משיחות ש"פ יתרו, כ"ב שבט ה'תשמ"ט — ע"ד סיום כתיבת ס"ת

א. בכתיבת ספר תורה חדש — שני ענינים:

א) המשך לספרי תורה שלפניו, שמהם מעתיקים ומגיהים ספר חדש זה, ולמעלה בקודש כו', עד לספר תורה הראשון שכתב משה רבינו והניחו בארון^א (בתוך הארון, או מצד הארון) ביחד עם לוחות הברית^ב, וממנו היו מגיהים ספרי תורה^ג.

ב) הוספה וחידוש על ספרי התורה שלפניו — הוספת ספר חדש, שעל ידו ניתוסף (לא רק במספר ספרי התורה, אלא גם) „חידוש", כביכול, בכללות ענין התורה^ד, ועד — מעין ודוגמא והכנה להוספה וחידוש דלעתיד לבוא — „תורה חדשה מאתי תצא"^ה, התורה שילמד משיח צדקנו (ויתירה מזה — „מאתי" ממש) לעתיד לבוא.

ב. ושני ענינים אלו הם בהדגשה יתירה בספר תורה החדש שסיימו בערב ש"ק זה, וקראו בו לראשונה ביום הש"ק זה — שבת פ' יתרו, הפרשה דמתןהתורה:

עשרת הדברות שנאמרו במ"ת (ונכתבו על הלוחות) כוללים כל התורה כולה^ו, כולל גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש^ז, ולא עוד, אלא שבמתן תורה ניתנה גם „תורה חדשה" דלעתיד לבוא, כידוע הפתגם^ח שמ"ת הו"ע חד־פעמי (שהרי לא יהי' עוה"פ מ"ת), וכולל גם התורה דלעת"ל, אלא, שהגילוי ד"תורה חדשה" („סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"^ט) יהי' לעתיד לבוא, ועד לתכלית השלימות — „כי כולם ידעו אותי"^י, לאחרי ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה"^יא.

239בסגנון אחר קצת — שבמתן תורה ישנם שני ענינים: (א) הגילוי מלמעלה „וירד ה' על הר סיני"^יב, „וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"^יג, (ב) ה(כח ל)הוספה וחידוש שפועלים בנ"י — תלמיד ותיק עתיד לחדש, ועד לגילוי ד"תורה חדשה" בגאולה העתידה ע"י „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"^יד.

ומעין זה — בשני הענינים שבכתיבת ספר תורה חדשה:

ההמשך לספרי התורה שלפניו (שנעתק והוגה מהם) — מדגיש את הגילוי מלמעלה שבמ"ת, כלומר, שכל מציאותו של ספר תורה זה אינה אלא העתקה מהספרים שלפניו עד לס"ת הראשון שכתב משה רבינו^טו;

ואילו ההוספה דספר תורה חדש — מדגישה את ההוספה והחידוש שפועלים בנ"י, שהם כותבים ס"ת חדש זה שעל ידו ניתוסף בכל הספרי תורה שלפניו, ועד שהם הפועלים את הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא".

ג. ועילוי נוסף בס"ת חדש זה — שנכתב לזכר אשה צדקנית^טז, ונסתיים בערב יום הש"ק^יז דהיארצייט־הילולא הראשון שלה^יח:

מסופר בפרשתנו אודות קדימת הנשים ב(הכנות ל)מ"ת — „כה תאמר לבית יעקב"^יט, „אלו הנשים"^כ, ורק אח"כ „ותגיד לבני ישראל", האנשים. ומהטעמים לזה — לפי ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"^כא, ומכיון שהגאולה ממצרים היא בשביל מ"ת, כמ"ש^כב „בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", לכן, קדמו הנשים (שבזכותן יצאו ממצרים) למ"ת.

240ועד"ז י"ל גם בנוגע ל"תורה חדשה מאתי תצא" העתידה — שמכיון ש"אין הדורות נגאלין אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור"^כג („כימי צאתך מארץ מצרים"^כד), תהי' להן קדימה גם בנוגע ל"תורה חדשה" שילמד משיח צדקנו לאחר הגאולה מגלות זה האחרון.

ומזה מובן, שבספר תורה חדש שנכתב לזכרון אשה צדקנית מודגש עוד יותר הן הקשר והשייכות למ"ת בפעם הראשונה, כולל גם הס"ת שכתב משה רבינו (הגילוי מלמעלה), והן הקשר והשייכות ל"תורה חדשה" דלעתיד לבוא (ע"י ההוספה והחידוש דבנ"י), שבשניהם קודמות הנשים לאנשים.

ובעומק יותר — שקדימת הנשים לאנשים מורה ומרמז על כללות ההוספה והחידוש^כה שנעשה ע"י כנסת ישראל (כלה) בתורה (חתן)^כו. ויש לומר, שמכיון שמ"ת כולל גם התורה דלעתיד לבוא, שאז יתגלה הענין ד"נקבה תסובב גבר"^כז, „אשת חיל עטרת בעלה"^כח — נרמז ענין זה גם במ"ת, בקדימת הנשים לאנשים^כט.

ד. ויש לומר, שההוספה והחידוש דכנס"י בתורה מודגשים ביותר בפרשה שקורין (בס"ת החדש) במנחה — „ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", „ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"^ל.

בפ' יתרו, הפרשה דמ"ת — מודגש בעיקר נתינת התורה ע"י הקב"ה; ואילו בפ' משפטים, „ואלה מוסיף על הראשונים" — מודגש בעיקר ההוספה והחידוש (הקשור עם וע"י בנ"י^לא), שכן, עם היות שמדגישים ש"אף אלו מסיני", מ"מ, ה"ז ענין של הוספה וחידוש — „מוסיף על הראשונים", ועד שרומז גם לחידוש ד"תורה חדשה" — „ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", „תשים" מלשון סימה ואוצר^לב, גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא.

ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון „אף אלו מסיני":

על הפסוק^לג „בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", מבואר בדרושי חסידות^לד ש"אף" מפסיק בין „עשיתיו" (עולם העשי') לדרגות שלמעלה ממנו, מצד ריחוק הערך כו', וביחד עם זה, „אף" הוא לשון ריבוי, שמרבה בחי' רביעית, עולם האצילות, וריבוי זה נסמך241ל"עשיתיו" דוקא („אף עשיתיו"), היינו, שהגילוי דבחי' הרביעית (אצילות) הוא בעולם העשי' דוקא.

ועד"ז יש לומר בפירוש „אף אלו מסיני" — שעם היות שלא ניכר בזה הגילוי מלמעלה (מסיני), מכיון שזהו"ע של הוספה וחידוש ע"י בנ"י, שלכן צריכים להדגיש ש"אף אלו מסיני", „אף" שמורה על ההפסק^לה, מ"מ, יש בזה עילוי על הראשונים, „מוסיף על הראשונים", „אף" שמרבה בחי' הרביעית.

ודוגמתו בלימוד התורה — „מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'"^לו: אע"פ שלא רואים הגילוי דמעמד הר סיני, הקולות והלפידים כו', שלכן צריכים להדגיש „מה להלן כו' אף כאן כו'", „אף" שמורה על ההפסק — מ"מ, יש בזה העילוי דהוספה וחידוש שנעשה ע"י עבודת המטה, „אף" שמרבה בחי' הרביעית^לז.

ועד"ז בכתיבת ספר תורה חדש^לח — שעם היות שצריכים להעתיקו ולהגיהו מספרים שלפניו, מפני שאין בו (מצ"ע) הגילוי מלמעלה^לט, מ"מ, יש בו העילוי שעל ידו נעשה הוספה וחידוש בתורה, כנ"ל.

ה. ויה"ר שסיום ס"ת חדש זה והקריאה בו בפ' דמ"ת (בשחרית), והמשך הקריאה בפ' משפטים (במנחה, וכן הקריאה השלישית בהמשך השבוע) — ימהר ויזרז עוד יותר את החידוש האמיתי בתורה („מוסיף על הראשונים"), „תורה חדשה מאתי תצא", גילוי פנימיות התורה („תשים", מלשון סימה ואוצר) ע"י משיח צדקנו.

