משיחות ש"פ וארא, ר"ח שבט ה'תשמ"ט

א. ענינו המיוחד של חודש שבט (החל מראש חודש) — הענין הראשון השייך אלינו^א, דורנו זה — שהעשירי שבו, „העשירי יהי' קודש"^ב, הוא יום ההסתלקות־הילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שביום זה מתעלים „כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד^ג כל ימי חייו" עד לתכלית העילוי, ובאופן ש"מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה . . ופועל ישועות בקרב הארץ" (כפי שמבאר רבינו הקדוש באגה"ק הידועה^ד), ומכיון ש"הנשיא הוא הכל"^ה, מובן, שהעילוי המיוחד ביום ההילולא שלו שייך ופועל גם בכל הדור, „בתר רישא גופא אזיל"^ו.

וענין זה מתחיל כבר מר"ח שבט^ז, להיותו „ראש^ח (חודש)", שכולל ומנהיג כל ימי החודש (בדוגמת הראש שכולל ומנהיג כל אברי הגוף)^ט, ועאכו"כ המיו־189חדים שבו, ובנדו"ד — „העשירי יהי' קודש", יום ההילולא של ראש ונשיא הדור.

ומכיון שבשנה זו חל ר"ח שבט ביום השבת, בשבת פרשת וארא (שבו קורין כל הפרשה כולה בברכות לפני' ולאחרי') — יש לבאר הלימוד וההוראה מהחיבור דר"ח ושבת, ומפרשת השבוע^י (שתוכנה מתבטא בשמה) „וארא", בנוגע לעבודה המיוחדת (דחודש זה) הקשורה עם יום ההילולא דעשירי בשבט.

ב. ויובן בהקדם המבואר בדרושי רבינו הזקן^יא בתורה אור ריש פרשתנו (התחלת הפרשה החסידית) בהפירוש ד"וארא", וז"ל:

„וארא יש בו ב' פירושים, א' לשון עבר שנתגלה לאבות, והב' לשון עתיד שהוא לשון הוה, שתמיד יש בחינה זו בכל זמן בכל אדם, כי הנה אין קורין אבות אלא לשלשה^יב . . שבחי' האבות היא ירושה לבניהם אחריהם בכל דור ודור לכל חד לפום שיעורא דילי', ולכן אומרים אלקי אבותינו אלקי אברהם^יג וכו' . . בחי' האבות צריך להיות בכל אדם שהם שרש ומקור כל נשמות ישראל", וממשיך לבאר „ענין גילוי . . בחי' ומדריגת האבות שבכל אדם מישראל"^יד.

ג. והביאור בזה — בהקדמה:

בגדר הזמן — שנחלק לעבר הוה ועתיד — ישנם שני ענינים: (א) כל רגע ורגע הו"ע בפ"ע, נקודה אחת של זמן, (ב) כללות המשך הזמן^יז.

וכמודגש בכללות ענין הבריאה (כולל בריאת הזמן שגם הוא נברא ומחודש^יח) — שיש בה שני ענינים: (א) חידוש ההתהוות מאין ואפס המוחלט בכל רגע ורגע (כתורת הבעש"ט הידועה^יט), כלומר, התהוות חדשה לרגע אחד בלבד, (ב) וביחד עם זה — „לא ישבותו"^כ, היינו, שההתהוות ברגע זה היא בהמשך להתהוות ברגע שלפנ"ז, והמשכה בהתהוות ברגע שלאח"ז, באופן תמידי.

ושני ענינים אלו מתבטאים גם בחילוק שבין הוה לעבר ועתיד: בהוה — מודגשת בעיקר נקודה אחת של זמן, כענין בפ"ע, ואילו בעבר ועתיד — מודגש בעיקר המשך הזמן, היינו, שהעבר והעתיד הם חלק מכללות המשך הזמן.

ומזה מובן גם בנוגע להוה גופא — שב"הוה" כמו שהוא בפ"ע מודגשת בעיקר היותו נקודה אחת בפ"ע, משא"כ ב"הוה" שבא ביחד עם העבר והעתיד, מודגש בעיקר היותו חלק מהמשך הזמן, עבר הוה ועתיד.

