Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
327משיחות ש"פ ויקרא, פ' זכור, י"א אדר שני ה'תשמ"ט
א.שבת זו — שקביעותה בי"א באדר — היא התחלת ימי הפורים, כדאיתא במשנהא „מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו", היינו, שהתחלת הזמן דקריאת המגילה הוא — י"א אדרב.
וענין זה (החידוש שבקביעות שנה זו) הוא בהוספה על השייכות דשבת שלפני פורים לפורים בכל השנים:
א) „כל שיתא יומין מתברכין מיומא שביעאה"ג, שבו נאמרד „ויברך אלקים את יום השביעי גו'", היינו, שהמשכת הברכה דימי הפורים היא מיום השבת שלפניו.
ב) ועיקר: בשבת זו (שלפני פורים) קורין פ' זכורה כדי „לסמוך מחיית עמלק למחיית המן"ו (שהמן הוא מזרעו של עמלקז), ובלשון הגמראח „דלא תיקדום עשי' לזכירה", היינו, שבשבת שלפני פורים היא ה"זכירה" ובפורים היא ה"עשי'" דאותו ענין — מחיית עמלק.
ולכן, יש להתחיל בביאור ענין הפורים, כולל ובמיוחד — ביאור הלימוד וההוראה בעבודת האדם לקונו, שזהו התוכן הפנימי דקריאת המגילה (שתחילתה בי"א אדר), כתורת הבעש"טט בפירוש מאמר המשנהי „הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שאין לקרות את המגילה כסיפור שאירע בעבר („למפרע"), כי אם, באופן ש"הימים האלה נזכרים ונעשים"יא, שע"י הזכרון נעשים (מחדש) כל עניני הפורים כבפעם הראשונה, היינו, שחי מחדש כל עניני* המגילה בעבודתו לקונו.
וכן יש לבאר הלימוד וההוראה בעבודת האדם לקונו מקריאת פ' זכור, וכן ביאור הקשר והשייכות דפורים ופ' זכור לפרשת השבוע, כדלקמן.
ב. ענינו של פורים הוא — „קיימו מה שקיבלו כבר" (במתן־תורה)יב, היינו, שאז היתה עיקר ושלימות קבלת התורה, וטעם הדבר — כיון שבימי הפורים הי' מסירת־נפש, ש"מסרויג עצמן למות כל השנה כולה, ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו"יד, ועי"ז נעשית שלימות הקבלה על קיום התומ"צ.
328ועד"ז בימי הפורים בכל שנה ושנה — שמתחדש הענין ד"קיימו מה שקיבלו כבר", שלימות הקבלה דקיום התומ"צ בכל השנה כולה, ע"י התעוררות וגילוי נקודת היהדות, כח האמונה והמס"נטו, שחודרת בכל פרטי העבודה דקיום התומ"צ.
וההכנה לזה — בקריאת פ' זכור, „זכור את אשר עשה לך עמלק", עד „לא תשכח"טז.
ענינו של עמלק — חוצפא שבהיפך מטעם ודעת, הניגוד והלעו"ז להתקשרות של בנ"י עם הקב"ה באופן שלמעלה מטעם ודעתיז, וההתחלה בזה היא — „אשר קרך בדרך"יח, שגם כאשר יהודי הולך כבר בדרך התורהיט, מנסה עמלק לקרר אותו, שעבודתו תהי' באופן של קרירות, „קרך" מלשון קרירות, ואח"כ נמשך ויורד למטה מזה — „קרך" מלשון מקרה, שלא יראה עניני השגחה פרטית כו'כ, ולאחרי זה יכול לפגוע ממש ח"ו באלה שהם במעמד ומצד ד"הנחשלים אחריך"כא.
ועז"נ „זכור את אשר עשה לך עמלק", „לא תשכח" — שעי"ז תהי' זהירות ושלילה בתכלית של „קרירות", כדי שלא יבוא למעמד ומצב ירוד כו', נוסף לכך שענין הקרירות כשלעצמו הוא היפך מציאותו של יהודי, כי, מציאותו של יהודי היא „אש", לקוחה מהקב"ה, שנאמר בוכב „ה' אלקיך אש אוכלה", ועד"ז בנוגע לשלילת ענין ה"מקרה", שאצל יהודי מודגש ביותר הענין דהשגחה פרטיתכג — כמ"שכד „עיני ה' אל צדיקים" („ועמך כולם צדיקים"כה), השגחה בשתי עיניםכו.
