי עשר", „אחד עשר" (שבו מתחילה עיקר ההכנה לפסחמח):
מספר עשר („עשור") מורה על שלימות הבריאה, כולל גם השלימות דעולמות העליונים, עולם האצילות וכו', שהשלימות שבהם קשורה עם מספר עשר — עשר ספירות, „עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר"מט.
ומספר „אחד עשר" מורה על דרגא שלמעלה מעשר ספירות — כמבואר בדרושי חסידותנ בפירוש הכתובנא „אחד עשר יום מחורב"נב, ש"אחד עשר" הוא בחי' „אנת הוא חד ולא בחושבן"נג.
ונמצא, ש"אחד עשר" הו"ע שלמעלה מכל מדידה והגבלה — „אנת הוא חד", מהותו ועצמותו ית' שלמעלה מכל גדר ותואר כו', למעלה מגדר ספירותנד (לא עשר ספירות, ואפילו לא ספירות אין קץ), ולמעלה גם מתואר „אחד" (שצריך לשלול ש"יש אחד ואין שני"נה), וגם לא התואר „יחיד" (שמורה על שלילת ההתחלקות)נו, וגם לא התואר „עצם", „אמתת המצאו"נז, כי, כל תואר יש לו איזה גדר, והוא ית' למעלה מכל תואר וגדר, ועד שגם ביטוי זה (שהוא למעלה מכל תואר וגדר) נתפס ב"תיבות",390ובמילא, ה"ז בגדר מסויים, אלא, כיון שאין ביכולת האדם לבטא ענין זה באופן אחר, מוכרח להשתמש בביטוי מסויים („אנת הוא חד", „אחד עשר").
ו. וביאור החילוק שביניהם בעבודת האדם:
ב"עשור לחודש", „שבת הגדול" — עבודתו של יהודי היא בשייכות לגדרי העולם, לפעול שלימות בעולם, שינוי והפיכת טבע העולם גופא (תוכן ה"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם"), היינו, שממשיכים בעולם הקדושה ד"שבת", והקדושה דעשר, „העשירי יהי' קודש", „קדש מלה בגרמי'".
ו"ביום עשתי עשר", „אחד עשר" — מתחילה עבודתו של יהודי מצד עצם מציאותו, למעלה משייכות לגדרי העולם, כי אם, כפי שקשור ומיוחד עם מהותו ועצמותו ית', בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן — „ישראל וקב"ה כולא חד"נח, ההתקשרות העצמית דהקב"ה וישראל שבאין ערוך לגבי השלימות דבירור העולםנט. ועפ"ז י"ל שלידת עם ישראל בחג הפסח מתחילה ביום „אחד עשר" בניסןס, שבו מודגשת התקשרותם והתאחדותם של ישראל עם מהותו ועצמותו ית', בחי' „אחד עשר", „אנת הוא חד", באופן ש"ישראל וקב"ה כולא חד".
וזהו גם התוכן דיצי"מ (חג הפסח) — היציאה דישראל מכל ענין של מיצר וגבול וגדר, להתחבר ולהתאחד עם מהותו ועצמותו ית', „ישראל וקב"ה כולא חד".
ז. עפ"ז יש לבאר גם הפעולה ד"שבת הגדול", „בעשור לחודש" — על יום „אחד עשר" וכללות חג הפסח (כנ"ל ס"א):
העבודה שמצד הדרגא ד"אחד עשר", התקשרותם של ישראל עם בחי' „אנת הוא חד", היא בעילוי שבאין־ערוך לגבי העבודה ד"שבת הגדול" „בעשור לחודש" בבירור העולם, אבל אעפ"כ, גם הדרגא ד"אחד עשר" צריכה להיות באופן של המשכה והתלבשות ב"כלים", ובלשון הידועסא שאע"פ ש"תכלית הידיעה שלא נדעך"סב, „אילו ידעתיו הייתיו"סג, מ"מ, „ידעתיו הייתיו" בניחותא.
ועד שנמשך וחודר בגדרי העולם — שהרי, נשמתו של כאו"א מישראל, „חלק אלקה ממעל ממש"סד, „חלק" שעל ידו תופסים כביכול בהעצם דאלקה ממשסה, ירדה למטה ונתלבשה בנה"ב וגוף גשמי, היינו, שה"חלק אלקה ממעל ממש" נמשך ומתגלה באופן של „ממש" מלשון מישושסו, אצל כאו"א מישראל, עד391לפשוט שבפשוטים, כפתגם הידועסז שהפשיטות דאיש פשוט קשורה עם הפשיטות דעצמות אוא"ס ב"ה, ובאופן שחודרת בכל מציאותו, עד לעקב שברגל, ובכל עניניו הגשמיים (לא רק המצוות שמלובשים בדברים גשמיים, אלא גם דברי הרשות, ועד ל"יקום אשר ברגליהם"סח, „ממונו של אדם"סט) — שעי"ז מתגלית ההתקשרות ד"ישראל וקב"ה כולא חד" גם בגדרי העולםע.
