Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ ויחי, ט"ז טבת ה'תשמ"ט
64משיחות ש"פ ויחי, ט"ז טבת ה'תשמ"ט
א. שבת פ' ויחי היא „שבת חזק" — שבה מסיימים ספר שלם בתורה, וכמנהג ישראל (תורה היאא) שבסיום הקריאהב מכריז כל הקהל „חזק חזק ונתחזק"ג — חוזק ותוקף בכל עניניהם של בנ"י, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
ומעלה מיוחדת ב"חזק" דפ' ויחי — לא רק להיותו „חזק" (על סיום ספר) הראשוןד שבתורהה, אלא גם מצד תוכן הפרשה שבסיום הספרו — „ויחי יעקב":
בפירוש „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" — איתא במדרשי חז"לז ש"ויחי יעקב", חיים אמיתיים שהם חיים טובים, היו במשך שבע עשרה שנה שחי בארץ מצריםח, כמרומז גם במספרם — י"ז בגימטריא „טוב"ט (משא"כ השנים שלפנ"ז שהיו „מעט ורעים"י), ועד שעל ידם נשלמו גם כל משך שנות חייו „כאילו כל ימיו בטובה"יא.
וכן מצינו במדרשיב בביאור הטעם „למה פרשה זו סתומה מכל פרשיות של תורה . . מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם".
ומזה מובן גודל החיזוק שנעשה ע"י ההכרזה ד"חזק חזק ונתחזק" בסיומה של פרשת „ויחי יעקב" — שאצל כאו"א מישראל (שהוא בדוגמת „יעקב", שנקרא „ישראל", ועש"ז נקרא גם כאו"א מישראליג) נעשה מעמד ומצב ד"ויחי (יעקב)", „שסתם ממנו כל צרות שבעולם", ומכאן ולהבא נעשה אצלו65שלימות הטוב הנראה והנגלה, חיים טובים בגשמיות וברוחניות גם יחד, ועד ש"כל ימיו בטובה".
ב. אמנם, עדיין אינו מובן הקשר והשייכות להמשך הפרשה:
אע"פ שבהתחלת הפרשה נאמר „ויחי יעקב" — הרי, מיד בפסוק שלאחריו נאמר „ויקרבו ימי ישראל למות", וכן שאר הענינים שבהמשך הפרשה (ברכתו של יעקב לאפרים ומנשהיד, וברכתו של יעקב לבניוטו) הם בקשר ובשייכות למיתתו של יעקב, עד (קרוב) לסיום הפרשה שבה מדובר אודות מיתת יעקב וקבורתו במערת המכפלהטז.
ויתירה מזה:
אפילו בהתחלת הפרשה, „ויחי יעקב", מפרש רש"י (פשוטו של מקראיז) „למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדםיח. ד"א שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו", היינו, שגם בהתחלת הפרשה נרמזו ענינים דהיפך הטוב, התחלת השעבוד וסתימת הקץ.
ובפרט כשמעיינים בדברי המדרשיב שממנו מביא רש"י פירושויט (אלא שרש"י מפרש זה בפשוטו של מקראכ) — „למה פרשה זו סתומה מכל פרשיות שבתורה, אלא כיון שנפטר יעקב אבינו התחיל שעבוד מצרים על ישראל. ד"א למה סתומה, שביקש יעקב לגלות הקץ ונסתם ממנו. ד"א למה סתומה, מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם" — שמביא רק שני הפירושים הראשונים דהיפך הטוב, ומשמיט הפירוש השלישי („סתם ממנו כל צרות שבעולם"), ענין טוב!
ג. ונקודת הביאור — שגם הענינים שבהמשך הפרשה הם חלק מפרשת „ויחי יעקב"כא:
ענין ה"חיים" לאמיתו הוא — באופן שאין להם הפסק, חיים נצחייםכב. וזהו מה ש"ויחי יעקב" נאמר בהתחלת הפרשה שתוכנה אודות פטירתו של יעקב — להדגיש שגם לאחרי פטירתו נמשך הענין ד"ויחי יעקב", כדאיתא בגמראכג (ומובא גם בפירוש רש"י בהמשך הפרשהכד) „יעקב אבינו לא מת . . מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"כה, שעי"ז מתגלה ענין החיים לאמיתוכו שאין לו הפסק.
66זאת ועוד: מכיון שבגלוי ובחיצוניות רואים מצב הפכי, עד כדי כך, שיש מקום לשאלה בתורה „וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא"כג, ואעפ"כ, מגלה תורת־אמת שהמציאות היא ש"יעקב אבינו לא מת . . (ומוסיף תיבה — מדגיש) מקרא אני דורש שנאמרכז ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" — הרי שלילת הקס"ד מדגישה יותר תוקף הענין, ע"ד שטר שיצא עליו ערעור ונתקיים בב"דכח, כיתרון האור מן החושךכט.
ד. ועד"ז מובן בנוגע לפירוש רש"י — שפרשה זו סתומה לרמז על סתימת עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ועל סתימת הקץ:
אמיתת הענין ד"זרעו בחיים" (שאז „אף הוא בחיים") — מצד דביקותם ב"ה' אלקים חיים", „ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם"ל, ע"י קיום התומ"צ — מודגש בעיקר [לא במצב ש"סתם ממנו כל הצרות שבעולם", אלא] במצב של „צרת השעבוד", ובזה גופא באופן דסתימת הקץ, שלמרות קשיי הגלות כו' עומדים בכל התוקף על קיום התומ"צ [כמודגש גם בפרשה שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה, „ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"לא, ואיתא במדרשלב „ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", „שלא שינו את שמם ואת לשונם כו'"לג], שאז רואים באופן גלוי לעין־כל שדביקותם בה' היא נצחית ואמיתית (שלא שייך שינוי והפסק ח"ו), „זרעו בחיים", „ויחי יעקב" לאמיתתו.
ונמצא, שגם צרת השעבוד וסתימת הקץ הוא חלק מ"ויחי יעקב" — מכיון שהמטרה והתכלית היא לגלות את הענין ד"ויחי יעקב" („זרעו בחיים") לאמיתתו.
ה. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות דפ' ויחי לזמן שבו קורין פרשה זו — חודש טבת.
בחודש טבת — מצינו ב' קצוות:
מחד גיסא — ענין טוב, כמודגש בשם „טבת" שיש בו אותיות „טב", וכמרומז גם בדרשת חז"ללד על הפסוקלה „ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש . . בחודש העשירי („העשירי יהי' קודש"לו) הוא חודש טבת", „ירח שהגוף נהנה מן הגוף", כידועלז הרמז שהגוף שלמעלה (יש האמיתי) נהנה כביכול מן הגוף שלמטה (יש הנברא), ועד שמתאחדים ונעשים דבר אחד, ישראל וקוב"ה כולא חדלח.
ולאידך גיסא — ענין דהיפך הטוב, „צום העשירי"לט, שסיבתו „ותבוא העיר במצור"מ, התחלת כללות ענין החורבן67והגלות, שלכן, עשרה בטבת חמור יותר משאר ג' הצומות ש"אפילו הי' חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר כו'"מא.
והתיווך שביניהם — שהתכלית והמטרה ד"צום העשירי", התחלת ענין החורבן והגלות, באופן דהיפך הטוב, היא, כדי שעי"ז יבואו לשלימות הטוב (טבת), ועד לעצם הטוב, שהרי עשירי בטבת נקרא „עצם (היום הזה)"מב, היינו ה"עצם ד"טבת", עצם הטוב — כש"צום העשירי . . יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים"מג, יו"ט גדול יותר מהימים טובים שע"ד הרגיל, כיתרון האור מן החושךמד.