ואין צורך להמתין עד לקריאה השלישית, אלא גם הקריאה השני' בתפלת מנחה — תפלה השלישית^מ, כנגד הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, ובפרט מנחת שבת^מא, „רעוא דרעוין"^מב, מעין ודוגמת „יום שכולו שבת ומנוחה^מג לחיי העולמים"^מד — תהי' כבר לאחרי סיום הגלות השלישית, „בבא242בתרא" דנזיקין^מה, כנגד גלות האחרון^מו, כאמור, גאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, עליו נאמר^מז „גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (פסוק שהובא ונתבאר גם במסכת ב"ב^מח).

ובפשטות — שתיכף ומיד ממש רוקדים עם ס"ת חדש זה, ביחד עם כל ספרי התורה^מט, וביחד עם כל בנ"י, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^נ — כולל גם „הקיצו^נא ורננו שוכני עפר"^נב, שהרי צדיקים וצדקניות (כולל בעלת ההילולא) קמים לתחי' מיד^נג, „קהל^נד גדול"^נה — „וכספם וזהבם (רוחני וגם גשמי^נו) אתם"^נז, — לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, לבית המקדש עד לקדש הקדשים, שבו נמצא הארון עם הלוחות^נח והספר תורה (כמבואר במסכת ב"ב^נט),

ומשם מאיר גם בכל העולם כולו — „והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"^ס, „כשם שאני נכתב כך אני נקרא"^סא, כי, „לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"^סב, „ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו'"^סג, במהרה בימינו ממש, תיכף ומיד ממש.

243משיחות ש"פ משפטים, מבה"ו

א. ידוע פתגם רבינו הזקן (שנמסר נתגלה ונתפרסם ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו^א) ש"צריכים לחיות עם הזמן", לחיות עם עניני התורה השייכים לזמן זה, החל מפרשת השבוע, כלומר, שעניני התורה נעשים חייו של יהודי, „חיינו ואורך ימינו", עד לחיים גשמיים כפשוטם.

ויש לומר, שבענין זה יש רמז בפרשת השבוע, פרשת משפטים — להיותה הפרשה הי"ח (מהתחלת התורה), שסימנה „חי", לרמז שיהודי צריך „לחיות" עם „ואלה המשפטים", „ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו^ב מסיני"^ג, היינו שצריכים לחיות עם הענין ד"סיני", תורה.

והטעם שענין זה („חי") נרמז בפרשת משפטים דוקא, ולא בפרשת יתרו, הפרשה דמתן תורה גופא (משא"כ בפ' משפטים שצריך להדגיש ש"אף אלו מסיני"^ד) — כי: ח וער"ח אדר ראשון ה'תשמ"ט

בפ' יתרו מדובר בעיקר אודות נתינת התורה מלמעלה, „וירד ה' על הר סיני"^ה, „העליונים ירדו לתחתונים"^ו, ואילו בפ' משפטים מדובר בעיקר אודות קבלת התורה ע"י ישראל, „ואל משה אמר עלה אל ה'"^ז, „תחתונים יעלו לעליונים"^ו, היינו, שהתורה („סיני") חודרת גם בשכל האדם, שזהו"ע ד"משפטים", מצוות שכליות^ח, ובאופן ד"תשים לפניהם", „להבינם טעמי הדבר ופירושו . . כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"^ג, ועד כדי כך, שע"י ה"משפטים", היחוד דשכל האדם עם התורה, נעשים גם ה"חוקים" בבחינת „משפטים", שגם הם חודרים במציאותו של האדם^ט.

ולכן, ההוראה שצריכים „לחיות" עם התורה שנרמזת בפרשה הח"י שבתורה, היא, בפ' משפטים דוקא — כי,244האפשרות „לחיות" עם התורה (שהתורה חודרת במציאותו של האדם עד ש"חי" עם התורה, שהתורה נעשית החיות שלו) היא ע"י „ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"^י, כשהתורה חודרת גם בשכלו של האדם, עד שנעשית „כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", ע"ד ובדוגמת אכילה כפשוטה, שנעשית דם ובשר כבשרו שעי"ז יחי' האדם.

ויומתק יותר — שפ' יתרו היא הפרשה הי"ז, בגימטריא „טוב", „אין טוב אלא תורה"^יא, אלא שה"טוב" הוא באופן של „אור" („האור כי טוב"^יב), היינו, גילוי מלמעלה, וצריכים להמשיכו למטה בהמטה שיחדור במציאותו של האדם להחיותו^יג — ע"י הפרשה הי"ח, „חי", „ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", „כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".

ולהעיר, שענין זה נרמז גם בספר דפסקי הלכות הנקרא בשם „שולחן ערוך" — שהחלק הראשון שבו, ראשון גם במעלה וחשיבות, נקרא בשם „אורח חיים", כשמו כן הוא, שה"שולחן ערוך"^יד נעשה „אורח חיים", דרך וסדר חייו של יהודי בחיי היום־יום, וי"ל ש"אורח" הוא „אור ח'", היינו, להמשיך ה"אור" („האור כי טוב", „אין טוב אלא תורה", כפי שהיא באופן של גילוי מלמעלה) באופן שיתגלה ויחדור בהחי"ת, ר"ת חיים, להיות „אורח חיים"^טו, דרך וסדר חיי היום־ום.

ב. ויובן בתוספת ביאור — בהקדם הביאור בפירוש רש"י „ואלה המשפטים, כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח"^טז.

ג. והביאור בזה:

הטעם שרש"י מפרש בפרשתנו הכלל „כל מקום שנאמר אלה וכו'", הוא, בגלל הקושי בתיבת „ואלה המשפטים", בוא"ו המוסיף מכיון ש"משפטים" („דינין") ניתנו במרה (לפני מ"ת), כמ"ש^כ „שם שם לו חק ומשפט", „במרה נתן להם . . דינין", וכמסופר בפרשתנו^כא שבד' בסיון סיפר משה „את כל המשפטים", כולל גם „דינין שניתנו להם במרה" — ולמה נאמר כאן „ואלה המשפטים", בוא"ו המוסיף, המשך והוספה למ"ת?!

ולכן מפרש רש"י „כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"^כב — ש"ואלה המשפטים" (בוא"ו המוסיף) מלמדנו ש"אף אלו מסיני", שגם ה"משפטים" הם מסיני^כג.

ובהמשך לזה מוסיף רש"י „ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח כו'":

אילו נאמרו „אלה המשפטים" במרה, לא הי' צורך לבאר סמיכות הפרשיות („פרשת דינין לפרשת מזבח"), מכיון שמקומם של המשפטים כאן, לפני „ואל משה אמר עלה אל ה'" (שבסיום הפרשה), ש"פרשה זו נאמרה . . בד' בסיון"^כד.

אבל כיון שנאמר „ואלה המשפטים", „אף אלו מסיני" — אי אפשר שמקומם של המשפטים הוא לפני הפרשה „ואל משה אמר עלה אל ה'" (שנאמרה בד' סיון), ולכן מוכרח רש"י לפרש „ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח כו'", שנכתבה כאן כדי לסמכה לפרשה שלפני'^כה.

ד. ובפנימיות הענינים — מ"יינה של תורה"^כו שבפירוש רש"י:

בנוגע ל"משפטים", מצוות שבשכל — יש מקום לומר שאינם קשורים עם מ"ת, כי גם לפני מ"ת מחוייבות הן מצד השכל. וזהו החידוש ד"ואלה המשפטים246. . ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", שגם המצוות שהשכל מחייבם הם „מסיני", ובמילא, צריכים לקיימם (לא מפני החיוב השכלי, אלא) מפני ציווי הקב"ה.

