Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ ויגש, ט' טבת — יום א' פ' ויחי, עשרה בטבת* (יהפך לשמחה)
משיחות ש"פ ויגש, ט' טבת
יום א' פ' ויחי, עשרה בטבת* (יהפך לשמחה)
וש"פ ויחי ה'תשמ"ט
א. בסיום ספרו מבאר הרמב"ם מצב העולם בימות המשיח, וז"ל: „ובאותו הזמן . . לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמרא כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
ועד"ז כותב בהלכות תשובהב, וז"ל: „באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'".
וצריך להבין: מדוע בסיום ספרו מביא הרמב"ם גם סיום הכתוב — „כמים לים מכסים" — שלא הביאו בהלכות תשובה?
ויתירה מזה — סיום הכתוב, „כמים לים מכסים", הוא בסתירה (לכאורה) לדברי הרמב"ם ש"ישיגו דעת בוראם", כי: השגה („ישיגו") פירושה שהדבר נתפס בשכלו (כמו בהישג ידו), ש"תופסג את המושכל ומקיפו בשכלו"ד, ואילו47„(כמים לים) מכסים" הוא להיפך, שהדבר מקיף ומכסה אותו?!
ב. גם צריך להבין דיוק ושינוי לשון הרמב"ם בין הלכות תשובה להלכות מלכים:
בהלכות תשובה — „ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה . . לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'".
ובהלכות מלכים — „(לאה) נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם וכו', אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהי' להם נוגש ומבטל . . כמו שביארנו בהלכות תשובה", וממשיך, „ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות . . ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
וכמה שינויים בלשון הרמב"ם — ומהםו:
א) בהלכות תשובה — הענין ד"מלאה הארץ דעה את ה'" הוא טעם והסברה על זה ש"נתאוו . . לימות המשיח כו'", „לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'", ואילו בהלכות מלכים — הענין ד"מלאה הארץ דעה את ה'" הוא בהלכה בפ"ע, שתחילה כותב „(לא) נתאוו . . ימות המשיח כו'", ובהלכה שלאח"זז מוסיף עוד ענין, „ובאותו הזמן . . לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . ישיגו דעת בוראם . . שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
ב) בהלכות תשובה — „נתאוו . . ימות המשיח כדי . . ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה", ובהלכות מלכים — „נתאוו . . ימות המשיח . . כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה".
ג) בהלכות תשובה — „באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת", ובהלכות מלכים — „באותו הזמן . . לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (לא רק ריבוי, אלא שזה יהי' העסק היחידי).
ד) בהלכות מלכים כותב ש"באותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות"ח, ואינו מובן: וכי הרבותא דימות המשיח היא בשלילת רעב ומלחמהט, מאי קמ"ל?!
ג. ויובן בהקדם שאלה כללית בנוגע לדברי הרמב"ם אודות ימות המשיח — הרי ספר הרמב"ם הוא ספר של הלכות,48ומהי ההלכה שבידיעת פרטי העניניםי דימות המשיח?
ועיקר השאלה היא — בהלכות מלכים:
בהלכות תשובה נחית הרמב"ם לבאר שהיעודים הגשמיים שבתורה אינם בגדר שכר מצוה, כי אם, בשביל קיום תומ"צ, ש"הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה . . יסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה . . וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה", ובהמשך לזה מבאר, „ומפני זה נתאוו . . לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן".
משא"כ בסיום ספרו, שנחית לבאר פרטי הענינים דימות המשיח עצמם, כמודגש גם ב"כותרת" דשני פרקים האחרונים (בכתבי־יד ודפוסים הראשוניםיא) „הלכות . . מלך המשיח" — צריך להבין: מהי ה"הלכה" שבפרטי הענינים דימות המשיח?!
ספרו של הרמב"ם „מקבץ לתורה שבעל פה כולה"יב, הלכות כל התורה כולה, גם ההלכות שאינן שייכות בזמן הזה, כמו הלכות בית הבחירה, הלכות הקרבנות וכו'. ובהתאם לכך כותב גם פרטי הענינים דימות המשיח — פסק הלכהיג שבימות המשיח צריכים האדם והעולם להיות באופן כזהיד.
ועפ"ז יש לבאר החילוק בתיאור ימות המשיח בין הלכות תשובה להלכות מל. המשיח — אם זה דין וגדר בהלכות תשובה או דין וגדר בהלכות מלך המשיח:
בהלכות תשובה כותב הרמב"ם הלכות בנוגע לאופן עבודת האדם בזמן הזה (כשיש ענינים בלתי־רצויים שצריך לתקנם ע"י התשובהטו, ויש צורך בעידוד וזירוז על קיום התומ"צ כו'), ובמילא, גם ההלכה אודות ימות המשיח היא בנוגע לכללות קיום התומ"צ בזמן הזה — ראי' והוכחה שהיעודים הגשמיים שבתורה הם בשביל קיום התומ"צ, „מפני זה נתאוו . . לימות המשיח כדי . . לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן"; ועוד ועיקר — שהתאוה („נתאוו") לימות המשיח מוסיפה עידוד ונתינת־כח, רגש של שמחה כו', בקיום התומ"צ בזמן הזה, שעי"ז באים לימות המשיחטז.
49אבל בהלכות מלך המשיח כותב הרמב"ם הלכות בנוגע לימות המשיח, ובמילא גם ההלכה ש"נתאוו . . ימות המשיח" (שקיומה אינו שייך אלא לפני ימות המשיח) היא דין ב"הלכות . . מלך המשיח" — פרט בהחיוב לחכות לביאתויז (ולא בשביל קיום התומ"צ בזמן הזה), ש"נתאוו . . ימות המשיח לא כדי כו' אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה".
כלומר: בהלכות תשובה — גם תיאור המצב ש"באותן הימים" הוא לפי ערך וביחס לזמן הזה (מכיון שתוכן ההלכה להוסיף שלימות בקיום התומ"צ בזמן הזה); ולאידך, בהלכות מלך המשיח — גם ה"נתאוו . . ימות המשיח" בזמן הזה (לפני ימות המשיח) הוא לפי ערך וביחס ל"אותו הזמן", כפי שמתבאר בהמשך הענין, במקומו, בהלכות מלך המשיחיח.
וע"פ יסוד זה יש לבאר השינויים שבין הלכות תשובה להלכות מלך המשיח, כדלקמן.
ה. ולכל לראש — החילוק בין „כי מלאה הארץ דעה את ה'" (בהלכות תשובה) ל"כמים לים מכסים" (שמוסיף רק בהלכות מלך המשיח):
התוכן דהלכות התורה הוא — בלשון הרמב"ם — „רוב דיני התורה אינן אלא . . לתקן הדעות וליישר כל המעשים"יט, היינו, שהנהגת האדם תהי' ע"פ רצון ה'. ועד"ז בנוגע לעניני העולם (שבהם עוסקים הלכות התורה) — שיהיו כולם כפי הוראת התורה, רצון ה', ובלשון הידוע — „לתקן עולם במלכות שד־"כ.
והיסוד לכל זה — ידיעת ה', כמ"ש הרמב"ם בהתחלת ספרו שידיעת ה' („לידע שיש שם מצוי כו'") היא „יסוד היסודות ועמוד החכמות", כי, כאשר ידיעת ה' חודרת במציאותו של האדם והעולם, אזי הנהגת האדם והעולם היא ע"פ רצון ה'.
אמנם, בידיעת ה' ישנם כמה אופנים — באיזו מדה חודרת ידיעת ה' ופועלת על האדם והעולםכא.
50והשלימות שבזה — בימות המשיח, שאז תהי' ידיעת ה' באופן שתחדור כל מציאות האדם והעולם כולה — „מלאה הארץ דעה את ה'", שהארץ כולה תהי' מלאה (שלא תשאר נקודה אחת שלא תהא מלאה) בידיעת ה'.
ובפרטיות יותר יש בזה ב' אופנים ודרגות — „מלאה הארץ דעה את ה'", ו"כמים לים מכסים":
החילוק שבין „מלא" ל"מכוסה", הוא, שב"מלא" נשאר הכלי בציורו הקודם, משא"כ ב"מכוסה", שלא רואים עוד את הכלי. כלומר, המילוי אינו מבטל ומשנה הכלי, ואילו הכיסוי (משנה ו)מבטל הכלי.
ובנדו"ד: „מלאה הארץ דעה את ה'", פירושו, ש"הארץ" נשארת מציאות לעצמה, ובמילא, גם כאשר „דעה את ה'" ממלאת כל מציאות „הארץ" עד שאין נקודה אחת פנוי', הרי, מכיון שסו"ס נשארת הארץ מציאות לעצמה, יש אפשרות שהנהגת הארץ (והאדם) תהי' שלא כ"דעה את ה'"כב; משא"כ ב"כמים לים מכסים" — מכיון שמציאות הארץ מכוסה ובטלה לגמרי ל"דעה את ה'", בדוגמת קרקעית הים שמכוסה (ובטלה לגמרי) במים (כמ"ש הרמב"ם לפנ"זכג ש"מים" רומז ל"מי הדעת"), אין אפשרות להנהגה שלא כ"דעה את ה'", כי, הארץ כולה מוקפת ומכוסה לגמרי עד שלא רואים דבר נוסף מלבד „דעה את ה'".
ו. ויומתק יותר שמביא בכתוב הדוגמא ד"כמים לים מכסים" — ים דוקא, ולא דגים שבים:
דגים שבים — עם היות שכל חיותם היא מי הים, ובלשון חז"לכד „כיון שעולים ליבשה מיד מתים", ועד כדי כך, שיש דעהכה שכל שהוא מבריית הים אינו חוצץ, מכיון שמציאותו היא מי הים — הרי, רואים במוחש שהדגים יכולים לחיות משך זמן מחוץ למים,
— הן בדגים שקופצים מן הים למשך זמן קצר, והן בדגים שניצודו למשך זמן והוחזרו למים, כדאיתא במשנהכו „דגים מאימתי מקבלין טומאה (דכל זמן שהן חיין אינן מקבלין טומאהכז) . . ר"ע אומר אם יכולים לחיות" (שאם יחזירם למים יחיוכז), כלומר, שישנו שיעור זמן שיכולים לשהות מחוץ למים (לאחרי שניצודו), וכשיחזירום למים יחיו —
וטעם הדבר — מכיון שסוכ"ס הדגים הם מציאות לעצמםכח.
משא"כ הים עצמו — אין לו שום51מציאות מלבד היותו מקום המים („מקום המים קרוי ים"כט).
וזוהי ההוספה ד"כמים לים מכסים" לגבי „מלאה הארץ דעה את ה'":
„מלאה הארץ דעה את ה'" פירושו — שישנה מציאות ה"ארץ", אלא, שהארץ מלאה דעה את ה', ובמילא, גם כשנעשית מלאה בדעה את ה' ה"ה מציאות לעצמה, במכ"ש וק"ו מדגים שבים — שאף שכל מציאותם חדורה והיא מי הים, יש להם מציאות לעצמם.
אבל „כמים לים מכסים" — אין כאן שום מציאות מלבד „דעה את ה'", „מי הדעת", כי כל מציאות הים אינו אלא „מקום המים", מקום וכלי ל"דעה את ה'".
ז. ויש להוסיף בזה בעומק יותר — שההוספה ד"כמים לים מכסים" לגבי „מלאה הארץ דעה את ה'" היא לא רק מפני שידיעת ה' חודרת יותר במציאות האדם והעולם, אלא שזהו (גם) אופן נעלה יותר בידיעת ה'ל.
ויובן בהקדם מ"ש הרמב"ם בהתחלת ספרו בביאור מצות ידיעת ה' — ב' הלכות:
בהלכה א' — „יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו".
ובהלכה ב' — „ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות".
וצריך להבין: (א) איך יתכן ש"יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי" ח"ו, (ב) מהי ההוספה והחידוש במ"ש בהלכה ב' ש"אין דבר אחר יכול להמצאות" לגבי מ"ש בהלכה א' ש"כל הנמצאים . . לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"?
ח. ויש לומר הביאור בזה — ובהקדמה:
בגדר ומושג של מציאות — שדבר מסויים הוא „מצוי" — ישנם כו"כ אופנים ודרגות: יש אופן ודרגא שהתואר „מציאות" נופל על דבר שנתפס בגדרים גשמיים, שיכולים למששו בידים, וכיו"ב; יש אופן ודרגא שהתואר „מציאות" נופל על דבר שנתפס בגדרים רוחניים, גדרי השכל כו'; ויש אופן ודרגא שהתואר „מציאות" נופל על דבר שאינו נתפס בגדרים כלל — מציאות האלקות.
ובנוגע להאדם — איזה ענין נחשב אצלו „מציאות" — הרי, להיותו בעוה"ז הגשמי, גדר המציאות נתפס אצלו (לכל לראש) בגדרים גשמיים, ולדוגמא: אצל ילד קטן — המושג של „מציאות" הוא דבר גשמי שיכול למשש בידים, ואילו ענין רוחני, שכל וסברא שכלית, אינו נחשב אצלו לגדר ומושג של „מציאות".
וגם לאחרי שגדל שכלו ומבין שגם דבר רוחני הוא גם „מציאות" — הרי זו עדיין מציאות מופשטת (ביחס למציאות גשמית), ולכן, יש צורך ב"משל" כדי להמחיש את השכל שיהי' נתפס בגדרי המציאות שלולא.
52אמנם, ככל שהאדם ירבה לעסוק בעניני שכל, יכול להזדכך ולהגיע לדרגא כזו שישתנה אצלו המושג של „מציאות" — שסברא שכלית היא „מציאות", ואילו דבר גשמי אינו נחשב אצלו ל"מציאות", שכן, איזה ערך ותפיסת מקום יש ל"בול־עץ" לגבי סברא שכלית?! . . .
ועד"ז מובן בנוגע להשגת אלקות (אפילו ביחס לעניני שכל) — שרק לאחרי ריבוי עבודה ויגיעה בהשגת אלקות יכול להגיע לדרגא כזו שהגדר והמושג של „מציאות" יהי' אצלו (לא מציאות גשמית, ואפילו לא מציאות רוחנית, כי אם) מציאות האלקותלב.
ט. עפ"ז יש לבאר תוכן דברי הרמב"ם בב' ההלכות הראשונות בענין ידיעת ה':
בהלכה הראשונה, „לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" — ההשגה היא באופן שגדר ה"מציאות" נופל על „כל נמצא", „כל הנמצאים משמים וארץ", מציאות גשמית (ארץ), או אפילו מציאות רוחנית (שמים), ואילו המציאות דאלקות, מכיון שאינו נתפס כו', הרי, ביחס לגדרי המציאות שלו (מציאות גשמית או רוחנית) אין זה בגדר של מציאות — „אינו מצוי".
ולכן, גם לאחרי שהאדם מבין ומשיג היטב בשכלו „שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", אפשר ש"יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי".
ובלשון הידוע — שהתהוות העולם היא „יש מאין", היינו, שהעולם הוא ה"יש" („מצוי"), והכח האלקי שמהוה ומקיים את העולם הוא ה"אין" („אינו מצוי"), שכן, אע"פ שיודע ומבין היטב שכל קיומו של העולם אינו אלא מהכח האלקי שמהוה ומקיים אותו בכל רגע ורגע, ובלעדו אין לו מציאות כלל וכלל, מ"מ, מכיון שהכח האלקי אינו מושג, ויתירה מזה, שאינו בגדרי מציאות העולם כלל, לכן, נקרא אצלו בשם ותואר „אין"לג.
ועל זה מוסיף הרמב"ם בהלכה ב', שיש אופן נעלה יותר בידיעת ה', ששולל הסברא „(אם יעלה על הדעת) שהוא אינו מצוי" — „אין דבר אחר יכול53להמצאות", כלומר, לא רק שהנמצאים צריכים אליו ית' („לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"), אלא יתירה מזה, שגדר ה"מציאות" אינו אלא הוא ית', ובלעדו לא שייך גדר של מציאות כלל („אין דבר אחר יכול להמצאות", להיות מצוי)לד.
י. וב' האופנים בידיעת ה' שבהתחלת הרמב"ם הם בהתאם לב' האופנים בידיעת ה' (בשלימותה, בימות המשיח) שבסיום הרמב"םלה — „מלאה הארץ דעה את ה'" ו"כמים לים מכסים":
מצד אופן הידיעה שבהלכה א', שאף שיודעים (וידיעה זו ממלאת כל המציאות) ש"כל הנמצאים . . לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", מ"מ, נשארים הנמצאים בגדרי המציאות שלהם — יכולה להיות רק השלימות ד"מלאה הארץ דעה את ה'", שהארץ נעשית מלאה ב"דעה את ה'", אבל אעפ"כ, נשארת הארץ בגדרי מציאותה.
אבל מצד אופן הידיעה שבהלכה ב', ש"אין דבר אחר יכול להמצאות" — באים גם להעילוי ד"כמים לים מכסים", שהארץ נעשית מכוסה ובטלה לגמרי במים, „דעה את ה'", שלא רואים שום מציאות מלבד „דעה את ה'", היינו, שגדר המציאות שלה הוא — „מים", „דעה את ה'", ומלבד זה אין שום מציאות, „אין דבר אחר יכול להמצאות".
יא. עפ"ז יובן גם מ"ש הרמב"ם „ישיגו דעת בוראם . . שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" — שהענין ד"מכסים" אינו בסתירה ל"ישיגו":
הסתירה והניגוד שבין „השגה" ל"מכסים", הוא, כל זמן שהאדם נשאר בגדרי המציאות שלו, שאז, לא יתכן ענין של „השגה", תפיסא בגדרי המציאות שלו, ביחד עם „מכסים", ביטול מציאותו; אבל כאשר גדר המציאות שלו נעשה המציאות דאלקות („אין דבר אחר יכול להמצאות"), אזי, הענין ד"מכסים" אינו שולל מציאותו, כי גדר מציאותו הוא המציאות דאלקות, ובמילא, שייך שפיר ענין של השגה, תפיסא בגדרי המציאות שלו, מכיון שאינה אלא המציאות דאלקות.
ויש להוסיף ולבאר גם הדיוק ד"ישיגו דעת בוראם כפי כח האדם" — שגם לאחרי שמגיע לשלימות בידיעת ה' (לא רק אופן ד"מלאה הארץ דעה את ה'", אלא גם) באופן ד"כמים לים מכסים", שגדר המציאות שלו נעשה המציאות דאלקות, ה"ז רק „כפי כח האדם", היינו, ביחס לדרגת האלקות שהשיג בכח שכלו, אבל עדיין ישנם דרגות נעלות יותר באלקות, בעילוי אחר עילוי עד איןסוף, שנשארים עדיין בבחינת „אינו מצוי", וצריך להוסיף ולהתעלות לדרגא נעלית יותר בידיעת ה', שגם דרגות אלו יהיו גדר המציאות שלו, באופן ד"כמים לים מכסים"לו.
יב. ע"פ כהנ"ל יש לבאר החילוקים שבין הלכות תשובה להלכות מלך המשיח — שבהלכות תשובה מביא הרמב"ם רק „מלאה הארץ דעה את ה'",54ובהלכות מלך המשיח מוסיף גם „כמים לים מכסים":
נתבאר לעיל (ס"ד) שבהלכות תשובה מבאר הרמב"ם המצב דימות המשיח בנוגע לקיום התומ"צ בזמן הזה (— דוגמא לדבר כשגעתה פרתו פעם שני' כי נולד גואלן של ישראללז), משא"כ בהלכות מלך המשיח כותב הרמב"ם פרטי ההלכות דימות המשיח בימים אלה עצמם. ומזה מובן, שפרטי הענינים דימות המשיח שכותב בהלכות תשובה אינם אלא לפי ערך המעמד ומצב בזמן הזה, ועד — באופן של תכלית השלימות בזה (שעי"ז יתוסף בקיום התומ"צ בזמן הזה).
ומכיון שידיעת ה' באופן ד"כמים לים מכסים" (שגדר המציאות שלו נעשה „דעה את ה') בתכלית השלימות שייכת רק כשנמצאים „באותו הזמן" (ולא בזמן הזהלח) — לכן, בהלכות תשובה כותב רק „מלאה הארץ דעה את ה'", תכלית השלימות באופן העבודה שמצד גדרי מציאות האדם והעולם, שהם נעשים מלאים ב"דעה את ה'", אבל אעפ"כ, נשארים עדיין בגדרי המציאות שלהם; ורק בהלכות מלך המשיח מוסיף גם את השלימות שתהי' בימות המשיח (שלא בערך לאופן העבודה בזמן הזה) — „כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שידיעת ה' תהי' באופן שגדר המציאות דהאדם והעולם נעשה המציאות דאלקות, בדוגמת הים שמציאותו היא המים, „מי הדעת", „דעה את ה'".
יג. ועפ"ז מובנים גם שאר הדיוקים ושינויי לשון הרמב"ם בין הלכות תשובה להלכות מלך המשיח:
א) בהלכות תשובה כותב ש"באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת", ובהלכות מלך המשיח כותב ש"באותו הזמן . . לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" — כי, „תרבה הדעה כו'" מורה שיש עוד מציאות מלבד „הדעה כו'", אלא שהדעה היא בריבוי (ועד לתכלית הריבוי שממלאת כל המציאות כולה, „מלאה הארץ דעה את ה'") — שלימות שבערך לאופן העבודה בזמן הזה; משא"כ הלשון „לא יהי' כו' אלא לדעת את ה' בלבד" מורה שזוהי המציאות היחידה — השלימות האמיתת דימות המשיח.
ב) מ"ש בהלכות מלך המשיח ש"באותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות" (שלא כתב בהלכות תשובה) — קאי גם על שלילת רעב ברוחניות, כמ"שלט „לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'", וכן שלילת מלחמה, קנאה ותחרות ברוחניות, „מלחמתה של תורה"מ, „קנאת סופרים"מא, וכיו"ב, כי, המושגים דרעב ומלחמה, קנאה ותחרות (אפילו בעניני קדושה ועבודת ה') שייכים רק כשנרגשת מציאותו של האדם, אבל כשמציאותו נעשית המציאות דאלקות, „כמים לים מכסים", אזי לא שייך „לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות"מב.
55וכשם שיש חילוק בביאור המצב ד"אותו הזמן" (שבהלכות תשובה אינו אלא בערך לזמן הזה, בשביל קיום התומ"צ בזמן הזה), כך יש חילוק בתאוה לימות המשיח שבזמן הזה (שבהלכות מלכים גם ה"נתאוו" הוא בערך ימות המשיח עצמםמג, להתאוות ולחכות לימות המשיח), ולכן:
ג) בהלכות תשובה כותב „נתאוו לימות המשיח כדי . . ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה", ובהלכות מלך המשיח כותב „נתאוו . . ימות המשיח . . כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה" — כי, הלשון „ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה" מדגיש את השלימות דמציאות האדם, שמוצא לו מרגוע ומרבה בחכמה (מעין ודוגמת השלימות ד"מלאה הארץ דעה את ה'"); משא"כ הלשון „שיהיו פנויין בתורה וחכמתה" מדגיש תנועה הפכית — שנעשה פנוי (גם) ממציאותו בשביל „תורה וחכמתה"מד (מעין ודוגמת הביטול ד"כמים לים מכסים")מה.
אמנם, מכיון שגם הענין ד"נתאוו . . ימות המשיח" שבהלכות מלך המשיח הוא בזמן הזה (לפני ביאת המשיח), שאז לא שייך הענין ד"כמים לים מכסים" — לכן, לא יכול הרמב"ם לכתוב ש"נתאוו ימות המשיח לפי שבאותו הזמן . . מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ע"ד מ"ש בהלכות תשובה „נתאוו . . ימות המשיח . . לפי שבאותן הימים . . מלאה הארץ דעה את ה'", ותו לא) — כי, בזמן הזה, לא זו בלבד שלא שייך המצב ד"כמים לים מכסים", אלא יתירה מזה, שלא יכולה להיות אפילו תאוה למעמד ומצב ד"כמים לים מכסים", ביטול המציאות לגמרי (כי אם, תאוה לשלימות המציאות, „מלאה הארץ דעה את ה'"), ולכל היותר, יכולה להיות תאוה לענין שהוא מעין ודוגמת הביטול ד"כמים לים מכסים" — „שיהיו פנויין בתורה וחכמתה"מו (כנ"ל), ולכן:
ד) בהלכות מלך המשיח מחלק הרמב"ם הענין ד"נתאוו . . ימות המשיח" והענין ד"באותו הזמן" לב'56הלכות — בתחלה כותב „נתאוו . . ימות המשיח", התאוה בזמן הזה, ואח"כ מוסיף בהלכה בפ"ע המעמד ומצב דימות המשיח, „ובאותו הזמן . . כמים לים מכסים"; משא"כ בהלכות תשובה — מכיון שמביא רק „מלאה הארץ דעה את ה'", יכול לכתוב זה ביחד עם הענין ד"נתאוו . . ימות המשיח . . לפי שב־* אותן הימים . . מלאה הארץ דעה את ה'".
יד. ויש להוסיף, שהחילוק שבין ימות המשיח ביחס לקיום התומ"צ בזמן הזה (בהלכות תשובה) לימות המשיח עצמם (בהלכות מלך המשיח) — מתבטא גם (מעין ודוגמא עכ"פ) בלימוד הלכות אלו בזמן הזה, שיש חילוק בין אופן הלימוד בהלכות תשובה לאופן הלימוד בהלכות מלך המשיח, סיום וחותם ספר הי"ד:
בהלכות התורה — תוכן ספר הי"ד, „הלכות הלכות" — ב' ענינים (כלליים)מז: (א) ציוויים והוראות להאדם בנוגע להנהגה בעולם, ובמילא, בהכרח שיהי' „נרגש" בהם מציאות וגדרי האדם והעולם, (ב) רצונו של הקב"ה שלמעלה לגמרי ממציאות וגדרי האדם והעולםמח.
ומסתבר, שבהתחלת לימוד הלכות התורה עיקר ההדגשה על הציוויים וההוראות להאדם בנוגע להנהגה בעולם, ורק כשמשלימים הלימוד דכל הלכות התורה אזי ניכרת ומודגשת בעיקר המעלה העצמית דהלכות התורה, רצונו של הקב"ה.
ועפ"ז:
בהלכות תשובהמט ש(קרוב ל)התחלת ספר הי"ד — מכיון שהלימוד הוא באופן שנרגש מציאות וגדרי האדם והעולם שבהלכות התורה (ציוויים והוראות להאדם בנוגע להנהגה בעולם), ולכן, השלימות שיכול להגיע אלי' אינה אלא באופן ד"מלאה הארץ דעה את ה'", שגם כאשר האדם והעולם הם מלאים ב"דעה את ה'", ה"ז בגדרי האדם והעולם — „מלאה הארץ" (שמצדם יש אפשרות לענין היפך רצונו, ולכן צ"ל ענין התשובהנ).
57משא"כ בהלכות מלך המשיח שבסיום וחותם ספר הי"ד — מכיון שהלימוד הוא באופן שמודגש בעיקר המעלה העצמית דהלכות התורה, רצונו של הקב"ה, שלמעלה מגדרי האדם והעולם, וביחד עם זה, פועלת שינוי בהאדם והעולם שמצד גדרם הם יהיו כפי רצונו של הקב"ה, ה"ז באופן שגדרי האדם והעולם נעשים כגדרי התורה — „כמים לים מכסים"נא.
בסגנון אחר קצת:
החילוק שבין התחלת הלימוד לשלימות הלימוד (התחלת וסיום הרמב"ם) הוא ע"ד ובדוגמת החילוק שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה, שבנגלה דתורה (הלכות ודיני התורה כפשוטם) עיקר ההדגשה היא על גדרי האדם והעולם, ואילו בפנימיות התורה (השגת וידיעת אלקות, „דע את אלקי אביך"נב) עיקר ההדגשה היא על האלקות שבתורה, שעל ידה משתנים גדרי האדם (והעולם) לגדרי האלקות (ובדרך ממילא נשללת האפשרות לענין היפך רצונו, ובלשון חז"לנג „המאור שבה מחזירו למוטב"), ועד לתכלית השלימות — „כמים לים מכסים"נד.
טו. ונעוץ סופן בתחלתןנה — שגם בהתחלת הלימוד צ"ל הכנה מעין ודוגמת שלימות הלימוד, „כמים לים מכסים":
בהתחלת הלימוד, „יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו'", מוסיפים גם ש"אם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות" — כי, מיד בהתחלת הלימוד צריכים לידע שתכלית ומטרת הלימוד הוא, שהמציאות שלו תהי' המציאות דתורה, אלקות, היינו, שגדר המציאות אצלו אינו מציאות שנתפסת בגדרים גשמיים או רוחניים (ואילו אלקות הוא באופן ש"אינו מצוי"), כי אם, מציאות האלקות (כנ"ל ס"ט).
ודוגמתו בעבודת האדם בכל יום — הקדמת התפלה ללימוד התורהנו:
בנוגע לכוונת הלב בתפלה — פוסק הרמב"םנז: „כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה", ומוסיף, „חסידים הראשוניםנח היו שוהין שעה58אחת קודם תפלה, ושעה אחת לאחר תפלה, ומאריכין בתפלה שעה"נט.
וכן פסק בשו"עס: „ישהה שעה א' קודם שיקום להתפלל . . ושעה אחת אחר התפלה" (ובשו"ע אדה"ז מוסיף: „וחסידים הראשונים היו שוהין שעה ממש כו'"), ובנוגע לכוונה בתפלה עצמה — מוסיף בשו"עסא: „וכן היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכליות עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה"סב.
כלומר, בהתחלת היום, בעבודת התפלה, יכול וצריך כאו"א מישראל לבוא למעמד ומצב ד"התפשטות הגשמיות . . עד . . קרוב למעלת הנבואה", ובסגנון האמור — שגדר המציאות שלו היא (לא מציאות גשמית או אפילו רוחנית, אלא) מציאות דאלקות, כולל גם שאין זה באופן של ביטול מציאותו, אלא אדרבה, שגדר מציאותו נעשה המציאות דאלקות (כנ"ל סי"א), שלכן, לאחרי התפלה עוסק בלימוד התורה בשכלו והבנתו דוקא („וישיגו"), ולא עוד, אלא, ש"תורתו משתמרת"סג, ויתירה מזה „ברכה ניתנת בתורתו"סד, ועד שבא לשלימות הלימוד — באופן ד"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
טז. ועוד ענין בזה — שגם לאחרי שלימות הלימוד, שמסיימים כל הלכות התורה שבספר הרמב"ם, עד „ומלאה גו' כמים לים מכסים", באים עוה"פ להתחלת הרמב"ם (שזהו"ע ה"הדרן", החזרה, „מתכיפין התחלה להשלמה"), „יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'".
והענין בזה:
מכיון שהקב"ה הוא איןסוף, הרי, גם התורה, חכמתו של הקב"ה, היא באופן דאיןסוף — „ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"סה. ולכן, גם לאחרי שמסיים לימוד התורה כולה, חוזר ומתחיל עוה"פ מהתחלת התורה (ובנדו"ד — סיום מחזור חמישי והתחלת מחזור ששי דלימוד הרמב"ם), שאז, הלימוד הוא באופן נעלה יותר, עד לעילוי שבאין־59ערךסו, וכן הלאה, עד איןסוףסז.
ועד"ז בנוגע לידיעת ה' — שגם לאחרי שלימות הידיעה „כפי כח האדם" עד לאופן ד"כמים לים מכסים" (הן כפי ששייך בזמן הזה, והן כפי שיהי' בשלימות בימות המשיח), צריך להתעלות לדרגא נעלית יותר, עד לעילוי שבאין־ערוך, אשר, ביחס לדרגא נעלית זו צריך להתחיל עוה"פ מ"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו'", היינו, שמשיג דרגא נעלית יותר ב"מצוי ראשון", ובאופן שגם דרגא נעלית זו נעשית גדר המציאות שלו (השלילה ד"אם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי כו'"), עד לאופן ד"כמים לים מכסים", וכן הלאה, עד אין־סוף.
[ולהעיר גם ממאמר הבעש"טסח ש"כל פשט שיאמרו לו בחריפות ופלפול הן בגמרא או פוסקים, יקשה עליו תיכף ומיד קושיא . . יתרץ ויקשה עוד קושיא עד אין קץ ותכלית", וההסברה בזהסח, ש"התורה נשתלשלה מעולם לעולם, ובכל עולם הוא באופן אחר ובענינים וסוגים אחרים כפי ערך אותו העולם בעילוי אחר עילוי . . נמצא התורה שהיא בכל עולם . . יש לה חסרון בעולם שלמעלה ממנה . . והחסרון הוא קושיא, ואינו יכול לתרץ אותה באופן של אותו העולם, כי אם, בפנים שלמעלה בעולם העליון . . וכן הוא הדבר מעולם ועד עולם בעילוי אחר עילוי אין קץ . . עד שורש כל השרשים מהתורה שהיא חכמה שלמעלה . . שם הוא תכלית השלימות". ומזה מובן בעניננו — שגם לאחרי שישנה השלימות ד"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", הרי, המעמד ומצב ד"מלאה . . דעה את ה'" בארץ זו אינו נחשב ל"מלאה גו'" בערך ל"ארץ" נעלית יותר, וכדי למלא חסרון זה צריך להיות גילוי נעלה יותר ב"דעה את ה'"סט, וכן הלאה, עד איןף.
60וכשם שהדברים אמורים בנוגע לאדם הלומד כן הוא גם בנוגע לפעולתו בעולם — שלאחרי שפועל בעולם השלימות ד"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אזי מגלה בעולם דרגא נעלית יותר באופן ההתהוות מ"מצוי ראשון"ע, ש"כל הנמצאים . . לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", ועד שפועל שגם דרגא נעלית זו חודרת ונעשית גדרם של הנמצאים, „כמים לים מכסים", וכן הלאה.
יז. והנה, כשם שנת"ל (סי"ד) שכללות החילוק בין (ימות המשיח כפי שהם ביחס ל)זמן הזה („מלאה הארץ דעה את ה'") לימות המשיח („כמים לים מכסים") בא גם בחילוק שבין התחלת וסיום לימוד ספר הי"ד — יש לומר, שמעין ודוגמת זה מצינו גם בהתחלת הלימוד דספר הי"ד עצמועא:
בפרק ראשון ושני מבאר הרמב"ם „מעשה מרכבה", ומסייםעב, „דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה"; ובפרק שלישי ורביעי מבאר הרמב"ם „מעשה בראשית", ומסייםעג, „כל הדברים האלו שדברנו בענין זה כמר מדלי הם".
והחילוק שביניהם — שהביאור ד"מעשה מרכבה" הוא „כמו טיפה מן הים", והביאור ד"מעשה בראשית" הוא „כמר מדלי" — מובן בפשטות ממ"ש הרמב"ם עצמו שאף שגם עניני „מעשה בראשית" „דברים עמוקים הם, אבל אינם כענין עומק פרק ראשון ושני"עג, „מעשה מרכבה", כי, „מעשה בראשית" (עניני הבריאה) הם מוגבלים לגבי „מעשה מרכבה" (עניני אלקות), ולכן, הביאור ד"מעשה בראשית" הוא „כמר מדלי", שכמות המים שב"דלי" היא בהגבלהעד, ואילו הביאור ד"מעשה מרכבה" הוא „כמו טיפה מן הים", ש"ים" מורה על בלי גבול, „מיםה שאין להם סוף"עו.
61ונמצא, שלימוד „מעשה בראשית" (שגם מזה רואים חכמתו של הקב"ה, ידיעת ה') הוא הכנה מעין ודוגמת השלימות ד"מלאה הארץ דעה את ה'", היינו, שההתחלה היא „כמר מדלי", טיפה אחת מהדלי, ואח"כ באים לשלימות ד"מלאה", כמו דלי מלא, לא רק טיפה אחת, אלא כל המים שבדלי; ולימוד „מעשה מרכבה" הוא הכנה מעין ודוגמת השלימות ד"כמים לים מכסים", שההתחלה היא אמנם באופן ד"טיפה מן הים", טיפה אחת מן הים, אבל עי"ז באים אח"כ לשלימות ד"כמים לים מכסיס" (לא רק „מלאה", כמו דלי מלא, אלא „כמים לים מכסים").
יח. ויש להוסיף ולבאר דיוק הלשון „מר מדלי" ו"טיפה מן הים" — בנוגע ל"דלי" (מעשה בראשית) „מר"עז, ובנוגע ל"ים" (מעשה מרכבה) „טפה":
השימוש בתיבת „מר" (ביחס לטיפה) — מדגיש את הניתוק של הטיפה מהמים שבדלי, שלכן נקראת „מר", מלשון מרירות, לפי שאינה מחוברת עם המים שבדלי; משא"כ „טיפה", מלשון נוטף — מדגיש את החיבור של הטיפה עם הים, שניכר בה שנוטפת מן הים.
ועפ"ז אינו מובן דיוק הלשון „מר מדלי" ו"טיפה מן הים" — דלכאורה איפכא מסתברא, דמכיון ש"ים" הוא בלי גבול לגבי „דלי", הרי, טיפה אחת יש לה ערך ושייכות (קירוב) ביחס לדלי, ואין לה ערך ושייכות כלל (ריחוק והבדלה) ביחס לים?!
והביאור בזה:
בדבר מוגבל — אין בהטיפה אלא טיפה אחת בלבד, ולכן, ה"ז באופן ד"מר מדלי", מלשון מרירות; משא"כ בדבר בלתי־מוגבל — הרי גם בטיפה אחת ניכר שהיא חלק מהבי־גבול, ולכן, ה"ז באופן ד"טיפה מן הים", מלשון נוטף, שניכר בטיפה שהיא טיפה מן הים.
ובסגנון אחר קצת — בהמשך להמדובר לעיל:
„מעשה בראשית", להיותם ענינים מוגבלים, הרי, גם ידיעת ה' שנעשית על ידם היא באופן שהאדם נשאר בגדרי מציאותו, אלא, שנעשה אצלו תנועה ורגש של מרירות („מר") — ש"נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה אפלה כו'"עח, „ככלי מלה בושה וכלימה כו'"עט.
משא"כ „מעשה מרכבה", להיותם ענינים בלתי־מוגבלים, הרי, ידיעת ה' שנעשית על ידם היא באופן שניכרת ונרגשת התנועה דביטול והתעלות מציאותו למציאות דאלקותפ — „טיפה מן הים", היינו, שנרגש בעיקר שזה חלק מהים (מציאות של בלי גבול), שלכן, לא נרגש בזה שלילת מציאות (מרירות), כי אם, מעין ודוגמת השלימות ד"כמים לים מכסים"פא (כנ"ל סי"א).
62יט. ועוד ענין בזה — שגם בארבעת הפרקים הראשונים מודגש ששלימות הלימוד והידיעה נעוצה גם ביסוד והתחלת הלימוד והידיעה (כנ"ל סט"ו):
לראשונה — בהקדמת ארבעת פרקים הראשונים בתחלת החיבור, שמקדים הענינים דפרדס התורה לפני פרטי ההלכות לידע האסור והמותר וכיו"ב, ונוסף לזה, שבארבעה פרקים אלו גופא מקדים „מעשה מרכבה" ל"מעשה בראשית" — כדי להדגיש בהתחלת הלימוד שהעיקר הוא לבוא לתכלית השלימות ד"כמים לים מכסים".
ולא עוד, אלא, שכאשר כללות הלימוד בא לאחרי (וחדור ב)יסוד זה, ה"ז ניכר ומתבטא גם בכללות הלימוד, כאמור, שגם בהטיפה ניכר ונרגש שהיא חלק מן הים, היינו, שעם היותה טיפה אחת, ניכר ונרגש בה גם הענין הבליגבול דכללות היםפב.
זאת ועוד:
לאחרי שמסיימים החיבור כולו („כמים לים מכסים") ומתחילים עוה"פ מהתחלת החיבור, ה"ז באופן נעלה יותר בעילוי אחר עילוי — שהענינים שהיו תחלה באופן ד"כמים לים מכסים", אינם נחשבים עתה אלא „כמו טיפה מן הים", ולאח"ז מתעלה לדרגא נעלית יותר — שמה שנחשב אצלו תחלה „כמו טיפה מן הים", אינו נחשב עתה אלא „כמר מדלי", ולאח"ז מתעלה לדרגא נעלית יותר — לא רק „מר מדלי", טיפה אחת, אלא שמשיג כל הענינים שבדלי, „מלאה הארץ דעה את ה'", ולאח"ז מתעלה להשלימות ד"כמים לים מכסים".
א
כ. ויה"ר — והוא העיקר — שמלימוד סיום ספרו של הרמב"ם בהלכות מלך המשיח (תכלית השלימות דמעשינו ועבודתנו בלימוד וקיום הלכות כל התורה כולה) נזכה תיכף ומיד לימות המשיח בפועל ממש.
ובלשון הרמב"ם בסיום ספרו — „באותו הזמן . . לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
ו"מתכיפין התחלה להשלמה" — שלאח"ז יומשך גילוי נעלה יותר מ"יסוד היסודות ועמוד החכמות" (ר"תפג הוי'פד)63„מצוי ראשון", שיתגלה ב"כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם", שיהי' ניכר בהם בגילוי ש"לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", ויתירה מזה, שגדר המציאות שלהם היא „אמתת המצאו" („אם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות", כנ"ל ס"ט).
ולאח"ז ניתוסף (גם ביחס לדרגא זו) העילוי ד"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ולאח"ז נמשך גילוי נעלה יותר מ"יסוד היסודות ועמוד החכמות", וכן הלאה, עד איןסוף.
ובלשון הכתובפה — „ילכו מחיל אל חיל", וסיומא דקרא — ותיכף ומיד ממש — „יראה אל אלקים בציון", ש"הוא יכוננה עליון"פו.