זאת ועוד:
הענין ד"זכור" ו"לא תשכח" הוא לא רק בנוגע לענין הבלתי־רצוי ד"עמלק", אלא גםכז בנוגע לענין החיובי והרצוי, שצריך להיות חקוק בזכרונו של כאו"א מישראל — שההתקשרות של יהודי עם הקב"ה מתוך ביטול ומס"נ שלמעלה329מטעם ודעתכח צריכה להיות חקוקה בזכרונו תמידכט, שלא יפול בזה ענין של שכחה ושינוי כלל („לא תשכח"), שעי"ז תהי' הנהגתו במשך כל היום כולו כדבעי, גם בעת עסקו בעניני הרשות, ועד גם בעת השינהל (ועד שבחלומו רואה עניני קדושהלא, ובמכ"ש וק"ו שאין אדם רואה אלא מהרהורי לבולב, אפילו הרהור בלבד, ועאכו"כ ענין שחקוק בזכרונו תמיד).
וזהו שקריאת פ' זכור היא הכנה לפורים — שעי"ז שמבטל (קליפת) עמלק, ומעורר ומגלה את נקודת היהדות, ההתקשרות להקב"ה שלמעלה מטעם ודעת, ונעשה חקוק בזכרונו תמיד, נעשה אצלו הענין ד"קיימו מה שקבלו כבר", שלימות הקבלה על קיום התומ"צ (כולל גם עבודתו בעניני הרשות, ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"לג ו"בכל דרכיך דעהו"לד) באופן מחודש ונמשך בכל השנה כולה.
ג. ויש להוסיף בביאור השייכות והקשר דפ' זכור (ביטול ענינו של עמלק) לי"א אדר, התחלת הזמן דקריאת המגילה, התוכן דימי הפורים:
על הפסוקלה „כי יד על כס ימלחמה לה' בעמלק" (בקרה"ת דפורים), שעליו דרשו חז"ללו „שאין שמו (של הקב"ה) שלם כו' עד שימחה שמו של עמלק" — מבואר בכ"מלז שעמלק מסתיר ומכסה על י־ה שבשם, „כס י־ה", כיסוי והעלם על ה, שלא יומשך ויתגלה בו־
וענינו בעבודת האדם:
בכאו"א מישראל יש ד' אותיות הוי', כמ"שלח „כי חלק הוי' עמו", „חלק משם הוי' ב"ה, כדכתיבלט ויפח באפיו נשמת חיים, ומאן דנפח מתוכי' נפח"מ, היינו, שנשמתו של כאו"א מישראל „חלק אלקה ממעל ממש"מא, חלק מן העצם, אשר, כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולומב, ולכן, יש בו (גם) ד' אותיות שם הוי', ונחלקות לב' סוגים — „הנסתרות להוי' אלקינו"מג, י־ה שבשם, שקאי על „דחילו ורחימו דבמוחא ולבא", ע"י ההתבוננות בגדלות ה' כו', „והנגלות לנו ולבנינו"מג, ו"ה נגלות, שקאי על העבודה בפועל בלימוד התורה וקיום המצוותמד.
330וענינו של עמלק — מלשון „ומלק (את ראשו)"מה, להפריד בין הי"ה לו"ה, ש"הנסתרות", ההתבוננות בגדלות ה' שבמוח וההתעוררות דאהבת ה' ויראת ה' במדות שבלב, לא יומשכו ויחדרו ב"הנגלות", בעבודה בפועל.
וזהו"ע דמחיית עמלק בעבודת האדם — שיתגלה אצלו שם הוי' בשלימותו, שם שלם אחד, עי"ז שאין הפסק בין „הנסתרות" (י"ה) ל"הנגלות" (ו"ה), שה"נסתרות", הענינים הפנימיים והנסתרים נמשכים ובאים בגילוי בפועל ממש, ב"הנגלות".
