משיחות ש"פ בשלח, שבת שירה, — חמשה עשר בשבט ה'תשמ"ט

א. בחמשה עשר בשבט ישנם שני ענינים:

א) ענין הכללי שבחמשה עשר שבכל חודש — שבו נעשה מילוי הלבנה^א, „קיימא סיהרא באשלמותא"^ב, ודוגמתו בישראל ש"דומין ללבנה"^ג ו"מונין ללבנה"^ד — „שהם עתידים להתחדש כמותה"^ה, מולד וחידוש הלבנה בר"ח, ועד"ז בנוגע למילוי ושלימות הלבנה בחמשה עשר בו, שמורה על המילוי והשלימות^ו דישראל.

ב) וענין הפרטי המיוחד לחמשה עשר בשבט — „ראש^ז השנה לאילן"^ח, שבו מתחדשת צמיחת (חנטת) פירות האילן בשנה זו, ודוגמתו בישראל — „כי האדם^ט עץ השדה"^י, שנמשל לאילן עושה פירות — „מאי פירי מצוות"^יא, „פירותיו של צדיק („ועמך כולם צדיקים"^יב) מצוות ומעשים טובים"^יג, היינו, שחמשה עשר בשבט הוא זמן מסוגל לחידוש הצמיחה שבישראל, ובלשון הכתוב^יד „עץ פרי גו' אשר זרעו בו גו'", „גרעיני כל פרי שמהן האילן צומח כשנוטעין אותו"^טו, היינו, שחידוש הצמיחה הוא לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לפעולה על הפרי — הזולת, שגם הוא נעשה אילן עושה פרי, ועד „פירותיהן ופירי פירותיהן עד עולם"^טז.

ב. ויש לומר, ששני ענינים אלו — „ראש השנה לאילן" ו"קיימא סיהרא באשלמותא" — שייכים זה לזה:

מבואר בכ"מ^יז שהקביעות דחג הפסח וחג הסוכות בחמשה עשר בחודש (ניסן ותשרי) קשורה עם המעלה דחמשה עשר בחודש שבו קיימא סיהרא212באשלמותא, כאמור, שמילוי ושלימות הלבנה מורה על המילוי והשלימות דישראל, ולכן, בזמן מעמד ומצב זה נקבעו הימים טובים^יח.

ועפ"ז י"ל גם בנוגע ל"ראש השנה לאילן" — שקביעותו בחמשה עשר בשבט קשורה עם המעלה דחמשה עשר בחודש, מילוי ושלימות הלבנה, כלומר, מכיון שישראל נמצאים במעמד ומצב של מילוי ושלימות, לכן, נעשה אצלם גם חידוש הצמיחה.

ג. וצריך להבין:

מילוי ושלימות (קיימא סיהרא באשלמותא) וחידוש הצמיחה (ראש השנה לאילן) הם לכאורה תרתי דסתרי, כי, חידוש הצמיחה מדגיש שלא רק שעדיין לא נשלמה מציאותו, אלא יתירה מזה, שעכשיו מתחיל לגדול ולצמוח?!

ויש לומר הביאור בזה — שהיא הנותנת:

מכיון שישראל קשורים עם הקב"ה שהוא אין־סוף, הרי, השלימות האמיתית שלהם היא גם באופן של איןסוף, היינו, שככל שתגדל מעלת עבודתם באופן של מילוי ושלימות, עד לדרגת צדיק („ועמך כולם צדיקים") — יודעים ומרגישים שצריכים להתעלות לדרגא ושלימות נעלית עוד יותר, ובזה גופא — לא רק שעדיין לא נגמרה השלימות שלהם^יט, אלא יתירה מזה, שעכשיו צריכים להתחיל לגדול ולצמוח^כ, היינו, להתעלות בעילוי שבאין־ערוך לגבי מעמדם ומצבם הקודם, עד כדי כך, שנחשב כמו שרק עתה מתחילה צמיחתם!