ויש לומר, שהנקודה אחת שבהוה כמו שהיא בפ"ע (לא זו בלבד שאין בה חסרון בגלל העדר ההמשכיות^כא, אלא791יתירה מזה) היא נעלית יותר מהמשך הזמן שבהוה — כי, בהמשך הזמן שבהוה מודגש שמציאותו של רגע זה קשורה ותלוי' בענין אחר, הרגעים שלפניו ושלאחריו, היינו, שהוא חלק מכללות הזמן שגדרו הגבלה והתחלקות; משא"כ הנקודה אחת שבהוה כמו שהיא בפ"ע — היא ענין עצמי, שלכן, אינה תלוי' בהמשך שלפני' ושלאחרי', למעלה מההגבלה וההתחלקות דגדר הזמן, מעין ודוגמת נקודה עצמית שלמעלה מגדרי הזמן (אלא שבהיותה במציאות הזמן בהכרח שתתבטא ב"שטח" — נקודה אחת).

ד. ודוגמתם בעבודת האדם — שיש עבודה שמודגש בה בעיקר החידוש שברגע זה כפי שהוא בפ"ע, ויש עבודה שמודגש בה בעיקר ההמשך לכללות העבודה. ומהדוגמאות לזה — החילוק בין שני אופני העבודה ד"תמידים כסדרם" ו"מוספים כהלכתם":

„תמידים כסדרם" — היא העבודה בסדר מסודר, במדידה והגבלה (גדרי העולם), שלכן, ה"ה באופן תמידי, אתמול (עבר) היום (הוה) ומחר (עתיד).

ואילו „מוספים כהלכתם" — היא עבודה שאינה ע"פ סדר והדרגה, „לדלג שור"^כב, למעלה ממדידה והגבלה, אשר, מצד גודל מעלתה אינה יכולה להיות באופן תמידי, כי אם, מזמן לזמן, חידוש ברגע מיוחד זה, שמצד עצמו יכול להשאר חד־פעמי, מציאות בפ"ע, שלמעלה ממדידה והגבלה, שאין לו קשר ושייכות לעבודה שע"פ סדר והדרגה, „תמידים כסדרם".

ה. והנה, אף ש"תמידים כסדרם" ו"מוספים כהלכתם" הם שני אופני עבודה שונים זה מזה, מ"מ, שלימות העבודה היא ע"י חיבור שניהם, היינו, שהחידוש ד"מוספים כהלכתם" באופן חד־פעמי יומשך ויפעל גם בעבודה הרגילה ד"תמידים כסדרם", היינו, שהעבודה הרגילה ד"תמידים כסדרם" תהי' חדורה בהחידוש ד"מוספים כהלכתם".

ויש לומר, שענין זה נרמז בדברי רבינו הזקן ש"וארא יש בו ב' פירושים, א' לשון עבר . . והב' לשון עתיד שהוא לשון הוה":

אילו הי' רבינו הזקן כותב רק ש"וארא" הוא (גם) לשון הוה (הוה ותמיד) — הי' הפירוש בזה (רק) הוה כפי שהוא חלק מכללות המשך הזמן, כלומר, הענין ד"וארא" כפי שהוא בעבודה ע"פ סדר והדרגה, „תמידים כסדרם";

אבל, מכיון שמקדים ש"יש בו ב' פירושים, א' לשון עבר . . והב' לשון עתיד שהוא לשון הוה", היינו, שכולל כל ג' חילוקי הזמן (עבר עתיד והוה) בתיבה אחת — י"ל שכוונתו לרמז לבחי' שלמעלה מהזמן שמצדה ועל ידה נעשה החיבור והאחדות דעבר עתיד והוה, ובמילא, הפירוש ב"הוה" כאן הוא (לא רק היותו חלק מהמשך הזמן, אלא גם) נקודה אחת עצמית שלמעלה מהמשך הזמן, אלא שאעפ"כ, נקודה עצמית זו מתחברת ומתקשרת גם עם המשך הזמן, באופן שהמשך הזמן (עתיד) חדור עם הנקודה העצמית דההוה — „לשון עתיד שהוא לשון הוה".

כלומר, שהעבודה ד"וארא" צריכה להיות באופן שלמעלה מסדר והדרגה, „מוספים כהלכתם", וביחד עם זה, שהחידוש ד"מוספים כהלכתם" מתחבר192ונמשך גם בעבודה ד"תמידים כסדרם" שתהי' חדורה עם הנקודה העצמית שלמעלה מהגבלה.

ויתירה מזה — שהפעולה ד"וארא" באופן שלמעלה מסדר והדרגה (הנקודה העצמית דהוה שלמעלה מהמשך הזמן) על העבודה שע"פ סדר והדרגה (המשך הזמן) היא (לא רק על העתיד, אלא) גם על העבר („וארא . . לשון עבר"), היינו, שמשנה ומהפך גם מעמדו ומצבו שבעבר (ע"י בחי' שלמעלה מהזמן לגמרי) — ע"י עבודת התשובה^כג (שענינה „לדלג שור", „מוספים כהלכתם")^כד.

