איתא בגמראד „גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים", שעפ"ז מובן הקשר והשייכות דפורים לשקלים — שנתינת השקלים היא בבחינת הקדמת רפואה, הקדמה להנס דפורים.
וכיון שעניני התורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שהקשר והשייכות דפורים לשקלים הוא לא רק בתוצאה דנתינת השקלים (שהביאה להנס דפורים), אלא גם בנוגע לנתינת השקלים כשלעצמה — בשביל קרבנות ציבור שהקריבו בביהמ"ק [כפשטות ההלכה ד"באחד באדר משמיעין על השקלים", „כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה (באחד בניסן)"ה, שלכן, קורין פרשת שקלים בשבת הסמוכה ל"אחד באדר", שבת זוו], שאין זה רק מפני ש"אחד באדר" הוא חודש לפני „אחד בניסן", אלא גם מפני שנתינת השקלים לקרבנות ציבור שייכת לפורים (תוכנו של חודש אדר).
ויש לבאר הקשר והשייכות דשני הענינים שבר"ח אדר — „משנכנס אדר מרבין בשמחה", ו"באחד באדר משמיעין על השקלים".
וכן יש לבאר הקשר והשייכות דשני הענינים שבר"ח אדר — לפרשת השבוע שקורין בשבת שממנו מתברך ר"ח אדר (שני, בקביעות שנה זו), פרשת ויקהל, כידועי שמועדי וזמני השנה שייכים לפרשיות התורה שקורין בזמנים אלו, כדלקמן.
ב. ויובן בהקדם הביאור בפרשת השבוע:
בהתחלת הפרשה נאמר „ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם גו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון לה' גו' לא293תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", ולאח"ז נאמר ציווי מלאכת המשכן, „קחו מאתכם תרומה לה' וגו'", ומונה בכתוב כל הי"ג (ט"ו) דברים שהוצרכו למלאכת המשכן, ובהמשך הפרשה מסופר אודות נדבת המשכן ע"י כל בנ"י, ועשיית המשכן וכליו.
וצריך להבין:
א) בנוגע להקדמת הציווי דשבת להציווי דמלאכת המשכן — מפרש רש"י: „הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת"ח.
אבל, כיון שהתוכן העיקרי דהפרשה הוא הציווי דמלאכת המשכן, ומה שהזכיר אזהרת שבת ה"ז (לא עצם החיוב דשמירת שבת, שכבר נאמר לפנ"זט, אלא) רק להזהיר שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת — הי' צריך לומר תחילה הציווי העיקרי, מלאכת המשכן, ואח"כ להוסיף האזהרה שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת (ובפרט שכן הוא הסדר בציווי הקב"ה למשה בפ' תשאי שמקדים הציווי דמלאכת המשכן לאזהרת שבת)יא.
ומזה משמע, שהקשר דשמירת שבת למלאכת המשכן הוא — לא רק שלילה, שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת, אלא גם חיוביב — ששמירת שבת היא הכנה והקדמה שעל ידה תוכל להיות מלאכת המשכן.
ב) מהו הטעם שבנוגע לאזהרת שבת מדגיש הכתוב ומחלק ציווי „לא תבערו אש בכל מושבותיכם", שמזה משמע, שעיקר ההכנה וההקדמה דשמירת שבת למלאכת המשכן הוא בציווי „לא תבערו אש" דוקא?
ג) מהו הטעם שההקדמה לכל זה (שמירת שבת ומלאכת המשכן), היא, „ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" — שלא מצינו דוגמתו ברוב ציוויי התורה?!
ג. ויש לומר הביאור בזה:
התוכן דמלאכת המשכן הוא — „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"יג, היינו, השראת השכינה למטה בארץ, כדאיתא במדרשיד „אימתי שרתה השכינה בארץ ביום שהוקם המשכן", שאז נשלמה המשכת השכינה בארץ שהתחילה במתן תורה (כדאיתא במדרשטו שבמ"ת בטלה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה תחתונים לא יעלו למעלה), כי במ"ת הי' (בעיקר) הגילוי מלמעלהטז, אבל שלימות הענין הוא כשנעשה ע"י עבודת294המטה דוקא, שזהו החידוש דהמשכן — „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ע"י העשי' דישראל, החל מהעשי' והמלאכה דהבאת נדבת המשכןיז ע"י כל בנ"י, האנשים והנשיםיח והטףיט.