ד. ונמצא, שבחמשה עשר בשבט יש עילוי לגבי כל חמשה עשר דכל חדשי השנה, כולל גם (בפרטים) חמשה עשר בניסן וחמשה עשר בתשרי^כא:

בחמשה עשר שבכל חדשי השנה מודגש (בעיקר) ענין המילוי וה־213שלימות, היינו, שמעמדם ומצבם ועבודתם של ישראל (צ"ל ו)נעשה באופן של מילוי ושלימות; ואילו בחמשה עשר בשבט, „ראש השנה לאילן", מודגש בעיקר (לא המילוי והשלימות שהיו עד עתה, כי אם) שגם לאחרי המילוי והשלימות דהעבר נדרשת עבודה נעלית יותר, עד לעילוי שבאין־ערוך — התחלת צמיחה וגידול מחודשים.

בסגנון אחר קצת: השלימות דחמשה עשר בכל החדשים, היא, שלימות שע"פ סדר והדרגה, מדידה והגבלה, החל ממולד הלבנה בר"ח, ומוסיף והולך מיום ליום, עד למילוי ושלימות הלבנה בחמשה עשר בו; ואילו השלימות דחמשה עשר בשבט, היא, שלימות שלמעלה מסדר והדרגה, מדידה והגבלה, שלימות אמיתית באופן של איןסוף, שלכן, מעלת השלימות ה"ז רק התחלת הצמיחה לגבי שלימות נעלית יותר, עד איןסף.

ומכיון שחמשה עשר בשבט הוא „ראש השנה לאילן" — „ראש" דייקא (לא רק תחילה), בדוגמת הראש שכולל החיות דכל אברי הגוף ומנהיגם כו'^כב, ה"ז נמשך על כל השנה כולה, היינו, שהעבודה בכל השנה כולה תהי' לא רק בשלימות שע"פ סדר והדרגה, אלא גם שלימות אמיתית באופן של אין־סוף

ה. ויש להוסיף ולבאר הטעם שהשלימות ד"ראש השנה לאילן" (שלימות אמיתית, באופן של צמיחה תמידית) מודגשת בחודש שבט דוקא:

ידוע^כג שי"ב חדשי השנה הם כנגד י"ב שבטי ישראל^כד. ועפ"ז, חודש שבט, חודש הי"א (מניסן), הוא כנגד שבט יוסף^כה, הי"א לפי סדר תולדותם של השבטים.

וענינו של יוסף (כמודגש ב"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש (ש)הוא כלי לחיות" שלו, ומורה על מהותו כו'^כו) — בחי' הצומח, „כידוע^כז דבחי' יסוד (בחינתו של יוסף) נק' עץ^כח עושה פרי, ונק' עץ השדה . . ולכך נק' יוסף . . שתמיד יוסיף אור ושפע כצומח שצומח וגדל בתמידות בלי שיעור כלל וכלל, וזהו ענין יוסף לשון תוספת תמידית, וכמ"ש^כט יוסף ה' לי בן אחר".

ולכן, „ראש השנה לאילן", התחלת הצמיחה בכל השנה כולה, שייך לחודש שבט^ל — שבטו של יוסף^לא, שאצלו214מודגש ענין ההוספה והצמיחה^לב.

ומיוסף נמשך ענין ההוספה והצמיחה לכל השבטים — ע"י התכללות השבטים זב"ז^לג, ע"ד מ"ש בברכת יעקב להשבטים „איש אשר כברכתו ברך אותם"^לד, שלאחרי שברך כל שבט ושבט בברכה מיוחדת בהתאם לתוכנו ומהותו של שבט זה, „איש אשר כברכתו" — „ברך אותם", שחזר ו"כללן כולם בכל הברכות"^לה, שעי"ז נמשך ענין הצמיחה והגידול דיוסף בכל ישראל.

ו. והדגשה יתירה ונתינת־כח מיוחדת בכל הנ"ל — בדורנו זה:

בדורנו זה נתגלה ענין נוסף בחודש שבט — שהעשירי שבו הוא יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ששמו (הראשון) יוסף^לו.