וענין זה נרמז גם בזמן קריאת המגילה — מי"א עד ט"ו:
איתא בשל"המו שי"א הוא „כמנין אותיות ו"ה מהשם", וט"ו הוא „כמנין י"ה". וזהו ש"מגילה נקראת בי"א כו' ובט"ו"מז — לרמז שהשלימות דפורים („קיימו מה שקיבלו כבר") היא באופן שנקודת היהדות (כח האמונה והמס"נ שלמעלה מטו"ד) חודרת ומאירה הן בו"ה (י"א), בעבודה בפועל („הנגלות"), והן בי"ה (ט"ו), במוח ולב („הנסתרות"), ובסדר מסודר, מן הקל אל הכבד — תחילה י"א, ו"ה, עבודה בפועל, ואח"כ ט"ו, י"ה, מוח ולבמח.
ונמצא, שהתוכן דימי הפורים (וההכנה שע"י קריאת פ' זכור) הוא — להמשיך ה"נסתרות" ב"הנגלות", כולל גם הדרגא הכי נעלית שב"נסתרות", עצם הנשמה, נקודת היהדות, אמונה ומס"נ שלמעלה מטו"ד (למעלה גם מה"נסתרות" שבמוח ולב, ההבנה וההשגה במוח והמדות שבלב), שגם דרגא זו ד"נסתרות" תאיר ותתגלה בעבודה בפועל.
לכאורה, איך יתכן שבזמן מ"ת, כשמעמדם ומצבם של בנ"י הי' בתכלית העילוי, לא הי' אלא התחלה בלבד, ואילו בפורים, כשמעמדם ומצבם של בנ"י הי' בתכלית השפלות, דוקא אז היתה עיקר ושלימות הקבלה דתומ"צ?!
והביאור בזה — שהיא הנותנת:
עיקר ושלימות הקבלה דתומ"צ היא — שקיום התומ"צ יהי' בתוקף בל ישונה, היינו, שבאיזה מעמד ומצב שיהי' (לא רק במעמד ומצב של גילוי אלקות, אלא גם במעמד ומצב של העלם והסתר) יעמוד יהודי בכל התוקף בקיום התומ"צ, ע"י שמתגלה אצלו עצם הנשמה, שקשורה ומאוחדת עם הקב"ה בתוקף נצחי לעולם.
331וזהו החידוש דפורים לגבי מ"ת — שבו נתגלתה ההתקשרות של ישראל עם הקב"ה שמצד עצם הנשמה:
במתן תורה, כשבנ"י היו במעמד ומצב דתכלית העילוי, שהאור האלקי הי' אצלם בגילוי, ועד ש"כפה עליהם הר כגגית"יב, שנתגלה אצלם בחי' אהבה רבה כו'נ — היתה קבלת התורה (בעיקר) מצד הגילוי מלמעלהנא, ובמילא, אין זה חודר במציאותם לגמרי, כך, שלא יודעים עדיין כיצד תהי' הנהגתם במעמד ומצב כשהאור האלקי לא יהי' אצלם בגילוי כו';
משא"כ בפורים, כשבנ"י היו במעמד ומצב דתכלית השפלות, בחשכת הגלות, „בימי אחשורוש", ש"הושחרו פניהם של שונאי ישראל בימיו כשולי קדירה"נב, ולא האיר אצלם גילוי אור אלקי, כמארז"לנג „אסתר מן התורה מנין, דכתיבנד ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", ואעפ"כ עמדו בכל התוקף בקיום התומ"צ בכח עצמם — ה"ז גמר ושלימות הקבלה האמיתית דתומ"צ, „קיימו וקבלו היהודים", „קיימו מה שקבלו כבר", באופן שבטלה ה"מודעא רבה לאורייתא"יב, כיון שהקבלה היא בכח עצמם.
בסגנון אחר קצת: הקבלה במ"ת היתה בעיקר מצד כחות הגלויים, הבנה והשגה ורגש הלב כו', ואילו הקבלה דפורים היתה בעיקר מצד עצם הנשמה, כי, מפני ההעלם וההסתר דזמן ומצב הגלות היו הכחות הגלויים במעמד ומצב של העלם והסתר, ואז נתגלתה אצלם נקודת היהדות, עצם הנשמה, שלמעלה מכחות הגלויים, שמצד עצמה היא בבחי' העלם שלמעלה מגילוי, ועל ידה נעשית ההתקשרות עם הקב"ה ע"י קיום התומ"צ בתוקף נצחי בל ישונה לעולם.