ובהמשך לזה, „ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח" — שלאחרי שיודעים שגם ה"משפטים" שבשכל הם „מסיני", מובן, שצ"ל כן גם בנוגע לסנהדרין, ש"הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל"^כז, עי"ז שלומדים (גם) „מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא"^כח — שלימודם ע"פ שכלם הבנתם והשגתם צ"ל „אצל (סמוך) המזבח", מיוסד וסמוך לענין המס"נ והביטול^כט (ש"מקריב" עצמו להקב"ה^ל), שעי"ז יכוונו לאמיתתה של תורה^לא.

ה. וממשיך רש"י (בד"ה שלאח"ז) — „אשר תשים לפניהם . . להבינם טעמי הדבר ופירושו . . כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם":

אע"פ שנאמר „ואלה המשפטים", „אף אלו מסיני", ועד"ז בנוגע לסנהדרין שצ"ל „אצל המזבח", היינו, שמדגישים את הענין שלמעלה מהשכל — הרי, ביחד עם זה, צריך להדגיש גם את הצורך בהבנה והשגה בשכל האדם (ג"כ ו)דוקא, „להבינם טעמי הדבר ופירושו . . כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בדברי רש"י „כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים":

לכאורה, הי' לו לרש"י לכתוב רק „ואלה מוסיף על הראשונים", ולמאי נפק"מ כאן ש"אלה פסל את הראשונים"? ולכן י"ל שגם כאן ישנו (מעין ודוגמת) הענין ד"אלה פסל את הראשונים", אלא, שניתוסף גם „ואלה" („אלה" בתוספת וא"ו) ש"מוסיף על הראשונים".

ו. ועוד ענין עיקרי בנוגע להוראה „לחיות" עם התורה — שצ"ל באופן של שמחה:

„חיות" — קשורה עם ומביאה שמחה. ולכן, כשיהודי חי עם התורה, היינו, שהתורה („סיני") חודרת בכל מציאותו עד שנעשית החיות שלו — הרי, בדרך ממילא לומד תורה ומקיים מצוות (לא מתוך כפי' והכרח, בגלל שמישהו אחר מצווה עליו כן, אלא) מתוך חיות ושמחה, כיון ש"הם חיינו ואורך ימינו".

וכמרומז גם ב"שולחן ערוך" חלק „אורח חיים" (שהתורה נעשית „אורח חיים" שלו, כנ"ל ס"א) — שסיום וחותם^לח שלו (שכולל הגהות הרמ"א, שנקרא בכל תפוצות ישראל ה"מפה" שע"ג השולחן ערוך) הוא — „טוב לב משתה תמיד"^לט, ללמדך, שהחיים עם התורה, „אורח חיים", צ"ל מתוך שמחה תמידית^מ.

וענין זה נרמז גם בפרשת משפטים — שבה נאמר לראשונה הציווי דימים טובים, „שלש רגלים תחוג לי בשנה"^מא, והולך ומפרט „את חג המצות גו' וחג248הקציר גו' וחג האסיף גו'"^מב — „מועדים לשמחה", שבהם ישנו הציווי „ושמחת בחגך"^מג. וי"ל, שבזה נרמז שגם כללות הענין ד"משפטים" (שהתורה חודרת בפנימיותו עד שנעשית החיות שלו) צ"ל באופן של שמחה דוקא^מד.

ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון „יום טוב" (כפי שנקרא בנוסח תפלת העמידה, קידוש וברכת המזון), ולא „יום שמחה" וכיו"ב — לרמז שהענין ד"טוב", „אין טוב אלא תורה", „האור כי טוב", כפי שהוא באופן של „יום", אור וגילוי מלמעלה — נמשך וחודר ונעשה ה"חיות" שלו, חיות הקשורה עם שמחה, ועד לשמחה שחודרת גם בענינים גשמיים, „אין שמחה אלא בבשר" („שלמי שמחה")^מה.

ועד"ז בסיום וחותם „אורח חיים" — „טוב לב משתה תמיד", שמכיון שה„אור (כי טוב)" דתורה נמשך וחודר ונעשה באופן של „(אור)ח", ר"ת „חיים", ה"ז באופן ד"משתה תמיד", חיות הקשורה עם שמחה, ועד לשמחה שחודרת גם בענינים גשמיים, „משתה" כפשוטו.

ועפ"ז תומתק גם שייכותה של ההוראה „לחיות" עם התורה (בפ' משפטים) להזמן (בשנה זו) שבו קורין פרשה זו בתורה^מו — שבת מברכים חודש אדר, שתוכנו וענינו „החודש אשר נהפך גו' לשמחה"^מז, שמחת פורים (קטן), שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה (למעלה משמחת כל המועדים)^מח, שחודרת בענינים גשמיים^מט; ועד"ז „טוב לב משתה תמיד" שבסיום וחותם „אורח חיים" — שענין זה נתבאר בסיום הלכות מגילה (ופורים), ובפרטיות יותר, בדיני פורים קטן, י"ד וט"ו אדר ראשון (ששייך ביותר בשנה זו, שנת העיבור) — ששייכותה של הוראה זו לזמן של שמחה מדגישה עוד יותר שהחיות עם התורה צ"ל מתוך שמחה דוקא, עד לשמחה בענינים גשמיים כפשוטם, כשם שהחיות עם התורה חודרת גם בחיים גשמיים כפשוטם ממש.

ז. ויש לקשר כל הנ"ל עם שיעור היומי ברמב"ם^נ — „אנשי חצר שהיו249כולם אוכלים על שולחן אחד, אע"פ שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו, אין צריכין עירוב^נא, מפני שהן כאנשי בית אחד . . מפני שהן כולן סומכין על שולחן אחד"^נב.

ח. ועוד ועיקר — שכאשר התורה נעשית חיותו של יהודי, עד לחיות גשמית כפשוטה, אזי ניתוסף באחדותם של ישראל:

פעולת העירוב היא — „שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו . . והרי כולנו רשות אחד"^סה, שזהו"ע האחדות.

והטעם שיש צורך בפעולה של עירוב, אף ש"כולן מתאימות ואב א'^סו לכולנה"^סז — מפני „שהגופים מחולקים"^סז, ובמילא, נעשית התחלקות גם בשאר הענינים, „כל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו", ולכן יש צורך בפעולה ועשי' של אחדות, עי"ז „שיתערבו במאכל אחד כו'".

אבל כשיהודי חי עם התורה, עד שהתורה נעשית חיותו הגשמית — אזי „אין צריכין עירוב", אין צורך בפעולה ועשי' שתאחד אותם, מכיון שמלכתחילה אין התחלקות ביניהם, שכן, „אע"פ שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו . . כולן סומכין על שולחן אחד", חיות אחת ע"י תורה אחת^סח.

והחידוש שבדבר — שהאחדות היא לא (רק) באופן ש"נפשם עיקר וגופם טפל", אלא יתירה מזה — שהאחדות היא גם מצד הגוף ועניניו, כאמור, ש"כולן סומכין על שולחן אחד", שגם האכילה (פרנסה) הגשמית — לחם ובשר, שנעשים דם ובשר כבשרו — היא „על שולחן אחד" ד"יחידו של עולם", ובמילא, האחדות שלהם היא לא רק מצד הנשמה, אלא גם מצד בשר הגוף, כלשון הכתוב^סט „אחינו בשרנו".

ולהעיר, שענין האחדות נרמז בתיבת „בשר" גופא, כי: האחדות דישראל251מתבטאת (גם) בג' הסימנים דבנ"י, „רחמנים ביישנין וגומלי חסדים"^ע, ר"ת „גבר"^עא. ויש לומר, שהר"ת שלהם הוא גם „בשר" — ביישנים^עב שומרי (ע"ד גומלי^עג) חסדים^עד רחמנים, שבזה מרומז שענין האחדות הוא גם מצד ה"בשר".