וכמודגש גם בזמן הציווי על מלאכת המשכן, כמ"ש רש"י בהתחלת פרשתנו „ויקהל משה, למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר" — כי, ביוהכ"פ נסתיים ונשלם (מל' שלימות) הענין דמ"ת ע"י נתינת לוחות אחרונות (כמבואר בארוכה ובפרטיות בפרשת תשאכ), ומיד לאח"ז, „למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר", הקהיל משה את בנ"י כדי לצוותם על מלאכת המשכן, כיון שמלאכת המשכן היא ההמשך והשלימות דמ"ת.
ולכן, כשם שבהקדמה למ"ת הוצרכה להיות אחדותם של ישראל, כמ"שכא „ויחן שם ישראל", „ויחן" לשון יחיד, „כאיש אחד בלב אחד"כב, לא רק „כאיש אחד" בכ"ף הדמיון, אלא גם לב אחד ממש — הוצרכה להיות אחדותם של ישראל כהקדמה למלאכת המשכן, כמ"ש „ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"כג, שכל ישראל נעשו מציאות אחת של „קהל" („ויקהל"), ולא רק „ויקהל" סתם (שב"קהל" מודגש וניכר שנעשה מריבוי אנשים), אלא „ויקהל משה" — שמצד בחי' וניצוץ משה שישנו בכאו"א מישראלכד, ה"ז „איש אחד" (משה) ממש.
ד. וההסברה בזה:
התוכן דמ"ת ועשיית המשכן הוא, כאמור, שתהי' השראת השכינה בארץ, ובלשון הידועכה — לעשות לו ית' דירה בתחתונים, היינו, ש(גם) בתחתונים, „רשות הרבים", „טורי דפרודא", עושים „רשות היחיד", „יחידו של עולם"כו, שגם במקום שמצ"ע הוא באופן של פירוד, חודרת ומאירה אחדותו של הקב"ה.
וכיון שענין זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל — צ"ל תחילה האחדות בישראל:
295מצד ירידת הנשמות לעוה"ז להתלבש ב"גופים מחולקים" (ועד „אין אחד מהם דומה לחבירו*27)) — יש מקום להתחלקות, ועד לפירוד ומחלוקת, ח"ו, כפי שהי' בחניות שלפני מ"תכב. וכדי שיהיו ראויים לקבלת התורה, הוצרכו להיות במעמד ומצב של אחדות — ע"י „להגבי' ולהעלות הנפש על הגוף", שיתגלה אצלם איך ש"כולן מתאימות ואב א' לכולנה" (כמבואר בתניא פרק ל"בכח), ועי"ז נעשים „כאיש אחד בלב אחד", ואז יכולים להמשיך ולגלות אחדותו של הקב"ה בכל העולם, שזוהי כללות הכוונה דמתן תורה.
ובהדגשה יתירה בנוגע למלאכת המשכן (שבו מתחילה הפעולה והעשי' של ישראל בהמשכת וגילוי אחדותו של הקב"ה בעולם, כי* , מהמשכן אורה יוצאה לכל העולםכט) — שהאחדות היא לא רק ברגש הלב, „בלב אחד" (רצון ותשוקה למ"ת), אלא באה במעשה בפועל, עי"ז שכל בנ"י נדבו ממונם ורכושם („זהב וכסף ונחושת וגו'") בשביל מלאכת המשכן:
מהענינים העיקריים שיכולים לגרום היפך האחדות, הוא — ממונו של אדם, כפי שרואים במוחש שרוב הסכסוכים וכו' בין איש לרעהו הם על עסקי ממון, כי טבעו של אדם ש"בהול על ממונו"ל, ועי"ז יכול לבוא למצב של היפך האחדות, דין ודברים וכו'.
ולכן, בהתאחדותם של כל ישראל, האנשים והנשים והטף, לנדב מממונם ורכושם למלאכת המשכן, רואים גודל מעלת האחדות (ושלילת הפירוד בתכלית) גם בנוגע להממון (סיבת ההתחלקות והפירוד) — כיון שיודעים שתכלית ומטרת הממון והרכוש („זהב וכסף ונחושת") הוא בשביל מלאכת המשכן, ובמילא, לא זו בלבד שהממון אינו גורם להתחלקות ופירוד ח"ו [כי, העסק בממון הוא ע"פ השו"ע, ללא חשש אבק השגת גבוללא, וכן שאר ענינים שיכולים להביא לדברי ריבות בשעריך], אלא אדרבה — שע"י הממון מתגלה האחדות שלהם, שכולם מביאים מממונם וכו' בשביל מלאכת המשכן.