וזהו תוכן הפעולה דשבת הגדול בעשור לחודש על יום אחד עשר — שגם בחי' „אחד עשר" תומשך ותתגלה ב"כלים", גדרי העולם, היינו, שנעשה החיבור דבלי גבול (אחד עשר) עם גבול (עשר), ע"ד ובדוגמת „נס גדול" ד"שבת הגדול"עא, לא רק נס שלמעלה מדרך הטבע, אלא ההמשכה והחיבור דלמעלה מן הטבע עם הטבע לשנותו ולהפכו כו'.
ועי"ז נעשה גם החיבור דבלי גבול עם גבול בחג הפסח:
עם היות שחג הפסח הו"ע של דילוג, יציאה מכל ענין של מיצר וגבול וגדר כו' — ה"ז נמשך ומתגלה גם ב"כלים", במדידה והגבלה, בכל פרטי ודקדוקי עניני „ליל הסדר"עב, ג' מצות וד' כוסות כו'.
ועד שגם „כוס חמישי", כוסו של אליהועג, שמורה: על בחי' שלמעלה ממדידה והגבלה דכל סדר ההשתלשלות, בחי' „החמישית לפרעה"עד, ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"עה, עד למהותו ועצמותו ית' ממשעו, שלכן, אין שותים ממנו רק מסתכלים עליועז — הרי בסיום הסדר (אחר אמירת „לשנה הבאה בירושלים"עח) מחזירים היין מכוסו של אליהו להבקבוקעט, שרומז שגם בחי'392„החמישית לפרעה" (כוס חמישי) נמשכת ומתלבשת ב"כלים" („בקבוק")פ.
ח. ויש לקשר כל האמור לעיל עם שיעור הרמב"ם דמוצאי ש"ק זה, אחד עשר בניסן — סיום ספר הפלאה והתחלת ספר זרעים:
החיבור ד"הפלאה" ו"זרעים" שייך ליום הולדת — הן אצל אלה שיום הולדתם ביום זה (י"א ניסן), והן אצל כלל ישראלפא שלידתם בחג הפסח (והתחלתה באחד עשר בניסן, כנ"ל ס"ו) — חיבור הנשמה בגוף, כי, הנשמה היא באופן של „הפלאה", „נשמה שנתת בי טהורה היא", ואעפ"כ, יורדת למטה ונזרעת („זרעים") בגוף גשמי, שעי"ז נעשה חיבור של בלי גבול עם גבולפב.
ובפרטיות יותר — בנוגע לסיום דספר הפלאה:
בסוף הלכות ערכין וחרמין שבסיום ספר הפלאה — כותב הרמב"ם: „לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו . . שהרי הוא אומרפג מכל אשר לו, ולא כל אשר לו . . ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות ואין מרחמין עליופד . . אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש, ויהי' כמו שצוו נביאיםפה מכלכל דבריו במשפט, בין בדברי תורה בין בדברי עולם כו'".
וצריך להבין: שמו של הספר — „הפלאה" — מורה על תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, ולמה סיומו וחותמו הוא בענין של מדידה והגבלה דוקא, שלילת התנועה של בלי גבול שמתבטאת בהנהגה להקדיש להקב"ה „כל אשר לו", כי אם, „יכלכל דבריו במשפט", ולא רק „בדברי עולם", אלא גם „בדברי תורה"פו?!
ויובן בהקדם דברי רבינו הזקןפז באגה"תפח ובאגה"קפט שיכולים וצריכים „להרבות מאד מאד בצדקה", ו"אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש", עד ש"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו"צ, „בלי גבול", כמשנ"ת בארוכה במק"אצא תיווך הדברים ע"פ הלכה, וכן הלימוד וההוראה ב"לתקן הדעות"צב, שתוכנה — שיש ב' אופנים (בכללות) בעבודת ה': (א) עבודה שבמדידה והגבלה, ע"ד „אל יפזר יותר מחומש" — מצד שייכותו393לגדרי העולם, (ב) עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, ע"ד „כל אשר לאיש יתן בעד נפשו" — מצד עצם מציאותו, בחי' יחידה שבנפש, „יחידה לייחדך", מציאות אחת עם הקב"ה, „ישראל וקב"ה כולא חד".