ובחמשה עשר שבו, שבו קיימא סיהרא דחודש שבט באשלמותא, שנעשה מילוי ושלימות בכל עניני החודש, ובפרט בענינים המיוחדים שבו, „העשירי יהי' קודש"^לז — ניתוסף מילוי ושלימות בכל עניני יום ההילולא^לח דיוסף שבדורנו, ועי"ז ניתוסף גם בפעולה ד"ראש השנה^לט לאילן"^מ, התחלת הצמיחה, ענינו של יוסף — שנמשך בכל הדור ע"י נשיא הדור.

ז. ויובן בהקדם השאלה אודות הקשר והשייכות ד"ראש השנה לאילן" לחוץ לארץ:

„ראש השנה לאילן" נוגע לדינא בארץ ישראל — „לענין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט"^מה, או „לענין שנה שלישית של שמיטה שנוהג בה מעשר עני, שאותן פירות שחנטו מר"ה של שנה שלישית עד שבט, דנין אותן כפירות של שנה שני' שעברה, ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, ומשבט ואילך נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר עני"^מו. ומכיון שבחו"ל אין נוהג מעשרות^מז — מהו הענין ד"ראש השנה לאילן" אצל בנ"י שבחו"ל, שגם הם „נוהגין^מח להרבות בו מיני פירות של אילנות"?

ועיקר השאלה היא בנוגע לעבודה בנפש האדם — איך יכולים לדרוש מיהודי שמעמדו ומצבו הגלוי הוא מחוץ לארץ ישראל („למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה"^מט, מלשון רצון ומלשון מרוצה^נ) שבחמשה עשר בשבט יהי' בו הענין ד"ראש השנה לאילן", לא רק מילוי ושלימות סתם, אלא שלימות אמיתית, באופן של צמיחה תמידית?!

ח. והמענה לזה — בתורה בתהלים^נא:

216במזמור שבו מדובר אודות קיבוץ גליות בגאולה האמיתית — „אזכיר רהב ובבל ליודעי", „אזכיר את מצרים ואת בבל על יודעי להביאם מנחה, כענין שנאמר^נב והביאו את כל אחיכם וגו' מנחה לה' וגו'^נג . . יתנו לב לבקש ולזכור את כל אחד ואחד"^נד, „זה יולד שם", „זה הי' ממשפחת הנולדים בציון כענין שנאמר^נה ואתם תלוקטו לאחד אחד"^נד, וממשיך, „ולציון יאמר איש ואיש^נו יולד בה", „וכשיביאום מנחה לה' בציון, יאמר לה על כל אחד ואחד, זה מאותם שגלו ממך ומתולדותיהם"^נז.

כלומר, כאו"א מישראל („איש ואיש"), גם בהיותו בחוץ לארץ (בגלות), במצרים (רהב) ובבבל או ב"פלשת וצור עם כוש", מציאותו האמיתית היא — ש"יולד בה", בציון (ירושלים, שלימות היראה^נח),

אלא — יתכן שענין זה הוא בהעלם, וצריכים לפעול שיהי' ניכר בגילוי ש"יולד בה" (בציון), פעולה שנעשית ע"י כח נעלה ביותר — „והוא יכוננה עליון" („כמו והוא עליון יכוננה")^נט, „עליון" לא רק ביחס לתחתונים (דמאי קמ"ל?!), אלא ביחס לדרגות בגילוי אלקות.

ומכיון שפעולה זו נעשית ע"י „עליון", הרי, אף שההכרח לזה הוא מצד ירידת הגלות, עד כדי כך, ש"הוא עצמו („עליון") צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר^נה ואתם תלוקטו לאחד אחד"^ס — ה"ז באופן נעלה ביותר,

וכמודגש גם בפסוק שלאח"ז, „ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה" — דמכיון שהקב"ה בעצמו („עליון") „ימנה את ישראל הנבלעים בתוכם (בתוך אוה"ע) ואת הנאנסים ביניהם ויוציאם מתוכם . . ויברור אותם לו"^סא, ה"ז באופן ש"זה יולד שם סלה", שייכותו לציון (וירושלים) היא באופן נצחי, כמארז"ל^סב „כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית".