והכח לזה — מפ' ויחי, שבה מודגש שהתכלית והמטרה דצרת השעבוד (במצרים, שורש לכל הגלויותמה) עד לסתימת הקץ, היא, שיתגלה הענין ד"ויחי יעקב" („זרעו בחיים") לאמיתו, ועד"ז בעשרה בטבת, שהתחלת החורבן והגלות היא כדי לגלות את הקשר העצמי דישראל עם הקב"ה, שזהו מש"נ בעשרה בטבת „בעצם היום הזה" כמו ביוהכ"פמו, „עיצומו של יום"מז, שבו מאיר ומתגלה הקשר העצמי דישראל עם הקב"ה — בחי' היחידהמח, „יחידה לייחדך"מט (כמשנת"ל בארוכהנ).
ויש להוסיף, שהשייכות דעשרה בטבת לפ' ויחי מודגשת ביותר בשנה זו — שעשרה בטבת חל ביום ראשון דפ' ויחי (ששיעורו בפרשת השבוע — „ויחי יעקב"), התחלת השבוע דפ' ויחי, וקשור עם סוף השבוע („נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"נא), שבת פ' ויחי (שבה קורין פ' ויחי כולה, מתחלתה ועד סופה), לאחרי ההקדמה דערב שבת, שחל בחמשה עשר בטבת, שבו קיימא סיהרא באשלמותאנב, השלימות ד"טבת", שלימות הטוב, ומוצאי שבת חל ב"טוב" (י"ז) טבת, „טוב" שב"טוב".
ונמצא, שבקביעות זו מודגש ביותר שהתכלית והמטרה ד"צום העשירי" היא בשביל שלימות ועצם הטוב — גאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד „כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", „כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים . . יביאנו (ליעקב) בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו"נג, „ויחי68יעקב" כפשוטו, באופן הנראה לעיני בשר ממש.
ו. עפ"ז מובן שההכרזה „חזק חזק ונתחזק" שבסוף פרשת ויחי, היא נתינתכח, עידוד וחיזוק בנוגע לכללות מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות:
כשנמצאים בגלות, ב"צרת השעבוד", ובאופן של סתימת הקץ (שלא יודעים מתי תהי' הגאולה) — יכולים לבוא למצב של נפילת הרוח, עד ליאוש, ח"ו. ועל זה באה ההוראה והנתינת־כח ד' ויחי — שצריכים לידע שהמטרה והתכלית ד"צרת השעבוד" וסתימת הקץנד, היא, בשביל העילוי ושלימות הטוב — לגלות את הענין ד"ויחי יעקב" (עי"ז ש"זרעו בחיים") לאמיתתו.
ולא עוד, אלא, שגם כשנמצאים בגלות, בארץ מצרים („כל המלכיות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירות לישראל"נה), יכול להיות מעמד ומצב ד"ויחי יעקב בארץ מצרים", חיים טובים (לא רק ברוחניות, אלא) גם בגשמיות (כמו י"ז שנות חייו של יעקב בארץ מצרים), שעי"ז ניתוסף גם ב"ויחי יעקב" ברוחניות, ע"י קיום התומ"צ, מתוך מנוחת הנפש והגוףנו.
וענין זה (שגם בארץ מצרים, זמן ומצב הגלות, יכול להיות „ויחי יעקב", חיים טובים) מודגש ביותר בסוף זמן הגלות — ימינו אלונז:
בהתחלת זמן הגלות הי' מקום ל"צרת השעבוד", עד לקושי השעבוד כו', כדי לגלות את מעלתם של ישראל, הקשר העצמי דישראל עם הקב"ה, שלמרות קשיי הגלות עומדים בכל התוקף עד למס"נ ממש על קיום התומ"צ, כנ"ל.
אמנם, לאחרי כל הענינים שעברו בנ"י במשך קרוב לאלפיים (!!) שנות גלות קשה ומרה — הרי בודאי ובודאי שמעלתם של ישראל היא בתכלית הגילוי (גם לעיני כל עמי הארץ), ואין עוד צורך בצרת וקושי הגלות,
— ובפרט לאחרי ההכרזה וההודעה של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנונח, שכבר סיימו כללות העבודה69דזמן הגלות, גם „צחצוח הכפתורים"נט, ועכשיו „עמדו הכן כולכם"ס לגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלותסא —
ומכיון שכן, הרי בודאי שמכאן ולהבא (עכ"פ) צריך להיות מצב ד"סתם . . כל צרות שבעולם", הן בנוגע לצרותיו של כאו"א מישראל בתור איש פרטי, והן בנוגע לצרות דכלל ישראל, ובפשטות, שגם ברגעי הגלות האחרונים נעשה אצל כאו"א מישראל מעמד ומצב ד"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" — שכל רגע ורגע מרגעי הגלות האחרונים (אפילו לא יום שלם, ועאכו"כ לא שבוע וחודש, עד לשנה, ועאכו"כ לא י"ז שנה ח"ו), שלהיותו משך זמן יש בו שינויים, ולכן שייך לקרותו בשם „שנה" מלשון שינויסב — נעשה רגע זה (עם כל השינויים שבו) באופן ד"שבע עשרה (שנה)", בגימטריא „טוב", עד לשלימות הטוב כפי ששייך בזמן הגלות, ותיכף ומיד — שלימות הטוב האמיתי, בגאולה האמיתית והשלימה.
ז. ויש להוסיף בנוגע ללימוד והוראה בעבודתו של כאו"א מישראל — „החי יתן אל לבו"סג — ממ"ש „ויחי יעקב בארץ מצרים":
הענין ד"ויחי גו' בארץ מצרים" (שגם בארץ מצרים נעשה מעמד ומצב ד"ויחי", חיים טובים), הוא, ע"י עבודתו המיוחדת של יעקב („ויחי יעקב בארץ מצרים") — תורהסד, היינו, שהתורה, נותנת כח שגם בארץ מצרים יוכל להיות מעמד ומצב ד"ויחי"סה.
ובפרטיות יותר — שלימוד התורה פועל וחודר גם בארץ מצרים, היינו,70שאין זה באופן שלימוד התורה שייך רק לביהכ"נ וביהמ"ד, ד' אמות של תורה, אלא שפועל וחודר גם בעולם, עד לארץ מצרים, ובסגנון אחר — שנעשה קשר וחיבור בין העבודה דלימוד התורה (ועניני קדושה בכלל) לעבודה בעניני העולם (עולם מלשון העלםסו, עד למעמד ומצב דארץ מצרים), שעי"ז יכול להיות גם בארץ מצרים „ויחי יעקב", חיים אמיתיים ע"פ התורה, שעל ידה נעשים ישראל חד עם קוב"הלח, מקור החיים.
ח. ויש לקשר זה עם ה"יינה של תורה"סז בפירוש רש"י ריש פרשתנו — „למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם" — לאחרי הקדמת הביאור בפשוטו של מקרא.
לכאורה אינו מובן:
א) בפ' ואראסח כותב רש"י ש"כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא הי' שעבוד, שנאמרסט וימת יוסף וכל אחיו ואח"כ ויקם מלך חדש", ואיך יתכן לומר ש"כיון שנפטר יעקב . . התחילו לשעבדם", אע"פ שעדיין חי (לא רק אחד מן השבטים, אלא גם) יוסף בעצמוע, „השליט על הארץ"עא, שבלעדו „לאעב ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"עג?!
ב) מהי כוונת רש"י בכתבו „נסתמו עיניהםעד ולבם של ישראל מצרת השעבוד כו'" — „צרת השעבוד" פועלת על רגש הלב, ולא על העינים?!