וע"י ההוספה באחדותם של ישראל „שכולנו מעורבין כו'", ועד לשלימות האחדות, ש"אין צריכין עירוב", מכיון ש"אוכלין על שולחן אחד" (ע"י שחיותם היא התורה, כנ"ל) — בטלה סיבת הגלות^עה, ובדרך ממילא בטל גם המסובב (הגלות), ואז, רואים בפועל ובגלוי שכל בנ"י מסובים על שולחן אביהם, ב"סעודה" ש"עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים"^עו („ועמך כולם צדיקים"^עז), לויתן ושור הבר^עח, סעודה גשמית (דגים ובשר) כפשוטה ממש^עט.

ועוד לפנ"ז — ברגעי הגלות האחרונים, נותן הקב"ה לכאו"א מישראל, בנו יחידו^פ, כל המצטרך לו, „מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"^פא, לא רק כפי המוכרח, „די מחסורו אשר יחסר לו"^פב, אלא גם באופן של עשירות, היינו, שהסעודה (על השולחן) היא לא רק בלחם (והשייך לו) בלבד, אלא גם בבשר (ד"סעודת שלמה בשעתו"^פג), הן ברוחניות (בתורה, שנמשלה ללחם ובשר^פד כו'), והן בגשמיות כפשוטו, ובסבר פנים יפות^פה, מתוך שמחה וטוב לבב.

252ט. ע"פ כל האמור לעיל, מובן שבשבת פ' משפטים יש נתינת־כח מיוחדת „לחיות" עם התורה, עי"ז שהאור דתורה (הגילוי מלמעלה דמ"ת שבפ' יתרו) חודר בשכלו ומציאותו של האדם, „כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", עד לחיות גשמי ממש, שולחן כפשוטו, כמודגש גם בשיעור היומי ברמב"ם.

ולכן, ה"ז הזמן המתאים לעורר עוה"פ ולפרסם בכל מקום ומקום ע"ד ההוראה „לחיות" עם התורה, כולל ובמיוחד — עניני התורה השייכים לזמן זה (לחיות עם הזמן), החל מלימוד שיעורי חת"ת (נוסף על השיעורים הקבועים לכל חד וחד כפום שיעורא דילי').

ומצד אהבת ישראל ואחדות ישראל — צריך להשתדל בכל זה (לא רק בנוגע לעצמו, אלא) גם בנוגע לזולת, ע"י הפצת התורה, כולל הפצת המעיינות (פנימיות התורה) חוצה, ובאופן ד"תשים לפניהם", „כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", כולל גם — ע"י תרגום עניני התורה בלשון עם ועם^פו.

וכאמור, שהחיות עם התורה היא מתוך שמחה דוקא, כמ"ש בסיום וחותם „אורח חיים" — „טוב לב משתה תמיד", שמחה תמידית, שעי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר את השמחה התמידית בשלימותה — „שמחת עולם על ראשם"^פז, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז, תהי' גם שמחת המועדים שבפרשתנו („שלש רגלים תחוג לי בשנה") בתכלית השלימות, ע"י הקרבת שלמי שמחה, שלמי חגיגה ועולת ראי'^פח, כי, „יראה כל זכורך אל פני האדון ה'"^פט, בביהמ"ק השלישי^צ, שהציווי על בנינו נאמר בפ' תרומה (שקורין תיכף בתפלת מנחה) — „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"^צא.

י. ובהמשך לזה — באה הצעהבקשה חדשה, על מנת לפרסם בכל מקום ומקום:

מכיון שנכנסים לשבוע דפרשת תרומה (החל מהקריאה במנחת שבת), ולאח"ז פרשת תצוה^צב, שבפרשיות אלו^צג נתבארו כל פרטי הציוויים דמעשה המשכן, כלי המשכן, בגדי כהונה וכו' — כדאי ונכון ביותר שנוסף על לימוד חלק מהפרשה בכל יום (עם פירוש רש"י) בשיעורי חת"ת, יוסיפו וילמדו גם מפירושי חז"ל בתושבע"פ^צד (עכ"פ מאמר253ופירוש אחד על פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים^צה (ואין צורך לחפש בספרים), „כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".

ומה טוב — לתרגם (עכ"פ חלק מפירושים אלו) גם בלשון עם ועם, כדי שיהי' „כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם" — גם עבור אלו שלעתעתה אינם יודעים ללמוד אלא בלשון עם ועם^פו.

ומהמעלות שבזה: (א) בנוגע לכללות ההוראה „לחיות" עם התורה, לחיות עם הזמן, פרשת השבוע — שעי"ז שמוסיפים גם פירוש מתושבע"פ, ה"ז חודר יותר בשכל האדם, באופן ד"משפטים", „כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", (ב) ועוד ועיקר — שההוספה בלימוד עניני המשכן ומקדש ממהרת ומזרזת עוד יותר את בנין ביהמ"ק השלישי — לא רק „אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית"^צו, אלא בנין הבית בפועל ממש.

יא. ויה"ר — והוא העיקר — שעוד לפני הקריאה במנחה „ועשו לי מקדש", יגלה ויבוא מן השמים מקדש העתיד שכבר בנוי ומשוכלל^צז, „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"^צח, „בנינא דקב"ה"^צט, ומכיון שכולל גם המקדשות שלפניו^ק, יש בו גם העילוי ד"ועשו לי מקדש", מעשה ידי אדם^קא, כל בנ"י, כפס"ד הרמב"ם^קב „הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר" (וכדאיתא באדר"נ^קג שגם ה"טף" השתתפו בנדבת המשכן).

ובפשטות — שתיכף ומיד, ברגע כמימרא, בעיצומו של יום השבת^קד, באים כל בנ"י ל(ארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ול)בית המקדש עד לקדש הקדשים — בחי' „אחת" במקום, מקומו העיקרי והאמיתי (שולחנו) של כאו"א מישראל מצד בחי' היחידה („אחת") שבו, שהיא אצל כל ישראל בשוה, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^קה, „קהל גדול"^קו (לשון יחיד), מציאות אחת, כי, אע"פ שישנו החילוק (ע"פ תורה) דכהן לוי וישראל, נעשים הם מציאות אחת^קז — ר"ת „כלי"^קח (מלמעלה למטה^קט), או (מלמטה למעלה*10)) ר"ת „ילך", „ילכו254מחיל אל חיל"^קי, ועד — „יראה אל אלקים בציון"^קי, כי, „לציון^קיא יאמר איש ואיש יולד בה . . סלה"^קיב, שמקומו האמיתי (שולחנו^קיג) ב"ציון"^קיד (ש"הוא יכוננה עליון"^קיא), עד לקדש הקדשים^קטו (עיקרה של ירושלים וביהמ"ק).

ומהדיבור בזה — למעשה בפועל כפשוטו ממש, ותיכף ומיד ממש, שאין צורך בפעולה, כי אם, פעולת של „מראה באצבעו ואומר זה"^קטז, הנה בית המקדש, הנה העזרות והלשכות כו',

ועד — „הנה אלקינו זה"^קיז, ויתירה מזה — „הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו", ב"פ זה^קיח, וסיומא דקרא — „נגילה ונשמחה בישועתו", שלימות השמחה דלעתיד לבוא (כנ"ל ס"ט), „עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם . . וכל אחד ואחד מראה באצבעו"^קיט,

ולא עוד, אלא, ש"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו וגו'"^קכ, שאפילו הבשר הגשמי יזדכך ויראה „כי פי ה' דיבר"^קכא, ובלשון הכתוב (בנוגע לשבת ור"ח, ובהדגשה בשבת זו, ערב ר"ח, שבת שממנה נכנסים תיכף לר"ח) — „והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני"^קכב, וכאמור, תיכף ומיד ממש.

255משיחת ש"פ תרומה, ו'

א. ז' אדר^ב — יום ההולדת ויום פטירת משה רבינו^ג — פאַלט אויס אַלעמאָל בסמיכות צו פרשיות תרומה און תצוה. און היינטיקס יאָר — פאַלט ער אויס במוצאי שבת פ' תרומה^ד, ויום ראשון^ה פ' תצוה.