ועפ"ז מובנת גם השייכות דכל בנ"י, גם בנ"י שבחו"ל, ל"ראש השנה לאילן" — דמכיון שגם יהודי שנמצא בגלות, בחוץ לארץ, מציאותו האמיתית היא ש"יולד בה", ה"ה „עץ השדה" שבארץ ישראל, ובזה גופא — מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, „גפן ותאנה ורמון גו' זית שמן ודבש"^סג, „דבש תמרים"^סד, כמבואר במדרז"ל^סה שבנ"י נמשלו (במיוחד) לפירות אלו, תכלית השלימות דפירות האילן.

217ט. ועד"ז י"ל גם בנוגע לפעולת הצמיחה („ראש השנה לאילן") בכל ישראל מצד פעולתו של נשיא הדור — בדורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר:

אע"פ שההכרח בפעולתו של נשיא הדור הוא מצד ירידת הדור (כנ"ל), מ"מ, מכיון שסוכ"ס נעשית פעולה זו ע"י נשיא הדור, יוסף שבדורנו, שמאחד את כל ישראל ופועל בהם שלימות הצמיחה (בחינתו של יוסף, שמכוון כנגד חודש שבט) — ה"ז באופן נעלה יותר מכמו הפעולה שהיתה ע"י אחדותם של בני הדור מצד עצמם.

מעין דוגמא לדבר — פעולת י"ב השבטים ע"י י"ב החדשים בנוגע לגרים:

אע"פ שהגרים אינם מתייחסים לי"ב השבטים — לא יתכן לומר שיחסר אצלם, ח"ו, ההשפעות שע"י השבטים, כמו, חיבתן של ישראל שמתבטאת במנינם („מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה"^סו) ע"פ החלוקה לשבטים, עניני העבודה דכל שבט ושבט בחודש מסויים^סז, וכיו"ב, ועכצ"ל, שענין זה נעשה אצלם (לא ע"י התכללות השבטים זב"ז מצד עצמם, אלא) ע"י פעולה מיוחדת של הקב"ה (ע"ד ובדוגמת „הוא יכוננה עליון"^סח), ובמילא, ה"ז באופן נעלה יותר מאשר הפעולה שאצל בנ"י מצד עצמם — ע"ד מ"ש הרמב"ם בתשובתו הידועה לר' עובדי' הגר^סט, שאף שהגרים אינם מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב כמו כל ישראל, יש להם יחוס גדול יותר, שמתייחסים „למי שאמר והי' העולם".

ויש לומר, שמצד הענין דאחדות ישראל, „האנשים^ע והנשים והטף וגרך אשר בשעריך"^עא — ניתוסף אצל כל ישראל גם העילוי המיוחד שאצל הגרים.

ועד"ז בנדו"ד, שיש עילוי מיוחד בפעולתו של נשיא דורנו בהענין ד"יוסף ה' לי בן אחר", לעשות מ"אחר" „בן", לגלות אצלו שגם הוא „בן ימין"^עב, בן ארץ ישראל, ש"יולד בה" (בציון^עג), ועד שגם בו תהי' שלימות הצמיחה („ראש השנה לאילן") עד לפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ולא עוד, אלא, שמצד218הענין דאחדות ישראל, גם עם אלו שהיו תחלה בבחינת „אחר" (וכש"כ „גר", בו נאמר כמה פעמים „הגר אשר בקרבך"^עד וכיו"ב) — ניתוסף עילוי מיוחד זה בכל ישראל (ע"ד ובדוגמת העילוי שניתוסף אצל כל ישראל ע"י האחדות עם הגרים, כנ"ל).