ויש לומר, שחדא מתרצא בחברתה — שרש"י מדייק „נסתמו עיניהם ולבם . . מצרת השעבוד", מכיון שלא הי' עדיין שעבוד ממש שיפעל (ישירות) על רגש הלב, כי אם, שראו בעיניהם דבר שהי' יכול להתפרש אצלם כסימן להתחלת השעבוד, ועד כדי כך, שהראי' בעינים פעלה גם על רגש הלבעה.
והביאור בזה — ע"פ מ"ש בסיום הפרשה (אחרי פטירתו של יעקב) „ויראו אחי יוסף כי מת אביהם"עו, ומפרש רש"י: „מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף, והי' מקרבן בשביל כבוד אביהם, ומשמת יעקב לא קרבן" [עד שחששו „לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה גו'"עו, והוצרכו לומר לו „אביך צוה אנא שא נא פשע אחיך71גו"עז, „שינו בדבר מפני השלום"עח], היינו, שפטירתו של יעקב גרמה לניתוק — במדה מסויימת — בין יוסף להשבטים.
ומזה מובן — במכ"ש וק"ו — בנוגע ליחס של המצריים לבנ"י, שבזמן שיעקב הי' חי, מכיון שנהגו כבוד ביעקבעט „לפי שבאה להם ברכה לרגלו שכלה הרעב והיו מי נילוס מתברכין"פ, נזהרו גם בכבודם של בניו ומשפחותיהם, משא"כ לאחרי פטירת יעקב נשתנה היחס שלהם לבנ"י.
ולכן, מצב זה הי' יכול להתפרש כ"צרת השעבוד שהתחילו לשעבדם", כלומר, אף שבפועל ממש לא הי' שעבודפא שנרגש מיד ברגש הלב, מ"מ „נסתמו עיניהם (ורק כתוצאה מזה — גם לבם) . . מצרת השעבוד כו'", היינו, שהסתכלו בעיניהם על שינוי היחס מצדם של המצריים (לאחרי פטירת יעקב) כנסיון השתלטות של מצרים עליהם, ומכיון שנשתנה גם יחסו של יוסף אליהם, יש מקום לחשוש שלא יבוא עוד (מעיר הבירה דמצרים, שבה ישב והנהיג את כל ארץ מצרים) לבקרם ולראות מצבם בארץ גושן, לעזור להם וכו'. וראי' זו פעלה גם על רגש הלב, שיהי' נרגש אצלם כמו „צרת השעבוד שהתחילו לשעבדם".
ט. והביאור בזה בפנימיות הענינים — ע"פ „יינה של תורה" שבפירוש רש"י:
תוכן פירושו של רש"י (ע"פ האמור לעיל) ש"צרת השעבוד שהתחילו לשעבדם" היתה כתוצאה מהניתוק שבין יוסף להשבטים, כנ"ל.
וענינו בעבודת האדם — ע"פ המבואר בדרושי חסידותפב החילוק שבין עבודת יוסף לעבודת השבטים (והאבות):
עבודת השבטים היתה באופן של התבודדות מעניני העולם, שלכן, התעסקו במרעה צאן (כמו האבות, כאמרם לפרעה „רעה צאן . . גם אנחנו גם אבותינו"פג), שיוכלו להמצא מחוץ לעיר, במצב של התבודדות מעניני העולם, שאז, יוכלו להיות דבוקים בה' בשלימות.
משא"כ אצל יוסף הי' מצב הפכי — „הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ"עא, עד שבלעדו „לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"עב [וגם לפני שנעשה משנה למלך הי' עסוק בניהול בית פוטיפר, כמ"שפד „ויבוא הביתה לעשות מלאכתו",72„מלאכתו ממש"פה], וביחד עם זה, הי' בתכלית הדביקות לאלקותפו.
אמנם, כשבאים לארץ מצרים, מקום ומצב הגלות — לא יכולים עוד להשאר במצב של התבודדות מהעולם, שהרי, כל הירידה לגלות היא בשביל בירור העולםפז, ובמילא, בהכרח שיהי' אצלם הקשר והחיבור דב' אופני עבודה אלו (עבודת השבטים ועבודת יוסף),
[ובפרטיות יותר — לא רק שיש משך זמן ביום שהעבודה היא באופן של התבודדות מעניני העולם (בזמן התפלה, ובכללות — תפלה ותורה וכל עניני קדושה), ויש משך זמן שהעבודה היא בעניני העולם („כל מעשיך יהיו לשם שמים"פח, ועד „בכל דרכיך דעהו"פט), אלא גם שיש קשר וחיבור והשפעה כו' בין ב' אופני עבודה אלו],
ובסגנון האמור לעיל בפירוש רש"י — הקשר והחיבור בין יוסף עם השבטים, כפי שהי' בחיי יעקב, היינו, שהעסק בתורה (ענינו של יעקב) הוא באופן שפועל ומשפיע על אופן העבודה בעניני העולם, שעי"ז נעשה גם „בארץ מצרים" מצב ד"ויחי יעקב", חיים אמיתיים, ע"פ התורה.
י. עפ"ז מובן גם בנוגע לימינו אלו — שכדי לפעול שברגעי הגלות האחרונים יהי' מצב ד"ויחי יעקב", חיים אמיתיים ע"פ התורה, כולל גם חיים טובים כפשוטם, באופן ש"סתם . . כל צרות שבעולם" (כנ"ל ס"ו), ה"ז ע"י ההוספה בלימוד התורה („ויחי יעקב בארץ מצרים"* ביתר שאת וביתר עוז, כולל ובמיוחד — שלימוד התורה הוא באופן שמשפיע וחודר גם בעבודתו בעניני העולם, כנ"ל.
ובפשטות, בנוגע למעשה בפועל — שכאו"א יוסיף בקביעת עתים לתורה, הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורהצ, ובפרט שיעור קבוע בהלכות שבתורהצא (שבהם מודגשת יותר
בעולםצב), הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולת, ע"י הפצת התורה והמעיינות חוצה,
כולל גם בנוגע לפעולה והשפעה על אוה"ע לקיים „מצוות דידהו", כפס"ד הרמב"םצג ש"צוה משה רבינו מפי הגבורהצד לכוף את כל באי העולם לקבל73מצוות שנצטוו בני נח"צה, אשר, עי"ז ניתוסף גם בהעזר והסיוע של אוה"ע לבנ"י ברגעי הגלות האחרונים, מעין ודוגמת היעודצו „והיו מלכים אומניך"צז, שיוכל להיות מצב ד"ויחי יעקב בארץ מצרים" באופן ד"טוב", חיים טובים גם בגשמיות כפשוטו ממש.
יא. ויש לקשר זה עם סיום מחזור חמישי והתחלת מחזור ששי דלימוד הרמב"ם — בהתחלת השבוע דפ' ויחי, כאמור ש"נעוץ תחלתן בסופן", יום הש"ק דפ' ויחי:
מכיון שספרו של הרמב"ם כולל הלכות כל התורה כולה, הרי, ע"י לימוד הרמב"ם בכל יום, ג' פרקים ליום, באופן שמסיימים כל החיבור בשנה אחת (לערך), נעשה העילוי דלימוד כל התורה (הלכות התורה) בכל שנהצח, ולכן, יש בלימוד זה נתינת־כח יתירה לפעול המצב ד"ויחי יעקב (שענינו תורה, עד לשלימות דכל התורה כולה) בארץ מצריםצט שבע עשרה שנה", שכל רגע ורגע מהשינויים דשנה יהי' באופן ד"טוב" (הגימטריא ד"שבע עשרה").
וכאן המקום לעורר עוה"פ אודות ההצטרפות ללימוד שיעור היומי ברמב"ם כפי שנתפשט ונתקבל בתפוצות ישראל, ומי שעדיין לא התחיל ללמוד מחזור הששי, ומחליט להצטרף עתה — כדאי ביותר שיתחיל ללמוד מהשיעור היומי (כדי להתאחד עם כל שאר הלומדים), ובמשך הימים שלאח"ז ישלים (לאט לאט, כדי שהלימוד יהי' בהבנה והשגה) מהתחלת הרמב"םק.
ומסוגל הזמן ביותר להצטרף ללימוד הרמב"ם — בעמדנו בסמיכות לכ"ף (עשרים)קא בטבת (ביום הרביעי בשבוע שמתברך משבת זו), יום הסתלקותו של הרמב"םקב, שביום זה „כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו . . מתגלה ומאיר . . ופועל ישועות בקרב הארץ"קג, כולל ובמיוחד —74בנוגע ללימוד תורתו, חיבורו העיקרי, ספר הי"ד.
ולכן, כדאי ונכון שבין החגיגות דסיום הרמב"ם שעושים בכל מקום ומקוםקד, יערכו גם חגיגות דסיום הרמב"ם ביום הרביעי הבעל"ט, יום הסתלקותו של הרמב"ם, ועכ"פ — חגיגה אחת בארץ ישראל, ומה טוב — על ציונו של הרמב"ם בטבריאקה, וחגיגה אחת בחוץ לארץ (ובאם אפשר — כמה חגיגות בכמה מקומות, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ), ומכיון ש"זכין לאדם שלא בפניו"קו, הרי אלו שחוגגים סיום הרמב"ם ביום הסתלקותו יזכו גם את כל בנ"י שבכל שאר המקומות (גם אלו שחגגו בימים שלפנ"ז או שיחוגו בימים שלאח"ז), כדי שאצל כולם יהי' העילוי והסגולה כו' דחגיגת סיום הרמב"ם ביום סגולה, יום הסתלקותו, עשרים בטבת.
יב. ויה"ר — והוא העיקר — שכל ישראל כולם יחגגו את סיום הרמב"ם בעשרים בטבת בארצנו הקדושה, ביחד עם הרמב"ם עצמו (שיערוך את הסיום), מכיון שעוד לפנ"ז יקויים היעוד „הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", ו"הקיצו ורננו שוכני עפר"קז, והרמב"ם בתוכם, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (יוסף שבדורנו) עמהם, ויוסף ויעקב עמהם, ומשה ואהרן עמהםקח.
ובפשטות — שתיכף ומיד ממש זוכים למ"ש הרמב"ם בסיום חיבורו „ובאותו הזמן . . לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומיםקט וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמרקי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים",
ומתחילים עוה"פ מהתחלת החיבור — „יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו'" — באופן נעלה יותר באין־ערוךקיא,
ועד לתכלית העילוי — ש"לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"קיב, כולל גם הלימוד ד"תורה חדשה מאתי תצא"קיג, „מאתי" ממש, וכאמור, תיכף ומיד ממש.
א. דער שבת קומט לאחרי ובסמיכות צו סיום אמירת קדיש במלאות י"א חודש (ביום ה', כ"א טבת) פון דעם יום הסתלקות.
ווי דער מנהג איז, אַז מ'איז מפסיק זאָגן קדיש נאָך י"א חודש פחות יום אחדא, „שלאב יעשו כו' [די נפטרים] טבת, מבה"ח שבט ה'תשמ"ט
רשעים כי משפטג רשע י"ב חודש", און אמירת קדיש איז בכדי אַרויסהעלפן די נשמה אין דעם דין ומשפט כו'.
וואָס אַזוי פירט מען זיך בנוגע צו יעדן אידן, וואָרום כל ישראל בחזקת כשרותד [„ועמך כולם צדיקים"ה], אפילו בנוגע צו אַזאַ וואָס מ'ווייסטו אַז ער האָט עובר געווען אויף אַן עבירה ר"לז, על אחת כמה וכמה בנוגע אַ צדיק אָדער אַ צדקנית, ובזה גופא — דרגא למעלה מדרגא.
ס'איז פאַרשטאַנדיק אַז דער מפסיק זיין באמירת קדיש צוליב דעם טעם הנ"ל, איז ניט (נאָר) צוליב כבוד הנפטר, נאָר דורך דעם גופא וואָס מען איז דן די נשמה לכף זכות, ווערט בטל (אָדער עכ"פ פאַרלייכטערט) דער דין למעלהח, און זי איז דעמולט עולה אין גן עדן.
76און דער חידוש אין דעם איז נאָכמער אונטערשטראָכן לויט מנהגנו (להפסיק באמירת קדיש אַ גאַנצן חודש (ויום א') פאַר סיום הי"ב חודש) — ניט ווי די דיעותט צו מפסיק זיין אַ וואָך פריער — אע"פ וואָס צוליב טעם הנ"ל איז לכאורה גענוג מאַכן אַ שינוי פון איין טאָג, אָדער עכ"פ איין וואָךי:
וויבאַלד אַז תורתנו איז תורת חסד, איז דער לימוד זכות און די עליית הנשמה אין גן עדן (שעל ידי לימוד זכות זה) אויפן שטאַרקסטן און פריסטן אופן — מ'איז דאָס מקדים דעם גרעסטן צאָל טעג (ניט אַ מעת־לעת אָדער אַ וואָך נאָר) — אַ גאַנצן חודש פאַר סיום הי"ב חודש!
ב. לויט דעם דאַרף מען אָבער האָבן אַ ביאור פאַרוואָס מ'זאָגט קדיש אין דעם טאָג פון יאָרצייט בסיום הי"ב חודש — דלכאורה איז דאָס אַ סתירה: לאחרי ווי מ'האָט מפסיק געווען אמירת קדיש בסיום הי"א חודש, וואָס פאַר אַן אָרט האָט עס צו ווייטער זאָגן קדיש אַ חודש שפּעטער, אין יאָרצייטיא?!
לכאורה וואָלט מען געקענט זאָגן, אַז אמירת קדיש בסיום הי"ב חודש איז אַזוי ווי די אמירת קדיש אין דעם יאָרצייט בכל שנה ושנה — וואָס דאָס איז בכדי אויפטאָן אַן עלי' אין דער נשמה פון איין דרגא צו אַ העכערע דרגא (אין גן עדן עצמו), און ניט צוליב דעם דין ומשפט (וואָס איז נאָר אין די ערשטע י"א חדשים).
אָבער אפילו לויט דעם, אַז דער קדיש בסיום הי"ב חודש איז בכדי אויפטאָן אַן עלי' [און אַזוי איז טאַקע דער אמת, כדלקמן ס"ג] — דאַרף מען זאָגן אַז דער קדיש האָט אויך אַ שייכות והמשך צו די י"ב חדשים שלפני זה, ואדרבה — ניט בדרך טפל, נאָר דאָס איז אַן עיקר, וואָרום ביום זה ווערט נסתיים די תקופה פון אבילות פון י"ב חודש (און ניט י"א חודש), ווי ס'איז מודגש בכ"מ אין ש"ס ופוסקיםיב אַז בסיום הי"ב חודש ענדיקט זיך אַ תקופה פון אבילותיג [בדוגמא צו די תקופות שלפנ"ז: שלשה, שבעה און שלשים], און ס'איז אַ נפק"מ בנוגע לכמה הלכות בפועל וואָס דער אבל טאָר ניט טאָן ביז לאחרי סיום הי"ב חודש [נאָר בנוגע צו דעם פרט פון אמירת קדיש, איז מען דאָס מסיים נאָך י"א חודש, אָבער בנוגע צו כמה עניני אבילות ווערן זיי נמשך ביז סיום הי"ב חודש]*13.
דאָס הייסט, אַז אע"פ וואָס אמירת קדיש אין דעם ערשטן יאָרצייט האָט אין זיך אַ צד השוה מיט אמירת קדיש אין די יאָרצייטן שלאחרי זה (אַז דאָס איז בכדי אויפטאָן אַן עלי' אין דער נשמה), איז דאָס אָבער אויך פאַרבונדן מיט סיום תקופת האבילות של י"ב חודש.
77ועפ"ז כנ"ל צריך ביאור: פאַרוואָס זאָגט מען קדיש בסיום הי"ב חודש בה בשעה ווען מ'האָט ערשט מפסיק געווען אמירת קדיש של י"א חודש?
ג. ויש לומר בהקדים נאָך אַ קשיא אין דעם ענין:
ע"פ הנ"ל, אַז אמירת קדיש איז בכדי אַרויסהעלפן די נשמה אין דעם דין ומשפט, און דערפאַר איז מען מפסיק בזה לאחר י"א חודש — פאַרוואָס זאָגט מען קדיש אויף דער הסתלקות פון אַ צדיק וצדקנית וועלכע האָט ניט קיין שייכות צו דין ח"ויד?!
איז דער ביאור אין דעם:
עס שטייט אין כתבי האריז"ל*14 (געבראכט אין פוסקיםטו), אַז די קדישים וואָס מ'זאָגט בשנה הראשונה (י"א חודש) „אין הטעם כפי מה שחושבים המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינא של גיהנם לבד כי הנה עוד יש תועלת א', והוא להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה". און דערפאַר זאָגט מען קדיש אויך בשבתות וימים טובים (ווען ס'איז ניטאָ קיין דין למעלה).
וכמובן פון דעם ביאור אין כללות ענין אמירת קדיש בתפלת כל יום (כמבואר אין כתבי האריז"לטז און אין חסידותיז), אַז קדיש איז בכדי אויפטאָן די עלי' מעולם לעולם, פון די ד' עולמות אבי"ע, וואָס כנגדם זיינען די פיר כללות'דיקע שלבים אין תפלה (וועלכע איז געגליכןיח צו אַ „סולם מוצב ארצה וראשו מגיעה השמימה"יט, אַ סולם של ד' שליבות). וואָס דערפאַר טיילן זיך די קדישים בכללות אויף פיר דרגות, כנגד די עלי' אין די פיר עולמות, און דערנאָך אויף נאָך פיר דרגות — כנגד די המשכה למטהכ (וואָס די תפלה באַשטייט פון אַ „סולם"78וואָס „עולים ויורדים בו"יט, עלי' והמשכה).
און ווי ס'איז פאַרשטאַנדיק אויך פון דעם תוכן ופירוש המילות פון קדיש — אַז דאָס איז פאַרבונדן (ניט בלויז מיט באַוואָרענען אַ דין כו' במצב ירוד, נאָר בעיקר) מיט אַן עילוי ועלי' הכי גדולה: „יתגדל ויתקדש שמי' רבא"כא, אַז מ'טוט אויף אַ תוספות גדלות וקדושה אין דעם אויבערשטן כביכולכב: „יהא שמי־ה שם י"ה, רבא" (כפירוש א'כג אין „יתגדל ויתקדש שמי' רבא"), און נאָכמער (כפירוש ב'כד): „יהא שמו הגדול (שמי' רבא) מבורך", אַז מ'טוט אויף אַ תוספות ברכה אפילו אין בחי' „שמו הגדול"!
ועפ"ז איז פאַרשטאַנדיק די אמירת קדיש אויף דער נשמה פון אַ צדיק וצדקנית — אַז דאָס איז נאָר בכדי אויפטאָן עליית הנשמה ממדרגה למדרגה אין גן עדן עצמו.
ד. דער ענין פאָדערט אָבער ביאור:
דעם זעלבן נוסח קדיש וועלכע מ'זאָגט אויף אַ צדיק וצדקנית (בכדי אויפטאָן עליית הנשמה ממדרגה למדרגה) זאָגט מען אויך אויף די וועלכע זיינען אין אַ נידעריקע דרגא (בכדי מסייע זיין זייער דין ומשפט בגיהנם), ביז אויך אַזאַ וואָס זיין דין איז י"ב חודש,
וכידוע אויך דער סיפור חז"לכה וואָס ברענגט זיך אין פוסקיםכו (אַלס איינער פון די מקורות הראשונים אויף דעם ענין פון אמירת קדיש), ווי רבי עקיבא האָט זיך משתדל געווען אַז אַ יתום זאָל זאָגן קדיש, און דורך דעם מציל זיין אביו וועלכע איז געשטאַנען בתכלית הירידה כו'.
דאַרף מען פאַרשטיין פאַרוואָס מ'זאָגט דעם זעלבן (נוסח) קדיש (וואָס תוכנו איז עלי' הכי גדולה — „יתגדל ויתקדש שמי' רבא") סיי בכדי אויפטאָן די עלי' הכי גדולה פון אַ צדיק וצדקנית און סיי בכדי מציל זיין פון דין ועונש?!
ויש לומר דעם ביאור אין דעם: אמירת קדיש אויף אַ מענטש וועלכער דאַרף אָנקומען צו הצלה מדין, איז (כנ"ל פון כתבי האריז"ל) אויך צוליב אויפטאָן אין אים די גרעסטע עליות, ממדרגה למדרגה (אין גן עדן עצמו), פּונקט ווי דאָס איז בנוגע צו אַ צדיקכז;79דער חילוק איז, אַז די עליות פון אַ צדיק ווערט גלייך אויפגעטאָן בגלוי, משא"כ ביי אַנדערע, ווערט עס נתגלה ערשט שפּעטער, לאחרי סיום הי"א חודש ווען עס ענדיקט זיך דער דין.
ובחסדו הגדול האָט דער אויבערשטער אויסגעשטעלט אַז דער וועג צו אַרויסהעלפן אין דעם דין ומשפט איז (ניט דורך אַן ענין שבערכו, נאָר) דוקא דורך אמירת קדיש, „יתגדל ויתקדש שמי' רבא" (המוסיף עלי' וקדושה אין דעם אויבערשטן כביכול), וועלכע טוט אויף די העכסטע עליות אין דער נשמה!
ווי מ'געפינט עס בנוגע צו כו"כ ענינים — דעם חיבור פון צוויי קצוות: אַז אַ פעולה אין אַ דרגה תחתונה ביותר, איז פאַרבונדן מיט אַן ענין הכי נעלה.
ויש לומר אַז דאָס איז גאָר אַן ענין עיקרי אין תורה ומצוות און אין דעם גאַנצן אויסשטעל פון סדר השתלשלות,
אָנהויבנדיק ווי דאָס איז באַ דעם אויבערשטן אַליין כביכול: „כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים"כח, אַז בכדי מחי' זיין „דכא ושפל רוח" איז דאָס דוקא דער „רם ונשא" און דורך „מרום וקדוש אשכון". ובדוגמא לזה כביכול דורך אמירת קדיש פון אַ אידן: די הצלה פון אַ נשמה וועלכע שטייט בדרגא תחתונה (דכא ושפל רוח), איז דאָס דוקא דורך אמירת קדיש „יתגדל ויתקדש שמי' רבא".
ויש לומר דוגמא לזה, סיי אין תורה סיי אין מצוות.
דוגמא לדבר בענין המצוות — אין מצות צדקה:
די זעלבע מצות צדקה וועלכע איז גאָר אַ פשוט'ע עבודה, ותחלת העבודה, צו אַרויסהעלפן אַן עני ושפל רוח, מיט אַ שוה פרוטה וכיו"ב — ווערט אָנגערופןכט „מצותך"ל, „מצות ה' ממש"לא, און די צדקה של הקב"ה איז דער מקור אויף אַלע השפעות והמשכות פון דעם אויבערשטן [כולל אויך די אַנדערע מצוות וועלכע דער אויבערשטער איז מקיים], סיי די השפעות הכי עליונות, און סיי די השפעות הכי תחתונות, קומען זיי אַלע פון צדקתו של הקב"ה, וועלכע ווערט נמשך במיוחד דורך דעם וואָס אַ איד איז מקיים מצות צדקה דורך העלפן אַן עני מיט אַ שוה פרוטה!
דוגמא לדבר בענין התורה — אין דעם ענין פון אל"ף בי"ת:
די זעלבע אותיות פון אל"ף בי"ת מיט וועלכע מ'הויבט אָן לערנען מיט אַ קליין קינד (איידער ער פאַרשטייט עפּעסוואָס אין תורה), און פון וועלכע עס ווערן צוזאַמענגעשטעלט כל התיבות — זיינען די אותיות וועלכע זיינען כולל אין זיך און אין זיי שטעלט זיך אויס כל התורה כולה [און כל הענינים פון סדר ההשתלשלות וועלכע ווערן נמשך דורך די אותיות התורה פון די עשרה מאמרות וצירופיהם כו'לב]. ובסגנון אחר — בפר־80טיות יותר: די זעלבע אותיות פון אל"ףבי"ת זיינען סיי די אותיות פון וועלכע עס ווערן „אויפגעבויט" אַלע ווערטער (שני אבנים בונות שני בתים, שלש בונות ששה בתים וכו'לג , ד.ה. אַז די אותיות זיינען למטה פון די תיבות (אַזוי ווי אבנים זיינען „נידעריקער" פאַר די בתים), און סיי די דרגא אין אותיות (ראשי תיבות) וואָס איז כולל און איז העכער פאַר די ווערטער אַליין (כמדובר לעיל בארוכהלד).
ויש לומר עד"ז בנוגע צו אמירת קדיש — וואָס איז אַן ענין של צדקה פאַר דער נשמה: די צדקה צו מציל זיין אַ נשמה פון אַן עונש (ביז פון אַן עונש הכי חמור, ווי אין דעם סיפור הנ"ל פון רבי עקיבא'ן) איז דוקא דורך אמירת קדיש, „יתגדל ויתקדש שמי' רבא", וועלכע טוט אויף אויך די גרעסטע עליות פאַר דער נשמהלה; נאָר בגילוי בפועל קומען אַרויס די עליות לאחרי זמןלו.
ה. ע"פ הנ"ל וועט מען אויך פאַרשטיין די אמירת קדיש בסיום הי"ב חודש:
די אמירת קדיש אויך אין די ערשטע י"א חדשים איז בכדי אויפטאָן (ניט נאָר הצלה מדין כו', נאָר) אויך עליית הנשמה ממדרגה למדרגה אין ג"ע עצמו [נאָר בנוגע צו אַ צדיק טוט עס אויף גלייך בגלוי, און בנוגע צו הפכם — ווערט עס נתגלה שפּעטער].
און אַלס המשך צו די עליות (וואָס ווערן אויפגעטאָן במשך הי"א חודש) זאָגט מען קדיש בסיום הי"ב חודש, וועלכע קומט אַלס המשך וסיום פון תקופה זו של י"ב חודש, אָבער אַ המשך וסיום וחותם ניט אין דער פעולה פון הצלה מדין, נאָר דעמולט הויבט אָן נתגלה ווערן (נאָר) די עליות וואָס81קומען אַרויס פון די אמירת קדיש במשך י"א חדשים אלו [משא"כ בסיום הי"א חודש שטייט מער בהדגשה ובגלוי דער דין ומשפט, דעריבער איז מען דעמולט מפסיק באמירת קדיש].
ואע"פ אַז דער סיום פון י"ב חודש איז פאַרבונדן מיט דעם ענין האבילות, און די הנהגות פאַרבונדן דערמיט (כנ"ל ס"ב), פונדעסטוועגן, די עליות וואָס ווערן אויפגעטאָן דורך אמירת קדיש, זיינען ניט קיין טפל און אפילו ניט קיין פרט אין קדיש (גם במשך הי"א חודש), נאָר — אַן עיקר. ויש לומר, אַז דאָס איז נאָכמער עיקר ווי הצלה מדין, וועלכע איז נאָר אַ הכנה בכדי אָפּווישן ענינים בלתי רצויים וועלכע האָבן זיך „צוגעקלעפּט" צו דער נשמה, בכדי אַז די נשמה זאָל קענען עולה זיין ממדרגה למדרגה בגן עדן צו נהנה זיין מזיו השכינה וכו'.
ו. לאחרי הנ"ל דאַרף מען נאָך אָבער פאַרשטיין — לאידך גיסא: פאַרוואָס איז מען מפסיק באמירת קדיש אויף אַ צדיק לאחרי י"א חדש? בשלמא בנוגע צו דעם וואָס איז ניט קיין צדיק ועאכו"כ הפכו — איז מען מפסיק מפני כבוד הנפטר, וואָס קדיש איז נוגע אויך צו באַוואָרענען דער דין שלו. אָבער ביי אַ צדיק איז אמירת קדיש נאָר בכדי אויפטאָן אַן עלי', איז פאַרוואָס איז מען מפסיק בזה לאחרי י"א חודש?
ויש לומר הביאור בזה [נוסף צו דעם טעם בפשטות, ווייל תורה על הרוב תדברלז, און דערצו — קען אַן אדם למטה ניט אַלעמאָל וויסן ווער איז אַ צדיק]: אויך בנוגע צו אַ צדיק וצדקנית הויבט זיך אָן אַ נייער סדר עליות לאחרי י"א חודש, שלא בערך צו די עליות אין די חדשים שלפנ"ז [אע"פ וואָס אויך דעמולט זיינען צוגעקומען עליות חדשות מיום ליום, ע"י התפלות ואמירת קדיש בכל יום, ושלשה פעמים ביוםלח], בדוגמא צו דער עלי' (שלא בערך) פון גיהנם לגן עדן באַ די וואָס זיינען שייך לזה.
און מצד דעם אין ערוך פון דער עלי' (וועלכע הויבט זיך אָן בסיום י"א חודש) קען מען דעמולט ניט זאָגן קדיש, ווייל דער דיבור איז „נידעריק" צו קענען ממשיך זיין די עלי'לט.
און דאָס וואָס מ'זאָגט קדיש (בדיבור) בסיום הי"ב חודש, איז יש לומר, ווייל דעמולט דערגרייכט מען צו נאָך אַ העכערע דרגא, וואָס דאָרטן קען מען ממשיך זיין די עלי' אויך ע"י דיבור שלמטהמ.
ז. ע"פ הנ"ל איז פאַרשטאַנדיק אַז שטייענדיק אין דעם שבת וואָס קומט גלייך נאָך סיום אמירת קדיש — הויבט זיך אָן אַ נייער סדר אין עליית הנשמה, סיי אין דער עלי' למעלה מעלה, און סיי אין איר השפעה למטה מטה.
ויש לומר, אַז דער נייער סדר איז ניט נאָר פאַר דער נשמה, נאָר אויך פאַר82דעם אומר קדיש. וכן יש לומר — בנוגע צו דעם שומע הקדיש*40 ועאכו"כ ועונה אמן יהא שמי' רבא (וואָס איז נאָך גרעסער בכמה פרטים ווי אמירת הקדיש עצמומא), ביז צו אַלע די וואָס הערן דאָס —
אַז אין זיי אַלע הויבט זיך אָן אַ נייער סדר עלי' בעבודתם (אַלס נשמות בגופים), סיי אין עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנומב, און סיי אין כל סדר השתלשלותמג.
ובפשטות — בנוגע לפועל:
יעדערער פון די שומעים באַקומט כח פון עליית הנשמה בסיום אמירת קדיש צו עולה זיין (אַלס נשמה בגוף), און מיט אַן עלי' שלא בערך, אין אַלע ענינים פון תורה ומצוות און אידישקייט בכלל — סיי בנוגע צו זיין אייגענע עבודה, צו עולה זיין בזה בעילוי אחר עילוי, און סיי אין זיין עבודה פון משפיע זיין אויף אַנדערע, ביז אויך אויף אַזוינע וואָס געפינען זיך דערוויילע אין אַ מצב ירוד, אין תחתון שאין תחתון למטה ממנו, האָט ער בכח צו זיי אויפהויבן פון דאָרטן, ביז אין אַן עלי' שלא בערך, ואדרבה — דוקא אין אַ מצב פון „דכא ושפל רוח", קומט די השפעה פון „רם ונשא", „מרום וקדוש אשכון".
און אפילו אויב מ'זעט ניט גלייך די השפעה ועלי' וואָס מ'טוט אין יענעם אויף, נעמט עס אַמאָל אַ ביסל צייט ביז דאָס ווערט נתגלה, ביז — בתכלית הגילוי, אָבער ס'איז זיכער אַז בשעת מ'רעדט מיט אַ אידן, ובדברים היוצאים מן הלב, האָט עס אַ השפעה ופעולה, נאָר אַמאָל — זעט מען די תוצאות ערשט לאחר זמן.
ח. ויש לקשר זה אויך מיט דער פרשה פון דעם שבת, וואָס איז אויך די פרשה פון יום סיום אמירת קדיש — „ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה גו' ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם":
דוקא אין גלות מצרים, „ערות הארץ", איז נתגלה געוואָרן חיבתן של ישראל לפני הקב"המד (אַ דרגא הכי נעלית), ביז אין אַן אופן גלוי לעיני כל עמי הארץ, אַז „פרו וישרצו גו' ותמלא הארץ אותם".
דערפון איז דער לימוד התמידי, כולל אויך הלימוד בדורנו, בגלות זה האחרון:
ניט קוקנדיק אויף דעם וואָס אידן זיינען געווען אין גלות, און האָבן געוואוסט וועגן דער גזירה אַז זיי וועלן דאָרט זיין רד"ו שנה — זיינען זיי ניט נתפעל געוואָרן און האָבן געטאָן כל התלוי בהם (ניט נאָר צו זיך האַלטן שטאַרק און ניט זיין אַראָפּגעפאַלן באַ זיך, נאָר אדרבה —) עס זאָל זיין „פרו וישרצו וירבו גו' במאד מאד", באופן של עלי' וריבוי אַלס מערער און מערער,83און האָבן דערפאַר באַקומען ברכת ה' אַז אַזוי זאָל זיין בפועל, בפועל ממש.
אַזוי אויך בנוגע צו דעם גלות, וואָס כל הגליות נקראו על שם מצריםמה — אַז ניט קוקנדיק אויף די מיצרים וגבולים וכו', דאַרפן אידן מקיים זיין אָן קיינע חשבונות ציווי ה': „פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה"מו.
ובפרט בשעת מ'טראַכט זיך אַריין אין דער העכסטער און טייערער געלעגענהייט פון האָבן אידישע קינדער, און דעם גודל הנחת רוח וואָס דער אויבערשטער האָט (נוסף צו דעם וואָס מ'איז מקיים זיין ציווי) פון דעם וואָס עס ווערט געבאָרן נאָך אַ אידיש קינד!
ועד"ז בנוגע צו „פרו וישרצו גו'" אין רוחניות — אַז אפילו ווען מ'איז נאָך אין חושך כפול ומכופל פון גלות, טוט מען אַלץ און מען איז מוסיף און מעלה אין אַלע ענינים פון אידישקייט, אין אַן אופן פון „פרו וישרצו גו' במאד מאד".
ואדרבה: מ'נוצט אויס דעם זיין אין מצרים, כולל — די וואָס (מאיזה סיבה) לערנען חכמות כולל — חכמת מצרים כפשוטו [וואָס כו"כ חכמות העולם שבזמן הזה זיינען (נעמען זיך פון) חכמת מצריםמז] — לעשות „קרדום לחתוך בהן כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה' או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו"מח, ביז אַז דורך ידיעת חכמת התכונה איז מען מקיים די „מצוה לחשוב תקופות ומזלות"מט [ביז אַז לכמה דיעות גייט דאָס אַריין אין מנין המצוות („לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום תחלת כל חודש כו'"נ), ולכולי עלמא איז דאָס אַ הכרח צו קענען מקיים זיין מצות קידוש החודש ועיבור השנים].
און דאָס איז אויך כולל — אַז מ'נוצט אויס די ידיעות אין חכמות המדע, בכדי מוכיח זיין צו אַנדערע אויך מיט ראיות שכליות וכו' — ע"ד ס' הכוזרי — די אמת'קייט פון תורה און ווי דאָס שטימט מיט שכל ומדע וכו', ביז אַז דורך דעם קומט צו אַ הוספה ועלי' אין כמה עניני טוב וקדושה, ובאופן פון „פרו וישרצו גו' במאד מאד"נא.
ט. ע"פ הנ"ל (בענין אמירת קדיש) יש להוסיף ביאור אין נאָך אַן ענין בקשר מיט אַ יאָרצייט:
יש נוהגין אַז אין אַ יאָרצייט פאַסט מעןנב. ובפרט אין אַ יאָרצייט פון צדיקיםנג.
84מ'געפינט אָבער ניט אַז דאָס זאָל זיך ברענגען אין מנהגי חב"ד און אין די ספרי (יסוד פון) חב"ד*53 — ספר התניא, תורה אור ולקוטי תורהנד.
ויש לומר אַז דאָס איז בהתאם צו שיטת החסידות, ובפרט חסידות חב"ד, אַז בדורות אלו האחרונים דאַרף מען ממעט זיין אין תעניתים וסיגופים.
כידוע תורת הבעש"טנה אויפן פסוקנו „כי תראה חמוך שונאך גו' עזב תעזב עמו", אַז מ'זאָל ניט פּייניקן דעם גוף מיט תעניתים וסיגופים, נאָר אַדרבה — עזב תעזב עמו, מיט אים דינען דעם אויבערשטן. ועד"ז הוראת הרב המגידנז, אַז בשעת עס ווערט אַ קליין לעכעלע אין גוף ווערט אַ גרויסע לאָך אין דער נשמה.
און ווי דער אַלטער רבי איז מבאר אין אגה"תנח, אַז „בדורותנו אלה" טאָר מען ניט מרבה זיין בתעניות, אפילו תעניות של תשובה (און ער ברענגט אויף דעם מחז"ל, אַז דער וואָס קען ניט פאַסטן און פאַסט „נקרא חוטא"נט), נאָר מ'זאָל פודה זיין די תעניות מיט צדקה.
ויש לומרס, אַז וויבאַלד חלישות הדור איז ניט מצד דער אייגענער בחירה, נאָר ווייל אַזוי האָט דער אויבערשטער באַשאַפן די איצטיקע דורות, איז פאַרשטאַנדיק, אַז רוב התיקונים ע"י תעניתים וסיגופים האָבן זיך אויפגעטאָן בדורות הראשונים, ולאחרי ריבוי העבודה בבירור וזיכוך גשמיות וחומריות העולם בדורות הראשונים — איז איצטער שוין ניט (אויף אַזויפיל) די עבודה,
און אפילו בנוגע צו די ענינים וועלכע מ'דאַרף נאָך מתקן זיין — איז זיכער אַז אויך דורך דעם אופן העבודה ווי אָנגעוויזן פון דעם בעש"ט און דעם אַלטן רבי'ן וכו' (ניט דורך תעניתים כו') פעלט ח"ו גאָרניט אין דעם תיקון וועלכן מ'וואָלט געהאַט גאָר אַמאָל דורך תעניתים וסיגופים; בדורנו זה האָט מען געגעבן דעם כח צו קענען אויפטאָן די זעלבע ענינים אין אַן אופן וואָס איז ניט פאַרבונדן מיט צער ודאגה, נאָר בשמחה וטוב לבב, מתוך מנוחת הגוף [וואָס דאָס איז אַ הכרח צו קענען עובד זיין ה' כדבעי בלי בלבוליםסא].
ובפרט דורך חסידות חב"ד, וואָס איז מדגיש אַז די עבודה דאַרף דורכנעמען מציאות האדם (ניט ח"ו ברעכן די מציאות), אָנהויבנדיק חב"ד שבשכל, ביז באופן פון יתפרנסון מיני'סב, אַז עס ווערט „דם ובשר כבשרו"סג, ביז אַז דאָס גיט אים צו אין געזונט אויך פון זיין גוף.
185דערפון איז אויך מובן, אַז וויבאַלד זינט דור אדה"ז איז צוגעקומען נאָכמער אין חלישות הדור, איז אַ ראי', אַז היינט דאַרף מען נאָכמער אָפּהיטן זיך פון נקרא חוטא הנ"ל, אויסמיידען תעניות וסיגופים, אפילו אין די אופנים המותרים בזמן פון דעם אַלטן רבי'ן שרייבנדיק דעם אגה"ת — ווייל ע"פ הנ"ל, בדורותנו אלו ממש, קען מען אויך די ענינים אויפטאָן (אָן תעניתים) דורך צדקה וכו'.
עד"ז איז פאַרשטאַנדיק בנוגע צו אַ יאָרצייט און הסתלקות צדיקיםסד: בזמננו זה קען מען מקבל זיין די אַלע השפעות פאַרבונדן מיט דעם טאָג דורך עבודה מיטן גוףסה.
— ולהוסיף ולהדגיש, אַז דאָס איז ח"ו ניט שולל די מנהגים פון אַנדערע אידן וואָס פירן זיך באופן אחר מהנ"ל, וואָרום נהרא נהרא ופשטי'סו, וכל א' במסילתו יעלהסז; דער דרך פון חסידות חב"ד, ווי אָנגעוויזן פון רבותינו נשיאינו, איז כנ"ל.
און דער ענין איז נאָכמער פאַרשטאַנדיק ע"פ המבואר לעיל, אַז אין אַ יאָרצייט (ועאכו"כ אין די שנים שלאחרי שנה ראשונה) איז בהדגשה (אין אמירת קדיש) די עליית הנשמה; און אויך די עלי' וואָס דאָס טוט אויף אין דעם אדם למטה וואָס האָט אַ שייכות מיט דעם נפטר און פּראַוועט דעם יאָרצייט.
דערפון איז מובן, אַז דאָס דריקט זיך אויך אויס אין זיין עבודה — ניט דורך ברעכן דעם גוף (בדוגמא צו דעם ענין הדין אין גיהנם), נאָר דורך אַן עלי' והוספה אין קדושה עצמה (בדוגמא צו אַן עלי' מדרגא לדרגא אין גן עדן עצמו) — מוסיף זיין בלימוד התורה ובנתינת הצדקה ובקיום המצוות בהידור, אָדער
הוראת הרב.
י. פון דעם האָט מען אויך אַ הוראה
בנוגע צו דעם יום הסתלקות פון דעם
אַלטן רבי'ן — ווען „כל מעשיו ותורתו
ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" איז
עולה למעלהסח, און שטייט בהתגלות
בקרב הארץסט,
אַז דאָס דאַרף אַרויסברענגען באַ כל
ההולכים „בדרך ישרה אשר הורנו מדר־
כיו ונלכה באורחותיו"סח, אַז במשך יום זה זאָל מען מוסיף זיין אין כל עניני קדושה, ובמיוחד פאַרבונדן מיט מעשיו ותורתו ועבודתו פון דעם בעל ההילולא, און ממשיך זיין בזה — אין די קומענדיקע טעג, באופן פון אַ פעולה נמשכת על כל השנה כולה.
אָנהויבנדיק פון מוסיף זיין בלימוד תורתו — אין ספר תניא קדישא, תורה אור און לקוטי תורה [ובפרט די ענינים שהזמ"ג — די „חסיד'ישע פרשה" אין תו"א ולקו"ת], און אין די דרושים שלו שזכה דורנו ונדפסו לאחרונה, און אויך אין זיינע ספרי נגלה — שולחן ערוך וכו'.
ובכלל — מוסיף זיין אין לימוד התורה, אין „שני אור", סיי אין נגלה דתורה און סיי אין פנימיות התורהע, און ווי זיי ווערן איין זאַך;
און תלמוד גדול שמביא לידי מעשה,
ביז אין אַן אופן אַז דאָס טוט אויף אין פ„זלמן" אותיות „לזמן"עא, אין זמן און אין
מקום — גדר העולםעב, אַזוי אַז די
גאַנצע וועלט (זמן ומקום) ווערט דורכ
גענומען מיט „שניאור", דער אור פון
נגלה דתורה און דער אור פון פנימיות
ישראל וקוב"ה, ובאופן אַז כולא חדעג.
ביז ווי ס'וועט זיין בגילוי בתכלית
השלימות אין דער גאולה האמיתית וה־
שלימה, בקיום היעודעד „ונגלה כבוד ה'
וראו כל בשר יחדיו", בראי' חושיית,
ו"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן
תורה"עה, אָבער נאָר „מעין", ווייל לע"ל
וועט דאָס זיין באופן נעלה יותר —
דורך דעם גילוי עצם הנפש וואָס איז נאָך העכער פאַר דעם חוש הראי' (און אפילו העכער פאַר דעם חידוש פון רואין הנשמע וואָס איז געווען באַ מ"ת), ביז ווי דער עצם הנפש איז פאַרבונדן מיט דעם עצם שלמעלה, און ביידע ווערן נתגלה דאָ למטה מטה, בעוה"ז התחתון,
והיו עיניך רואות את מוריךעו, כולל — דער אַלטער רבי און אַלע רבותינו נשיאינו, ביז כ"ק מו"ח אדמו"ר, וואָרום הקיצו ורננו שוכני עפרעז, וכל הנ"ל — בתוכם,
און מ'גייט אַלע צוזאַמען, „בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו"עח, צוזאַמען
71) לקוטי לוי"צ אגרות ריש ע' ריט. לקו"ש שם
78) בא י, ט.187מיט אַלע נשמות שבגופים עתה — ארץ הקודש, אין ירושלים עיר הק להר הקודש, לבית המקדש השי לקדש ולקדש הקדשים — ווי דאָס פאַרבונדן מיט די העכסטע דרגות קודש, און נאָכמער — קדש, קדש בגרמי'עט, ביז „יתגדל ויתקדש — אין רבא" — שמו הגדול, כשם שאני נכתב קודש, כך אני נקראפ, און „והי' ה' למלך על שלישי, כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו ס איז אחד"פא.
80) פסחים נ, א. וראה ס' הפרדס לרש"י
שבהערה 21.
81) זכרי' יד, ט.
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Volume
- ה'תשמ"ט, חלק א
- Id
- rh-mjyknr4w