Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
268משיחות ש"פ תצוה, ערב
א. התחלת פרשת השבועא היא בהציווי דהדלקת המנורה — „ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", „באוהל מועד גו' יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר גו'".
וידועים הדיוקים בזהב, ובפרט בנוגע לביאור הענין דהדלקת המנורה בעבודה בנפש האדםג:
א) מאחר שהדלקת הנרות היא ע"י אהרן — למה נצטוו „ויקחו אליך שמן גו'", שיביאו השמן אל משה דוקא?
ב) מהו הטעם שבפסוק הראשון, „ויקחו אליך", אל משה, נאמר „להעלות נר תמיד", ובפסוק השני, „יערוך אותו אהרן", נאמר רק „מערב עד בוקר"ד? וב פורים קטן ה'תשמ"ט
ונקודת הביאור — שאחת מתורצת בחברתה — שהדלקת הנרות ע"י אהרן היא „מערב עד בוקר" בלבד, ובכחו של משה, „ויקחו אליך", נעשית גם ההדלקה שע"י אהרן באופן ד"נר תמיד", כדלקמן.
„מנורה" — קאי על כללות (נשמות) ישראל, כמש"נו „מנורת זהב כולה", והנשמה בפרט קרוי' נר, „נר ה' נשמת אדם"ז, ויש בזה ז' נרות, מתאים לעבודתם את ה' — ז' מדריגות בעבודת ה', עבודה מאהבה או מיראה כו', ועד"ז כל שבע המדות, ועבודתו של אהרן היא להעלות את הנרות, היינו, לעורר אצל נש"י את האהבה לה', שיהי' בהם הרצון והחפץ להכלל בעצמות אוא"ס ב"הח, ועי"ז תהי' עבודתם בקיום התומ"צ מתוך שמחה ותענוג, מצד הגילוי שנמשך ע"י קיום התומ"צ.
269ובענין זה ישנם שני אופנים — (א) „מערב עד בוקר", (ב) „נר תמיד":
„מערב עד בוקר" — קאי על עבודה שהיא באופן של שינויים, שישנו מצב של ערב וחושך וישנו מצב של בוקר וגילוי, „וזהו מערב ועד בוקר, כי ברישא חשוכא והדר נהוראט, שמאיר בנפשו אור ה' מעט מעט מתוך החושך כו'"י, היינו, שנמצא תחלה במצב של ערב וחושך, וצריך לבוא למצב של בוקר וגילוי — שינוי בתכלית, מן הקצה אל הקצהיא.
ו"נר תמיד" — קאי על עבודה שהיא באופן תמידי, ללא שינויים, היינו, שנמצא תמיד במעמד ומצב של אור וגילוי, להיותו דבוק במקורו בתמידותיב.
ג. וזהו החילוק שבין פעולתו של אהרן לפעולתו של משה (בעבודת האדם — בבלל) — תפלה (וכללות המצוות) ותורה:
ענינו של אהרן הוא — עבודה במשכן ומקדש, „בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"יג, ודוגמתו בזמן הזה — „תפלות כנגד תמידים תקנום"יד, אשר, עבודת התפלה היא באופן של העלאה מלמטה למעלה, לברר ולזכך את הנה"ב שגם היא תתעורר באהבה לה'טו, ועד"ז כללות המצוות שהם באופן של העלאה מלמטה למעלה, לברר ולזכך ולהעלות הדברים הגשמיים שבהם נעשים המצוות.
וענינו של משה הוא — תורה, כמ"שטז „זכרו תורת משה עבדי", „נקראת על שמו"יז, שהיא באופן של המשכה מלמעלה למטה.
והחילוק שביניהם:
תורה — להיותה דבר ה', חכמתו של הקב"ה, אלא שירדה למטה באופן שהאדם יוכל ללמדה ולהבינה בשכלו (המשכה מלמעלה למטה), ה"ה למעלה מהגבלות המטה, למעלה מבחי' הזמן, „נר תמיד".
ותפלה — להיותה בקשת האדם, וכן מצוות, מעשה האדם, ונעשים בדברים גשמיים (העלאה מלמטה למעלה), ה"ה בהגבלות המטה, בגדרי הזמן, „מערב עד בוקר"יח.