ובלשון חז"ללב שהממון נקרא „היקום אשר ברגליהם"לג, „שמעמידו על רגליו" — שעם היותו למטה ביותר, למטה מרגליו של אדם (ועד שיכול לגרום ירידה ח"ו להאדם), הרי, ביחד עם זה גדלה מעלתו ביותרלד, עד כדי כך, שבכחו וביכלתו (עי"ז שמשתמשים בו באופן הראוי) להעמיד את כל האדם על רגליו, כאמור, שעל ידו ניתוסף באחדותם של ישראל, ועי"ז ממשיכים ומגלים את אחדותו של הקב"ה בכל העולם.
ה. עפ"ז תומתק גם הדגשת רש"י ש"ויקהל משה" (לצוות על מלאכת296המשכן) הי' „למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר"לה:
ביוהכ"פ (שבו נשלם הענין דמ"ת ע"י לוחות אחרונות) מודגשת ביותר אחדותם של ישראל — „יום שימת אהבה ורעות יום עזיבת קנאה ותחרות"לו, היינו, שכל ישראל נעשים „אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"לז. ובעומק יותר — שביוהכ"פ („אחת בשנה"לח) מתגלית בחי' היחידה („אחת"לט) שבנפש, נקודת היהדות, שהיא אצל כל ישראל בשוה, „לב אחד"מ.
והחידוש ד"ויקהל משה"מא הוא — שאחדות זו נמשכת גם „למחרת יום הכפורים":
האחדות דיוהכ"פ היא כשבנ"י נמצאים במעמד ומצב הכי נעלה — „דוגמת מלאכי השרת"מב, למעלה מעניני העולם, אכילה ושתי' וכו' (כל החמשה ענויים).
אמנם, תכלית הכוונה היא — שאחדות זו תומשך גם „למחרת יום הכפורים"מג, על (ובמשך) כל השנה כולה, היינו, שגם לאחרי הירידה לעולם, „כשירד מן ההר" (הר סיני שבו ניתנה תורה), לעסוק בעניני העולם, משא ומתן וכו' — תהי' אחדותם של ישראל („ויקהל משה")מד, ועד לאחדות שתבוא297לידי ביטוי גם בממונם של ישראל — נדבת המשכןמה, שעי"ז פועלים בנ"י להמשיך ולגלות אחדותו של הקב"ה בכל העולם, שזהו התוכן דמלאכת המשכן — לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
ו. ולאחרי ההקדמה הכללית ד„ויקהל משה" („למחרת יום הכפורים") — מוסיף הכתוב לבאר בפרטיות יותר אופן העבודה דמלאכת המשכן (לעשות לו ית' דירה בתחתונים) ע"י הקדמת הציווי דשמירת שבתמו:
ובהקדם הדיוק בציווי דשמירת שבת שבפרשתנומז — שנאמר בו: (א) „ששת ימים תעשה (תי"ו צרוי' עי"ן קמוצה) מלאכה", דמשמע שנעשית מעצמהמח, ולא כמ"ש בעשה"דמט „ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", (ב) „שבת שבתון לה'", ולא שבת סתם, כמו בעשה"ד, שלא נזכר „שבת שבתון"?
והביאור בזהנ — שהציווי דשמירת שבת שבפרשתנו הוא גם (ובעיקר) בנוגע להשפעה דשבת על ששת ימי המעשה, שגם הם יהיו חדורים בענין השבתנא:
ענינו של יום השבת הוא — „לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם כו'"נב, שהקב"ה הוא בורא העולם והאדם ומנהיגם, אשר, ידיעה והכרה זו חודרת ונעשית היסוד להנהגתו במשך כל ימות השבוע, שגם כאשר עוסק במשא ומתן בשביל פרנסתו ופרנסת בני ביתו, הרי, בידעו שהקב"ה נותן לו פרנסתו, והעסק במו"מ אינו אלא „כלי" לברכת ה', כמ"שנג „וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"נד, אזי עשיית המלאכה היא באופן ש"ששת ימים תעשה מלאכה", כאילו שהמלאכה נעשית מעצמה, שאינו עושה בזה באופן של התעסקות, ובלשון הכתובנה „יגיע כפיך כי תאכל",298שהיגיעה היא רק ב"כפים" בלבד, כי ה"ראש" וה"לב" הם בעניני תורה ומצוותי'.