ה. עפ"ז יש לבאר גם השייכות דפורים לגאולה האמיתית והשלימהנה — כמרומז גם בלשון חז"לנו „מיסמך גאולה לגאולה":
תוכנה של הגאולה האמיתית והשלימה, הוא, שלימות הכוונה והתכלית דמ"ת, לעשות לו ית' דירה בתחתוניםנז, ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה"נח, אלא, שאז הי' רק לפי שעה בלבד, ועיקר הגילוי והשלימות יהי' בגאולה האמיתית והשלימה — כי, במ"ת הי' ענין זה מצד הגילוי מלמעלה, ולעתיד לבוא יהי' ענין זה מצד התחתונים, ע"י עבודת המטהנט.
וכיון שעיקר הענין דעבודה בכח עצמו התחיל בפורים, לכן, מודגשת בפורים השייכות לגאולה האמיתית והשלימה.
332בסגנון אחר קצת: במ"ת הי' גילוי אלקות בעולם, כמ"שס „וכל העם רואים את הקולות גו'", „מסתכלים למזרח ושומעים את הדיבור יוצא אנכי כו', וכן לארבע רוחות"סא, וכמארז"לסב „שור לא געה כו' אלא העולם שותק ומחריש"; משא"כ בפורים הי' מעמד ומצב של העלם והסתר, „ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", אבל, „הסתר" זה גם מורה על בחי' נעלית שלמעלה מגילוי „שאפילו בבחי' ביום ההוא הוא בבחי' הסתר והעלם, לפי ששרשה מבחי' סתימו דכל סתימין", ולעתיד לבוא תהי' בגילוי בעולםסג.
וענין זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל בחשכת הגלות „בימי אחשורוש", „שהושחרו פניהם כו'", ובמעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים"סד, שאז, מתגלית אצלם נקודת היהדות, עצם הנשמה, בחי' שלמעלה מגילוי (העלם למעליותאסה), ורואים שגם במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים" ה"ה „עם אחד"סד, ע"י התקשרותם העצמית ל"ה' אחד", כולל גם שממשיכים ומגלים אחדותו של הקב"ה בעולם („גוי אחד בארץ"סו, שממשיכים אחדותו של הקב"ה גם בארץ התחתונהסז) — שעי"ז מתגלה בכל העולם כולו מלכותו של הקב"ה, אחשורוש שלמעלה, שאחרית וראשית שלוסח, שנעשה „מושל בכיפה"סט, „מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה"ע, כפשוטו ממש, באופן גלוי לכל העמים, כמ"ש „והיתה לה' המלוכה"עא, „ביוםעב ההוא יהי' ה' אחד ושמועג אחד"עד.
ו. וע"פ האמור שפורים שייך לגאולה האמיתית והשלימה — יש לבאר גם (ע"ד הרמז) הטעם שכמה מהמצוות דפוריםעה מתחילים באות מ"ם, „מקרא333מגילה", „משלוח מנות", „מתנות (לאביונים)"עו, משתה (ושמחה)עז.
ובהקדמה:
כללות ענין הגלות והגאולה נרמז באות מ"ם — כידועעח שמ"ם פתוחה מורה על הגלות, כמרומז בפסוקעט „חומות ירושלים אשר המ פרוצים", מ"ם פתוחה בסוף התיבה, ומ"ם סתומה מורה על הגאולה, כמרומז בפסוקפ „לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", מ"ם סתומה באמצע התיבה.
וסתימת הפריצה דמ"ם פתוחה שתהי' מ"ם סתומה, „לםרבה המשרה", נעשית ע"י עבודתם של ישראל, עבודת המטה דוקא — כי, העולם כפי שנברא ע"י הקב"ה, ה"ה מסובב רק משלש רוחות, כמארז"לפא „עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת", היינו, שיש בו נתינת מקום ל"פירצה", ענין של ירידה, עד לירידת הגלות כו'; וע"י עבודתם של ישראל, עבודת המטה, בכח עצמם, שעיקרה (כאמור) במעמד ומצב של העלם והסתר, ובמצב זה ממשיכים ומגלים האל"ף, אלופו של עולם, בתוך פירצת הגלותפב — אזי נעשה העולם מסובב מכל ד' רוחותיו, באופן שנשללת האפשרות של „פירצה", „לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", גאולה שאין אחרי' גלות ע"י מלכא משיחאפג.