וענין זה מתבטא גם בחילוק שבין תפלה (וכללות המצוות) לתורה:
החיוב דתפלה הוא בזמן מסויים — בשחר ובין הערביים (כנגד תמיד של שחר ותמיד של בין הערבייםיד), וכן בלילהיט (כנגד אברים ופדרים שהולכים וקרבים בלילהיד). ויש בה חילוקי דרגות — תפלת שחרית כנגד אברהם,270מדת החסד, תפלת מנחה כנגד יצחק, מדת הגבורה, ותפלת ערבית, כנגד יעקביד, מדת התפארת, שכוללת חסד וגבורה להיותה למעלה משניהםכ.
ועד"ז בכל המצוות שהם במדידה והגבלהכא, כולל גם הגבלת הזמן, כמצות המנורה, מצוות שהזמן גרמאכב וכו', ועד שריבוי מצוות אינן נוהגות אלא בזמן הבית, ולא בזמן הזה.
אבל התורה היא למעלה מהזמןכג — שהרי החיוב דלימוד התורה הוא תמידי, ואינו תלוי בזמן, שכן, גם ההלכות שחיובן תלוי בזמן מסויים דוקא, הרי לימודם הוא בכל השנה כולה, ועד"ז בנוגע לכל המצוות שאינן נוהגות אלא בזמן הבית, שלימוד הלכותיהן ופרטיהן צ"ל גם בזמן הזה, ולא עוד, אלא, ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה'כד, וכן בנוגע לבנין הבית, „הגד את בית ישראל את הבית גו' צורת הבית ותכונתו וגו'"כה, ש"בשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבנין הבית"כו.
ד. עפ"ז יש לבאר טעם הציווי „ויקחו אליך גו'", למשה דוקא, אע"פ שהדלקת הנרות היא ע"י אהרן:
כדי שתוכל להיות פעולתו של אהרן באופן של העלאה מלמטה למעלה, יש צורך בהקדמת פעולתו של משה באופן של המשכה מלמעלה למטה (תורה), שזהו מ"ש „ויקחו אליך", למשה דוקא, ועי"ז „יערוך אותו אהרן", „להיותכז כח לאהרן . . להמשיך אור וגילוי האהבה בנפש האדם ולהיות בה אורה ושמחה של מצוה"כח.
ועוד וג"ז עיקר — שע"י ההקדמה ד"ויקחו אליך", פעולתו של משה („תורה אור"כט), תהי' גם פעולת אהרן בהדלקת הנרות („נר מצוה"כט) לא רק „מערב עד בוקר", אלא באופן ד"נר תמיד":
בעשיית המצוות (מצד עצמם) — הרי כל מצוה ומצוה היא עשי' בפ"ע, ומברכים עלי' ברכה בפ"ע כו', כלומר, באופן של התחלקות, כולל גם ההתחלקות לזמן, „מערב עד בוקר".
וישנו אופן נעלה יותר — שעשיית המצוות היא כתוצאה מזה שהוא „חי" עם התורה, שזוהי נקודה כללית שלמעלה מהתחלקות, כולל גם למעלה מהתחלקות הזמן, ונקודה כללית זו חודרת בכל פרטי עניניול, שעי"ז נעשה271גם ה"נר מצוה" (שמצ"ע הוא בגדרי הזמן) — „נר תמיד"לא, להיותו חדור בנקודה הכללית ד"תורה אור"לב.
ה. אבל, עדיין צריך להבין מ"ש „נר תמיד" לפני „מערב עד בוקר" — בנוגע לסדר העבודה בפועללג:
כיון שהעבודה בפועל היא מן הקל אל הכבד, צריך להתחיל באופן שמאיר „מערב עד בוקר", ואח"כ מתעלה לדרגא כזו שהתורה חודרת בכל מציאותו עד שנעשה בבחינת „נר תמיד"?
ונקודת הביאור — שההקדמה לכללות הציווי דהדלקת הנרות הוא „ואתה תצוה", שזהו ענין נעלה יותר הן מפעולתו של משה בענין ההמשכה (תורה) והן מפעולתו של אהרן בענין ההעלאה (תפלה ומצוות), ומצד בחינה זו ישנו כבר בתחילה הענין ד"נר תמיד".
ויובן בהקדם הדיוק במ"ש „ואתה תצוה" — דלכאורה אינו מובןלד: מה נשתנה ציווי זה מכל הציוויים שבתורה שבהם נאמר צו את בני ישראל, וכאן נאמר ואתה תצוה את בני ישראל, היינו, שמשה עצמו יצוה? ולאידך — אע"פ שהכתוב מדגיש שמשה עצמו יצוה, מ"מ, לא נזכר שמו של משה (ועד שזוהי הפרשה היחידה בתורה (לאחרי לידת משה) שלא נתפרש שמולה), כי אם, „ואתה" סתם?!
