משיחת ש"פ צו, פ' פרה ה'תשמ"ט

א. ס'איז ידוע דער דין אין שולחן ערוך^א (בשם יש אומרים), אַז קריאת פ' פרה איז אַ חיוב מן התורה (אַזוי ווי קריאת פ' זכור)^ב. און „לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבוא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא"^ג. ווי מ'זעט מנהג ישראל דעם שטורעם פון גיין אין שול שבת זכור הערן פ' זכור, ועד"ז שבת פרה — הערן פ' פרה.

342דערפון איז מובן, אַז נוסף צו דעם עצם חיוב צו הערן די קריאה, איז אויך דאָ אַ ספּעציעלע הדגשה אין שבת פ' פרה (מער ווי אין אַנדערע קריאות וועלכע זיינען ניט מה"ת) אַז אַ איד זאָל (דאָס הערן על מנת אַז ער זאָל) זיך דערפון אָפּלערנען בנוגע צו זיין עבודה אין „לתקן הדיעות וליישר כל המעשים"^ד.

ב. אין פ' פרה געפינט מען אַ דבר חידוש, וואָס פאָדערט ביאור:

דער אפר הפרה (וואָס איז געבליבן פון שריפת הפרה) האָט מען צוטיילט אויף דריי חלקים (ווי עס שטייט אין משנה^ה און דער רמב"ם^ו ברענגט עס אַראָפּ להלכה): „אחד ניתן בחיל, ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות, זה שמתחלק לכל המשמרות היו הכהנים מקדשין ממנו, וזה שניתן בהר המשחה היו ישראל מזין ממנו^ז, וזה שניתן בחיל הי' מוכן ומוצנע שנאמר^ח והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, מלמד שמצניעין ממנו, וכן היו מצניעין מאפר כל פרה ופרה ששורפין בחיל" [און דער רמב"ם איז ממשיך: „ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשני', ראשונה עשה משה רבינו, שני' עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית^ט, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר"].

דאַרף מען פאַרשטיין דעם טעם אויף דעם חידוש במצות פרה אדומה: די מצוה באַשטייט ניט נאָר אין נוצן דעם אפר בשעת הצורך אויף מטהר זיין אַ אידן מטומאת מת (ר"ל)343[דעם חלק האפר וואָס „היו הכהנים מקדשין ממנו" אָדער דעם חלק וואָס „היו ישראל מזין ממנו"] — וואָס דאָס איז דער עיקר פעולה פון דעם אפר — נאָר אַז מ'זאָל אַוועקלייגן אויך אַ חלק „(והיתה לעדת בנ"י) למשמרת"^י לדורות^יא — ניט ווי ביי אַנדערע דיני התורה ודיני טהרות, אַז לאחרי ווי עס ווערט נתעורר אַ שאלה און עס ווערט נתברר אַז ס'איז דאָ אַ טומאה, דעמולט פסק'נט ב"ד (אָדער דער כהן) און דעמולט גרייט מען צו די טהרה.

ובפרט ע"פ משנ"ת במ"א^יב, אַז „למשמרת" בכללות איז כולל (נוסף אויף דעם חלק שניתן בחיל למשמרת) אויך דעם כללות האפר וואָס מען דאַרף האַלטן גרייט „למי שיצטרך אליו לטהרת טומאת מת"^יג (וואָס אין דעם באַשטייט כללות מצות פרה אדומה — „לעשות פרה אדומה כדי שיהי' אפרה מזומן למי שיצטרך אליו כו'") — אע"פ וואָס לכאורה איז דער עיקר צו האָבן דעם אפר לשעת הצורך לטהר טמא.

344ביז ווי ס'איז משמע פון לשון הרס"ג^יד „ופרה למשמרת בתדר"), אַז דאָס איז גאָר אַן עיקר אין מצות פרה אדומה — ולכאורה: ווי קען מען זאָגן אַז דער עיקר איז דער חלק האפר וואָס בלייבט באַהאַלטן „למשמרת", און ניט אין דעם חלק וואָס מ'נוצט לטהרת טמאי מתים^טו?!

ג. וועט מען דאָס פאַרשטיין בהקדים דעם ביאור^טז אין דעם וואָס פרשת פרה ווערט אָנגערופן „זאת חוקת התורה", און ניט „זאת חוקת הפרה" וכיו"ב — ווייל „מצות פרה אדומה הוא כללות התורה"^טז:

דער כללות ענין פון מעשה הפרה באַשטייט פון צוויי ענינים: א) שריפת הפרה לאפר, ב) „ונתן עליו מים חיים אל כלי"^יז, און „נותן אפר על פני המים"^יח, און מ'האָט מערב געווען דעם אפר מיט די מים, און דערפון האָט מען מזה געווען אויף דעם טמא מת בכדי אים מטהר זיין.

די צוויי ענינים (שריפת הפרה לאפר און מים) זיינען די צוויי קוים פון רצוא און שוב, העלאה און המשכה: שריפת הפרה דורך אש איז אַ תנועה פון העלאה (רצוא) — אַזוי ווי אש וואָס ציט זיך פון אונטן אַרויף. און מים איז אַ תנועה פון המשכה (שוב) — מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך^יט. און בכדי עס זאָל זיין די טהרה דאַרף מען האָבן דעם חיבור פון די ביידע תנועות.

ועפ"ז איז פאַרשטאַנדיק פאַרוואָס מצות פרה אדומה איז „חוקת התורה" — ווייל „על ב' ענינים אלו דרצוא ושוב [וואָס „כללות ענין מעשה הפרה הוא ב' ענינים הללו דבחי' הרצוא ובחי' השוב"^כ] הוסדה כל עיקר התורה והמצוות"^כא:

די עבודה פון אַ אידן בכללות תומ"צ באַשטייט פון צוויי תנועות, און פון חיבור שניהם יחדיו: ער זאָל אויפגעהויבן ווערן פון זיין גשמיות'דיקן צושטאַנד דורך זיין תשוקה ורצוא באהבה כרשפי אש, „אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"^כב, זיך מקריב זיין ווי אַ קרבן לה'^כג, כמ"ש^כד „אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", ובכללות — דורך עבודת התפלה (וואָס במקום קרבנות תיקנום^כה). לאידך גיסא: ממשיך זיין (אַזוי ווי מים היורדים מגבוה לנמוך) הייליקייט און ג־טלעכקייט אין זיין לעבן, ובכללות —345דורך לימוד התורה (שנמשלה למים^יט) און קיום המצוות, וואָס זיינען ממשיך קדושה אין דברים גשמיים.

אַזוי אויך מצוות עצמן טיילן זיך (מער בפרטיות) אויף די צוויי תנועות — מצוות עשה (שוב) און מצוות לא תעשה (רצוא)^כו, קום ועשה — המשכה, און שב ואל תעשה — העלאה (אַן אָפּגעשיידקייט פון זאַכן וואָס האָבן צו אים קיין שייכות ניט).