ומזה מובן שכאשר עוסקים בהשליחות של נשיא דורנו בהפצת התורה והיהדות כולל הפצת המעיינות דפנימיות התורה (שמן שבתורה^עה) חוצה, שזהו תוכן הענין ד"יוסף ה' לי בן אחר", ובפרט בבואנו זה עתה מיום ההילולא שלו, ובשנת הארבעים, ש"קאי^עו איניש אדעתי' דרבי'"^עז, „נתן ה' לכם לב לדעת וגו'"^עח (כנ"ל בארוכה^עט) — אזי ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בהשפעת ונתינת כח מיוסף שבדורנו בנוגע לענין הצמיחה (בחינתו של יוסף), ב"ראש השנה לאילן".

י. ובכל האמור לעיל ניתוסף עילוי מיוחד בקביעות שנה זו — שחמשה עשר בשבט חל ביום הש"ק, ושבת שירה:

לכל לראש — ההוראה הכללית דיום השבת^פ: שכל עניני העבודה נעשים מתוך מנוחה („כל מלאכתך עשוי'"^פא), ועונג („וקראת^פב לשבת עונג"^פג) ושמחה („וביום^פד שמחתכם אלו השבתות"^פה).

ועוד ועיקר — בנוגע לענין הצמיחה^פו — כמבואר בארוכה בהתחלת הפרשה החסידית בתורה־אור ענין הצמיחה שבישראל, „וזרעתי' לי בארץ"^פז, „קודש ישראל לה' ראשית תבואתו^פח . . שישראל נקראו תבואת ה', והוא כמו שאדם זורע תבואה . . בשביל התוספת שיצמח", „זורע כור מוציא כמה כורים"^פט, ויתירה מזה (בשייכות לר"ה219לאילן) — „שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה, וכמ"ש^צ ואנכי נטעתיך שורק וגו', שהוא זמורה של גפן כדי להצמיח גפן שלם, וכמאמר רז"ל^צא על פסוק^צב והנה גפן לפני שישראל נמשלו לגפן" — הראשון מחמשת מיני הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל (שקודם לברכה^צג).

יא. ויש להוסיף, שענין הצמיחה מודגש גם בפרשה שמתחילים לקרוא במנחת שבת — פ' יתרו:

פ' יתרו היא הפרשה דמתן־תורה, אשר, קריאת פרשה זו בכל שנה ושנה (מעין ודוגמת קריאתה ב"זמן מתן תורתנו"^* מורה על החידוש בנתינת וקבלת התורה, היינו, שככל שגדלה מעלתו בלימוד והבנת התורה עד עתה, צריך להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, באופן של חידוש, שזהו"ע הצמיחה ד"ראש השנה לאילן" בתורה^צד, כאמור, ש"עץ השדה" קאי על תלמיד חכם, צמיחה בלימוד התורה.

וענין זה מרומז גם בשם „יתרו" — יתר בתוספת וא"ו:

גם לאחרי ש"יתר פרשה אחת בתורה"^צה, היינו, שלא זו בלבד שלמד כל התורה כולה, אלא עוד זאת, שתלמיד ותיק הוא ואמר וחידש בתורה (ע"ד „יתר פרשה אחת בתורה") — צריך להוסיף עוד יותר, „יתרו" (בתוספת וא"ו), והרי התורה היא איןסוף, „ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"^צו.

והטעם שהוספה זו נרמזת באות וא"ו דוקא, אף שאינה מהאותיות העיקריות^צז, כי אם, מאותיות ההמשך, וא"ו המוסיף בלבד — אולי יש לומר, שהכוונה בזה לשלול רגש של ישות, בידעו שההוספה שלו אינה אלא כמו תוספת וא"ו בלבד^צח, ובלשון הידוע^צט „כננס ע"ג הענק". ובסגנון אחר קצת — שההוספה שלו היא (בעיקר) כדי שעבודתו תהי' בכח עצמו^ק (היפך הענין ד"נהמא דכיסופא"^קא), אבל ההוספה עצמה אינה אלא כמו תוספת וא"ו בלבד.