והתירוץ על זה — שהיא הנותנת: „ואתה" — מורה על העצם דמשה שלמעלה גם משמו (כמשנת"ל בארוכהלו), והפירוש „ואתה תצוה" — שה"אתה" דמשה (העצם של משה) מחבר („תצוה" מלשון צוותא וחיבורלז) את ה"אתה" דבנ"י עם ה"אתה" העיקרי והאמיתי, „אתה" שלמעלה, שעי"ז נעשים ישראל „נר תמיד".
ו. וביאור הענין:
„ואתה תצוה" — מורה על ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה מצד עצם מציאותם (של ישראל) שלמעלה מהתורה, כמארז"ללח שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורהלט, אשר, ענין זה מתבטא בכח המסירתנפש שבכאו"א מישראלמ, מצד נקודת272היהדות שבו, עצם הנשמה, שהיא „חלק אלקה ממעל ממש"מא, „נר ה' נשמת אדם", שהיא באופן ד"נר תמיד", שלא שייך בזה שינוי והפסק ח"ו, כתורת רבינו הזקן הידועהמב שיהודי אינו רוצה ואינו יכולמג להיות נפרד ח"ו מאלקותמד.
שם — הוא תואר נוסף על עצם מציאות האדם, ובפשטות, שעוד לפני שנותנים לו שם ישנו עצם מציאותו, ואז לא נקרא בשם (דבר נוסף על מציאותו), מכיון שאין כאן אלא עצם מציאותו — „אתה".
ואע"פ שהשם מורה על שורש הנשמה, שע"י אותיות השם (שמכוונים ההורים ע"ד נבואהמו) נמשכת החיות משרש הנשמה לבחי' הנשמה המלובשת בגוףמז — הרי, גם שרש הנשמה מורה על תואר וציור מסויים, ובמילא, ה"ז ע"ד דבר נוסף על עצם מציאותו — עצם הנשמה ממש שלמעלה משםמח, שלכן נקראת „אתה", שאין כאן תואר וציור כלל, כי אם, עצם מציאותה, חלקמט מן העצם דעצמותו ומהותו ית', „אתה" שלמעלה (עצמותו ית' שלמעלה משמות ותוארים כו').
ולכן, גם הצוותא וחיבורנ („תצוה") אינה באופן שמחברים שני דברים, היינו, דבר נוסףנא על מציאותו (כמו השם), אלא זוהי עצם מציאותו ממש — „אתה"נב, שהמציאות שלו („אתה") היא273המציאות ד"אתה" שלמעלה.
וענין זה נרמז גם בסיום וחותם הפרשה (נעוץ סופן בתחלתןנג) — „ועשיתנד מזבח מקטר קטורת גו'"נה, ש"קטורת" הוא לשון התקשרות (כמו „תצוה"), „בחד קטירא אתקטרנא"נו, תכלית השלימות באופן ההתקשרות דעצם הנשמהנז עם הקב"ה, „ישראל וקב"ה כולא חד"נח.
ז. עפ"ז יש לבאר הטעם שהכתוב מתחיל מיד ב"נר תמיד", לפני „מערב עד בוקר":
כאו"א מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בפועל, בגלוי ובחיצוניות — הרי, מצד עצם מציאותו, „אתה", הוא בחיבור והתקשרות („תצוה") עם מהותו ועצמותו ית'נט.
וענין זה הוא אצל כל ישראל בשוה, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים, האנשים והנשים והטף, שהרי, חילוקי הדרגות שבישראל אינם אלא בבחי' הגילויים, אבל בבחינת העצם, ההתקשרות העצמית של הנשמה באלקות, היא אצל כולם בשוה, גם אצל תינוק שזה־עתה יצא לאויר העולם ועדיין לא ניתן לו שם — כיון שישנו כבר (ואדרבה — רק) עצם מציאותו, למעלה גם משרש הנשמה (כאמור לעיל שהשם קשור עם שרש הנשמה), ועד"ז אצל „תינוק" בידיעות כו', פשוט שבפשוטים, כידועס הפתגם שהפשיטות דאיש פשוט קשורה עם פשיטות העצמות.