און אויך אין די אַנדערע טיילן פון טאָג ווען אַ איד פאַרנעמט זיך מיט דברי רשות — מיט „מעשיך" און „דרכיך" — טיילט זיך זיין עבודה (אַז „כל מעשיך יהיו לשם שמים"^כז און „בכל דרכיך דעהו"^כח) אויף די צוויי תנועות פון רצוא ושוב: ער איז זהיר אַז זיינע דברי רשות זאָלן ניט גענוצט ווערן למלאות תאותו ח"ו אָדער אפילו סתם אַזוי, און דורך דעם הויבט ער זיי אויף פון זיין פאַרבונדן מיט חומריות כו'; דערצו דאַרף ער ניט אָפּשיידן זיך פון די עניני העולם, נאָר אין זיי גופא ממשיך זיין קדושה, אַזוי אַז זיי ווערן גענוצט „לשם שמים", און נאָכמער — אַז זיי אַליין ווערן „דעהו"^כט.

און די שלימות העבודה איז בשעת ער „מישט צוזאַמען" (מערב) ביידע תנועות, ביז אַז זיי ווערן איין זאַך. וע"ד ווי (ס'איז געווען באַ רבי עקיבא בכניסתו לפרדס) „נכנס בשלום ויצא בשלום"^ל, ווי גערעדט פיל מאָל^לא דעם דיוק אין דעם, אַז לכאורה זיינען אַלע פיר אַריין בשלום, און דער אויפטו פון רבי עקיבא איז נאָר געווען וואָס „יצא בשלום"? נאָר דער ביאור אין דעם איז, אַז דער חידוש פון רבי עקיבא'ן איז געווען (ניט אַזוי אין זיין יציאה בשלום, נאָר) אַז „נכנס בשלום", זיין רצוא ועלי' איז געווען (ניט אַ רצוא בכלות הנפש ווי באַ בן עזאי, נאָר) באופן של שלום, על מנת אַז דערפון זאָל (דערנאָך) זיין אַ שוב, און ער זאָל אויספירן רצון ה' און טאָן זיין עבודה בעולם הזה למטה. און — וויבאַלד אַז „נכנס בשלום", דעריבער איז „יצא בשלום".

לאידך גיסא: אויך לאחרי די יציאה בשלום (שוב), דאַרף זיין „ניכר רישומו של הרצוא, כי צ"ל תמיד רצוא ושוב" (דער ענין פון נתינת האפר ע"ג המים)^לב. ביז נאָכמער: מזמן לזמן דאַרף ביי אים זיין דער רצוא וכניסה בפועל אין פרדס (לאחרי די הכנות מתאימות כמובן) — כפס"ד בהלכה^לג, אַז „אמרו חכמי האמת שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע", כולל — סודות התורה, (דער חלק פון „פרדס" שבתורה)^לד.

ד. דער ביאור הנ"ל אַז מצות פרה אדומה איז „חוקת התורה", ווייל אין איר346שפּיגלט זיך אָפּ כללות העבודה בתומ"צ וועלכע שטעלט זיך אויס אין רצוא ושוב — שטימט אויך מיט פשטות הענין אַז מצות פרה אדומה רעדט זיך וועגן טהרה מטומאת מת:

די כללות עבודה פון אַ אידן בתומ"צ (פרה אדומה — „חוקת התורה") דאָ למטה בעוה"ז הגשמי והחומרי באַשטייט אין דעם ענין פון טהרה מטומאת המת (ברוחניות) — עבודת התשובה: צו מטהר זיין די וועלט פון דער זוהמא (היפך החיים) וועלכע איז געקומען דורכן חטא עה"ד^לה, און די „קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש"^לו וואָס „נקראים מתים"^לז, ובפרט דורך עוונות — און ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא^לח (עכ"פ חטא מלשון חסרון^לט) — ה"מבדילים ביניכם ובין ה' אלקיכם"^מ, און אַז עס פעלט אין דעם „ואתם הדבקים בה' אלקיכם"^מא, במילא פעלט אין דעם „חיים"^מא ר"ל.

[ומובן, אַז אין דעם גופא זיינען פאַראַן דרגות אין דעם אופן הדביקות באלקים חיים, ביז אַז עס קען זיין אַ פאַל פון אַזאַ וואָס ביי אים פעלט שטאַרק אין דער דביקות ר"ל, ביז אַז ער ווערט אַ „טמא מת" אין אַ דרגא פחותה ביותר].

און דער אופן ווי מ'טוט דאָס אויף איז דורך „פרה אדומה", „חוקת התורה", כללות העבודה בתומ"צ, וואָס באַשטייט בכלל פון דעם חיבור פון ביידע תנועות רצוא ושוב (אש ומים), כנ"ל, וואָס דורך דעם איז מען מטהר פון „טומאת מת".

ה. ע"פ הנ"ל וועט מען פאַרשטיין פאַרוואָס די מצוה פן פרה אדומה איז פאַרבונדן מיט דעם אַז אַ חלק פון דעם אפר זאָל בלייבן „למשמרת"^מב:

אהבת ואחדות ישראל איז דער „כלל גדול בתורה"^מג, און נאָכמער — „זוהי כל התורה כולה"^מד, ווייל^מה „יסוד ושורש כל התורה הוא להגבי' ולהעלות הנפש על הגוף כו'" (דער תוכן הענין פוז אהבת ישראל)^מו. [און דערפאַר זאָגט מען בכל יום ויום בבוקר (קודם עבודת היום) „הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"^מז, ווייל דאָס איז דער יסוד כל העבודה].

347און דעריבער, בשעת מ'טוט די עבודה פון „חוקת התורה" (רצוא ושוב, שעלי' הוסדה כל עיקר התורה ומצוותי') — דאַרף דאָס זיין דורכגענומען מיט דעם ענין פון אחדות ישראל, ביז אַז דאָס ווערט אַ חלק (עיקרי) פון מצות פרה אדומה — אַז אַ חלק פון דעם אפר, און פון דעם אפר פון יעדער פרה, בלייבט „למשמרת" פאַר אַלע אידן בכל הדורות^מח — אַז דערפון (דער אפר למשמרת פון כל הפרות^מט) איז מען מקדש די כהנים השורפים את הפרות שלאחרי זה^נ, וואָס פון זיי איז מען מטהר אַלע אידן^נא [נוסף אויף דעם וואָס פון דעם אפר בלייבט אויך „למשמרת" במובן הרחב, הכולל כללות האפר וואָס מען דאַרף האַלטן גרייט „למי שיצטרך אליו לטהרת טומאת מת", כנ"ל], ד.ה. אַז אַלע אידן באַקומען דערפון דעם כח צו טאָן זייער עבודה — עבודת התשובה לטהר מטומאת מת, דורך כללות הענין פון תומ"צ וועלכע שטעלט זיך אויס אין רצוא ושוב (אש ומים), כנ"ל.