דערפון איז מובן, אַז ס'איז דאָ אַ שייכות^ו צווישן ז' אדר (שבו נולד ובו מת משה רבינו) מיט די פרשיות^ז.

ב. די שייכות ביניהם זעט מען בגלוי^ח:

דער תוכן מיוחד פון די ביידע פרשיות (תרומה און תצוה)^ט איז — וועגן דעם ציווי פון דעם אויבערשטן צו משה רבינו אויף מעשה המשכן ופרטיו: אדר^א ראשון ה'תשמ"ט

בפ' תרומה — „וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה גו' זהב וכסף ונחושת גו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ובהמשך לזה — פרטי הציווי אויף כלי המשכן; און דערנאָך המשך הציווי בפ' תצוה: „ואתה תצוה את בני ישראל גו'", וועגן העלאת נרות המנורה, און דערנאָך — וועגן עשיית בגדי כהונה, חינוך אהרן ובניו, ועשיית מזבח הקטורת.

דער אָנזאָג אויף עשיית המשכן ופרטיו איז געווען דוקא צו משה רבינו (און דורך אים — צו זיין דור), ווי עס שטייט אין מדרש^י, אַז דוקא משה האָט (צוריק) ממשיך געווען די שכינה למטה, „הורידה לארץ כו' ביום שהוקם המשכן". ביז אַז דער משכן ווערט אָנגערופן על שמו — „משכן שעשה משה"^יא, „מעשי ידי" משה^יב.

און דער ענין פון דעם משכן איז ניט נאָר אַ פרט וחלק פון עבודת משה, נאָר דאָס איז אַן ענין עיקרי וכללי אין עבודת משה, און אין שלימות עבודת משה^יג.

256כמובן אויך פון דעם, אַז דאָס („ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם") איז דער יסוד ותכלית הכוונה פון „בריאת עולם הזה" און (נאָכמער —) פון גאַנץ סדר השתלשלות^יד: בכדי מאַכן די גשמיות'דיקע וועלט אַ „משכן" און „מקדש" פאַרן אויבערשטן, ובלשון הידוע^טו: אַ דירה לו יתברך בתחתונים, אין „תחתונים" דוקא, עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, זאָל דער אויבערשטער שטיין בגלוי בכל עצמותו („לו" — לעצמותו^טז), כביכול ווי אַ מענטש אין זיין אייגענער דירה.

און דערפאַר איז דער ציווי פון „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אַ ציווי כללי ונצחי בכל הזמנים וכל המקומות — דער ציווי גייט אויך אויף בית ראשון ובית שני ובית שלישי^יז, ביז אויך — אויף כל זמן הגלות, כמאחז"ל^יח „ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד", וכדאיתא במדרש^יט (אויף „ועשו לי מקדש") „כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" — דער ענין פון „ושכנתי בתוכם" איז תכלית בריאת העולם וכל סדר השתלשלות^כ.

דערפון איז מובן אויך בנוגע למשה רבינו (וואָס ער איז געווען דער וואָס האָט ממשיך געווען די שכינה למטה, כנ"ל) — אַז דער ציווי „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" איז אַן ענין עיקרי וכללי בעבודתו און דורך דעם ווערט אַן עלי' ושלימות בעבודתו.

ג. ועפ"ז איז פאַרשטאַנדיק די שייכות פון ז' אדר מיט די פרשיות תרומה ותצוה, ווען ז' אדר פאַלט אויס:

257אין דעם יום הלידה פון אַ צדיק שטייט בכח די גאַנצע עבודה וואָס ער וועט טאָן במשך זיין לעבן, ועאכו"כ ביום לידת משה וואָס דעמולט האָט מען געזען בגלוי דעם עילוי פון משה^כא, כמאחז"ל^כב „בשעה שנולד משה נתמלא בית כולו אור", „מתחלת תולדתו הי' ראוי להאיר את כל העולם על ידי התורה"^כג.

ועאכו"כ ביום פטירתו, וואָס דעמולט האָט מען בפועל כל עבודתו, ובפרט באַ משה רבינו, וואָס יום פטירתו איז געווען ביום לידתו — „היום מלאו ימי ושנותי"^כד. ונוסף לזה — איז ידוע אַז ביום פטירת הצדיק שטייט בגלוי „כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"^כה און דאָס איז מאיר מלמעלה למטה, ביז אַז דאָס איז „פועל ישועות בקרב הארץ"^כו.

ועפ"ז איז מובן, אַז אין דעם טאָג פון ז' אדר שטייט בגלוי די עבודה פון משה רבינו „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (דער תוכן פון פ' תרומה ותצוה), וועלכע איז אַ חלק, און נאָכמער — אַן ענין כללי ויסוד בעבודת משה רבינו (מילוי תכלית כל ס' השתלשלות, כנ"ל). ועד"ז לאידך גיסא: די פרשיות גיבן אַרויס בגלוי דעם אינהאַלט פון „מעשיו כו' ועבודתו" פון משה רבינו, וועלכער ווערט נתגלה בז' אדר — די עבודה פון משה „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ד. ויש לומר, אַז וויבאַלד פ' תצוה קומט נאָך פ' תרומה, גייט דאָס אין אַ סדר מלמטה למעלה, אַז אין פ' תצוה ברענגט זיך אַרויס אַ העכערער און טיפערער ענין אין עבודת משה פון „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

דאע"פ אַז פ' תרומה הויבט זיך אָן מיט דערמאָנען שמו של משה רבינו — „וידבר ה' אל משה לאמר", משא"כ פ' תצוה הויבט זיך אָן „ואתה תצוה", אָן דערמאָנען שם משה, ביז אַז דאָס איז די איינציקע פרשה בתורה (לאחרי לידת משה) אין וועלכע עס ווערט ניט דערמאָנט דער נאָמען פון משה רבינו^כז —

אעפ"כ יש לומר, אַז אדרבה: דוקא דורך ניט דערמאָנען שמו של משה (און במקום זה שרייבן „ואתה (תצוה)", ביז אַז דאָס ווערט דער ערשטער וואָרט דכל הפרשה ושמה^כח), ברענגט זיך אַרויס אַ טיפערער ענין אין משה רבינו^כט.

כידוע אַז אַ שם איז ניט עצם מציאות האדם. אַ שם איז אַ גילוי וואָס איז נוגע פאַר דעם זולת, דער מענטש פאַר זיך דאַרף ניט קיין נאָמען.

258בסגנון אחר: אַ שם באַווייזט אויף אַ געוויסן תואר וציור. משא"כ דער עצם האדם איז העכער פאַר שמות ותוארים.

ועפ"ז יש לומר אַז דאָס וואָס שמו של משה ווערט ניט דערמאָנט בפירוש אין פ' תצוה, איז (אויך) ווייל דאָס באַדייט דעם עצם פון משה, ווי ער איז נאָך העכער פאַר שמו (משה), וואָס ווערט דערמאָנט פריער אין פ' תרומה.

ה. וביאור הענין:

דער נאָמען משה איז על שם „כי מן המים משיתיהו"^ל. שטייט אויף דעם אין חסידות^לא, אַז דאָס איז ווייל שרש נשמת משה איז פון אַ דרגא גבוה מאד, פון עלמא דאתכסיא (מים), און בשעת די נשמה איז אַראָפּ למטה (ווען משה איז געבאָרן געוואָרן), איז געווען דער „מן המים — פון עלמא דאתכסיא — משיתיהו" אין עלמא דאתגליא, ביז אין עולם הזה הגשמי.

דעריבער האָט משה געזאָגט^לב „לא איש דברים אנכי גו' כי כבד פה גו'", ווייל שרש נשמתו מבחי' עדאתכ"ס איז העכער פון גילוי אין דיבור, נאָר דער אויבערשטער (דער „שם פה לאדם"^לג) האָט אים געגעבן דעם כח אַז אויך זיין מדריגה (שלמעלה מגילוי הדיבור) זאָל אַרויס בגילוי בדיבור (דורך „אהרן אחיך גו' הוא יהי' לך לפה"^לד).