וב' אופני עבודה אלו תלויים גם בחילוק הזמנים — שיש זמנים שבהם צ"ל העבודה במדידה והגבלה, ויש זמנים שבהם צ"ל העבודה למעלה ממדידה והגבלה.
ולדוגמא: בענין התשובה אף שאמרו חז"לצג שצ"ל „כל ימיו בתשובה", ישנם זמנים מיוחדים שבהם עיקר העבודה היא בענין התשובה — עשרת ימי תשובה, עד ליוהכ"פ, „זמן תשובה לכל . . קץ מחילה וסליחה"צד, שאז העבודה היא מתוך תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, ואילו בשאר הזמנים צ"ל עבודה מסודרת בהענינים השייכים לזמן זה — „כל יומא ויומא עביד עבידתי'"צה.
בלימוד התורה — אף שבכל הזמנים יש חיוב ללמוד כל התורה כולהצו, שבזה מודגש הבלי גבול שבתורה, שגם הלכות התורה השייכים לזמן מסויים לומדים אותם בכל הזמניםצז, מ"מ, ישנם זמנים שבהם ישנו חיוב מיוחד ללמוד חלק פרטי בתורה, הלכות החג בחגצח, וכיו"ב, שאז, החיוב דלימוד התורה בא במדידה והגבבלה דגדרי הזמן.
וכן במצות הצדקה — שבדרך כלל נותנים במדידה והגבלה, מעשר או חומש (ועד"ז השיעורים שבין מעשר לחומש), ובזמנים מיוחדים נותנים יותר מחומש, עד ל"כל אשר לאיש".
ועד"ז מובן גם בנוגע לחילוקי הזמנים ד"עשור לחודש" ו"אחד עשר", שבת הגדול וחג הפסח — שב"עשור לחודש" ו"שבת הגדול" עיקר ההדגשה היא על העבודה השייכת לגדרי העולם, ואילו ב"אחד עשר" ובחג הפסח עיקר ההדגשה היא על העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה.
אמנם, כשם שמציאותו של יהודי היא באופן של חיבור בלי גבול עם גבול נשמה בגוף (כמרומז גם בהחיבור ד"הפלאה" עם „זרעים"), צ"ל גם עבודתו באופן כזה — שגם העבודה שבמדידה והגבלה חדורה עם עצם הנשמה שלמעלה ממדידה והגבלה, וגם העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה נמשכת וחודרת ומתלבשת ב"כלים".
ויש לומר, שענין זה (החיבור דבלי גבול עם גבול) רומז הרמב"ם בסיום וחותם (סךהכל) דספר „הפלאה" (תנועה של בלי גבול) בציווי הנביאים שצ"ל „מכלכל דבריו במשפט" דוקא (התלבשות ב"כלים", מדידה והגבלה).
ט. ויש להוסיף ולקשר כל האמור לעיל עם המזמורים בתהלים השייכים לי"א ניסן בשנה זוצט שבו מסיימים לומר מזמור פ"ז, ומתחילים לומר מזמור פ"חק במשך כל השנה כולה:
394במזמור פ"זקא נאמר „ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון", שלידתו של כל איש ואיש מישראל היא ב"ציון", שבזה מודגש חיבור של בלי גבול עם גבול, שבחי' ציון, שרומז על עצם ופנימיות הנשמהקב, בלי גבולקג, נמשכת (נזרעת) ומתגלה בלידתו של כל איש ואיש בעוה"ז התחתון, ואפילו בזמן הגלות (שלכן יש צורך להדגיש שגם הוא נולד בציון), תכלית המדידה וההגבלה.
והתחלת מזמור פ"חקד — „שיר מזמור לבני קרח למנצח"קה:
„שיר מזמור": החילוק שבין „שיר" ל"מזמור" הוא — ש"שיר" הוא בפה ו"מזמור" הוא בכליקו, וביאור ענינם בעבודה — ע"פ המבוארקז ש"מזמור הוא שיר המלאכים . . שהם מחיצוניות העולמות, שהם בבחי' חומר וצורה אור וכלי . . נקרא בחי' מזמור מצד שהוא הזמר המלובש בהכלי", ו"שיר הוא בחי' השיר של הנשמות בג"ע שיוצאין בשיר ונמשכין בשיר בביטול האמיתי כביטול הנר בפני אבוקה מצד שאינם מלובשים בחומר וכלי", ודוגמתם בעבודת האדם גופא — „שיר" קאי על העבודה שמצד הנשמה כפי שהיא למעלה ממדידה והגבלה דכלים, ו"מזמור" קאי על העבודה השייכת למדידה והגבלה שמצד גדרי העולם (ועאכו"כ העבודה דבירור העולם ממש), ו"שיר מזמור" — מורה על חיבור שניהם (בלי גבול וגבול) גם יחדקח, שה"שיר" שלמעלה ממדידה והגבלה נמשך ומתלבש ב"כלים", וכן לאידך, שה"מזמור" שבמדידה והגבלה חדור עם ה"שיר" שלמעלה ממדידה והגבלה.