ו. דערמיט איז אויך פאַרשטאַנדיק די אהבת ואחדות ישראל וואָס דאַרף זיין אויך צו אַ אידן וואָס בערכו (בערך צו דער עבודה פון אַ צדיק וכיו"ב) איז ער348אויף גאָר אַ נידעריקע דרגא פון טומאת מת (מצד דעם וואָס עס פעלט (בגלוי) אין זיין דביקות מיט אלקים חיים), וכנ"ל אַז אין דעם גופא זיינען דאָ דרגות, זו למטה מזו:

אפילו ווען עס רעדט זיך וועגן אַזאַ איד, וואָס איז געוואָרן אַ טמא מת ר"ל באופן הכי חמור (ועד כדי כך אַז „נתכרכמו פניו של משה" ווי וועט מען עם קענען מטהר זיין^נב) — פונדעסטוועגן, איז לא זו בלבד אַז מ'דאַרף זיך מיט אים פאַרנעמען צו מטהר זיין אים מטומאתו, נאָכמער: דאָס גופא פאַרבינדט מען מיטן שטורעם פון מאַכן אַ פרה אדומה, מיט אַלע אירע „מעלות יתירות כו' והרחקות גדולות כו'"^נג, ביז אַז דאָס איז פאַרבונדן מיט „חוקת התורה", מיט כל התורה כולה,

און נאָכמער: די טהרה שלו (כללות עבודת התשובה) פאַרבינדט מען מיט (דער טהרה ותשובה פון) אַלע אידן בכל הדורות, אַזוי אַז דאָס איז דורכגענומען מיט אחדות ישראל, ביז אַז דאָס ווערט אַ חלק פון מצות פרה אדומה — אַז אַ טייל פון דעם אפר בלייבט „למשמרת" פאַר אַלע אידן אין אַלע דורות, און איז פאַרבונדן מיט (און קומט בכח) פון דעם אפר פון אַלע פרות בדורות שלפנ"ז.

ויש לומר, אַז אדרבה: דוקא מצד דער גודל הירידה פון טומאת מת, ווערט אויפגעטאָן אַזאַ עלי' ושלימות הטהרה דורך פרה אדומה, ביז באופן אַז דאָס איז פאַרבונדן מיט „למשמרת" לדורות (וכדלקמן סו"ס ח־

ז. בפרטיות יותר — שליסט אין זיך איין „למשמרת" (דער פאַרבונד פון טהרת היחיד מיט אידן אין אַנדערע דורות) צוויי ענינים:

א) פון דעם אפר פון כל פרה ופרה האָט מען געדאַרפט לאַזן „למשמרת" פאַר די דורות שלאחרי זה, ביז די פרה העשירית שיעשה מלך המשיח. ב) דער אפר פון יעדער פרה איז געווען פאַרבונדן מיט (און געקומען בכח פון) די אַלע פרות בדורות שלפנ"ז, ביז די פרה הראשונה שעשה משה^מט.

דערפון האָט מען אויך אַ צווייענדיקן לימוד בנוגע צו דער עבודה פון „חוקת התורה" פון יעדער איד:

זיין עבודה דאַרף זיין אין אַן אופן, אַז נוסף ע"ז וואָס ער דינט דעם אויבערשטן אַלס אַן איש פרטי בדור פרטי, דאַרף דערפון אויך זיין „למשמרת" פאַר די דורות נאָך אים. דאָס הייסט בפשטות, אַז ער דאַרף טאָן זיין עבודה (בהווה) אין אַזאַ אופן אַז (ער האָט אין זינען אַז) דאָס זאָל פועל זיין אויך לדורות^נד, אויף זיינע קינדער און קינדס קינדער, און אויף אַנדערע קינדער און אויף אידן בכלל, אַזוי אַז ער שטעלט אויף דור (ודורות)349ישרים יבורך, עוסקים בתורה ומצוותי', און פאַרזיכערט אַז אין די קומענדיקע דורות זאָלן אידן ממשיך זיין לעבן און גיין בדרך התורה ומצוותי' — „חוקת התורה" כל התורה כולה (וואָס שטעלט זיך אויס אין די צוויי קוים פון רצוא ושוב — אש ומים).

לאידך גיסא: אין זיין עבודה בהווה דאַרף ער „הערן" און פילן ווי דאָס אַ המשך צו די דורות שלפני זה, ער איז זיך מצטרף צו די פריערדיקע דורות — צו זיינע עלטערן און עלטער־עלטער, און אַזוי דור לפני דור ביז די ערשטע עלטערן — די שלשה אבות^נה און ארבעה אמהות^נו.

וואָרום זיין עבודה איצטער איז אַ תוצאה פון דעם חינוך וואָס ער האָט באַקומען פון זיינע עלטערן וכו', ובכלל — פון אידן בדורות שלפנ"ז, וועלכע האָבן מכשיר געווען דעם אויר און דורכגעטראָטן די וועג, און אים געגעבן די כחות ער זאָל קענען טאָן זיין עבודה, בלימוד התורה וקיום המצוות, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, ובכל דרכיך דעהו.

דערפון איז פאַרשטאַנדיק די הוראה בפשטות פון דעם וואָס אַ טייל פון דעם אפר הפרה איז געווען „למשמרת":

כללות עבודת האדם (וואָס דאָס איז דער ענין פון פרה אדומה, „חוקת התורה"), הן בנוגע צו זיך אַליין, און הן בנוגע צו זיין השפעה אויף אַ צווייטן (אפילו אַזאַ וועלכער איז טמא מת ברוחניות), און סיי אין דער תנועה פון רצוא (אש) און סיי בתנועת השוב (מים) — דאַרף זיין פאַרבונדן מיט „למשמרת":

זיך ניט באַנוגענען מיט דער אייגענער עבודה און די עבודה מיט אידן אין זיין דור, און זיין שמח בחלקו זה, נאָר פון דער עבודה דאַרף זיין „למשמרת" לדורות שלאחרי זה, אַז זיי זאָלן ממשיך זיין גיין ברוח זה וע"פ הדרכה זו — לעבן אַ אידישן לעבן, אַ תורהומצוות לעבן [וואָס דאָס גופא גיט אים צו עידוד ומרץ אין זיין עבודה, בשעת אַז ער ווייס אַז עס וועט זיין אַ המשך בדורות שלאחריו פון זיין תורה ועבודה];

און זיך אויך מצטרף זיין צו דער עבודה אין אַלע פריערדיקע דורות, וועלכע האָבן צוגעגרייט די וועג פאַר דער איצטיקער עבודה [וואָס דאָס לייגט אויף אים אַרויף נאָך מער אחריות, און צוזאַמען דערמיט גיט דאָס אים מערער כחות צו טאָן זיין עבודה, (וויסנדיק אַז דאָס איז) אַ המשך צו דער עבודה אין אַלע פאָריקע דורות].

ח. דער לימוד (וואָס איז שייך לכל דור ודור) איז נוגע במיוחד צו אונזער דור, דרא דעקבתא דמשיחא, וועלכער איז אויך דער דור וואָס וועט בקרוב ממש נגאל ווערן בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו:

געפינענדיק זיך אין גלות, און בפרט אין דעם טיפן חושך כפול ומכופל פון עקבתא דמשיחא, ואכשור דרי (בתמי')^נז,350מיט די אַנדערע סימנים פון עקבתא דמשיחא^נח — אַ מצב וואו עס פעלט (בגלוי) אין דער דביקות צו אלקים חיים — קען מען ווערן (שטאַרק) אַראָפּגעפאַלן באַ זיך.

האָט מען אויף דעם אַ לימוד נפלא פון דעם וואָס דער אפר הפרה בלייבט „למשמרת", אָנהויבנדיק פון דער פרה „ראשונה שעשה משה רבינו", ביז „העשירית (ש)יעשה מלך המשיח", וואָס די פרה שעשה משה „קיימת" לעולם, וממנה נתקדשו כל הפרות האדומות, וממנה נגנז לקדש לעתיד^נט.

ובעבודה רוחנית מיינט דאָס: מעשינו ועבודתינו במשך אַלע דורות (דער „אפר" פון כל פרה בעבודה רוחנית) בלייבט אַלעמאָל קיים^ס, קיים „למשמרת" (און די פרה שעשה משה — בלייבט קיים אויך בגשמיות^סא), אויך בדרא דעקבתא דמשיחא,

ואדרבה — די עבודה בדור משה איז „למשמרת" במיוחד לדורנו זה דעקבתא דמשיחא, כידוע דער פירוש פון דעם אַלטן רבי'ן^סב אַז „והאיש^סג משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" איז במיוחד פאַר בפנימיות^סד דרא דעקבתא דמשיחא, צוליב די שווערע נסיונות וואָס וועלן דעמולט זיין, און אידן וועלן זיי ביישטיין און נאָכמער — בשמחה ובטוב לבב.

און נאָכמער: דער „אפר" פון מעשינו ועבודתינו במשך כל הדורות (אָנהויבנדיק פון דור משה), ובמיוחד בדרא דעקבתא דמשיחא — בלייבט „למשמרת" ביז ביאת המשיח. ביז אַז פון דעם („אפר", פון מעשינו ועבודתינו) וועט נתקדש ווערן די פרה העשירית שיעשה משיח — כידוע אַז תכלית זה של ימות המשיח איז תלוי במעשינו ועבודתינו במשך כל הדורות^סה.

לאידך גיסא: אין דער עבודה (אפר) במשך כל הדורות דאַרף זיך אָנהערן אַז דאָס איז „למשמרת" ביז לימות המשיח, ווייל דאָס איז תכלית ושלימות פון כל מעשינו ועבודתינו — דעריבער דאַרף זיין (במשך כל הדורות) ניט נאָר די351אמונה בביאת המשיח, נאָר „מחכה לביאתו"^סו [אמונה אַליין קען זיין באופן מקיף^סז, דאַרף זיין מחכה לביאתו, אַז ער וואָרט אויף דעם בפשטות, באופן אַז דאָס נעמט אים דורך בפנימיות].

דערפון איז מובן, אַז ס'איז ניטאָ וואָס צו זיין אַראָפּגעפאַלן פון דעם חושך בסוף זמן הגלות, ווייל אדרבה — צוליב דער איצטיקער עבודה וואָס וועט מסיים זיין מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות בלייבט „למשמרת" כל הפרות^ס כולל — אפר הפרה שעשה משה (די עבודה בדור משה), דער „אפר" פון דער עבודה במשך כל הדורות, אַזוי אַז מ'שטייט איצטער כננס על גבי ענק, וועלכער זעט ווייטער פון דעם ענק.

און דוקא דורך דער ירידה גדולה — ווערט אויפגעטאָן די עלי' וטהרה הכי גדולה, אַז דוקא דער דור (איז מסיים די עבודה וועלכע) ברענגט די גאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש^סח, און מ'האָט די פרה העשירית שיעשה משיח^סט, פון וועלכע מ'וועט מטהר זיין כל ישראל.

ט. די צוויי קצוות — אַז דער דור האחרון בגלות איז למטה ביותר, און בדור זה ווערט אויפגעטאָן אַן עלי' הכי גדולה — שפּיגלט זיך אויך אָפּ אין מעשה פרה אדומה:

כל עשייתה איז בחוץ דוקא, חוץ אַלע שלשה מחנות^ע, ניט ווי קרבנות וואָס זייער מקום מוז זיין דוקא אין „פנים"; ולאידך, די הזאה דאַרף זיין דוקא „נוכח פני אוהל מועד", „מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם"^עא. ביז אַז כללות הפרה — „חטאת קריי' רחמנא"^עב.

י. די הוראה מכל זה בנוגע לפועל:

שטייענדיק בשבת פרה דאַרף מען אַרויסנעמען דעם לימוד דערפון אין „לתקן הדיעות כו'" [ובפרט בשנת הארבעים בקשר מיט אַ נשיא הדור^צב, ווען עס ווערט דער „נתן^צג ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"] — אַז עס זאָל צוקומען נאָכמער התחזקות אין כללות העבודה פון „חוקת התורה", הן אין תנועת הרצוא, הן אין תנועת השוב, סיי אין קום ועשה, און סיי אין דער זהירות פון שב ואל תעשה, ובאופן אַז זיי ווערן איין זאַך (כנ"ל סוס"ג).

און נוסף צו דער פאַרשטאַרקונג אין דער אייגענער עבודה — אויך צוגעבן אין משפיע זיין אויף אַנדערע באופן זה, ביז אויך אויף אַזוינע וואָס געפינען זיך (בערכו) מחוץ פון כל המחנות, און דאַרפן אָנקומען צו אַ גרויסן חיזוק בדביקות באלקים חיים, דורך תורת חיים ומצוות שעליהם נאמר וחי בהם^צד.

ובמיוחד — טאָן אין דעם מתוך אהבת ואחדות ישראל, „למשמרת", און ניט נאָר בנוגע לדור זה — נאָר אויך מיט די דורות שלפני זה ושלאחרי זה.

יא. און דורך דער עבודה פון פרשת פרה קומט מען גלייך צו פרשת החודש — באופן אַז „אין מפסיקין בין פרה להחודש"^צה — „החודש הזה לכם"^צו, חודש הגאולה^צז, בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל^צח.