וזהו מש"נ „ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי . . שבת שבתון"נו — שכאשר עשיית המלאכה בששת ימים היא באופן ש"תעשה" מעצמה, כיון שגם בששת ימי המעשה ה"ה חדור ב"אמונת חידוש העולם" המודגשת בשבת, היינו, שגם בששת ימי המעשה ה"ה בבחינת שבת („אַ שבת'דיקער איד"), כמ"שנז „וכל בניך לימודי ה'", ות"ח איקרי שבתנח — אזי, „ביום השביעי" ה"ה (לא שבת סתם, אלא גם) „שבת שבתון".
וענין זה מתגלה בעיקר בציווי „לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת":
„אש" — מורה על החום וההתלהבות כו'. ועז"נ „לא תבערו אש בכל מושבותיכם" — ש"בכל מושבותיכם", היינו, בעניני הרשות, עניני העסק כו', צריכה להיות ההנהגה בכל ימי המעשהנט באופן ד"לא תבערו אש", ללא חום והתלהבות, ובלשון הידועס „בלא לב ולב", כי, החמימות וההתלהבות ד"אש" אינה אלא בעניני קדושהסא, כדרשת חז"לסב „בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בביהמ"ק" (הדלקת המנורה, אש המזבח, וכיו"ב).
ז. עפ"ז יובן שהציווי דשמירת שבת הוא הכנה לציווי דנדבת ומלאכת המשכן — אחדותם של ישראל גם בענין הממון:
נתבאר לעיל (ס"ד) שסיבה עיקרית לפירוד ומחלוקת בין בני אדם, היא, ע"י שממונו של אדם חביב עליו כו'.
ועד כדי כך, שמצינו בהלכות שבת (גם בנוגע לשריפה, רח"ל, אש בלתירצוי'סג) כמה דינים בגלל חשש חילול שבת מפני ש"אדם בהול על ממונו"ל, היינו, שתאוות הממון יכולה להוריד את האדם עד למצב של פגיעה, ח"ו, בקדושת השבת.
והעצה לזה — „לא תבערו אש בכל מושבותיכם", כאמור, שלילת האש הבלתי־רצוי'סג, שלילת החום וההתלהבות („אש") בענין עסק שעל ידם מרויח הממון (ועאכו"כ שלילת האש299דמחלוקת ומריבהסד), שיהיו נעשים בלא לב ולב („תעשה מלאכה"), עי"ז שחדור בענין (וקדושת) השבת,
ובמילא, לא זו בלבד שהממון אינו פוגע ח"ו בקדושת השבת, אלא אדרבה — שהעסק בממון בימי החול חדור בקדושה (שבת), שכוונת העסק בממון היא בשביל עניני קדושה — „קחו מאתכם תרומה לה' גו' זהב וכסף ונחושת וגו'", לעשות מהם משכן ומקדש לה', „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
ועד שהעסק בממון חדור באש דקדושה — „אתה מבעיר בביהמ"ק"סג, כיון שכוונתו היא בשביל ביהמ"קסו.
ח. ע"פ האמור לעיל יובן גם הקשר והשייכות לענין ד"באחד באדר משמיעין על השקלים" — פרשת שקלים:
נתבאר במק"אסז ש"מחצית השקל" רומז על ההתקשרות וההתאחדות של הנשמה („חלק אלקה ממעל ממש"סח) עם הקב"ה, היינו, שהנשמה היא בדוגמת „מחצית השקל", ורק ע"י התקשרותה והתאחדותה עם הקב"ה (ה"מחצית" השני', כביכול) נעשה „שקל הקודש".
וענין זה מתגלה בהמסירת־נפש שמצד נקודת היהדות, וכיון שישנו אצל כל ישראל בשוה, לכן, גם הציווי דמחצית השקל הוא אצל כל ישראל בשוה — „העשירסט לא ירבה והדל לא ימעיט"ע.
ונמצא, שבמחצית השקל מתגלה אחדותם של ישראלעא — המס"נעב שמצד300נקודת היהדות שאצל כל ישראל בשוה, וביחד עם זה, נמשכת אחדות זו (שמצד האמונה ומס"נ) באופן פנימיעג, וחודרת גם בענינים התחתונים, עד לממונו של האדם, „מחצית השקל" כפשוטו, כאמור, שלא זו בלבד שהממון אינו גורם להיפך האחדות, אלא אדרבה — שהממון מגלה ומדגיש את אחדותם של ישראל.
ויומתק יותר ע"פ מארז"לעד על הפסוקעג „זה יתנו", „הראה לו כמין מטבע של אש" — שנעשה חדור ב"אש" דקדושה (משא"כ בעניני הרשות — „לא תבערו אש בכל מושבותיכם", כנ"ל ס"ו), עד כדי כך, שגם המטבע הגשמי שלו נעשית „מטבע של אש".