„לבני קרח": החידוש ד"בני קרח" הוא בענין התשובה, כמארז"לקט „מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה"קי, שעם היותם תחלה בתכלית הירידה כו', נתעלו ע"י התשובה לתכלית העילוי (כי העלי' היא לפי ערך הירידה), ובזה גופא — שלימות התשובה, „תשובה עילאה שהיא בשמחה רבה"קיא („שיר מזמור לבני קרח"),395שמחהקיב שפורצת גדרקיג, למעלה ממדידה והגבלהקיד, וביחד עם זה, התשובה והשמחה הם גם באופן של התלבשות ב"כלים" („מזמור" — בכלי), גבול ובלי גבול ביחד.
ומסיים „למנצח" — מלשון נצחון, שמורה על גמר ושלימות העבודה, ע"ד מארז"לקטו „גדול העונה אמן יותר מן המברך . . גבורין נוצחין", הנצחון על כל הענינים הבלתי־רצויים דשיירי הגלות, ועד להפיכתם לטוב, כמו כל ענין הגלות, כפס"ד הרמב"םקטז ש"כל הצומות האלו (בגלל המאורעות דהחורבן והגלות) עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה" — „אתהפכא חשוכא לנהורא", כפי שהתחיל כבר ב"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם".
ובהמשך המזמורקיז — „תבוא לפניך תפלתי הטה אזנך לרנתי", ב' בבות, שהראשונה ענינה העלאה מלמטה למעלה, והשני' ענינה המשכה מלמעלה למטה, ובשניהם מודגש חיבור ב' קצוות, בלי גבול עם גבול:
„תבוא לפניך תפלתי" — הו"ע של העלאה מלמטה למעלה, ש"תפלתי", תפלת האדם (מטה), לא רק נשמעת (מרחוק) אלא גם באה („תבוא") לפני הקב"ה, „לפניך" דייקא, לבחי' ה"פנים" וה"פנימיות" דלמעלה (ע"ד מ"ש „את פניך הוי' אבקש"קיח), ובזה גופא — פנימיות למעלה מפנימיות עד לפנימיות שאין לפנים הימנהקיט, הפנימיות דעצמות א"ס ב"ה, ושם — „תבוא . . תפלתי" דייקא, תפלתו של („נעים זמירות ישראל"קכ בשם) כאו"א מישראל, היינו, שישנה מציאותו של המתפלל בכל התוקף, כי, ה"תפלה" היא לא רק מלשון טפל (שהאדם המתפלל הוא טפל ובטל להקב"ה)קכא, אלא גם מלשון „תופל", לשון חיבור (כמו התופל כלי חרס)קכב, שלכן, ישנה מציאותו בכל התוקף („תפלתי") — התוקף ד"חלק אלקה ממעל ממש"קכג, „ישראל וקב"ה כולא חד".
ו"הטה אזנך לרנתי" — הו"ע של המשכה מלמעלה למטה, „הטה", מלשון הטי' והמשכה (מלמעלה למטה), ולכן נאמר „אזנך", ענין השמיעה דוקא (ולא ראי' שלמעלה משמיעה, „אין דומה שמיעה לראי'"קכד) — כדי להדגיש שהחיבור דהעליון והתחתון ע"י המשכת העליון אל התחתון הוא באופן שמגיע וחודר גם בדרגא דשמיעה („אזנך"), וביחד עם זה, גם בדרגת התחתון ה"ז396באופן של „רנתי", א' הלשונות של שמחהקכה, שפורצת גדר, למעלה ממדידה והגבלהקכו.
י. ע"פ כהנ"ל מובן שבזמן זה — החל מ"שבת הגדול" „בעשור לחודש", והמשכו ב"יום עשתי עשר", ולאח"ז בחג הפסחקכז — צ"ל עבודתם של ישראל באופן של חיבור ב' הקצוות דבלי גבול עם גבול, כלומר, שהעבודה היא מתוך תנועה של פריצת גדר, וביחד עם זה, באופן של התלבשות בכלים, בסדר מסודר כו'.
ומהדוגמאות לזה בעבודה בפועל בענין שהזמן גרמא — באחדותם של ישראל המודגשת בכו"כ אופנים בחג הפסחקכח, כמודגש גם בהכרזה בפתיחת הסדר „כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח", ולפנ"ז — ההשתדלות בנתינת צרכי החג, „מעות חטים" שלושים יום לפני החג, ועאכו"כ מר"ח ניסן (כדעת רשב"ג)קכט, ועאכו"כ לאחרי שבת הגדול, שכן, ככל שהולכים ומתקרבים לחג צריכים להוסיף עוד יותר בכל ההכנות לחג.
ובהקדמה — שההתאחדות דישראל עם מהותו ועצמותו ית' (בחי' „אחד עשר", „אנת הוא חד") שמתבטאת בתנועת הבלי גבול שבעבודה, קשורה עם אחדותם של ישראל בעצמם, שנעשים מציאות אחת — „גוי אחד"קל, ויתירה מזה — „כאיש אחד"קלא, ועד שנעשים „לב אחד"קלא, עי"ז שניכר ומודגש אצלם ש"ישראל וקב"ה כולא חד".
ואחדות זו מתבטאת גם בהחיבור ד"משפיע" ו"מקבל" (בנתינת צרכי החג ל"כל דכפין כו' כל דצריך כו'", בהמענה על ד' הקושיות ש"הבן שואל", ובכללות הענין דהשפעה רוחנית כו'), ועד כדי כך, שה"משפיע" מרגיש שהוא גם „מקבל" (ובמילא ה"מקבל" הוא גם „משפיע"), כי, „יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב"קלב (הן בנוגע לצרכי החג כפשוטם — שמזכה אותו במצות הצדקה, והן בנוגע להשפעה רוחנית — „מתלמידי יותר מכולם"קלג).
אמנם, באחדות זו ניכר עדיין החילוק שבין „משפיע" ל"מקבל", שכן, בשני האופנים — כשבעה"ב הוא המשפיע והעני הוא המקבל, וכשבעה"ב הוא המקבל והעני הוא המשפיע (ועד שהשפעתו גדולה יותר מזו של בעה"ב) — ישנו „משפיע" ו"מקבל".
ויש דרגא נעלית יותר — אחדות אמיתית, שאין כאן מציאות של „משפיע"397ומציאות של „מקבל", כי אם, מציאות אחתקלד.
[ועי"ז נעשית גם אחדותם של ישראל עם הקב"ה באופן כזה — שלא זו בלבד שמצד הענין ד"למעשה ידיך תכסוף"קלה נעשים ישראל בבחי' „משפיעים" כביכול להקב"ה, אלא יתירה מזה — „ישראל וקב"ה כולא חד"קלו].
וביחד עם זה — גם אחדות אמיתית זו היא באופן של התלבשות ב"כלים", ובפשטות — נתינת צרכי החג בפועל ממש, ובאופן של הרחבה, ובסבר פנים יפות, שכל זה צריך להיות בסדר מסודר כו', כמובן וגם פשוט, אלא, שרגש האחדות הוא באופן שאין חילוק בין משפיע למקבל.
יא. ויה"ר — והוא העיקר — שההוספה באחדותם של ישראל, ועד לאחדות אמיתית הנ"ל, ומתוך שמחה שפורצת גדר, תמהר ותזרז עוד יותר את פריצת גדרי הגלות, ותיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה.
ויתירה מזה — שהגאולה עצמה היא באופן של פריצת גדר, לא רק „גאולה אמיתית ושלימה", אלא גאולה שלמעלה מכל תואר וגדר, וביחד עם זה, באופן של התלבשות ב"כלים"קלז.
וכאמור, תיכף ומיד ממש, בעיצומו של שבת הגדול זה, „בעשור לחודש", ביחד עם השלימות דשירה עשירית ומנין העשיריקלח,
ובבוא „יום עשתי עשר" — יהי' כבר גילוי בחי' „אנת הוא חד ולא בחושבן" באופן ש"לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"קלט,
ובבוא ט"ו בניסן — „נאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצוןקמ, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו"קמא, כיון שהגאולה תהי' כבר לפנ"ז, ועד שאמירת „עבדים היינו" במנחה דשבת הגדול זה תהי' כבר לאחרי ש"ויוציאנו ה' אלקינו משם", „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"ג.