ותיכף ומיד ממש, אַזוי אַז נאָך פאַר ראש חודש ניסן, און אפילו פאַר שבת מברכים ניסן — נאָך בתחלת השבוע פון פ' ויהי ביום השמיני (וואָס גייט אויף ר"ח ניסן^צט) — קומט שוין די גאולה, און „הוקם המשכן"^צט, צוזאַמען מיט דער ביהמ"ק השלישי, און מ'האָט דעם גילוי פון אַלע עשר עטרות שנטלו בו ביום^צט, צוזאַמען מיט מלך המשיח בכתרו [ווייל לאחרי כל העבודה במשך הדורות, האַלט מען שוין באַ דער דרגא פון „זכו"^ק, און משיח קומט (ניט כעני^קא ורוכב על החומר, נאָר) עם^קב ענני שמיא^ק — מיט דער גאַנצער הרחבה],

ובפרט דורך דער הוספה במעשינו ועבודתינו איצטער במיוחד אין דעם חלק העטרה שבתורה — גילוי פנימיות התורה (בביאור תורת חסידות חב"ד),354וועלכע ווערט געגליכן צו אַן אבן טוב אין וועלכע עס הענגט אָפּ כל יוקר כתר המלך^קג (מלכו של עולם),

און אַלע אידן, בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו^קד — אַלס איין קהל גדול^קה (לשון יחיד), צוזאַמען מיט אַלע בתי כנסיות ובתי מדרשות^קו, כולל דעם ביהכנ"ס וביהמ"ד ובית מעשים טובים פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (וואו ער האָט עובד געווען עבודתו במשך עשר שנים רצופים, עשירי יהי' קודש^קז, והולך ונמשך) — גייט מען, למטה מעשרה טפחים — בפשטות ממש, אין ארץ הקודש, אין ירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לביהמ"ק השלישי, ולקדש הקדשים.

355משיחות ש"פ שמיני, פ

כ"ה אדר שנ

א. בין ריבוי הענינים שביום הש"ק זה^א יש להתחיל בענין כללי שנוגע לכללות הבריאה^ב — קביעותו בימי החודש בכ"ה אדר:

לדעת ר' יהושע^ג „בניסן נברא העולם", היינו, שבריאת האדם (תכלית הבריאה) ביום הששי למעשה בראשית היתה באחד בניסן, ואילו יום ראשון למעשה בראשית^ד (חמשה ימים לפנ"ז) — הוא כ"ה אדר (הסמוך לניסן), בשם שלדעת ר"א^ג ש"בתשרי נברא העולם", יום ראשון למע"ב הוא כ"ה אלול^ה. פ' החודש, מבה"ח ניסן

ני ה'תשמ"ט

ומעלה יתירה בכ"ה אדר לגבי כ"ה

אלול — ע"פ הידוע^ו בתיווך ב' הדעות

אם „בניסן נברא העולם" או „בתשרי

נברא העולם", שבניסן^ז עלה במחשבה

לברוא ובתשרי היתה הבריאה במעשה^ח, ומזה מובן העילוי דכ"ה אדר לגבי כ"ה אלול — כמעלת המחשבה לגבי

המעשה, ובסגנון הקבלה — שהבריאה בתשרי היא בנוגע לחיצוניות העולמות,

והבריאה בניסן היא בנוגע לפנימיות העולמות.

356וענין זה נוגע גם (ואדרבה — בעיקר) לבריאת האדם:

כשם שיום בריאת האדם נקרא „זה היום תחלת מעשיך" כיון שבריאת האדם היא גמר ושלימות, תכלית ומטרת הבריאה כולה^ט, הרי מובן, שכן הוא גם לאידך גיסא, שעיקר הענין ד"תחלת מעשיך" (כפשוטו, יום ראשון למע"ב) הוא — בריאת האדם, שכן, כל מעשה בראשית שנברא במשך חמשה־ששה ימים לפני בריאת האדם הם בשביל האדם, „כדי שיכנס לסעודה מיד"^י.

ובהדגשה יתירה בנוגע להאדם האמיתי, „אתם קרויין אדם"^יא — כיון ש"תחלת מעשיך" דניסן (בריאת האדם ביום ששי למע"ב, לאחרי ההקדמה דהתחלת הבריאה בכ"ה אדר) היא במחשבה, פנימיות העולמות, ודוגמתו בנוגע לבריאת האדם — הבריאה דישראל („אתם קרויין אדם"), שזוהי הכוונה האמיתית והפנימית דכללות הבריאה.

ב. וביאור הענין בעבודת כאו"א מישראל:

אמרו חז"ל^יב „לפיכך נברא האדם יחידי כו'", „להראותך שמאדם א' נברא מילואו של עולם"^יג, היינו, שכל אדם (ובפרט „אתם קרויין אדם") הוא „עולם מלא", כמו אדה"ר (אע"פ שבעת בריאתו של כל אדם אינו „יחידי", שהרי יש ריבוי בני־אדם), ועד שבשבילו נברא העולם.

ומזה מובן, שהזמן דבריאת האדם (החל מהזמן דהתחלת הבריאה, „תחלת מעשיך", שעיקרה ותכליתה בריאת אדה"ר) נוגע ושייך לכאו"א מישראל, שהוא בדוגמת אדה"ר — כמודגש בר"ה, שבו נעשה חידוש כל הבריאה וחידוש האדם, ומזה מובן גם בנוגע לבריאת האדם בניסן, החל מ"תחלת מעשיך" בכ"ה אדר שתכליתה ומטרתה (וכוללת) בריאת האדם, שבו נעשה חידוש (בכללות הבריאה, כולל ובמיוחד) במציאות האדם, ואדרבה — בכ"ה אדר (ואחד בניסן) נעשה עיקר החידוש^יד ובאופן נעלה יותר מהחידוש בכ"ה באלול (ואחד בתשרי), להיותו החידוש במחשבה^טו שהיא המקור להחידוש במעשה.

357ולכן, בכ"ה אדר בכל שנה ושנה (כש„הימים האלה נזכרים ונעשים"^טז, ומתחדש הענין ד"תחלת מעשיך") צ"ל חידוש בכאו"א מישראל, חידוש שמתבטא בעיקר בתכלית בריאתו — „אני נבראתי לשמש את קוני"^יז, שעבודתו לקונו נעשית באופן מחודש לגמרי^יח, שלא בערך לגבי אופן עבודתו עד עתה.

ג. ויש לקשר זה עם הענין ד"יום הולדת":

ידוע^יט שנשמת אדה"ר מתחדשת ביום בריאתו („תחלת מעשיך") בכל שנה ושנה. וכיון שנשמת אדה"ר כוללת כל נשמות ישראל, נמצא, שביום בריאת אדה"ר בכל שנה נעשה „הולדת הנשמות"^כ, ומזה מובן גם בנוגע לכ"ה אדר, „תחלת מעשיך" במחשבה, שהוא כמו „יום הולדת" דכללות נש"י (פנימיות העולמות^כא).