זאת ועוד:
ממחצית השקל שנתנו כל בנ"י לקחו קרבנות ציבור על כל השנה — שבזה נרמז שתכלית וכוונת הממון, היא, שיעשו ממנו קרבן ע"ג המזבחעו, היינו, שהדבר הגשמי שמקריבים ע"ג המזבח יוכלל ויתאחד עם האש שלמעלה, שעי"ז נעשית עלי' בכל עניני העולםעז להיות באופן של קירוב (כמו קרבן, מלשון קירובעח) עד לאחדות עם הקב"ה.
ודוגמתו בזמן הזה — עבודת התפלה, „תפלות כנגד תמידין תקנום"עט, „לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"פ, שהאדם מקריב את עצמו (וחלקו בעולם) להקב"הפא, „אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"פב, ע"י האהבה כרשפי אש ועד ש"אש תמיד תוקד על המזבח"פג (הלבפד), לאחרי ההכנה דאחדותם של ישראל גם בהממון, שמתבטאת בנתינת הצדקהפה („מחצית השקל"פו) באופן ד"מטבע של אש".
301ט. ועפ"ז מובן גם הקשר והשייכות ל"משנכנס אדר מרבין בשמחה" — הענין דפורים:
ענינו של פורים הוא — „קיימו וקבלו היהודים", „קיימו מה שקיבלו כבר"פז, במתן תורה, כי במ"ת הי' „החלו לעשות"פח, ועיקר הקבלה („וקבל היהודים את אשר החלו לעשות") היתה בפורים, ע"י מסירת נפשם על קיום התומ"צ.
ולכן, כשם שמיד לאחרי מתן תורה („למחרת יום הכפורים") נאמר הציווי דמלאכת המשכן, כן הוא בפורים (וחודש אדר), ש"באחד באדר משמיעין על השקלים", שאז מתחילה ההכנה לתרומה חדשה שממנה מתחילים להקריב באחד בניסן, יום הקמת המשכןפט, ודוגמתו בכל שנה ושנה, שנעשה חידוש בכללות המשכן והמקדש ע"י הקרבת הקרבנות (עיקרו של ביהמ"ק — „בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"0 מתרומה חדשה.
וההכנה לזה — ע"י אחדותם של ישראל:
כשם שבמ"ת נאמר „ויחן" לשון יחיד, „כאיש אחד בלב אחד", וכן ההכנה למלאכת המשכן היתה עי"ז ש"ויקהל משה", ועד לאחדות שחדרה ונתגלית גם בממון (נדבת המשכן) — כך בפורים שקיבלו מה שהחלו לעשות במ"ת, נאמר „וקבל" לשון יחיד, ונעשה ע"י מרדכי, ששקול כמשה בדורוצא (ע"ד „ויקהל משה"), כמ"שצב „לך כנוס את כל היהודים"צג, לעורר את אחדותם מצד האמונה ומס"נצד, ועד שאחדות זו שחדרה ונתגלית גם בענינים גשמיים (כמו „למחרת יום הכפורים"צה), הן ב"משתה ושמחה"צו, שעי"ז ניתסוף בענין האחדותצז, והן ב"משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"חג, אחדות גם בעניני ממון.
ונמצא, ששני הענינים שבחודש אדר — „משנכנס אדר מרבין בשמחה" ו"באחד באדר משמיעין על השקלים" — שייכים לפרשת ויקהל, כי, בשניהם מתגלית אחדותם של ישראל („ויקהל")יט, כנ"ל.
302י. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע לפועל:
לכל לראש — „ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", שכאו"א מישראל, מצד וע"י משה שבקרבו (כנ"ל ס"ג), צריך להקהיל רבים מישראלק ולומר להם „אלה הדברים אשר צוה ה'", עניני תורה ומצוותי', כולל ובמיוחד — הציווי דשבת ומלאכת המשכן, כאמור, שיהודי צריך להיות חדור בענין השבת („אמונת חידוש העולם"), באופן ד"ששת ימים תעשה מלאכה", כי, תכלית וכוונת העסק במלאכה היא כדי לעשות משכן ומקדש לו ית', כנ"ל בארכה.