וע"פ האמור שעיקר הענין דעבודת המטה התחדש בפורים, שאז היתה הקבלה בכח עצמם, ולא מצד הגילוי מלמעלה — מובן, שענינה של אות מ"ם (סתימת הפירצה דמ"ם פתוחהפד לעשותה מ"ם סתומה ע"י עבודת המטה) שייך בעיקר לפוריםפה, וי"ל שענין זה נרמז גם בכך שכמה מהמצוות דפורים מתחילות באות מ"םפו.
334ולהעיר, שענין זה הוא בהדגשה יתירה בשנה זו — שנת הארבעים, כמדובר בארוכה בהתוועדויות שלפנ"זפז העילוי המיוחד דשנת הארבעים, כלשון הכתובפח ש"נתן ה' אלקיכם לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", והשייכות המיוחדת לגאולה האמיתית והשלימה ע"י מלכא משיחא.
ז. ויש להוסיף בזה, שע"פ האמור לעיל תומתק יותר ההדגשה במצוות דפורים (הנ"ל) באחדותם של ישראלפט:
נתבאר לעיל (סוס"ג ואילך) שענינו של פורים הוא להמשיך ה"נסתרות" בה"נגלות", היינו, שהדרגא הכי נעלית ד"נסתרות", עצם הנשמה, תומשך ותתגלה בעבודה בפועל, ועד"ז למעלה, שהדרגא הכי נעלית ד"נסתרות", „ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", תומשך ותתגלה בכל העולם — ע"י עבודתם של ישראל בכח עצמם, שגם בחשכת הגלות, במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים", פיזור ופירוד, ב"עלמא דפרודא"צ, ה"ה באופן ד"עם אחד", ע"י אהבת ישראל ואחדות ישראל, ומצד התאחדותם העצמית עם הקב"ה, נקודת היהדות, שהיא אצל כל ישראל בשוה, ועד שמגלים אחדותו של הקב"ה בכל העולם.
וכיון שעיקר החידוש דפורים הוא שגם במצב של פיזור ופירוד עושים כביכול ומגלים אחדותו של הקב"ה, ע"י אחדותם של ישראל — לכן, מודגש הדבר גם בפרשת ימי הפורים, כדאיתא בספריםצא שגזירת המן היתה בגלל הטענה על ענין הפירוד, „מפוזר ומפורד בין העמים", ולכן תוכן המצוות דפורים ה"ז בענין האחדות — החל מ"משלוח מנות ומתנות לאביונים", שבהם מודגשת ביותר אחדותם של ישראל, שעל ידם נעשה קירוב ואחדות בין הנותן להמקבל (רעהו, האביון).
ועד"ז בנוגע ל"משתה ושמחה" ו„מקרא מגילה" — שגם בהם מודגש ענין האחדות:
ב"משתה ושמחה" — כפס"ד הרמב"םצב ש"אין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים כו'", היינו, שב"משתה ושמחה" דפורים מודגשת ביותר האחדות עם הענייםצג.
וכן ב"מקרא מגילה" — ש"צריך לחזור אחר עשרה"צד, ויתירה מזה — לא רק עשרה, אלא „ברוב עם"צה, ועד ש„מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה" בציבורצו.
ובהמשך להמוזכר לעיל שהמצוות דפורים מתחילות באות מ"ם, שרומזת על הגאולה — יש להוסיף ולהעיר, שגם התיבות „מפוזר ומפורד" מתחילות335באות מ"ם, מ"ם דלעו"ז, ועי"ז שפועלים ענין האחדות במקום הפיזור והפירוד (ע"י המצוות דפורים (כשאכתי עבדי דאחשורוש אנן) שמתחילות באות מ"ם) מגלים שהפיזור הוא למעליותאצז — „צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות"צח, כדי שתתגלה האחדות האמיתית גם במקום ומצב של פיזור ופירוד, שעי"ז סותמים הפירצה דהמ"ם (שלילת אפילו דהאפשרות למצב בלתירצוי), ונעשה „לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י מלכא משיחא, ותיכף ומידצטממשק.