ומזה מובן גודל החידוש שצ"ל בעבודת כאו"א מישראל בקשר עם כ"ה אדר — בדוגמת החידוש ד"יום הולדת", היינו, שגם לאחרי שלימות עבודתו בקיום התומ"צ במשך כל הימים (והשנים) שלפנ"ז, ועד באופן ד"בא בימים"^כב, „יומין שלמין"^כג, צ"ל הוספה באופן של חידוש לגמרי, כמו שזהעתה נולד מחדש, כלשון הכתוב^כד „אני היום ילדתיך", ובזה גופא — בתכלית השלימות, בדוגמת אדה"ר שבתחלת בריאתו הי' בגן־עדן^כה, מקומו האמיתי דכאו"א מישראל (נשמה בגוף לאורך358ימים ושנים טובות) לולי התערבות ענינים בלתי־רצויים כו'.

ובפרט ע"פ הידוע גודל העילוי דיום הולדת — ש"מזלו גובר"^כו, היינו, התגברות ה"מזל" דכללות נש"י^כז, ובהדגשה יתירה בכ"ה אדר (לגבי כ"ה אלול), כי, חודש אדר כולו „בריא (ותקיף) מזלי'"^כח, ולכן, התגברות המזל בחודש אדר היא באופן נעלה יותר, כיון שהתגברות זו היא בהוספה לבריא ותקיף מזלי'.

ד. ומזה מובן גם בנוגע ליום הולדת בפשטות — לא רק לידת הנשמה, אלא (גם) לידת הגוף כפשוטו ממש:

לכל לראש — בנוגע לבני ובנות ישראל שיום הולדתם כפשוטו חל בכ"ה אדר^כט, ונפעל גם אצל בני משפחתם, הן ע"י האיש, והן ע"י האשה, ובהדגשה יתירה אצל האשה — להיותה „עקרת הבית", הן בנוגע לכל בית פרטי בישראל, והן בנוגע לכללות נש"י, כידוע שהקב"ה וכנס"י הם בדוגמת כביכול איש ואשה, ומזה מובן שיום הולדת של אשה (ובפרט אשה צדקנית) שייך יותר להולדת הנשמות דכללות כנס"י^ל.

ועד"ז גם אצל בני ובנות ישראל שיום הולדתם בסמיכות לכ"ה אדר, וגם אלה שיום הולדתם לאחרי משך זמן, ועד לכאו"א מבנ"י — שכיון שבכ"ה אדר („תחלת מעשיך" דהבריאה במחשבה) נעשה חידוש בכללות נש"י (כמו הולדת הנשמות), הרי, נוסף לכך שבו צ"ל חידוש בכללות עבודתו של כאו"א מישראל (כנ"ל), ה"ז גם הכנה ליום הולדתו הפרטי (לידת הגוף) בא' מימי השנה, לנצל יום הולדתו, ש"מזלו גובר", כדי להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני תומ"צ באופן של חידוש, ונתבאר בארוכה במק"א^לא פרטי המנהגים דיום הולדת, קבלת החלטות טובות כו', ומתוך שמחה (התוועדות של שמחה דמצוה), שעי"ז ניתוסף חיות ומרץ בכל עניני העבודה.

ונתינת־כח לזה — מכ"ה אדר, „תחלת מעשיך" של הבריאה במחשבה, ההתחלה והשורש ומקור להולדת הנשמות בפעם הראשונה, והחידוש דהולדת הנשמות בכל שנה ושנה, כפי שנמשך גם לכל נשמה פרטית, וגם בנוגע ליום הולדתו (דהגוף) הפרטי, כנ"ל.

ה. וחידוש זה הוא בהדגשה יתירה בקביעות שנה זו^לב — שכ"ה אדר חל359בשבת פ' החודש, שבו קורין „החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"^לג:

„חודש" — הוא מלשון חידוש^לד, וכיון שחודש ניסן הוא „ראש חדשים ראשון גו' לחדשי השנה", ובפרט ר"ח ניסן^לה שהוא „ראש" ו"ראשון" לכל ראשי חדשים^לו, ה"ז השורש והמקור לכללות ענין החידוש.

וזוהי השייכות דפ' החודש לכ"ה אדר — כיון שגם כ"ה אדר הוא מקור לענין של חידוש, מקור החידוש ד"תחלת מעשיך" (במחשבה), ומקור החידוש דיום הולדת, כנ"ל.

ו. וכדי שישראל ימשיכו ויפעלו החידוש ד"החודש הזה לכם" ב"מעשה בראשית" — צ"ל דוגמתו גם בעבודתם של ישראל גופא.

ז. ובפרטיות יותר — יש כו"כ דרגות בהחילוק שבין חול וקדושה בעבודת האדם, ולדוגמא:

לכל לראש — כללות החילוק שבין ימי החול ליום השבת, שבימי החול עוסק יהודי גם בעניני חולין, דברי הרשות, „מעשיך" ו"דרכיך", באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"^מח ו"בכל דרכיך דעהו"^מט, ואילו ביום השבת — „כל מלאכתך עשוי'"^נ, וכל עסקו אינו אלא בעניני קדושה, תורה ותפלה כו'.

ועד"ז בימי החול גופא^נא — שהעסק361בתורה ובתפלה הוא בחי' שבת שבחול^נב, ובתפלה גופא — ג' ראשונות וג' אחרונות, „שבחו של מקום"^נג, הם בחי' שבת שבתפלה, וי"ב ברכות אמצעיות ד"בקשת צרכיו"^נג הם בחי' חול שבתפלה.

ועד"ז ביום השבת גופא — שעניני העבודה התמידיים שישנם גם בימי החול (כמו בתפלה, ג' ראשונות שמתפללים גם בחול) הם בחי' החול שבשבת^נד, ועניני העבודה המיוחדים לשבת („מוספים") הם בחי' השבת שבשבת (ע"ד „שבת בשבתו").

ויתירה מזה — שגם בעניני תומ"צ גופא ישנו (מעין ודוגמת) החילוק שבין חול לשבת:

בנוגע לפעולת ותוכן המצוות מצינו בדברי חז"ל כמה ענינים, ומהם: „לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות"^נה, „רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"^נו, ועוד.

וההסברה בזה — שבענין המצוות גופא יש חילוקי דרגות זו למעלה מזו^נז:

בנוגע לדרגא התחתונה שבמצוות נאמר „לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" — „לצרף" דייקא, מלשון „מצרף גו' לזהב"^נח, היינו, לברר הטוב ולהפרידו מהרע כבירור ופירוד סיגים מזהב^נט, ו"(לצרף בהן את ה)בריות" דייקא, שפועלים צירוף זה (גם) אצל אלה שהם בדרגת „בריות בעלמא"^ס;

ובנוגע לדרגא העליונה שבמצוות נאמר „רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תומ"צ" — „לזכות" דייקא, שאין זה בשביל צירוף הסיגים כו', כי אם, ענין של זכות (גם זך ובהיר, כמו אור זך ובהיר), ולכן נקראים כאן בשם „ישראל", שם המעלה (ועאכו"כ לא „בריות בעלמא"), וענין זה נעשה ע"י362הריבוי שבמצוות, „הרבה להם תומ"צ"^סא, כולל הריבוי שבכל מצוה.

אמנם, גם ב"לזכות את ישראל" ישנו ענין של זיכוך — „לזכות" גם מלשון זיכוך^סב (אף שאין זה באופן של צירוף הסיגים כיון שנמצאים כבר בדרגא שלמעלה מסיגים^סג); ויש דרגא נעלית יותר במצוות — עצם הענין ד"נר^סד מצוה ותורה אור"^סה, היינו, גילוי האור האלקי שבמצוות שהם רצון העליון ב"ה, לא בשביל תכלית ומטרה ד"לצרף בהן את הבריות", או אפילו „לזכות את ישראל"^סו.

ומובן, שהדרגא דמצוות כפי ש"ניתנו לצרף בהן את הבריות" (ואפילו כפי שניתנו „לזכות את ישראל") היא בבחינת „חול" (בירור תחתון) לגבי עצם הענין ד"נר מצוה ותורה אור", האור האלקי שבמצוות, בחי' השבת (קדושה) שבמצוות עצמן.

ושלימות העבודה היא — לא רק שנעשה חידוש בכל עניני העבודה, הן בעניני העבודה שבבחי' חול, והן בעניני העבודה שבבחי' שבת (בכל פרטי חילוקי הדרגות שביניהם), אלא יתירה מזה — שהחידוש בעניני העבודה שבבחי' שבת חודר גם בהחידוש בעניני העבודה שבבחי' חול, כמו בנוגע לקיום המצוות, שגם בהדרגא ד"לצרף בהן את הבריות" (בחי' ה"חול" שבמצוות) ניכר ומתגלה הנר והאור דמצוות (בחי' השבת שבמצוות), ובמילא, כשנעשה חידוש בהנר והאור דמצוות („החודש הזה לכם"), ה"ז פועל חידוש גם בהדרגא ד"לצרף בהן את הבריות", ועד שפועל חידוש בכללות העבודה דבירור וזיכוך העולם („ראשון למעשה בראשית").

וענין זה מתבטא גם בחילוקים שבין המצוות עצמן — שיש מצוות שבהם מודגש בעיקר ענין הצירוף והזיכוך דהאדם (שלא יהי' שייך לענינים תחתונים), ויש מצוות שבהם מודגש בעיקר שעל ידם נעשית הדביקות באלקות (כמו אהבת ה'), וביחד עם זה, גם המצוות שעיקרם הצירוף והזיכוך דהאדם, הם מצוותיו של הקב"ה, שעל ידם נעשה צוותא וחיבור^סז ודביקות עם הקב"ה^סח, וגם המצוות שעיקרם הוא הדביקות באלקות, נעשה על ידם הצירוף והזיכוך דהאדם.

ח. ויש לקשר זה עם שיעור היומי ברמב"ם — סיום ספר קדושה:

בסוף הל' שחיטה (וסיום ספר קדושה) מבאר הרמב"ם פרטי הדינים דכיסוי הדם, ומסיים, „וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי, כדי שלא ינהג בו מנהג בזיון ויהיו מצוות בזויות עליו", וממשיך, „שאין הכבוד לעצמן של מצוות, אלא למי שצוה בהן363ברוך הוא, והצילנו מלמשש בחושך, וערך אותם^סט נר ליישר המעקשים, ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר^ע נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי".

ט. ספר קדושה כולל שלש הלכות — הלכות איסורי ביאה^עב, הלכות מאכלות אסורות^עג, והלכות שחיטה^עד.

ובכללות נחלקים לשני סוגים: ענינים בלתי־רצויים שצריכים לפרוש ולהבדל מהם — איסורי ביאה ומאכלות אסורות, וענינים שיכולים לבררם ולהעלותם לקדושה — ענין השחיטה, „אין ושחט אלא ומשך"^עה, שמושכים ומעלים את הדבר לרשות היחיד (יחידו של עולם)^עו, ועד שנעשה אפשרות שיוכל להיות ענין של קדושה, כמו אכילת שבת, ועד לענין של קרבן.

י. ובהמשך לזה, מבאר הרמב"ם גם בנוגע לכללות ענין המצוות (שהרי „קדושה" הוא שם כללי לכל עניני התומ"צ) — שגם המצוות שהם לכאורה בדרגא תחתונה (בירור ענינים בלתירצויים וכיו"ב), בחי' חול שבמצוות, יש בהם העילוי דדרגא הכי נעלית שבמצוות:

„הצילנו (הקב"ה) מלמשש בחושך . . ליישר המעקשים . . להורות נתיבות היושר" — נחלקים בכללות לשני הסוגים שבמצוות: „סור מרע" — „הצילנו מלמשש בחושך . . ליישר המעקשים"^פח365(ודוגמתו בספר קדושה — הלכות איסורי ביאה ומאכלות אסורות^פט), ו"עשה טוב" — „להורות נתיבות היושר" (ודוגמתו בספר קדושה — הלכות שחיטה).

ומסיים, „שנאמר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" — שקאי (בפשטות) לא רק על הפרט האחרון, „אור להורות נתיבות היושר", אלא גם על „נר ליישר המעקשים", וגם על ההצלה מלמשש בחושך שנעשית (בפשטות) ע"י נר ואור — שה"סךהכל" דספר קדושה הו"ע ה"נר" וה"אור"^צ, היינו, שגם בדרגא התחתונה דמצוות (כמו איסורי ביאה ומאכלות אסורות, ואפילו הלכות שחיטה) שתוכנם „לצרף בהן את הבריות" (הן בקו דעשה טוב, „להורות נתיבות היושר", ואפילו בקו דסור מרע, „הצילנו מלמשש בחושך . . ליישר המעקשים"), יש בהם גם העילוי העצמי שבמצוות — „נר מצוה ותורה אור", „נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי"^צא, גילוי האור האלקי שבמצוות, רצון העליון ב"ה (כנ"ל ס"ז).

ובפרטיות יותר — „נר" ו"אור"^צב הם שתי דרגות (באופן ומעלת האור) זו למעלה מזו:

„נר" — הוא נר יחידי, ואור — הוא אבוקה גדולה^צג, ולמעלה מזה — ש"נר" הוא אבוקה גדולה ו"אור" הוא אור היום (אור השמש), כדמוכח מדרשת חז"ל^צד על הפסוק „כי נר מצוה ותורה אור", „נר אינה מאירה^צה אלא לפי שעה . . אור מאיר^צה לעולם . . משל לאדם שהי' מהלך באישון לילה . . נזדמנה לו אבוקה של אור . . כיון שעלה עמוד השחר כו'"^צו,

366ועד לתכלית השלימות דאור היום (השמש) שיהי' לעתיד לבוא — „והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתיים כאור שבעת הימים"^צז, שיומשך ויתגלה גם למטה בעוה"ז הגשמי^צח, ועד ש"לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם גו' והי' לך ה' לאור עולם"^צט, באופן תמידי ונצחי (גם למטה^ק).

יא. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

בעמדנו ביום כ"ה אדר, המקור ד"תחלת מעשיך"^קא (כולל ובמיוחד בריאת האדם, ובפרט „אתם קרויין אדם", כנ"ל בארוכה), ובשבת פ' החודש, ובפ' „ויהי ביום השמיני", ר"ח ניסן — צריך להיות חידוש בכל עניני העבודה, הן בעניני הרשות, והן בעניני קדושה, תורה ומצוותי', באין־ערוך לגבי אופן העבודה שלפנ"ז (כולל גם לגבי החידוש בכ"ה אדר ופ' החודש שלפנ"ז), ובזה גופא — בעילוי אחר עילוי, בליגבול שלמעלה מב־גבול, ויתירה מזה — לא רק הוספה באופן של ב־גבול וין־ערוך שהיא עדיין באותו סוג וגדר כו', כי אם, באופן של מציאות חדשה לגמרי, דוגמת ענין הלידה, היינו, סוג וגדר אחר לגמרי.

וחידוש זה צ"ל באופן ש"נטל עשר עטרות", היינו, שחודר בכל עשר כחות נפשו, וגם כפי שהם בבחי' המקיף^קב („עטרות", כתר^קג), ועד שכאו"א מישראל זוכה להיות מוכתר ב"עטרות", ע"ד מ"ש במגילת אסתר^קד „ומרדכי (ודוגמתו בכאו"א מ"עם מרדכי") יצא מלפני המלך (מלכו של עולם) בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן"^קה, ועוד והוא367העיקר — שכל ישראל זוכים ל"עטרה" דמלכא משיחא, באופן ד"מלך ביפיו תחזינה עיניך"^קו.

יב. ובפרטיות יותר:

לכל לראש — בענין שהזמן גרמא — בנוגע להכנות לחג הפסח, לימוד הלכות החג^קז, „מעות חטים"^קח, חלוקת מצה שמורה^קט וכיו"ב, אשר, אף ש"כל ישראל בחזקת כשרות"^קי, ובודאי התחילו בזה שלושים יום לפני החג, „מפורים ואילך"^קיא, יש להוסיף בכל ענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז, באופן של חידוש, הן בנוגע לעצמו, והן (ועאכו"כ) בנוגע לפעולה על הזולת, כהציווי „ואהבת לרעך כמוך"^קיב, ובאופן ד"פתח תפתח"^קיג, „נתן תתן"^קיד, „אפילו^קטו מאה פעמים"^קטז.

ועד"ז בנוגע להוספה בכל עניני התומ"צ באופן של חידוש, כולל ובמיוחד בנוגע ללימוד התורה, שיש חיוב על כאו"א מישראל (נוסף על לימוד תורה, גם) לחדש בתורה^קיז, „לאפשא לה"^קיח.

וכאן המקום לעורר עוה"פ ובתוספת חידוש בנוגע ללימוד הרמב"ם (בהמשך לסיום ספר קדושה והתחלת ספר הפלאה) — שגם אלו שלומדים רמב"ם פרק אחד ליום, ישתדלו להוסיף וללמוד ג' פרקים ליום, וגם אלו שלומדים ג' פרקים ליום, אלא, שלימודם הוא בשטחיות (לפי־ערך), ובעיון המתאים לומדים רק הלכה אחת (וכיו"ב) — ישתדלו להוסיף ללמוד ב' או ג' הלכות בעיון המתאים, כאו"א לפי ערכו, כולל גם — לחדש בלימוד הרמב"ם, וגם לפרסם ולהדפיס החידושים, כמדובר כמ"פ^קיט שאע"פ שבדורות הראשונים נמנעו לפרסם ולהדפיס חידושים בתורה (אא"כ מי שראוי לכך, שזכה לכוין לאמיתתה של תורה כו'), הרי, מה„חידושים" (הטובים) דדור האחרון שצריכים להשתדל לפרסם חידושי תורה, כיון שעי"ז ניתוסף חיות בלימוד התורה (גם אם לעת־עתה ה"ז באופן ד"שלא לשמה" — וכמארז"ל^קכ „לעולם^קכא יעסוק אדם בתורה . . אע"פ שלא368לשמה שמתוך^קכב שלא לשמה בא לשמה"), כפי שרואים במוחש.

ועד"ז בנוגע ללימוד פנימיות התורה (בחי' ה"עטרה" שבתורה גופא^קכג), כולל ובמיוחד הפצת המעיינות חוצה — שיש להוסיף בזה באופן של חידוש, הן החידוש בדרגת ה"מעיינות", והן החידוש בדרגת ה"חוצה" (שאליו מביאים את המעיינות באופן של הפצה), „חוצה" תחתון יותר^קכד.

וכל זה — ע"י ההוספה ביגיעת התורה, „יגעת ומצאת"^קכה, שע"י היגיעה נעשה החידוש ד"מציאה" שאינה לפיערך היגיעה, ועד שזוכים למציאה האמיתית — „מצאתי דוד עבדי"^קכו, שעל ידו יתגלה החידוש האמיתי בתורה, אשר, „התורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח"^קכז, לימוד באופן של ראי'^קכח, ועד לחידוש גם בערך לתורתו של משיח — „תורה חדשה מאתי תצא"^קכט, „מאתי" דייקא.

יג. ויש לקשר זה עם הקריאה במנחת שבת — „אשה^קל כי תזריע וילדה זכר"^קלא — הן בנוגע לענין החידוש, שעיקר ואמיתת החידוש הוא ב"תזריע" (יותר מאשר ב"לידה", כי, הלידה בערך להזריעה היא באופן של גילוי ההעלם, ולא חידוש ממש), והן בנוגע לענין הגאולה — „וילדה זכר"^קלב, כידוע^קלג שהגלות נמשל לעיבור והגאולה ללידה, ובזה גופא — גאולה (לידה) באופן של „זכר", גאולה שאין אחרי' גלות^קלד.