ו. ויש לקשר זה עם שיעור היומי ברמב"ם — סיום הלכות תשובה^כה (וספר המדע):

בהתחלת הלכות תשובה^כו — כותב הרמב"ם: „ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסיר ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד . . וכן יתנחם על שעבר . . ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כלומר, אע"פ שעבודת התשובה היא תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, „מוספים כהלכתם", התעוררות שבאה ברגע מיוחד^כז, מ"מ, יש לחברה עם המשך הזמן שלאח"ז (עתיד)^כח — „שלא יעשהו עוד . . ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", וגם עם המשך הזמן שלפנ"ז (עבר) — „יתנחם על שעבר".

ויתירה מזה — שהחיבור עם המשך הזמן דהעבר הוא לא רק עי"ז ש"יתנחם על העבר" (עבר כפי שנוגע להוה), אלא שפועל על מציאות העבר^כט (כמו שהוא במקומו), כמרומז בסיום הלכות תשובה:

סיום הלכות תשובה הוא בענין עבודה לשמה, עבודה מאהבה^ל, ודוגמתו193בתשובה — שלימות (סיום) התשובה (פרק עשירי, „העשירי יהי' קודש") שהיא תשובה מאהבה.

והרי, תשובה מאהבה פועלת (לא רק בנוגע לעתיד, כמו תשובה מיראה שמהני רק „מכאן ואילך"^לא אלא גם) בנוגע להעבר, שנעשה שינוי במציאות העבר גופא (כפי שהיא במקומה), כמודגש בהנפק"מ להלכה — המקדש את האשה על מנת שאין עלי' עבירות, שאם עשתה תשובה רק מיראה, אינה מקודשת, מכיון שהעבירות שהיו בשעת הקידושין לא נעקרו, ואם עשתה תשובה מאהבה, מקודשת, דמכיון שע"י התשובה מאהבה „נעקר עוונו מתחלתו"^לב, נמצא, שבשעת הקידושין לא היו עלי' עבירות^לג (ע"ד החילוק שבין נדרים למומים — „הלכה אצל חכם והתירה מקודשת, אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת", כי, „חכם עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא"^לד).

ומכיון דאתינן להבי — יש לעורר עוה"פ אודות ההשתתפות בלימוד שיעור היומי ברמב"ם במחזור הנוכחי, שביום הש"ק זה מסיימים ספר ראשון שבו, כולל גם עריכת חגיגת סיום דספר זה^לה „ברוב עם הדרת מלך"^לו, שעי"ז ניתוסף שמחה וחיות כו' בלימוד שיעור היומי ברמב"ם.

ולהעיר, שבכללות הענין דלימוד שיעורים יומיים בתורה מודגש גם תוכן הענין דחיבור למעלה מהזמן עם זמן — שהרי התורה (חכמתו של הקב"ה) היא למעלה מהזמן^לז (משא"כ מצוות, ציוויים להאדם איך להתנהג בעולם, הם בגדר הזמן, גדרי העולם^לח), ואעפ"כ נמשכת194ובאה בגדרי הזמן, שחלק מסויים בתורה שייך ליום זה^לט, כמו, פרשת השבוע („לחיות" עם הזמן^י), שיעור היומי ברמב"ם, ועד"ז בשעה שיו"ל בדפוס ספר חדש בעניני תורה, נגלה דתורה או פנימיות התורה^מ, שמצד גודל החביבות דדבר חדש, יש ללמוד ענין מסויים עכ"פ בספר חדש זה^מא.

ז. ענין הנ"ל — החיבור ד"מוספים כהלכתם", תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה (נקודה העצמית דההוה), עם „תמידים כסדרם", עבודה מסודרת (המשך הזמן, עבר הוה ועתיד) — מודגש גם בחיבור דשבת ור"ח^מב:

שבת (ימי השבוע) ור"ח (ימי החודש). מורים על שני אופנים הנ"ל בהתחלקות הזמן: ימי השבוע (שבת) קשורים עם מהלך החמה, שאין בו שינויים, שבזה מודגשת המשכיות הזמן באופן ד"לא ישבותו" — בדוגמת המשך הזמן דעבר הוה ועתיד; ואילו ימי החודש (ר"ח) קשורים עם מהלך הלבנה, שיש בו שינויים, שבכל חודש נעשה מולד הלבנה מחדש, חידוש שמסתיים בסוף החודש, שאז צ"ל חידוש נוסף, וכן הלאה — בדוגמת חידוש ההתהוות לרגע זה בלבד, הנקודה העצמית דההוה בפ"ע.