און די כוונה פון ירידת נשמת משה (פון אַזאַ הויכער דרגא) איז כדי „לגאול את ישראל ושיהי' מתן תורה על ידו כו'"^לה, ויש לומר אויך — דער המשך ושלימות דערפון — „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וואָרום בכדי אויפטאָן השראת השכינה למטה, ביז די התחלה ונתינת כח אויף מאַכן אַ דירה לעצמותו ית' בתחתונים, האָט דאָס געדאַרפט זיין בכח פון דער גילוי („משיתיהו") „מן המים", פון אַ דרגא וואָס איז למעלה מגילוי מצ"ע.

ו. לאחרי כל המעלות אין דעם נאָמען פון „משה", איז דאָס אָבער פאָרט אַ שם, וואָס אַ שם איז ניט עצם מציאות האדם (כנ"ל). אַ שם באַווייזט אויף אַ געוויסן תואר וציור. משא"כ דער עצם האדם איז העכער פאַר שמות ותוארים (ועד"ז אויך בנוגע צו דער נשמה — איז דער עצם הנשמה העכער פאַר די חמשה שמות שנקראו לה^לו).

וע"ד כביכול ווי דאָס איז באַ דעם אויבערשטן, אַז די שמות הקדושים זיינען פאַרבונדן מיט הארות וגילויים כו', אָבער עצמותו ומהותו ית' איז העכער פון שמות (לא אתרמיז בשום אותא וקוצא כלל^לז), עד"ז איז דאָס באַ צדיקים (וועלכע זיינען דומים לבוראם^לח), ובעניננו — משה רבינו, אַז זיין עצם ומהות איז העכער פאַר שמו („משה").

ועפ"ז איז מובן, אַז דאָס וואָס שמו של משה ווערט ניט דערמאָנט אין פ' תצוה, איז ווייל דאָס באַדייט דעם עצם פון משה, ווי ער איז נאָך העכער פאַר שמו^לט259משה, בחי' „מן המים משיתיהו" (דער גילוי פון שרש נשמתו מעלמא דאתכסיא).

דאָס הייסט, אַז לאחרי הגילוי בפ' תרומה פון כחו של משה צו ממשיך זיין דעם „ושכנתי בתוכם" מצד זיין דרגא פון שם „משה" („וידבר ה' אל משה"), „מן המים משיתיהו" — קומט מען דערנאָך צו אַ העכערע, טיפערע הבנה בזה, אין פ' תצוה — אַז עס ווערט נתגלה עצמותו של משה (ווי ער איז העכער פון שם ותואר), ויש להוסיף — אַז דורך דעם ווערט נתגלה דער עצם שלמעלה, עצמותו ומהותו ית', וואָס דוקא פאַר אים (און דוקא בכחו) מאַכט מען דעם „ושכנתי בתוכם", דירה לו, לעצמותו, בתחתונים.

וכשם ווי דער גילוי בפ' תצוה איז פון עצם דמשה און עצמותו ית' (העכער ווי דער גילוי פון שמו בפ' תרומה), איז אויך די פעולה פון דעם „ועשו לי מקדש" דערגרייכט און נעמט מערער דורך — דעם תחתון:

מצד די מדריגה פון משה וואָס איז פאַרבונדן מיט שמו, אַ דרגא מסויימת — דערגרייכט דאָס ניט אין דעם תחתון ביותר. דוקא דורך דעם גילוי העצם פון משה (און דער עצם שלמעלה), וואָס איז העכער פאַר שם ותואר, דערגרייכט מען און מ'טוט אויף דעם „ושכנתי בתוכם" אויך אין דעם תחתון ביותר^מ.

און דאָס איז דער פירוש אין „ואתה תצוה": „ואתה" ווייזט אויף „מהות עצמותך"^מא פון משה, העכער פאַר זיין שם, און דוקא אויף דעם זאָגט מען „ואתה" בלשון נוכח, תכלית הגילוי פון דעם עצם פון משה'ן^מב, וואָס פאַרבינדט זיך מיט דעם „אתה" האמיתי אחד שלמעלה^מג, עצמותו ומהותו ית' (וואָס באמת לאמיתו איז דוקא אויף עצמות שייך זאָגן „אתה" לשון נוכח)^מד,

און דאָס ווערט באופן פון „(ואתה) תצוה", תצוה מלשון^מה צוותא והתקשרות (פון אַלע אידן) מיט אתה (עצם) פון משה^מו, און דורך אים (ממוצע המחבר^מז) — מיט עצמותו ית'. וואָס260דורך דעם ווערט שלימות הענין פון „ושכנתי בתוכם" — גילוי עצמותו ית' („אתה") דאָ למטה „בתוכם", בתחתונים, אויך אַלס נתינת כח אויף דער עבודה פון „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אין די בתי מקדשות שלאחרי זה, און „בתוכם", בתוך כל אחד ואחד.

וואָס די מדריגה איז העכער פאַר דעם וואָס רעדט זיך אין פ' תרומה: מצד די מדריגה פון משה וואָס איז פאַרבונדן מיט שמו (בפ' תרומה), האָט מען די גילויים שלמעלה וואָס זיינען פאַרבונדן מיט „תרומה", אותיות „תורה מ'", התורה שניתנה למ' יום^מח, ווי תורה איז געגעבן געוואָרן למשה רבינו (ענינו של תורה, „זכרו תורת משה עבדי"^מט, כיון שמסר נפשו עלי'^נ), און ווי תורה איז פאַרבונדן דוקא מיט זמן גשמי למטה (ארבעים יום), אָבער דאָס דערגרייכט ניט דעם אָרט וואָס איז העכער פאַר תורה (מחשבתן של ישראל קדמה למחשבתה של תורה^נא), און דערפאַר קען מען מצד דער מדריגה ניט דערגרייכן אַן אָרט וואָס איז פאַרבונדן מיט דעם תחתון ביותר (מקום החטא, וואָס איז היפך התורה).

דוקא „ואתה (תצוה)", דער עצם פון משה (פאַרבונדן מיט דעם עצם שלמעלה), פועל'ט דעם „תצוה את בני ישראל", דעם צוותא וחיבור פון אַלע אידן (אפילו די וואָס האָבן חוטא געווען און געפינען זיך למטה ביותר) אין איין מציאות^נב.

ז. ע"פ הנ"ל איז יומתק אויך פאַרוואָס „ואתה" (בריש פ' תצוה) שטייט מיט אַ וא"ו המוסיף בתחלתו („ואתה"); דאָס קומט בהמשך ובהוספה צו דעם וואָס רעדט זיך פריער אין פ' תרומה (ווי פשטות הענין, אַז דאָס איז אַ המשך צו דעם ציווי בר"פ תרומה „וידבר ה' אל משה לאמר") —

ווייל דער גילוי העצם (פון „ואתה") גיט צו אַ הוספה אין דעם „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ווי דאָס איז מצד שמו של משה (בפ' תרומה), הן מצד דעם גילוי מלמעלה — גילוי עצמותו ית', העכער פאַר כל שם ותואר, און הן אַז דאָס דערגרייכט למטה יותר^נג.

ויש לקשר זה אויך מיט דעם וואָס „אות אמת דא אות וא"ו"^נד, ווייל דער261אות וא"ו (וואָס איז בצורה פון אַ קו וואָס ווערט נמשך מלמעלה מעלה ביז למטה מטה) איז בחי' בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ראש תוך סוף. וואָס דאָס איז דער ענין פון אמת, וואָס באַשטייט פון די אותיות א' מ' ת' — אל"ף דער ראש כל האותיות, מ"ם אמצע האותיות, ותי"ו סוף כל האותיות, „וכללותם הוא אות וא"ו שהוא קו האמצעי"^נה — אַז אמת איז בכל הדרגות כולם, מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין.