ח. וההוראה מזה בנוגע למעשה בפועל — גודל ההשתדלות בכל עניני הפורים מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל:
נוסף על קיום כל המצוות דימי הפורים ע"י כאו"א מישראל, „מנער ועד זקן טף ונשים" אשר „בכל מדינות המלך", מלכו של עולם, „הקרובים והרחוקים", עד לפנה נדחת בקצוי תבל — יש להרעיש ולפרסם בכל מקום ומקום, הן בחוץ לארץ והן (ועאכו"כ) בארצנו הקדושה, ע"ד ההשתדלות שכל עניני הפורים יהיו באופן ד"ברוב עם הדרת מלך"קא, לא מבעי בנוגע למקרא מגילה, דמאי קמ"ל, אלא גם בנוגע לשאר עניני הפורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים, ומשתה ושמחה, שאף שלא מצינו שיקפידו לעשותם „ברוב עם", אלא כאו"א לעצמו, מ"מ, כיון שרוצים וצריכים לסיים הגלות (ה"פיזרן לבין האומות") ע"י ההוספה באחדותם של ישראל, כדאי ונכון ביותר להשתדל ככל האפשרי שגם ענינים אלו יהיו „ברוב עם", ועד כדי כך, שכאשר יודעים שבפנה נדחת בעולם נמצא יהודי אחד (יחיד), יש להשתדל להביא אליו (אם אין אפשרות להביאו למקום הציבור) עוד תשעה יהודים כדי שגם הוא יוכל לקיים עניני הפורים בציבור.
ובפרטיות יותר:
בנוגע ל"משתה ושמחה" — אף שכאו"א חוגג סעודת פורים בביתו, עם בני משפחתו כו', הרי, ידוע המנהג שהי' בכמה קהילות קדושות בישראל שהיו הולכים בפורים מבית לבית כדי להשתתף ולהוסיף בסעודת ושמחת פורים של יהודים נוספיםקב, נוסף לכך שיכולים להוסיף בשמחת פורים „ברוב עם" לאחרי הסעודה בביתו עם בני משפחתו.
ובנוגע ל"מתנות לאביונים" — מובן וגם פשוט שהנתינה „ברוב עם" צריכה להיות בתכלית הזהירות בכבודם של העניים, ע"י הנתינה „ברוב עם" לגבאי336צדקה או לקופת צדקה, נוסף על הנתינה לקופת צדקה שבביתו הפרטי, שקבעה ועשאה חלק מן הבית, ובפרט בחדר התבשיל [כדי להדגיש שגם האכילה והשתי' הפרטית שלו חדורה בענין הצדקה, ועד שקופת־הצדקה נעשית דבר קבוע, ואילו האכילה ושתי', וכלי האכילה אינם דבר קבוע, אלא מטלטלין], כמדובר כמ"פ.
ועוד ועיקר — לעורר אודות כללות הענין ד"קיימו מה שקיבלו כבר", חידוש הקבלה דכל עניני התומ"צ על כל השנה כולה, שיהיו חדורים בנקודת היהדות, אמונה ומס"נ, שנעשית חקוקה בזכרונו תמיד, באופן שלא שייך בזה שכחה או שינוי, ופועלת פעולה בעבודה בפועל, כאמור, שעצם הנשמה, „הנסתרות", נמשכת ומתגלה בעבודה בפועל, ב"הנגלות", וכל זה — מתוך הדגשה מיוחדת באהבת ישראל ואחדות ישראל, שפועלים זאת על כל ישראל, לא רק „ברוב עם", אלא כל העם ממש, שנעשים „עם אחד" בגלוי, ע"י גילוי נקודת היהדות שהיא אצל כל ישראל בשוה, ועד שפועלים ומגלים אחדותו של הקב"ה בכל העולם.
וכל ענינים אלו — באופן של „זירוז", כפי שקורין בתפלת מנחה בפ' צו, „אין צו אלא לשון זירוז", ובזה גופא — „מיד ולדורות", כולל גם ההדגשה המיוחדת ש"ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"קג, הן „חסרון כיס" כפשוטו (שנותן מממונו לצדקה ולקניית המנות לרעהו), והן חסרון כח ומרץ כו', היינו, שלמרות ה"חסרון כיס" שבדבר עושה זאת באופן של „זירוז", ועי"ז פועל „זירוז" בהתגלות ה"אוצרות" ה"מכוסים" (בתוך „כיס" וכיו"ב), עד לאוצר העיקרי — הגילויים דלעתיד לבוא, שלעת עתה ה"ז כמו אדם שיש לו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות שסגורים בתיבהקד, ויש לו ה"מפתח" של התיבה, ובכחו וביכלתו לפותחה בכל עת שירצה.