וענינה בעבודה — ששבת מורה על אופן העבודה ד"תמידים כסדרם", עבודה בסדר והדרגה, ע"פ גדרי העולם (כולל גדרי הזמן, עבר הוה ועתיד), ואילו ר"ח מורה על אופן העבודה 7)ד"מוספים כהלכתם", למעלה ממדידה והגבלה^מג (החידוש שבנקודה העצמית דההוה).

195ונמצא, שהחיבוד דשבת ור"ח^מד מורה על החיבור ד"תמידים כסדרם" עם „מוספים כהלכתם", היינו, שהעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה ד"מוספים כהלכתם", מתחברת ונמשכת גם בעבודה המסודרת ד"תמידים כסדרם", שגם היא נעשית חדורה בתנועה שלמעלה ממדידה והגבלה.

ובסגנון אחר קצת — החיבור דהחידוש שבנקודה העצמית דההוה עם התמידיות שבכללות המשך הזמן^מה, שענין זה מתבטא בעבודה בפועל עי"ז שבכל ענין של עבודה שבכל זמן ישנם ב' קצוות: מחד גיסא — רגע מיוחד במינו, חד־פעמי (נקודה העצמית דההוה), ובלשון חז"ל^מו „אם לא עכשיו אימתי", ולאידך גיסא — רגע הקשור גם עם כללות הזמן (עתיד), שגם בזה יש עילוי מיוחד, שהפעולה שברגע זה היא (לא רק חדפעמית, אלא) באופן שיש לה המשך נצחי (ועד שפועל אפילו על העבר) — כפי שרואים במוחש בטבע האדם שכל א' משני מצבים אלו (ענין חד־פעמי, וענין שיש לו המשך נצחי) פועל התעוררות מיוחדת בעבודה בפועל שתהי' ביתר שאת וביתר עוז, ועאכו"כ בצירוף שניהם גם יחד.

ח. וענין זה מודגש גם בנוגע ל(עבודה הקשורה עם ה)עשירי בשבט — יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו:

ענינו של יום ההילולא הוא — כאמור — ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו . . מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה . . ופועל ישועות בקרב הארץ", שיש בזה חיבור של שני קצוות: מחד גיסא — נקודה עצמית שלמעלה מכל מדידה והגבלה והתחלקות הזמן, שלכן, כוללת „כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", ולאידך גיסא — שעילוי זה שלמעלה ממדידה והגבלה „מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה", במדידה והגבלה והתחלקות הזמן, הן בנוגע לפעולה על כל המשך הזמן שלאח"ז (עתיד), ש"אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי"^מז, ע"י תלמידיו ותלמידי תלמידיו כו' שהולכים בדרכיו ואורחותיו נצח סלה ועד^מח, והן בנוגע לפעולה על העבר (ענין התשובה) — „לכפר על עון הדור כו'"^מט.

ט. ויש להוסיף ולקשר גם עם הפרשה שקורין במנחת שבת — „בא אל פרעה" (הפרשה שממנה מתברך יום ההילולא דעשירי בשבט^נב), שיש בזה ב' ענינים (פירושים), מן הקצה על הקצה:

מחד גיסא — פרעה דקדושה^נג, ד"אתפריעו^נד ואתגליין מיני' כל נהורין"^נה, גילוי שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות („חמישית לפרעה", דרגא חמישית^נו) „אתפריעו" (גם) מלשון פרוע, שלא ע"פ סדר והדרגה.

ולאידך גיסא — פרעה (כפשוטו) דלעו"ז^נג, תוקף הקליפה („התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו"^נז), עד כדי כך, שאפילו משה שהי' ירא לילך אליו, והקב"ה לא התרעם עליו^נח היתכן שמפחד לקיים הציווי לילך אל פרעה^נט, כדאיתא בזהר^ס בפירוש הכתוב „בא אל פרעה" (ולא „לך אל פרעה"), „דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא . . תנין הגדול (ש)משה דחיל מני'", שמזה מובן התוקף דקליפת פרעה.

והתיווך והחיבור דשני הענינים — שהגילוי דבחי' פרעה דקדושה, ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין", למעלה ממדידה והגבלה, סדר והדרגה כו', נמשך ופועל גם בבחי' פרעה דלעו"ז, תוקף הקליפה, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו^סא.