יב. ועוד ענין שהזמן גרמא — שביום הראשון (מוצאי ש"ק זה) דפ' יתרו, פ' מ"ת, מתקיימת (בהשגחה פרטית)220החגיגה המרכזית^קב דסיום „משנה תורה" להרמב"ם (נוסף על ה"סיום" דהלכות ברכות^קג בשיעור היומי^קד):

סיום לימוד ספר הרמב"ם (דמחזור חמישי) והתחלתו מחדש (מחזור ששי) — מדגיש את ההוספה והצמיחה שבלימוד התורה, שגם לאחרי שסיים כבר לימוד כל ספר הרמב"ם, „משנה תורה", „משנה" לתושב"כ (תורת משה), „מקבץ לתורה שבעל פה כולה"^קה, הלכות כל התורה כולה, ויודע וזוכר כל ההלכות — מתחיל עוה"פ מהתחלת הרמב"ם, באופן מחודש ונעלה יותר כו'.

וכמשנ"ת בארוכה בההדרן על הרמב"ם^קו שענין זה מרומז גם בסיום הרמב"ם, והמשכו („מתכיפין התחלה להשלמה"^קז) בהתחלת הרמב"ם — ש"באותו הזמן . . לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר^קח כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", היינו, שגם לאחרי שמגיעים להשלימות^קט ד"כמים לים מכסים" (נוסף על השלימות^קט ד"מלאה הארץ דעה את ה'", כבסיום הלכות תשובה), ה"ז עדיין „כפי כח האדם"^קי, ולכן, יכול וצריך221להתעלות לדרגא נעלית יותר בידיעת ה', שלכן מתחיל עוה"פ — אבל מחדש — „יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי כו'", ידיעת אלקות באופן נעלה יותר, עד שגם דרגא נעלית זו (בסיומו ס' הרמב"ם) ממלאה כל מציאותו, „מלאה גו' דעה את ה'", ויתירה מזה, „כמים לים מכסים", ומתחיל מחדש.

יג. מכל זה הוראה — „החי יתן אל לבו"^קיא — בנוגע למעשה בפועל:

בעמדנו ביום הש"ק דחמשה עשר בשבט, שבו קיימא סיהרא (דחודש שבט) באשלמותא, ובו ראש השנה לאילן — צריכה להיות העבודה בכל עניני התומ"צ באופן של צמיחה חדשה, שלא בערך גם לגבי שלימות העבודה שלפנ"ז, כולל גם השלימות דיום ההילולא העשירי בשבט.

ובפרטיות יותר — צמיחה חדשה בעניני העבודה והשליחות דבעל ההילולא, יוסף שבדורנו, בהפצת התורה^קיב והיהדות כולל הפצת המעיינות חוצה, לעשות מ"אחר" „בן", בדרכי נועם ודרכי שלום, אבל בתוקף דקדושה, מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל, כולל ובמיוחד — שהפעולה בזה היא באופן של „עץ עושה פרי", היינו, שגם המושפעים נעשים פירות שמהם צומחים אילנות עושי פרי, פירותיהן ופירי פירותיהן עד (סוף^קיג ה)עולם.

והוראה מיוחדת בנוגע לאלו שזכו להיות שלוחים ושלוחי שלוחים דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שלוחו של הקב"ה (נוסף לכך שכאו"א מישראל הוא שלוחו של הקב"ה) — שבהמשך ליום ההילולא ושלימותו בש"ק שלאחריו בחמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן, יוסיפו בענין השליחות ע"י מינוי שליח נוסף — „שליח עושה שליח", אפילו מאה שלוחים^קיד (כמדובר כמ"פ).

והדגשה מיוחדת בנוגע לפעולה בחינוך ילדי ישראל (כההכרזה־הבקשה שהשנה היא „שנת הילד והילדה") — כי, כל ילד וילדה (שאצלם ניכר בגלוי יותר צמיחת וגידול הגוף) נמשלו לשתיל רך שצריך לשמור עליו ולטפל בו במסירות רבה כדי שיצמח להיות אילן עושה פירות טובים, כולל ובמיוחד — ע"י פעולתן של נשי ישראל^קטו, שיש להן בטבען תכונות מיו־222חדות וגישה מיוחדת לטפל ולחנך הילדים בדרכי נועם וכו'.