ובעבודה איז דאָס דער ענין וואָס אַ איד איז מגלה דעם אמת פון „אלופו של עולם", „אמיתת המצאו"^נו, אין „כל הנמצאים" (וועלכע נעמען זיך פון „אמיתת המצאו")^נו, ביז למטה למטה, בבחי' תי"ו (סוף כל האותיות והדרגות), און אין אַלע דרגות בינתיים (כמרומז אין דעם מ"ם, אמצע האותיות)^נז.

ויש לומר, אַז דאָס איז מתאים מיט דעם וואָס אות וא"ו באַווייזט אויף דער הוספה פון פ' ואתה תצוה אויף פ' תרומה — אַז דער אות וא"ו (דאָ אות אמת) באַווייזט אויף דעם גילוי פון „אמיתת המצאו" (עצמותו ית') ביז למטה מטה. און די הוספה איז אין אַן אופן (ניט אַז ער איז מבטל מציאות העולם, נאָר) ער איז מגלה „אמיתת המצאו" אין וועלט גופא (אין אַלע דרגות שבה, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין), אַזוי אַז בכל הדרגות כולם פון סדר השתלשלות ווערט אַ משכן ומקדש לה', דירה לו יתברך.

ח. דערפון איז אויך פאַרשטאַנדיק בנוגע צו דער עבודה פון „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (בתוך כל אחד ואחד) וואָס אידן, כל אחד ואחד, טוען במשך כל הדורות — אַז מ'באַקומט דעם כח לזה פון דעם ציווי ה' (בפ' תרומה ותצוה) דורך משה רבינו.

ובפרט אַז יעדער איד האָט אין זיך בחי' משה שבקרבו^נח, און דאָס ווירקט אויף אים בפועל (אַזוי אַז לגבי בחי' משה שבו איז „יראה מילתא זוטרתי היא"^נט).

וכשם ווי באַ משה'ן זיינען בכללות פאַראַן די צוויי דרגות, שמו של משה „מן המים משיתיהו", און עצם שלו („ואתה") — אַזוי ווערט אויך נמשך דער כח צו יעדער איד, צו טאָן די עבודה הן מצד דער דרגא פון „מן המים משיתיהו", מגלה זיין זיינע כחות הנעלמים, און נאָך העכער ובהוספה על זה — מגלה זיין דעם עצם שלו (שלמעלה משם ותואר), וואָס איז פאַרבונדן מיט דעם עצם שלמעלה, און דורך דעם אויפטאָן כביכול דעם „ושכנתי בתוכם", באופן כזה אַז בכל הענינים שלו הערט זיך בגלוי דער „ואתה תצוה", דער פאַרבונד מיט עצם שלו, ועי"ז — מיט עצם שלמעלה, דער אויבערשטער, ובלשון262נוכח — מראה באצבעו ואומר זה^ס.

ט. ובפרטיות יותר:

די עבודה פון „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ווערט אויפגעטאָן דורך דעם ענין פון „ויקחו לי תרומה גו'" (וואָס שטייט לפני זה אין דעם ציווי)^סב, אַז אַ איד נעמט פון זיינע י"ג (ט"ו)^סג דברים גשמיים שבעולם (וואָס ווערן דערנאָך אויסגערעכנט אין פסוק), אין וועלכע עס טיילן זיך כל עניני העולם, און גיט זיי אָפּ צו מאַכן דערפון אַ משכן פאַר דעם אויבערשטן.

י. ויש להוסיף, אַז אין דעם קו פון גמילות חסדים (צדקה) גופא — זיינען פאַראַן דריי מדריגות, כמרומז אין „זהב וכסף ונחושת":

עס שטייט אין ספרים^פב בביאור כתוב זה („זהב וכסף ונחושת"): „וכנגדן יש צדקות בעולם, אותה שאדם עושה כשהוא בריא נחשבת לו כזהב, כשהוא חולה ונותן מעתה נחשבת לו ככסף, כשהוא נותן לאחר המיתה נחשבת לו כנחשת".

און מ'גיט צו^פג, אַז דאָס איז אויך מרומז אין ראשי תיבות שלהם: זה"ב264ר"ת זה הנותן בריא, כלומר בעוד שהוא בריא זה מעלה עליונה בנתינת הצדקה. כס"ף ר"ת כשיש סכנת פחד, כלומר שהוא בסכנת פחד, זה מעלה שני' בנתינת הצדקה. נחש"ת ר"ת נתינת חולה שאמר תנו, כלומר שהוא שכיב מרע, זהו מעלה התחתונה בנתינת הצדקה.

ויש לומר, אַז וויבאַלד מצות צדקה איז „שקולה כנגד כל המצוות"^פד („עיקר המצות מעשיות"^פה), דעריבער איז אין דעם מרומז די דריי דרגות הנ"ל, וועלכע נעמען אַרום אַלע מדריגות אין עבודת ה', אין „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם":

„זה הנותן בריא" (זהב) באַווייזט אויף שלימות העבודה (עבודת הצדיקים וכיו"ב), בשעת דער „נותן" איז אַ „בריא" בכל עניני תומ"צ. וואָס דאָס איז בהתאם לזה וואָס זהב איז דער ערשטער פון די י"ג דברים, בפשטות ווייל זהב איז דער מובחר מכולם. [און מ'האָט עס גענוצט פאַר די דברים הכי חשובים אין משכן — דער ארון (עיקר החפץ במשכן^פו), ועד"ז אין די מקיפים — די יריעות ובריחים מצופים בזהב וכו'. ביז אַז דוקא בנוגע צו זהב זאָגן חז"ל^פז אַז „לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא בשביל המשכן כו'"^פח].

„כשיש סכנת פחד" (כסף) גייט אויף דרגת העבודה ווען דער מענטש איז אָנגערירט געוואָרן פון דעם העלם והסתר וענינים בלתי רצויים שבעולם; נאָר דורך זיין עבודה (נתינת הצדקה) ווערט ער דערפון אויסגעלייזט^פט.

265„נתינת חולה שאמר תנו" (נחשת) באַווייזט אויף די נידעריקסטע מדריגה אין עבודה, אַז ער איז שוין אַ „חולה" ר"ל, וואָס אַ טייל פון עם איז שוין ווי „לאחר המיתה", אָפּגעשניטן (בחיצוניות ולפי שעה) ר"ל פון תורת חיים ומקור החיים. אָבער אויך ער האָט בכח צו געבן צדקה, ואדרבה — דורך „שאמר תנו" (אַן אמירה בלבד), איז דאָס אַ נתינה בשלימותה. און דורך דעם (נתינה של נחשת) האָט ער אויך אַ טייל אין דעם „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

אין וועלכער דרגא אַ איד זאָל נאָר האַלטן, מלמעלה מעלה עד למטה מטה, האָט ער בכח צו מאַכן אַ משכן לה'.

ולהוסיף, אַז „נתינת חולה שאמר תנו" שפּיגלט אויך אָפּ כללות העבודה בזמן הזה (בכל הדרגות של עבודה): דער עולם מצד עצמו איז בבחי' „חולה", ניט בשלימות (דאע"פ וואָס עולם על מילואו נברא^צ, „אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"^צא, תולדות מלא כתיב, קומט עס ניט צו דער שלימות פון „אלה תולדות פרץ"^צב דלע"ל וואָס ווערט דורך עבודת האדם במשך כל שנין דהוה עלמא). וכידוע אַז „חולה" (ובעבודה — בחי' חולת אהבה) איז בגימטריא מ"ט^צג, וואָס דאָס באַווייזט אויף די מ"ט שערי בינה וועלכע מ'גיט ומגלה בעולם הזה^צד. און דורך דער עבודה פון אַ אידן („שאמר תנו"), ובפרט מצד משה שבקרבו, באַקומט ער אויך דעם שער הנו"ן, „נבו", נו"ן בו^צה (בדוגמא ווי משה האָט דערגרייכט (ביום הסתלקותו, בז' אדר))^צו, און עס ווערט בריא, אויס „חולה".