ט. ויש להוסיף ולקשר כל האמור לעיל לפרשת השבוע — פ' ויקראקה:
על הפסוק „ויקרא אל משה" — מפרש רש"י: „לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמרקו וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בל' עראי וטומאה, שנאמרקז ויקר אלקים אל בלעם".
ותוכן הענין — ע"פ „יינה של תורה"קח — שציוויי התורה לכאו"א מישראל הם באופן ד"ויקרא אל משה" (בחי' משה שבכאו"א מישראלקט), ש„קדמה קריאה, לשון חבה" — חיבתו של הקב"ה לכאו"א מישראלקי, שעי"ז ניתוסף גם באהבת ישראל ואחדות ישראל.
337ורש"י מוסיף „לשון שמלאכי השרת משתמשין בו" — שהחיבה אינה באופן שיכולה להביא קנאה ותחרות כו', כי אם, כמו אצל מלאכי השרת שאין ביניהם קנאה ותחרותקיא.
זאת ועוד:
החילוק בין „ויקרא" ל"ויקר" (שנאמר בבלעםקיב) הוא בתוספת אל"ף, שרומז לאלופו של עולם, וכידועקיג הרמז בציורה של אות אל"ף (שהמלמדים היו רגילים להסביר וללמד לילדים) — יו"ד למעלה, הקב"ה, ויו"ד למטה, יהודי (אַ איד, אַ יו"ד), והוא"ו (ההמשכה, אות אמת) שמחברם יחד להיות מציאות אחד, אות אחת, ובפרט שמספרה של אות אל"ף הוא אחד (משא"כ שאר האותיות, החל מב', שמספרם לא אחד), היינו, שאות אל"ף מלמדתקיד ענין האחדות — אחדותו של כל יהודי עם הקב"ה, ובמילא, אחדותם של כל ישראל זה עם זה.
ואחדות זו מודגשת במקום ומצב של פירוד דוקא — שיש נתינת מקום לענין של נבואה אצל אוה"ע, ועד כדי כך, שצריך לשלול ש"ויקרא כו' לשון חבה" שאינו שייך לנביאי אוה"עקטו, ואעפ"כ, גם במקום ומצב זה נעשה בישראל ענין האחדות.
י. וענין נוסף בהמשך הפרשה — „וכלקטז קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך"קיז:
התכונה המיוחדת של מלח היא — שעל ידו נעשה קיום הדבר הנמלח, כלשון הכתובקיח בנוגע למתנות כהונה: „ברית מלח עולם"קיט („כרת ברית עם אהרן בדבר הבריא ומתקיים ומבריא את אחרים", „מלח שאינו מסריח לעולם"קכ).
ותכונה נוספת במלח — שמכרית ומכלה דברים בלתי־רצוייםקכא, להיותו מבחי' גבורה דקדושה, „ברית אלקיך", שם אלקים, „שיש בו ק"ך צירופים המשתלשלים למטה כו' ומהם יונקים ק"ך צירופים דנוגה, שבין שניהם נעשים338מ"ר, ב"פ ק"ך, וכחשבון עמלקקכב, והמלח ממתיק הדינים (מר) הנ"ל ע"י שממשיך משרש ועיקר הגבורות דקדושה" (שנעשים גבורות ממותקות)קכג, כמבואר בלקו"ת דפרשתנוקכד.
וממשיך לבאר שאיתא בתקו"זקכה ש"מלח אותיות חלם"קכו, „לשון חיזוק, כמו יחלמו בניהםקכז שפרש"י יחזקו, וכן ותחלימני והחייני (כמ"ש בחזקיהוקכח), פרש"י תבריאני ותחזקני", היינו, לא רק בריאות וחיזוק סתם, אלא שגם במצב ירוד של חולי נעשה בריאות וחיזוק בשלימות, ענין הרפואהקכט.