יד. וכדאי ונכון להתחיל בענין של מעשה בפועל תיכף ומיד, באופן המותר ושייך ביום השבת — שעי"ז יתוסף גם בקיום ההחלטות הטובות בפועל ממש לאחרי השבת:

א) הוספה בענין הצדקה — אהבת ישראל ואחדות ישראל — ע"י החלטה על סכום מסויים (לא רק החלטה כללית)^קטז, שיפרישו מיד בצאת השבת^קיז.

ב) הוספה בחינוך הילדים — לעורר את הילדים אודות קיום המנהג^קיח דאכילת מיני פירות של אילנות, ובפרט פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כולל גם — להסביר להם (בסגנון המתאים להם) תוכן הענין ד"ראש השנה לאילן", צמיחה וגידול בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי', להיות אילנות עושי פירות טובים.

טו. ויה"ר שע"י ההוספה במעשינו ועבודתינו באופן של צמיחה, החל מקבלת החלטה טובה שמביאה תיכף את השכר^קיט — נזכה תיכף ומיד לצמיחה האמיתית דכללות ישראל בגאולה האמיתית והשלימה (לאחרי הזריעה שע"י הגלות^קכ, ובפרט לאחרי אריכות הגלות כו') ע"י משיח צדקנו — „צמח^קכא שמו"^קכב, „את צמח דוד עבדך מהרה223תצמיח"^קכג — תיכף ומיד ממש, בשבת שירה^קכד דשנה זו (שנת העיבור^קכה), ה'תשמ"ט, שסימנה „תשמט ידך"^קכו.

ובלשון ותוכן הכתובים דפרשת השבוע:

„בשלח פרעה את העם" — שאפילו פרעה (המלך דמצרים, אשר, „כל המלכיות נקראו ע"ש מצרים"^קכז) בעצמו שולח את בנ"י מהגלות^קכח,

קריעת ים סוף — שקשור עם בקיעת הנהר לעתיד לבוא, „והכהו לשבעה נחלים גו' והיתה מסילה לשאר עמו גו' כיום עלותו מארץ מצרים"^קכט,

„אז ישיר משה ובני ישראל"^קל — „ישיר . . לשון עתיד"^קלא, „מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה"^קלב, „את השירה הזאת"^קל — „עשר שירות הן, הראשונה שנאמרה במצרים וכו'^קלג העשירית לעתיד לבוא, שנאמר^קלד שירו לה' שיר חדש . . לשון זכר . . תשועה העתידה לבוא לא יהא אחרי' שעבוד"^קלא; והמשך וסיום השירה — „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"^קלה, „בשתי ידים, ואימתי יבנה בשתי ידים, לעתיד לבוא, שכל המלוכה שלו" — „ה' ימלוך לעולם ועד"^קלו,

ועד לסיום הפרשה — „מחה אמחה^קלז את זכר עמלק מתחת השמים", כולל גם מינוי מלך (שקודם למחיית זרעו של עמלק) — המלך המשיח^קלח, ובנין בית הבחירה (שלאחרי מחיית זרעו של עמלק) — בית המקדש השלישי^קלט, כמארז"ל^קמ „שלש מצוות נצטוו ישראל224בכניסתן לארץ למנות להם מלך . . ולהכרית זרעו של עמלק . . ולבנות בית הבחירה".

ובהמשך לזה מתחילים לקרוא (במנחה) פ' יתרו, הפרשה דמן־תורה — „תורה חדשה מאתי תצא"^קמא, ועד אשר „לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי"^קמב, „כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

וכל זה — כאמור — עי"ז שמוסיפים עתה עוד יותר בענין הצמיחה, כלשון הכתוב^קמג „ילכו מחיל אל חיל", ובאים תיכף ומיד לסיומא דקרא — „יראה אל אלקים^קמד בציון", כי, „לציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון".