משיחות ש"פ וילך, ו' תשרי ה'תשמ"ט

א. בשבת זו, השבת דעשרת ימי תשובה — הנקראת „שבת שובה" או „שבת תשובה"^א — קורין בשנה זו (כבכמה שנים) פ' וילך. וע"פ הידוע^ב שפרשיות התורה שייכות לזמן שבו קורין אותן בציבור, יש לבאר הקשר והשייכות דשבת שובה לפ' וילך.

וענין נוסף בשבת שובה בשנה זו — קביעותה בימי החודש בו' תשרי, ה"יארצייט" של אמי מורתי ע"ה^ג, אשר, מכיון שכל עניני העולם (ועאכו"כ הסתלקותה של אשה צדקנית בישראל) הם בהשגחה פרטית, בודאי יש קשר ושייכות בין ה"יארצייט" לשבת שובה ופ' וילך. והעיקר — לא רק ביאור שייכות הענינים, אלא הלימוד וההוראה בעבודה בפועל, „החי יתן אל לבו"^ד, כדלקמן.

ב. ענינו של שבת שובה הוא — שלימות התשובה:

שבת — ענינה תשובה, „שבת אותיות תשב"^ה, ובתשובה עצמה — לא (רק) תשובה תתאה, שצ"ל לפני יום השבת, אלא תשובה עילאה^ה.

ועאכו"כ בשבת שובה, השבת שבעשרת ימי תשובה — שהרי כשם שבכל עשרת ימי תשובה גדלה מעלת התשובה לגבי כל השנה, כפס"ד הרמב"ם^ו „אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ר"ה ויוהכ"פ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד", כמו כן גדלה מעלת התשובה דשבת שובה לגבי כל שבתות השנה^ז.

ובפרט שהשבת דעשרת ימי תשובה היא השלימות דכל עשרת ימי תשובה, כי, ביום השבת נעשה העילוי והשלימות („ויכולו"^ח) דכל הימים שלפנ"ז, כולל גם ראש השנה, התחלת עשי"ת, וממנו מתברכים כל הימים שלאח"ז^ט, כולל גם יוהכ"פ, סיום וחותם עשי"ת, שלימות התשובה, „זמן תשובה לכל . . קץ מחילה וסליחה לישראל"^י.

ונמצא, שבשבת שובה נעשה ענין התשובה בתכלית השלימות, ומתוך שמחה ותענוג, שהרי, תשובה בכלל צ"ל בשמחה^יא, ועד ש"אין לך שמחה גדולה5כצאת מהגלות והשבי', כמשל בן מלך שהי' בשבי' כו' ויצא לחפשי אל בית אביו המלך"^יב, ועאכו"כ תשובה עילאה שהיא „בשמחה רבה"^יג, כמודגש גם באופן העבודה דיום השבת — „וביום שמחתכם אלו השבתות"^יד, ענין השמחה, „וקראת לשבת עונג"^טו, ענין התענוג.

ג. ובתוספת עילוי מיוחד — בשנה זו:

שנה זו היא שנת העיבור — שבה נשלם החסרון דשנת הלבנה לגבי שנת החמה, חסרון שנעשה כתוצאה מקטרוג הלבנה, שלכן נאמר לה „לכי ומעטי את עצמך"^טז, ואעפ"כ, בכחם של ישראל לתקן ולהשלים חסרון זה ע"י הוספת חודש העיבור, ובאופן שההוספה היא יותר מהחסרון, שהרי החסרון דשנת הלבנה לגבי שנת החמה אינו אלא „קרוב מאחד עשר יום"^יז, ואילו ההוספה דחודש העיבור היא חודש שלם (ל' יום^יח), אשר, הוספה זו אינה רק כדי להשלים החסרון דשנים שלפנ"ז, אלא גם להוסיף שלימות בהעבר ו(לפעמים) גם כ"מקדמה" על השנה שלאח"ז, ודוגמתו בענין התשובה^יט — תיקון העבר, ועד באופן של הוספה ושלימות (כמדובר כמ"פ בארוכה^כ).

שנה זו באה לאחרי שנת תשמח ותשמח, ושנת הקהל^כא — שעי"ז ניתוסף בהשמחה שבעבודת התשובה (כנ"ל), הן בנוגע לעצמו (תשמח) והן בנוגע לזולת (תשמח), ובאופן ד"הקהל את העם האנשים והנשים והטף"^כב, החל מהבחינות ד"האנשים והנשים והטף" שבעצמו^כג, ועי"ז גם בנוגע ל"האנשים והנשים והטף" כפשוטו, אשר, כל עניני שבת שובה שייכים לכל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים והטף, כמנהג ישראל שבאים כולם לבית הכנסת^כד ושומעים קריאת התורה וכו'^כה.

ד. ויש לקשר כל זה לפרשת השבוע — פרשת וילך:

„וילך" (שם הפרשה, המורה על תוכנה) — ענין ההליכה — מורה על הילוך ועלי' מדרגא לדרגא, עלי' עד באופן של הליכה אמיתית, שפירושה — שנעקר לגמרי ממקומו הקודם, היינו, שמתעלה לדרגא שבאין־ערוך לדרגתו הקודמת, כי^* , כל זמן שנמצא בדרגא שיש לה ערך ושייכות לדרגא הקודמת, לא נעקר עדיין לגמרי מדרגתו הקודמת^כו.

ובזה נרמזת השייכות לענין התשובה6— שהיא באופן של הליכה, שנעקר לגמרי ממקומו ודרגתו הקודמת:

תשובה (כפשוטה) היא — ש"יגמור בלבו לבל ישוב עוד לכסלה כו'"^כז, ו"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"^כח, ועד שנעשה מציאות חדשה לגמרי, „אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים"^כט.

ומזה מובן גם בנוגע לעבודת התשובה ד"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" (עיקר ושלימות התשובה)^ל — שענין זה הוא באופן של הליכה, שנעקר לגמרי מדרגתו הקודמת^לא, ומתעלה לדרגא נעלית יותר שבאיןערוך, דוגמת העילוי דבעלי תשובה לגבי צדיקים^לב.

ובסגנון אחר קצת: שבת שובה הו"ע של הליכה בעילוי אחר עילוי בעבודת התשובה עצמה — למעלה מהתשובה דכל השנה כולה, כולל גם התשובה דשבתות השנה כולה — עילוי באופן של הליכה, באין ערוך לגבי דרגות התשובה שלפנ"ז.

ה. וגם ענין השמחה שבעבודת התשובה מודגש בפרשת וילך:

בפרשת וילך מסופר אודות „גמרה של תורה" — „ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים גו'"^לג, „כשנגמרה כולה נתנה לבני שבטו"^לד. ובהמשך הכתובים^לה — „ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם ויצו משה את הלוים . . לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם וגו'"^לו.

וכאן רואים דבר נפלא (שכמה לא שמו לב עליו) — שהענין ד"שמחת תורה", שמחה לגמרה של תורה^לז, שייך גם לפרשת וילך שבה מפורש בתורה הענין ד"גמרה של תורה"^לח, ובמילא, יש כבר בפ' וילך (מעין ודוגמת) השמחה דשמח"ת — שלימות השמחה ד"זמן שמחתנו", למעלה מהשמחה דשבעת ימי הסוכות (שבעת ימי ההיקף), ואולי י"ל — למעלה אפילו מהשמחה דשמיניעצרת (שומר ההיקף), שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה (כידוע^לט שהשמחה דשמח"ת היא ענין בפ"ע, אפילו בארץ ישראל, שעושין שמח"ת בשמע"צ).

ונמצא, שהקריאה דפ' וילך („גמרה של תורה") בשבת שובה מדגישה יותר את השמחה שבעבודת התשובה, עד לשלימות השמחה דשמח"ת^מ. ולא עוד,7אלא, שממנה מתברך יוהכ"פ — תכלית השלימות דתשובה, שהיא מתוך שמחה^מא, עד כדי כך, שאפילו העינוי דיוהכ"פ (אינו ענין של צער, כמו שאר התעניות, אלא אדרבה) הו"ע של עונג, בחי' „אז^מב תתענג על הוי'"^מג, כי, התשובה דיוהכ"פ היא מצד גילוי בחי' היחידה שבנפש, „יחידה לייחדך"^מד (כמבואר בארוכה בדרושי חסידות).

ו. וכל זה קשור גם עם ענין ה"יארצייט":

„יארצייט" קשור עם הסתלקות הנשמה מהגוף — „הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", שזהו גם התוכן הפנימי דעבודת התשובה, „עיקר התשובה הוא כמ"ש והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"^ל, גם בהיותו נשמה בגוף, לאורך ימים ושנים טובות, עד לחיים נצחיים.

ויש להוסיף, שהשייכות דיארצייט לתשובה היא בגילוי יותר ביארצייט של האם — כידוע^מה שתשובה עילאה היא בבינה, שנקראת „אם הבנים"^מו, שממנה נמשך לבחי' הבנים, ז"א ומלכות, מדות ומעשה.

ולהעיר גם מהר"ת שבשמה של בעלת היארצייט — „חנה" — חלה נדה הדלקת הנר^מז, ג' המצוות שעל ידן נעשה תיקון החטא דאדה"ר, חלתו של עולם, דמו של עולם ונרו של עולם^מח, שזהו"ע התשובה. ובזה נרמז גם הר"ת „החן"^מט — ש"חן" קשור עם י"ג מדה"ר, שלימות התשובה, והתוספת ה"א — י"ל לרמז על ההמשכה לעוה"ז שנברא בה"א^נ.

והקשר ד"יארצייט" לפ' וילך — שבתחלתה מסופר אודות הסתלקותו של משה, רעיא מהימנא^נא, „בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", „היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות"^נב.

ז. ויש להוסיף בזה בעומק יותר — ובהקדמה:

נזכר לעיל (ס"ה) שבפרשת וילך8מפורש שמשה רבינו כתב כל התורה כולה — „ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם", כולל גם הפסוק „וימת שם משה גו'"^נג, עד לסיום וחותם פרשת וזאת הברכה.

והנה, מה שמשה כתב „וימת שם משה" לפני הסתלקותו — אין זה פלא, מכיון שכתב ע"ש העתיד^נד; אבל, עדיין דרוש ביאור והסבר — בפנימיות הענינים — מהו הפירוש והתוכן דכתיבת הפסוק „וימת שם משה" ע"י משה, שמשה עצמו כותב אודות מיתתו — דבר והיפוכו?!

ויש לומר, שבכתבו „וימת שם משה" היתה כוונתו של משה שבנ"י יפעלו (ע"י תפלתם ובקשתם כו')^נה לבטל ענין זה (בפשטותו)^נו.

ועד"ז בכמה ענינים בלתי־רצויים שנכתבו בתורה — שהכוונה בזה היא, לעורר את בנ"י שע"י עבודתם יבטלו ענינים בלתי־רצויים אלו, ולא עוד, אלא, שהקב"ה עוזרם שיוכלו לבטלם^נז, ועד שיש ענינים שהקב"ה בעצמו מבטלם^נח.

ובעומק יותר — לא רק ביטול הענינים הבלת־רצויים, אלא יתירה מזה — הפיכתם לטוב הנראה והנגלה, עי"ז שמגלים את הטוב הפנימי שבענינים אלו, כמו שהם בתורה^נט („האמורים בפרשה"^ס), כידוע^סא בענין דברי התוכחות שבתורה, ש"אף שלפי הנראה . . הם קללות, אבל לפי האמת אינם רק ברכות", ואדרבה, ברכות נעלות יותר מבחי' סתים, שהם למעלה מבחי' ברכות סתם, וכהמעשה רב^סב במסכת מו"ק^סג „הנך כולהו ברכתא נינהו", אף שנאמרו בלשון דהיפך הברכה, „לפי שהברכה באופן זה היא מבחי' סתום", ואם בדיבורו של בשר ודם (כב"מעשה רב"9הנ"ל) כן הוא — בדיבורו של הקב"ה (בתורה) על אחת כמה וכמה.

ועפ"ז יש לבאר גם הענין הפנימי ד"וימת שם משה" (שמתחיל בריש פרשתנו) — למעליותא:

אין הכוונה למיתה כפשוטה, כי אם, ע"ד מארז"ל^סד „מאן דנפיל מדרגי' איקרי מית", „נפיל מדרגי'" דייקא, כי „אינה נקראת נפילה אלא לגבי מדרגתו הראשונה ולא לגבי שאר כל אדם ח"ו"^סה, ונפילה זו עצמה אינה אלא בשביל עלי' גדולה יותר, כמ"ש^סו „שבע יפול צדיק וקם", שלכן, גם הנפילה עצמה היא (בפנימיות) התחלת העלי'.

ולפעמים יתירה מזה — שאין זה באופן של נפילה כלל, כי אם, סדר של עליות מדרגא לדרגא, כמו העלי' מג"ע התחתון לג"ע העליון ע"י ה"עמוד" שבינתיים^סז, אשר, גם ה"עמוד" הוא למעלה מג"ע התחתון, ובמילא, אין כאן ענין של נפילה כלל, כי אם, עלי' בלבד^סח, והפירוש ד"וימת" הוא — סילוק מדרגתו הקודמת ועלי' לדרגא נעלית יותר, בהיותו נשמה בגוף^סט.

אמנם, מכיון שלא זכו כו', הי' הענין ד"וימת שם משה" כפשוטו, סילוק הנשמה מהגוף^ע, אבל אעפ"כ, הכוונה בזה היא — שלאח"ז תשוב הנשמה ותתלבש בגוף, „הקיצו ורננו שוכני עפר"^עא, באופן של חיים נצחיים, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, „גואל ראשון הוא גואל אחרון"^עב, שאז, ישאר רק הענין ד"וימת שם משה" כפי שהוא בתורה, למעליותא^עג.

וי"ל עד"ז בנוגע ל"יארצייט" דכאו"א מישראל, ובפרט צדיק וצדקנית בישראל (לאחרי שמלאו ימיו ושנותיו) — שהכוונה בזה היא העילוי ד"הקיצו ורננו שוכני עפר", היינו, שלאחרי הענין ד"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ולאחרי ש"אל עפר תשוב"^עד (תשובה דזיכוך הגוף), אזי נעשה הגוף הגשמי מציאות חדשה לגמרי, ובעילוי שבאין ערוך לגבי מציאותו הקודמת, עד כדי כך, שנעשה „קרוב לשמים"^עה [כמו משה רבינו שאמר „האזינו השמים גו' ותשמע הארץ גו'" — כפי שקורין עתה בתפלת מנחה], היינו, שבהיותו נשמה בגוף בעוה"ז הגשמי, ה"ה „קרוב לשמים"^עו,10עד שיכול לקבל גילוי העצמות, כמ"ש^עז „ולא יכנף^עח עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"^עט.

ח. עפ"ז יש להוסיף ביאור במעלת התשובה שנרמזת בפרשת וילך:

נתבאר לעיל (ס"ג) שבכחו של יהודי לשנות את העבר ע"י התשובה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בענין דשנת העיבור.

אמנם, כל זה הוא בנוגע לשינוי והוספה במציאות העולם; וחידוש גדול יותר — שבכחו של יהודי לפעול שינוי במציאות לאחרי שנקבעה בתורה, היינו, שגם לאחרי שמפורש בתורה שצ"ל באופן כך וכך, הרי, ע"י התשובה בכחו וביכלתו של יהודי לשנות מציאות זו, כבנדו"ד, שאע"פ שהתורה כתבה אודות מיתת משה, מ"מ, היו יכולים בנ"י לשנות זה^פ, שלא יהי' כפשוטו, כי אם למעליותא כו', כנ"ל.

ט. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

בעמדנו בשבת שובה פ' וילך — יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בעבודת התשובה („והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", נשמות בגופים) בעילוי אחר עילוי, ובאופן של הליכה („וילך"), שלא בערך לגבי דרגת התשובה שלפנ"ז, ומתוך שמחה, עד לשלימות השמחה, בדוגמת השמחה דשמח"ת, כנ"ל בארוכה.

ובהדגשה מיוחדת בנוגע לפעולות דתשמח ותשמח והקהל — שבהם היתה עיקר העבודה בשנה שעברה, ששלימותה בעשי"ת (ובפרט בשבת שובה), על מנת להמשיך זה גם בימים שלאח"ז — להוסיף בזה ביתר שאת וביתר עוז.

וכן בנוגע להמדובר לאחרונה^*80 אודות פעולות של בנין, החל מהנחת אבן פינה^פא — שענין זה קשור גם עם ראש השנה (ועשי"ת), שענינו בנין המלכות (בכל פרטי עשר הספירות שבה), כמבואר בספרי קבלה וחסידות^פב.

י. ויש לקשר גם ענין הבנין עם ה"יארצייט" — כי, הר"ת דשם בעלת ה"יארצייט" (חלה נדה הדלקת הנר) כולל ג' העמודים שעליהם בנוי כל בית ישראל, בנין עדי עד, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

ובהמשך לזה — יש לעורר אודות ההוספה וההתחזקות בקיום ג' מצוות אלו במיוחד ע"י נשי ישראל (ועד שגם שייכותן לאנשים היא בעיקר לאחרי הנישואין), כולל גם לחזור וללמוד מזמן לזמן פרטי הדינים דמצוות אלו, וכן כל11שאר ההלכות הצריכות להן^פג (נוסף על הלימוד דהאנשים).

וכמדובר כמ"פ שבזה נכלל גם לימוד פנימיות התורה כפי שנתבארה בתורת החסידות, „החן" שבתורה — לימוד הענינים המעוררים אמונת ה', אהבתו ויראתו כו', מצוות שחיובן תמידי בכל רגע הן לאנשים והן לנשים^פד, ומצד הענין דאהבת ישראל — גם הפעולה בהפצת המעיינות חוצה^פה.

ויש להוסיף, שגם בענין זה יש לימוד מבעלת ה"יארצייט" — שעוד בצעירותה, לפני נישואי'^פו, בהיותה בבית אבי', הרה"ג הרה"ח וכו' ר' מאיר שלמה הלוי ינובסקי, רבה של ניקוליוב (אחת הערים החשובות ששימשו בשעתן מרכז ומבצר של חסידי חב"ד), היתה עוסקת (בין השאר) בהעתקת מאמרי החסידות של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, המאמרים החדשים, שהגיעו מליובאוויטש (בכתב, או בעל־פה ע"י „חוזר")^פז, ועשתה זאת מעצמה, מפני רצונה לפעול בהפצת המעיינות.

ולכן, יש לנצל הנתינת־כח דיום ההילולא (ש"פועל ישועות בקרב הארץ"^פח) כדי להוסיף בכל הענינים האמורים, ומה טוב — לעשות זאת לעילוי נשמתה, אשר, עי"ז ממהרים ומזרזים קיום היעוד „הקיצו ורננו שוכני עפר" והיא בתוכם.

יא. ויה"ר שהפעולות בכל הענינים האמורים יהיו באופן של שלימות — בהתאם לכך ששנה זו היא שנת העיבור, „שנה תמימה"^פט, וכסימנה של שנה זו — „תשמט ידיך"^צ, ביטול כל החובות כו', הן הענינים ד"תמידים כסדרם" והן הענינים ד"מוספים כהלכתם", ומתוך הרחבה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

ועוד והוא העיקר — שעי"ז ממהרים ומזרזים את קיום בקשת ותפלת חנה (שאומרים בהפטרת יום א' דר"ה) „וירם קרן משיחו"^צא.

שאז יהי' גם תכלית השלימות ד"הקהל" — „קהל גדול ישובו^צב הנה"^צג (כמ"ש בהפטרת יום ב' דר"ה)^צד, שכל בנ"י באים לארצנו הקדושה^צה, לירו־12שלים עיר הקודש, לבית המקדש ולקדש הקדשים^צו,

וגם תכלית השלימות ד"תשמח" ו"תשמח" — „אז תשמח בתולה במחול גו' והפכתי אבלם לששון" (כמ"ש בהמשך הפטרת יום ב' דר"ה)^צז, שמחה מהפיכת הענינים הבלתי־רצויים (הענינים ד"מועד קטן"^צח), כולל גם הפיכת הצומות (צום השביעי דמיני' אזלינן) „לששון ולשמחה ולמועדים טובים"^צט.

ויש להוסיף, שמכיון שמשיח צדקנו בא תיכף ומיד ממש — „מיד^ק הן נגאלין", „לא^קא עכבן המקום כהרף עין"^קב — הרי אפילו יוהכ"פ יוכל להיות בשלימות השמחה גם ע"י אכילה ושתי' כפשוטה^קג, באם יהי' באמצע שבעת ימי החינוך דביהמ"ק השלישי^קד, כמו בבית ראשון שחנוכתו התחילה בשמיני בתשרי, ואכלו ושתו ביוהכ"פ^קה, ועאכו"כ בבית השלישי, עליו נאמר^קו ש"גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", ויש לומר, שגדלותו תהי' (לא רק בבנין ובשנים, כהגדלות דבית שני^קז, אלא) גם בחנוכת הבית, ועכ"פ — כמו חנוכת בית ראשון.

והעיקר — כאמור — שיהי' כן בפועל ממש, ותיכף ומיד, ובפרט כשבנ"י מוסיפים בתפלה ובקשה על הגאולה, „עד מתי", ובעשרת ימי תשובה (ושבת שובה), עליהם נאמר „דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"^קח, אפילו „ביחיד"^קט, ועאכו"כ במעמד הציבור דכו"כ עשיריות מישראל — הרי בודאי ובודאי שהקב"ה ממלא תפלתם ובקשתם תיכף ומיד, במכ"ש וק"ו שבנוגע לבעלי תשובה נאמר „טרם יקראו ואני אענה"^קי, ואעכו"כ לאחרי הקריאה והבקשה כו' — שנעשה „לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה",^קיא „לאלתר" כפשוטו ממש, תיכף ומיד ממש, ו"גאולה"13כפשוטה ממש, כדברי אדמו"ר מהר"ש להצ"צ שצריכים גאולה כפשוטה ממש^קיב.

יב. ויש להתחיל בזה תיכף ומיד — ע"י שמחה וריקוד (באופן ד"כל עצמותי תאמרנה"^קיג) דכל המתוועדים כאן, ו"זכין לאדם שלא בפניו"^קיד — כל בנ"י בכל מקום שהם, ולא רק בנ"י שבדורנו, אלא גם כל בנ"י שבכל הדורות שלפנ"ז, שהולכים ונמשכים אחר דורנו זה, דור האחרון שמסיים כללות מעשינו ועבודתינו, אשר, אין המצוה נקראת אלא ע"ש גומרה^קטו.

ובפרט ע"פ האמור לעיל שבפ' וילך מפורש בתורה הענין ד"גמרה של תורה", ובמילא, ישנו כבר הענין ד"שמחת תורה", ומה גם שנמצאים בד' אמות שבהן תהי' גם עבודת השמחה והריקודים בשמח"ת, שהרי, כשמשיח צדקנו יבוא תיכף ומיד, ויביא את כל בנ"י לארצנו הקדושה, יקחו גם ביהכ"נ וביהמ"ד זה (הגג הכתלים והרצפה), ביהכ"נ וביהמ"ד דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ביחד עם כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל^קטז.

והעיקר — שמהשמחה דשבת שובה נבוא תיכף ומיד לשלימות השמחה ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"^קיז, „שמחת עולם על ראשם"^קיח, שירה העשירית^קיט, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כולל גם ה"מזמור שיר (ש)יסודתו בהררי קודש"^קכ („על הר ציון וירושלים יסדו המשורר"^קכא) — „אוהב ה' שערי ציון גו' ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון"^קכב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, ועמד מלא קומתו ורקד בשמחה רבה].

א. שטייענדיק באַ דעם אָנהויבס פון אַ נייעם יאָר^א, איז פאַרשטאַנדיק אַז ס'איז פּאַסיק און כדאי אַז אידן זאָלן אָננעמען (אין צוגאָב צו אַלע זייערע החלטות טובות) און טאָן אַ נייע זאַך אין זייער עבודה אין דעם יאָר וועלכע מ'האָט ניט געטאָן אין פריערדיקע יאָרן.

ובפרט אַז דער נייער יאָר איז אויסגעטיילט ספּעציעל אין דעם ענין פון חידוש והוספה:

דער יאָר קומט נאָך אַ שנת הקהל און שנת תשמח ותשמח, און פאַרשטאַנדיק אַז אַזוי ווי אין אַלע עניני קדושה, דאַרפן די פעולות פון הקהל און שמחה פאָרטגעזעצט ווערן, און נאָך מיט אַ גרעסערן און העכערן פאַרנעם, אין איינקלאַנג מיט דעם אָנזאָג פון „מעלין בקודש"^ב.

און צוגאָב דערצו איז דער יאָר אַ שנת העיבור, וואָס זיין ענין איז צו אויסגלייכן דעם שנת הלבנה און שנת החמה (וועלכע איז בערך עלף טעג לענגער פאַר דער לבנה־יאָר)^ג; אָבער די אויסגלייכונג איז דורך צוגעבן אַ פולן חודש (פון דרייסיק טעג)^ד, וואָס מאַכט אַז דער יאָר זאָל האָבן מערער טעג פון געוויינלעכע יאָרן (סיי פון אַ שנת החמה ועל אחת כמה פון אַ שנת הלבנה), ביז אַז אַמאָל איז דער עיבור־יאָר ניט נאָר ממלא דעם חסרון פון די פריערדיקע יאָרן, נאָר ער גיט נאָך אַן „אדרויף" אויף להבא^ה.

דערפון קומט אויס, אַז וויבאַלד דער יאָר האָט מערער טעג^ו, דאַרף במילא צוקומען אַ הוספה אין דער עבודה פון אַ אידן, ניט נאָר בכמות, נאָר אויך באיכות.

נאָך אַן ענין מיוחד אין דעם יאָר איז מרומז אין זיין מספר (לבריאת העולם) — „תשמ"ט". וואָס דאָס איז מרמז אויף דעם ענין פון „תשמט ידיך"^ז, אַ איד „נעמט צו" זיין האַנט פון יעדער ניט געוואונטשענע עשי' און להבדיל דער אויבערשטער איז מבטל (משמט) אַלע חובות פון אידן, און אידן טוען זייער עבודה באופן פון חידוש און הוספה (אַ סך מער וויפל מ'איז מחוייב).

ויש לומר אַז דאָס איז אויך מרומז אין די ראשי תיבות פון תשמ"ט: דער תי"ו איז ר"ת תשובה, וואָס איז ניט בלויז משלים וואָס עס פעלט, נאָר גיט צו אויך אַ הוספה וחידוש ושלימות אין דער עבודה; און דער תי"ו איז אויך ר"ת „תהא", און דער המשך „שמ"ט" —15„(תהא) שנת מעשים טובים, שנת משיח טובה", ד.ה. אַז נוסף צו שלימות הטוב פון משיח מצ"ע, קומט נאָך צו דורך מעשים טובים פון אידן — אַ הוספה אַז דאָס איז אין משיח'ס יאָרן עצמן אַ ספּעציעל „שנת משיח טובה".

און דאָס איז דאָך די פעולה פון תשובה, וועלכע טוט אויף אַז די מעשים פון אַ אידן (מעשה המצוות) זאָלן זיין „מעשים טובים"^ח, טובים ומאירים^ט. ד.ה. אַז נוסף צו דער טוב אין מעשה המצוות מצ"ע, טוט אויף תשובה אַ חידוש (הוספה) בטוב, וואָס בערכה זיינען די מעשים ביז דאַמאָלס מעשים סתם און דורך דער תשובה ווערן זיי טובים ומאירים.

דערפון אַלעם איז מובן, אַז אין דעם יאָר במיוחד איז מתאים אַז עס זאָל צוקומען (אַ הוספה) אַ דבר חדש אין דער עבודה פון אידן.

ב. בשעת מ'טראַכט זיך אַריין אין דעם אינהאַלט פון דער עבודה פון אידן במשך חודש תשרי — קען מען אַרויסנעמען אַ אַ חידוש וועלכע מ'קען טאָן דעם יאָר ספּעציעל.

אין אָנהויבס פון יעדן יאָר (אין חודש תשרי) איז אונטערשטראָכן דער ענין פון „בנין" אין דער עבודה רוחנית פון אידן, כמבואר אין ספר קבלה וחסידות^י — אַז דאַמאָלס טוען אידן בנין המלכות, אָנהויבנדיק פון ראש השנה וואָס זיין אינהאַלט באַשטייט פון „תמליכוני עליכם"^יא (קרוינען דעם אויבערשטן אַלס מלך), און דערנאָך אין די עשרת ימי תשובה (ביז סיומם — בערב יום הכפורים און יום הכפורים) בויט מען אויף די עשר ספירות פון מלכות.

ובעבודת האדם: אין די עשרת ימי תשובה, אָנהויבנדיק פון ראש השנה און פאַרענדיקט ביוהכ"פ, דאַרף אַ איד מקבל זיין עול מלכות שמים מיט זיינע עשר כחות הנפש^יב, יעדער טאָג פון די עשרה ימים דאַרף ער אָננעמען קבלת עול מלכות שמים בכלל און אין צוגאָב דערצו בפרט — דעם באַטרעפנדן כח וועלכער איז פאַרבונדן מיט דעם טאָג — אַזוי אַז במשך די עשרה ימים בויט ער אויף אַ גאַנצע „בנין" (ופרצוף), זיין גאַנצע מציאות (אַלע עשר כחות), וועלכע איז דורכגענומען מיט קבלת עול מלכות שמים, דער ביטול צו מלך מלכי המלכים הקב"ה.

און נאָך יום הכפורים דאַרף דער „בנין" אָנהויבן נמשך ווערן בגלוי ובפנימיות, אָנהויבנדיק אין די ד' ימים צווישן יום כפור און חג הסוכות, וועלכע זיינען כנגד^יג די ד' אותיות פון שם הוי'^יד, אין וועלכע עס ווערט אויסגעשטעלט און אויף וועלכע עס ווערט אויפגעבויט דער בנין פון גאַנץ סדר השתלשלות פון דער וועלט, ועד"ז דער סדר השתלשלות פון דעם „עולם קטן"

16זה האדם^טו (זיינע כחות הנפש ואברי

ג. עפ"ז איז פאַרשטאַנדיק דער דבר חדש אויף צוגעבן דעם יאָר:

פון דעם ענין הבנין אין רוחניות (ווי געזאָגט פריער) — די עבודה פון התחלת כל שנה חדשה — ווערט אַזוי נשתלשל; קומט עס אַראָפּ אויך אין גשמיות העולם, אַז אין חידוש גופא איז דער שלימות החידוש פון אַ איד (אַ בשר ודם) — דורך אויפבויען אַ בנין חדש, וואָס אַ בית איז אַ דבר קבוע, ניט קיין צייטווייליקע זאַך, נאָר אַ זאַך וואָס באַווייזט אַז מ'באַזעצט זיך פולשטענדיק אין דעם אָרט.

וע"ד ווי אין דעם „בנין" בחודש תשרי איז דער סדר פריער בנין באופן של מקיף, און דערנאָך קומט עס אַראָפּ בפנימיות דורך און אין די ד' אותיות פון שם הוי', און בסוכות און ב(בית) שמע"צ (ושמח"ת) — אַזוי איז דאָס אויך משתלשל אין אַ בנין גשמי, פריער בויט מען דעם בנין (בכלל), דערנאָך די צימערן אינעווייניק (פנימיות^יז), און דערנאָך נוצט מען די צימערן אויף די פאַרשידענע זאַכן אויף וועלכע זיי זיינען באַשטימט.

ובנוגע צו אידן מיינט דאָס, אַז מ'בויט און שטעלט אויף אַ בית קבוע, וועלכע איז מלכתחילה אַ בית של קדושה — אַ בית תורה, תפלה וצדקה, אָדער אַ בית של רשות (אָדער בכלל אַ בית פרטי) וועלכע מ'נוצט לשם שמים, און אויף עניני קדושה. טוט מען דורך דעם אויף אַז די תורה ומצוות וקדושה בכלל ווערן ביי אים אין אַן אופן של קביעות.

ד. דעריבער איז מען מציע (און ווי מ'האָט שוין אָנגעהויבן רעדן בסיום שנה שעברה^יח) — צו באַשטימען דעם קומענדיקן יאָר אַלס „שנת בנין", „אַ יאָר פון בויען" — בכל מקום ומקום זאָל מען בויען (אָדער קויפן) נייע בנינים.

אָנהויבנדיק ובמיוחד בנוגע צו מוסדות בכל מקום שהם, אַז די מוסדות וועלכע האָבן נאָך ניט אַן אייגענעם בנין, זיי דינגען אַ בנין — זאָלן זיי דעם יאָר בויען אַ נייעם אייגענעם בנין, אָדער (בכדי דאָס ערליידיקן נאָך שנעלער) — קויפן אַן אייגענעם בנין.

17וואָס דאָס וועט צוגעבן אין דער קביעות ותוקף פון אַלע פעולות פון די מוסדות, ובאופן פון מוסיף והולך ואור.

ועוד וגם זה עיקר: בכדי אַז די בנינים זאָלן אַרויסרופן נאָכמער הוספה ומרץ אין די פעולות פון מוסדות, אַז מ'זאָל טאָן אַלע מערער און מערער (וואָס דאָס איז די כוונה פון שאַפן די בנינים) — איז אויף דעם אַן איינפאַכע עצה, אַז מ'זאָל שאַפן אַ בנין וועלכער איז גרעסער פון דעם וואָס מ'דאַרף פּראַקטיש גלייך האָבן בהוה, וועט דאָס גופא אַרויסרופן פון יעדער אמת'ער בע־הבית און עסקן, אַז זעענדיק חדרים און צימערן אין דעם בנין וועלכע מ'נוצט דערוויילע ניט, איז אַ שאָד זיי לאָזן ליידיק, און מ'וועט זוכן נייע עצות און נייע פעולות וועלכע מ'קען טאָן און אויסנוצן אויך די „איבעריקע" חדרים!

ביז אַז דאָס וועט אַרויסרופן, אַז בעתיד (הקרוב) זאָל מען דאַרפן צובויען נאָך חדרים, אָדער קויפן (בויען) אַ צווייטן בנין, א.א.וו.

ה. דערביי איז נוגע אונטערשטרייכן, אַז די אחריות וזכות אין דעם ליגט ניט נאָר אויף די הנהלות המוסדות און די שלוחים בכל מקום ומקום, נאָר אויך אויף די בעלי בתים און בעלי עסק אין די ערטער, און ניט נאָר אין אַן אופן אַז זיי העלפן אַרויס די מוסדות צו שאַפן און קויפן די בנינים, נאָר — זיי ווערן אין דעם שותפים, ע"ד די שותפות פון יששכר און זבולון^יט.

ואדרבה: וויבאַלד אַז די בעלי בתים ובעלי עסק האָבן ערפאַרונג און האָבן מצליח געווען אין מאַכן געלט און שאַפן די מיטלען, און בעיקר — אין דער וועג ווי צו נוצן די מיטלען אויף אַ גוטן אופן און אויף גוטע זאַכן (משא"כ די מנהלי המוסדות האָבן ניט דעם זעלבן נסיון) — זיינען זיי נאָך מער מומחים צו מאַכן די החלטות, וועלכן בנין צו קויפן, די פּרייז וואָס מ'דאַרף פאַר דעם צאָלן וכו' וכו'.

נוסף לזה: די מנהלי המוסדות האָבן גענוג טרדות ווי צו שאַפן געלט פאַר זייערע פעולות הרגילות ובכלל הפעולות עד עתה, מוזען קומען כמה וכמה וועלכע וועלן זיך פאַרנעמען מיט די נייע פעולות, בויען און קויפן נייע בנינים.

ו. ע"ד ווי מוסדות דאַרפן באַשטימען דעם יאָר אַלס „שנת בנין", עד"ז איז כדאי אַז אַזוי זאָל זיין אויך באַ יחידים, אַז יחידים אחד ואחת בענינים שלו, אפילו בעניני רשות [וואָס אויך רשות נוצט אַ איד לשם שמים] — זאָל בויען (אָדער קויפן) נייע בנינים, אָדער פאַרברייטערן די בנינים וועלכע זיי האָבן שוין (צובויען חדרים וכיו"ב).

[ועד"ז איז דאָס אויך שייך צו טף — וועלכע קענען בעטן באַ די עלטערן צו מוסיף זיין (אָדער מרחיב זיין) אַ חדר, וכיו"ב].

נוסף צו דעם, אַז מ'זאָל זיך משתדל זיין מאַכן פון זיין בית, פון זיין חדר, די אייגענע ד' אמות וכו' — אַ משכן ומקדש לה', „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", דורך מאַכן דערפון אַ בית (וחדר של) תורה תפלה וצדקה.

כולל ובמיוחד — דורך צוקלאַפּן און צובויען אין שטוב (ומה טוב — אויך אין18קיך) אַ צדקה־פּושקע, וועלכער מאַכט די שטוב פאַר אַ בית של צדקה (כמדובר לאחרונה בארוכה).

ז. זעלבסטפאַרשטאַנדיק, אַז דאָס אַלעם איז נוגע צו מוסדות ויחידים בכל מקום שהם, סיי אין חוץ לארץ, סיי בארץ.

אָבער על אחת כמה וכמה אין ארץ הקודש, וואָס דאָרטן האָבן די בנינים נאָכמער קביעות, ווייל זיי וועלן דאָרט בלייבן אויך נאָך ביאת המשיח, משא"כ די בתים אין חוץ לארץ וועלן נעתק ווערן ממקומם און גענומען ווערן אין ארץ ישראל בגאולה העתידה^כ.

ח. יש להוסיף, אַז דער „שנת בנין" האָט אַ שייכות מיוחדת צו ישיבות און תלמידי הישיבה,

וואָרום דער ענין פון אַ „ישיבה" איז כשמה — אַ מקום קבוע ובהתיישבות אויף לימוד התורה.

וכמובן, אַז דאָס איז כולל סיי די ישיבה המרכזית, און סיי די סניפי הישיבה בכל מקום שהם. ואדרבה: ס'איז דאָס אַ מעלה אין אַ סניף לגבי די ישיבה מרכזית, מצד דעם וואָס בסניף איז ניטאָ קיין „שרגא בטיהרא", ס'איז דאָרטן דאָ די עבודה בכח עצמו. און נאָכמער: די סניפי הישיבה גיבן נאָך צו אַ הוספה וחידוש אין דער ישיבה המרכזית (ע"ד ווי מתלמידי יותר מכולם^כא).

האָבן די תלמידי הישיבה די הוראה און נתינת כח מיוחדת אין דעם „שנת בנין" — לכל לראש, צו „אויפבויען" נייע תלמידים^כב, ובמיוחד — צו פאַרשטאַרקען דעם זיין „נרות להאיר",

ועוד ועיקר: די ישיבות און סניפי הישיבה זאָלן אויפעפענען נאָך סניפים, און יעדער סניף — זאָל צוגעבן נאָך סניפים.

וואָס דאָס אַלץ וועט צוגעבן נאָכמער אין דעם תלמיד (דער נר להאיר) אַליין און אין דער ישיבה המרכזית — ע"ד מתלמידי יותר מכולם.

ט. די הוספה אין די אַלע פעולות, און במיוחד אין באַשטימען דעם יאָר אַלס „שנת בנין" — וועט זיכער צוגעבן אין ברכת ה' פאַר אַ חתימה וגמר חתימה טובה צו יעדער אידן בתוך כלל ישראל.

ביז אַז דאָס וועט נאָכמער ממהר זיין דער בנין בית העיקרי — בית המקדש השלישי, מקדש אד' כוננו ידיך^כג, בגאולה האמיתית והשלימה, ביז אַז מ'וועט זען בגלוי ווי די גאַנצע וועלט איז אַ דירה (בית קבוע) לו יתברך.

און מ'וועט אַלע צוזאַמען פּראַווען דעם חג הסוכות ושמע"צ ושמח"ת, בשמחה גדולה, ובשמחת עולם על ראשם^כד.