וענין זה מהוה גם נתינת כח יתירה בנוגע למילוי התפקיד והשליחות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בעל ההילולא דעשירי בשבט — שמכיון שמתעלה בעילוי אחר עילוי („אדרין בתר אדרין") בבחי' ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין", ומשם מעורר רחמים וממשיך כח כו' לתלמידיו ותלמידי תלמידיו בעבודתם בעלמא דין, אין לפחד מפני קשיים וסכנות (אפילו קשיים וסכנות אמיתיים, ע"פ תורה)^סב בכל197הקשור למילוי השליחות של נשיא הדור, מכיון שהולכים בכחו של נשיא הדור, שאצלו נעשה הענין ד"בא אל פרעה" (כמו אצל משה רבינו, ועד"ז באתפשטותא דמשה שבכל דור^סג, שעל ידו נמשך גם בניצוץ משה שבכאו"א מישראל^סד), „דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא כו'", שיוכל לבטל לגמרי כל הענינים הבלתי־רצויים (ועד — להפכם לטוב).

י. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

בעמדנו ביום הש"ק ר"ח שבט, יש לעורר ולהתחיל בכל עניני העבודה הקשורים עם יום ההילולא דעשירי בשבט (כפי שכבר נתפרסמו פרטי ההנהגות דיום ההילולא, החל מהשבת שלפנ"ז^סה), כולל ובמיוחד — עריכת התוועדויות בכל מקום ומקום, ולכל לראש — כאן, ב"עיר הבירה", ד' אמותיו של בעל ההילולא, ובארצנו הקדושה, שבהם יתעוררו ויקבלו החלטות טובות להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהליכה „בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו"^מח, ע"י הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

והדגשה מיוחדת בשנה זו — שנת העיבור, „שנה תמימה"^סו, שכל ענינים אלו צריכים להיות באופן של תמימות ושלימות, כולל גם ההשלמה והשלימות דעניני העבר (ענין התשובה), כמודגש במנינה של השנה — „תשמט ידך"^סז, השמטות כל החובות כו'.

ועוד ענין עיקרי בכל הנ"ל — בהתאם להוראה שלמדים מהחיבור דשבת ור"ח, המודגשת גם בהתחלת הפרשה החסידית דשבת זו — שהעבודה תהי' באופן של „מוספים כהלכתם" ו"תמידים כסדרם" גם יחד, שתנועת הדילוג והחידוש שברגעים מיוחדים חודרת ונמשכת בעבודה המסודרת שבהמשך הזמן, היינו, שבכל עבודה שבכל רגע נרגש יחודו של רגע זה, „אם לא עכשיו אימתי"^סח, וביחד עם זה, שיש לו גם המשך נצחי, כנ"ל בארוכה.

יא. ויה"ר ש"מעשינו^סט ועבודתינו"^ע בכל הענינים האמורים ימהרו ויזרזו עוד יותר את „תכלית השלימות . . של ימות198המשיח ותחיית המתים"^סט, שאז, יעסקו בכל עניני העבודה דיום ההילולא ביחד עם בעל ההילולא, נשמה בגוף — „הקיצו^עא ורננו שוכני עפר"^עב (שהרי צדיקים קמים לתחי' מיד^עג).

ואז יהי' גם הענין ד"בא אל פרעה" בתכלית השלימות — הן כפשוטו, בנוגע לגאולה מהגלות, „כימי צאתך מארץ מצרים"^עד, שמשה בא אל פרעה בשליחותו של הקב"ה ואומר לו „עד^עה מתי" . . . וממשיך ואומר „בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו גו' נלך"^עו (כפי שקורין תיכף בתפלת מנחה), עד ליציאה ממצרים בפועל ממש — „בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", „בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם"^עז, והן הפירוש הפנימי, שלימות הגילוי ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין", שעי"ז נעשית גם הגאולה כפשוטה^עח (או בסדר הפוך, שתחילה באה הגאולה כפשוטה, ולאח"ז נעשה שלימות הגילוי ד"אתפריעו כו' כל נהורין").

וגם הגילוי ד"וארא" לכאו"א מישראל יהי' אז בתכלית השלימות — „כי עין בעין כו' ביתר שאת ויתר עז מבמ"ת"^עט.

והעיקר — שכל זה יהי' בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש^פ, שבעיצומו של יום השבת ור"ח^פא זוכים לקיום היעוד^פב „והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני" — בבית המקדש השלישי (בירושלים עיר הקודש שבארצנו הקדושה) שיבנה במהרה בימינו ממש.