וביאור הענין בעבודת האדם:
הקירוב לאלקות [שזהו"ע הקרבן, „אדם מכם כי יקריב קרבן לה'"קל] צ"ל באופן ד"במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך", להיות קיום נצחי, ובאופן ד"ברית אלקיך", „ע"ד מ"שקלא לעברך בברית ה' אלקיך, שהוא בחי' התקשרות ואהבה רבה ונפלאה למעלה מהשכל"קלב, היינו, שמעורר את נקודת היהדות, אמונה ומס"נ שלמעלה מטו"ד, בחי' ה"נסתרות"קלג, להיות בגילוי ממש, „הנגלות" („שיהי'קכד בבחי' אלקיך ממש בבחי' גילוי בפנימיות"קלד).
ועיקר החידוש בזה — שפעולה זו נעשית לא רק בנפש האלקית, אלא גם בנפש הבהמית, שע"י המלח מבטל הרע דנה"ב ומהפכו לקדושהקלה, ע"ד ענין הרפואה, ומיתוק הגבורות.
וזהו גם השייכות והקשר לפורים (ופ' זכור) — חידוש הענין ד"קיימו מה שקבלו כבר", שלימות הקבלה דקיום התומ"צ, ע"י התעוררות נקודת היהדות, האמונה והמס"נ שלמעלה מטו"ד (לאחרי ההקדמה דמחיית עמלק, כנ"ל), ובאופן שפועלים זה במעמד ומצב339ד"מפוזר ומפורד בין העמים", שגם שם הם „עם אחד" בפועל ובגלוי (כנ"ל בארוכה), דוגמת הענין ד"מלח ברית אלקיך", גילוי ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה („ברית") גם במעמד ומצב שיש צורך בכליון והפיכת הרע, וענין הרפואה.
ולהעיר, שתיבת „מלח" מתחילה אף היא במ"םקלו — וי"ל שהוא לרמז שפעולת ה"מלח" היא במקום שיש צורך לסתום הפירצה דמ"ם פתוחה (המעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים"), ולעשותה מ"ם סתומה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנוקלז, „לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", כנ"ל בארוכה.
יא. ויה"ר ש"מעשינו ועבודתינו"קלח בעניני פורים החל מי"א באדר (זמן התחלת מקרא מגילה), ובפרט — אדר שני, לאחרי ההכנה דאדר ראשון ופורים קטן — ימהרו ויזרזו עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה באופן ד"מיסמך גאולה לגאולה"נו,
ובפרט ע"י ההוספה בשמחה — „משנכנס אדר מרבין בשמחה"קלט, ועאכו"כ בי"א באדר, ומוסיף והולך בי"ב בי"ג בי"ד ובט"ו — שפורצת גדרקמ, החל מפריצת גדרי הגלות, שאז תהי' גם השמחה בשלימותה, וגם לאחרי ט"ו אדרקמא (שושן פורים) — שמחה חדשה (שירקמב חדש")קמג, „שמחת עולם על ראשם"קמד.
ויתירה מזה — „מיסמך גאולה לגאולה" בסדר הפכי — שתחילה תבוא הגאולה האמיתית והשלימה תומ"י, ואח"כ ימי וגאולת פורים, שהרי, „ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם", גם לאחרי ביאת משיח צדקנוקמה.
שכן תהי' לנו — ש"מיד הן נגאלין"קמו, מיד ממש, באופן של „זירוז", כההוראה דפ' צו שקורין במנחה, „אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות", עד לתכלית הזירוז — „לא עיכבן כהרף עין"קמז, שעוד לפני תפלת מנחה („טרם יקראו ואני אענה"קמח) יבוא משיח צדקנו340לכאן, „בית גדול" (מגדלין בו תורה ומגדלין בו תפלהקמט, וכן גמ"ח) של הנשיא הגדול, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ש"הקיצו ורננו שוכני עפר"קנ והוא בראשם,
ובמילא, תהי' תפלת מנחה ביחד עם קרבן תמיד של בין הערביים, כפי שקורין בתפלת מנחה „זאת תורת העולה גו' והקטיר עלי' גו'"קנא, „שלאקנב יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערביים"קנג — בירושלים עיר הקודש, „קרית מלך רב"קנד, עיר הבירה דמלכו של עולםקנה, ובבית המקדש השלישיקנו, ש"בנוי ומשוכלל"קנז שירדקנח ויתגלה למטה, תיכף ומיד ממש.
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site