ומצד עצם מציאותו של יהודי — „ואתה תצוה" (ע"י משה רבינוסא, כולל גם ניצוץ משה שבכאו"א מישראלסב, כפי שהוא בבחי' „אתה", העצם שלו, שמחבר ומקשר „אתה" דישראל עם „אתה" שלמעלהסג) — ה"ז באופן ד"נר תמיד", חיבור והתקשרות תמידית, „אתה תצוה . . תמיד" (דכיון שאין זה חיבור של שני274דברים, אלא זהו עצם מציאותו, ה"ז באופן תמידי שלא שייך בו הפסק ושינוי כלל).
ולכן נאמר תחילה „נר תמיד" — כי, התחלת ויסוד כל העבודה, היא, „ואתה תצוה", ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה, שהיא באופן ד"נר תמיד".
ח. ודוגמתו בעבודה דכל יום — התחלת היום באמירת „מודה אני לפניך":
כשיהודי ניעור משנתו, ונעשה זה עתה „ברי'חדשה"סד (כמו תינוק שזה עתה יצא לאויר העולם) — עדיין לא ניכרים אצלו פרטי הדרגות שבנשמה („נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה כו' ואתה משמרה בקרבי", מאצילות עד עשי'סה), כי אם, עצם מציאותו — „אני" (כמו „אתה").
ומצד עצם מציאותו ה"ה במעמד ומצב ד"מודה אני לפניך", הודאה וביטול והתקשרות עם הפנימיות דלמעלה („לפניך"), עד לעצמותו ית' („אתה" האמיתי) שלמעלה משמות ותוארים (שהרי באמירת „מודה אני לפניך" אין הזכרת שםסו).
וכאמור, ענין זה הוא בהתחלת היום, ונעשה היסוד לעבודת כל היום כולו, היינו, שנקודת הביטול וההתקשרות דעצם הנשמה עם העצם דלמעלה נמשכת ומתפשטת על ובכל היום, בבחינת „נר תמיד".
ט. אמנם, כדי שהענין ד"ואתה תצוה" (ההתקשרות העצמית ד"אתה" שבישראל עם „אתה" שלמעלה) יומשך גם בגלוי ובפועל — ה"ז נעשה ע"י התורה:
אע"פ שמחשבתן של ישראל קדמה (אפילו) לתורה (כנ"ל ס"ו), מ"מ, לאחרי שירדו למטה, נעשית ההתקשרות שלהם עם הקב"ה ע"י התורה, שישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקב"הנח, ובפרט (סתים ו)פנימיות התורה, שעל ידה נעשית ההתקשרות ד(סתים ו)ופנימיות שבישראלסז עם ה(סתים ו)פנימיות דקב"הסח, ועי"ז מתגלית גם התקשרות העצם דישראל עם הקב"ה שלמעלה מהתורהסט.
ולכן, לאחרי ההקדמה ד"ואתה תצוה" (ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה), ממשיך בכתוב „ויקחו אליךע שמן זית זך כתית למאור" — „שמן" הוא275בחי' החכמה, תורהעא, ובפרט פנימיות התורה, כידועעב ששמן מורה על רזין דרזין שבתורה, שזהו"ע ה"מאור"עג, כי, נגלה דתורה הוא בחי' אור, ופנימיות התורה היא בחי' „מאור"עד.
וענין זה נמשך גם בעבודה בפועל — „להעלות נר תמיד", היינו, שההתקשרות העצמית שלמעלה משינויים כו' („ואתה תצוה . . תמיד") נמשכת ומאירה בגלוי ובפועל, „להעלותעה נר תמיד",
והמשכה זו היא מלמעלה למטה: „נר תמיד" — תורה, שהיא „נר תמיד"עו, ו"מערב עד בוקר" — קיום המצוות וכו' (כנ"ל ס"ג),
ועד שגם פרטי המצוות („מערב עד בוקר") נעשים חדורים ב"נר תמיד", מכיון ש"חי" עם התורה (כנ"ל ס"ד).
ועוד יש לומר, שב"מערב עד בוקר" יש גם ענין נעלה יותר מ"נר תמיד" (ולכן בא לאחרי „נר תמיד") — כי, השינויים דערב ובוקר, שינוי בתכלית מן הקצה אל הקצה, מורה על העלי' וההוספה באופן שבאין־ערוך לגמרי, היינו שהעבודה היא לא רק באופן ד"תמידים כסדרם", „נר תמיד", אלא גם באופן של „מוספים כהלכתם"עז, מערב עד בוקר"עח.
י. ויש לקשר כל האמור לעיל עם הזמן שבו קורין בתורה פרשת „ואתה תצוה" — בסמיכות לפורים, ובשנת העיבור — בסמיכות לפורים קטן, ובהדגשה מיוחדת בשנה זו — ששבת פ' תצוה היא ערב פורים קטן:
פורים (ועד"ז פורים קטן) קשור עם ענין המסירת־נפש שמצד עצם נקודת היהדות, כידועעט ש"עיקר סיבת הצלת היהודים הי' מפני שהי' להם מס"נ באחד", „שכל הימים שיהיו בנ"י בסכנה276מפני גזירת המן, שנמשך הזמן כמעט משך שנה, היו כולם בבחי' מס"נ ממש בכל יום ובכל עת ובכל שעה, כי בכל שעה ושעה היו מוכנים למסור נפשם כו' ולא לעבור דת ח"ו, ולא עלתה על (דעת) שום א' מהן מחשבת חוץ ח"ו", היינו, שהאיר אצלם בגילוי ההתקשרות העצמית עם הקב"הפ, שזהו"ע ד"ואתה תצוה"פא.
וענין זה נמשך גם בפרטי העבודה דתומ"צ — כמ"שפב „קיימו וקבלו היהודים", „קיימו מה שקבלו כבר"פג, במתן תורה, וכמ"שפד „וקבלפה היהודים את אשר החלו לעשות", שבמ"ת הי' רק „החלו לעשות", התחלה בלבד, ועיקר הקבלה היתה בפורים, היינו, שהמס"נ חודרת גם בפרטי העבודה דתומ"צפו.
ובפרטיות יותר — בלימוד התורה, כולל ובמיוחד פנימיות התורה, בחי' היין שבתורה, „לבסומיפז (ביין, החל מיין שבתורה) . . עד דלא ידע"פח — ע"ד „ויקחו אליך שמן גו' למאור".
וכל זה מתוך שמחה (של תורה ושל מצוה), עד לשמחה שלמעלה ממדידה והגבלה („עד דלא ידע") — ע"ד פעולתו של אהרן „הרועה ומפרנס וממשיך לכללות נש"י בחי' אורה ושמחה", שמחה של מצוהפט, בכל פרטי הענינים „מערב עד בוקר"צ.
ויש לומר, שהמשכת בחי' העצם ונקודת היהדות בעבודה באופן דהתחלקות בפרטים, היא בהדגשה יתירה בשנת העיבור — שיש בה פורים קטן ופורים גדול, היינו שהענין ד„פורים", „פור הוא הגורל"צא, שרומז לעצם הנפשצב, נמשך וחודר בהתחלקות לפרטים ד"גדול" ו"קטן"צג.
277יא. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע לפועל:
שבת פרשת „ואתה תצוה", ערב פורים קטן — הוא זמן מסוגל ביותר ויש בו נתינת כח מיוחדת להתחזק בענין האמונה והמס"נ (ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה) כפי שחודרת בכל פרטי העבודה דקיום התומ"צ בפועל ממש,
כולל ובמיוחד — ע"י ההוספה בלימוד פנימיות התורה כפי שנתבארה בתורת החסידות, שעל זה נאמרצד „דע את אלקי אביך (ועי"ז) ועבדהו בלב שלם"צה,
ובפרט — תורת החסידות של נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אתפשטותא דמשהצו שבדורנו, שעל ידו נעשה הענין ד"ואתה תצוה", עי"ז שרועה ומפרנס את ישראל בענין האמונה והמס"נ שתומשך בפנימיותצז, אשר, „הסיוע לזה הוא ע"י ההתקשרות בבחי' משה שהם ראשי אלפי ישראל אתפשטותא דמשה"צח, ובפרט ע"י לימוד תורתו כו'.
ובעמדנו בערב פורים קטן — יש לעורר במיוחד אודות לימוד מאמרו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ד"ה וקבל היהודים דשנת תרפ"ז (פרז"ת)צט, שבו נתבאר בארוכה הענין ד"ואתה תצוה", פעולתו של משה לפרנס את האמונה והמס"נ שבישראל, ובפרט בזמן הגלות, כמו (וע"ד זמן גזירת המן) בימי מרדכי ואסתר, במצב ד"כתית"ק, שעי"ז מגיעים למאור עצמו (כמבואר שם בארוכה) — כפי שהי' גם המעמד ומצב בעת אמירת המאמר בפורים קטן תרפ"ז, כידוע ומפורסםקא פרשת הדברים דאמירת המאמר מבלי להתחשב בהסכנות שבדבר, לאחרי שהזהירוהו תחילה כו', ובידעו שנמצאים מרגלים ששומעים את דבריו כו' (ועד שבעקבות זה בא המאסר בשנה ההיא), ואעפ"כ, עורר את כל קהל השומעים בהתלהבות עצומה לעמוד על קיום התומ"צ בכל תוקף המס"נ.
יב. ומפקחין על צרכי ציבור בשבתקב, ובפרט בשבת דערב פורים קטן, ומה טוב שהתחלת לימוד המאמר תהי' ביום השבת עצמו, ולהמשיך בלימוד המאמר בפורים קטן עצמו ובשושן פורים קטן וכו'.
278וכל זה — נוסף על קיום כל עניני פורים קטןקג ושושן פורים קטן, כולל גם ההכנה ל"פורים גדול"קד (שבשנת העיבור ניתוסף בו עילוי לגבי פורים סתם, שאז נקרא „פורים גדול"קה) — ע"י לימוד הלכות פורים, ודרושי פורים בתורת החסידות וכו'.
ומה טוב — שביחד עם לימוד המאמר (תורה) בפורים ושושן פורים קטן, יוסיפו גם בצדקה (כרגיל בכגון־דא לקשר ב' הענינים דתורה וצדקה, משפט וצדקהקו), שהרי, פורים קשור במיוחד עם ענין הצדקה — „מתנות לאביונים"קז, ובאופן ש"כל הפושט יד נותנים לו"קח.
ועאכו"כ — ההוספה בשמחה, „משנכנס אדר מרבים בשמחה"קט, שכולל גם אדר ראשון, כמרומז בפירוש רש"י „ימי נסים היו לישראל פורים ופסח", שגם הגאולה דפסח קשורה עם חודש אדר, שבו נולד משה רבינו, מושיען של ישראל, והרי גם לידת משה רבינו (כמו פטירתו) קשורה עם ז' אדר ראשוןקי.
יג. ויה"ר שעוד לפני פורים קטן (בשבת פ' תצוה) יהי' כבר „מיסמך גאולה לגאולה"קיא — גאולת פורים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"קיב.
ואף שמדובר אודות פורים קטן — הרי, בענין הקטנות מתבטאת מעלתם של ישראל, „יעקב כי קטן"קיג, „דוד הוא הקטן"קיד, ולכן דומין ללבנה ומונין ללבנה, „המאור הקטן"קטו, ועי"ז באים לגדלות האמיתית — „זה הקטן גדול יהי'" — בגאולה האמיתית והשלימה, „שהם עתידים להתחדש כמותה"קטז, ובפרט ב(סמיכות ל)י"ד בחודש (פורים קטן) שבו מתחיל הענין ד"קיימאקיז סיהרא באשלמותא"קיח, ובזה גופא — י"ד אדר ראשון, ש"ראשון" קשור עם משיח וביהמ"ק, שנקראים „ראשון", „בנין ביהמ"ק, דכתיבקיט כסא כבוד מרום279מראשון מקום מקדשנו ושמו של משיח דכתיבקכ ראשון לציון הנה הנם"קכא.
ואז יהי' גם הענין ד"ואתה תצוה"קכב בתכלית השלימות והגילוי — כי, „לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"קכג (ועד שיתגלה ויאיר בכל העולם, מלשון העלםקכד, „מערב עד בוקר", שמהפכים ה"ערב" ל"בוקר"קכה), ובאופן שמראה באצבעו ואומר זה, וב"פ זהקכו, „הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו"קכז, ומתוך שלימות השמחה — „נגילה ונשמחה בישועתו"קכז, „שמחת עולם על ראשם"קכח.
וכן תהי' לנו — גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"קכט, ו"הקיצוקל ורננו שוכני עפר"קלא, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בראשם, וכולנו יחדיו, „קהל גדול"קלב, — „ישובו הנה"קלג, לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש, ובלשון הכתוב (במזמור פ"ז בתהליםקלד) — „ולציוןקלה יאמר איש ואיש יולד בה"קלו, ש"הוא יכוונהקלז עליון".
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site