יא. דער לימוד והוראה בפועל מכל הנ"ל:

שטייענדיק אין שבת פ' תרומה, ערב ז' אדר, און אַריינגייענדיק אין דער וואָך פון פ' תצוה — ווען עס שטייט בגלוי כל מעשיו ועבודתו פון משה רבינו, כולל ובמיוחד — די עבודה עיקרית פון „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" —

באַקומט יעדער איד פון משה רבינו (ובפרט פון משה שבקרבו) כחות ביתר שאת וביתר עוז אויף טאָן די עבודה פון „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד, אָנהויבנדיק פון זיין לב, האַרץ, וכל הכחות שלו, ועד"ז אין זיין שטוב און באַ זיינע בני משפחה, ועד"ז בחלקו בעולם — אַז אין אַלע זיינע טועכצן זאָל זיין ניכר ווי דאָס איז אַ מקדש לה', אויף וועלכן דער אויבערשטער זאָגט „ושכנתי בתוכם".

ובכללות — דורך „ויקחו לי תרומה גו' זהב וכסף ונחושת", די עבודה פון תורה עבודה וגמילות חסדים. כולל דורך דעם וואָס מ'מאַכט די אייגענע שטוב אַ בית תורה תפלה וצדקה, און מ'בויט אויף נייע בנינים באופן זה (ובפרט בשנה וועלכע איז „שנת הבנין"), כמדובר כמ"פ בארוכה^צז.

266יב. און דער ענין איז נאָכמער בהדגשה בדורנו זה: נוסף צו די כחות הנ"ל — באַקומט מען אויף דעם ספּעציעלע כחות פון אתפשטותא דמשה^צח שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, וועלכער האָט אָנגעזאָגט — „ואתה תצוה" — און געגעבן פון זיינע עצמיות'דיקע כחות צו יעדערן אויף טאָן די עבודה פון „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ביז אין אַן אופן אַז דאָס זאָל דערגרייכן בכל העולם כולו — דורך הפצת התורה והיהדות (תורה עבודה וגמילות חסדים) כולל הפצת המעינות חוצה, ביז אין חוצה שאין חוצה ממנה.

ובמיוחד — דורך די מוסדות וועלכע ער האָט אויפגעשטעלט און האָט מיט זיי אָנגעפירט, אָדער זיינען אָנגעפירט געוואָרן על פי הוראות שלו, בכל מקום ומקום,

אָנהויבנדיק פון ישיבת תומכי תמימים, אַ ישיבה וואו מ'איז עוסק אין לימוד התורה און עבודה התפלה ונתינת הצדקה וגמילות חסדים — די ישיבה וועלכער זיין פאָטער, דער רבי (מהורש"ב) נ"ע, האָט מייסד געווען, און באַשטימט נשיא דורנו — בנו יחידו (און דערנאָך) ממלא מקומו — אַלס מנהל פועל, ופעולתו נמשכת עד היום הזה (וואָרום רועי ישראל לא יעזבו צאן מרעיתם^צט), ובאופן פון מעלין בקודש.

ועד"ז דע*(און די אַלע) וואָס האָט זוכה געווען אַז נשיא דורנו האָט אים געגעבן אַ מינוי אין הנהלת הישיבה, און געגעבן כחות צו מקיים זיין תפקידו, און מ'זעט בפועל די פעולות ותוצאות פון זיין עבודה, באופן פון מראה באצבעו ואומר זה — פון משה שבדורנו געגעבן כחות צו דעם מנהל פועל פון דער ישיבה, אַז די פעולות שלו זאָלן נמשך ווערן אויך איצטער (וויפל ס'איז שייך בנוגע צו אַ נשמה שנסתלקה מן הגוף),

ובפרט אין דעם טאָג ווען כל מעשיו ועבודתו שעבד כל ימי חייו שטייען בגלוי און זיינען „פועל ישועות בקרב הארץ".

יג. בהמשך לכל הנ"ל — יש להציע, ובבקשה אַז מ'זאָל דאָס מפרסם זיין בכל מקום האפשרי:

במשך פון דער קומענדיקער וואָך פון פ' ואתה תצוה (וועלכער ווערט געבענטשט פון דעם שבת פ' תרומה), אָנהויבנדיק פון יום ראשון, ז' אדר, יום ההולדת ויום פטירת משה רבינו, ביז (ועד בכלל) דעם קומענדיקן שבת פ' תצוה — זאָל יעדערער און יעדערע, אנשים נשים וטף, מוסיף זיין (נוסף צו די שיעורים הרגילים שלו) אין די שלשה קוים פון תורה תפלה וצדקה^ק (כנגד זהב כסף ונחושת), וועלכע זיינען אַן עיקר אין דעם „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ובפשטות — אַז מ'זאָל מוסיף זיין אין לימוד התורה, סיי אין כמות (בזמן הלי־267מוד, און די ענינים וואָס ער לערנט), סיי אין איכות — בעומק הלימוד, מיט אַ צוגעגעבענעם חיות און קאָך; מוסיף זיין אין נתינת הצדקה בכמות (ובאיכות — סבר פנים יפות); און מוסיף זיין אין עבודת התפלה, בכוונה ובהידור כו'.

וגדול לימוד שמביא לידי מעשה^קא, ומצוה גוררת מצוה^קב (בפרט מצות צדקה ששקולה כנגד כל המצוות) — וועט דאָס בודאי אויך ברענגען אַ הוספה אין קיום המצוות בהידור בכלל. כולל, כמובן, אין דער מצוה כללית פון „ואהבת לרעך כמוך"^קג, אויך דורך מוסיף זיין אין דער עבודה פון הפצת התורה והיהדות און הפצת המעינות חוצה.

יד. און די הוספה אין די אַלע ענינים (פון מעשינו ועבודתינו^קד) וועט נאָכמער צואיילן די גאולה האמיתית והשלימה, וקיום היעוד: והקיצו ורננו שוכני עפר^קה, ובתוכם — משה רבינו (דער בעל יום ההולדת ויום ההסתלקות פון ז' אדר), און אתפשטותא דמשה שבכל דור ודור, ביז כ"ק מו"ח אדמו"ר,

און אויך פון די אַלע וואָס האָבן זיך עוסק געווען אין הפצת תורת משה, כולל — הפצת פנימיות התורה. — ואפילו אויב מ'איז נאָך ניט בדרגת „שוכני עפר", זאָל שוין אויך גלייך זיין דער „הקיצו ורננו" פון דעם פירוד הנשמה מהגוף במקצת.

ועאכו"כ פון די וואָס דער פירוד איז געווען מער דערפון,

און זיי וועלן אַלע גלייך אויפשטיין צו תחיית המתים,

און זיין צוזאַמען מיט די אידן וועלכע זיינען איצטער נשמות בגופים לאורך ימים ושנים טובות, וואָס זיי האָבן בבריאות שלימה ובשמחה דעם ונפשי כעפר לכל תהי' — די עבודה רוחנית של „ואל עפר תשוב"^קו (עבודת הביטול)^קז.

און עס וועט זיין „אך^קח צדיקים [ועמך כולם צדיקים^קט] יודו לשמך ישבו ישרים את פניך", דער גילוי פון בחי' ישר יחזו פנימו^קי, פנים בפנים^קיא, ווי ס'וועט זיין בשלימות לע"ל (ובפרט בכל שבת ובכל ראש חודש ווען מ'וועט דעמולט עולה לביהמ"ק זיין^קיב), ובאופן של התיישבות (ישבו ישרים),

כי יבנה בית המקדש במהרה בימינו, דער ביהמ"ק השלישי, „ושכנתי בתוכם", בתכלית השלימות ובתכלית הגילוי, און דורך דעם — בכל העולם כולו, „אלה תולדות פרץ",