ויש להוסיף בביאור הוראה זו — ע"פ פירוש רש"י „ויקהל משה, למחרת יום הכפורים . . אינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים ע"פ דיבורו, ותרגומו ואכנש":
„למחרת יום הכפורים" — שהאפשרות להקהיל את כל עדת בני ישראל, מהקטן שבקטנים (הן כפשוטו, והן בידיעות כו') עד לגדול שבגדולים, היא, מכיון, שכל ישראל נמצאים במעמד ומצב ד"למחרת יום הכפורים", היינו, שכבר הי' אצלם עבודת התשובהקא, שהרי, בדורנו זה — דור האחרון של הגלות ודור ראשון של הגאולה — סיימו כבר כל עניני העבודה (כולל ובמיוחד עבודת התשובה שמביאה את הגאולהקב), ועומדים מוכנים לגאולה, כהכרזתו הידועה של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (לפני כמה שנים!) „לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"קג.
„אינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים ע"פ דיבורו" — שהפעולה ד"ויקהל" יכולה להיות בנקל, כיון שאין צורך לאסוף אנשים בידים, מעשה כפשוטה, „אלא הן נאספים ע"פ דיבורו", שצריך רק לדבר ולהכריז, ואז נאספים כולם.
„ותרגומו ואכנש" — שהפעולה ד„ויקהל גו' את כל עדת בני ישראל" (ובאופן ש"נאספים ע"פ דיבורו"), היא, גם בנוגע לאלה שצריכים לפנות אליהם בלשון תרגום, בלשון עם ועם.
והוראה זו („ויקהל משה את כל עדת בני ישראל") היא הוראה נצחית שקיומה במשך כל השנה כולה, אלא, שבכל זמן וזמן צ"ל ההקהלה בנוגע להענין שהזמן גרמא, ובנדו"ד, שבת שקלים, מברכים אדר שני — ההקהלה היא בשביל „משמיעין על השקלים", ו"מרבין בשמחה", וכיו"ב.
303יא. ובפרטיות יותר — בנוגע לפועל ממש:
יש להקהיל את כל בנ"י, „כנוס את כל היהודים", „אשר בכל מדינות המלך, מלכו של עולם, הקרובים והרחוקים"קד, עד לפנה נדחת בקצוי תבל — „להרעיש" (רעש דקדושה) מתוך „שטורעם" הכי גדול („אַ מורא'דיקן שטורעם")קה בנוגע לכל עניני הפורים, שאצל כל בנ"י יהיו כל עניני הפורים (החל מההכנות לפוריםקו) „כמצות רצונך", ע"י ההכנה המתאימה בעוד מועד (החל משבת מברכים ועאכו"כ מר"ח אדר שני).
ועוד לפנ"ז — „משנכנס אדר מרבין בשמחה", „להרעיש" בכל העולם כולו ע"ד ההוספה בשמחה, „מרבין בשמחה", ועד להשמחה שלמעלה ממדידה והגבלה („עד דלא ידע"קז).
וההתחלה בזה — ביום השבת, „מפקחין על צרכי ציבור בשבת"קח, ועאכו"כ בנוגע לענין השמחה, שיכולים וצריכים להתחיל תיכף ומיד ביום השבת, ובמכ"ש וק"ו שענין השמחה צ"ל תמיד, כלשון הכתובקט (שמביא הרמ"א כפס"ד להלכה בסיום וחותם חלק „אורח חיים") „טוב לב משתה תמיד", ועאכו"כ ביום השבת, „ביום שמחתכם אלו השבתות"קי, ועאכו"כ בשבתקיא מברכים אדר ש"משנכנסקיב אדר מרבין בשמחה", ומוסיף והולךקיג מיום ליום, כבכל עניני קדושה שצ"ל „מעלין בקודש"קיד, כולל בענין השמחה שפורצת גדרקטו, הרי בודאי שהיא באופן ד"ילכו מחיל אל חיל", עד ש"יראה אל אלקים בציון"קטז, „והוא יכוננה עליון"קיז.
וכל ענינים אלו — בתכלית השלימות, כמודגש במיוחד בשנה זו, שנת העיבורקיח, שהיא „שנהקיט תמימה"קכ.
304יב. ויה"ר שע"י ההחלטה טובה לעסוק בענין ד"ויקהל משה" בכלל, ובפרט בנוגע לענין השקלים וענין השמחה — הרי, כיון ש"ה' יראה ללבב"קכא, נותן תיכף את השכרקכב:
„ויקהל" האמיתי ע"י הקב"ה, „ואתםקכג תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"קכד, „קהל גדול ישובו הנה"קכה — לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש,
ובאופן ש"באחד באדר" דשנה זו ישמיעו על השקלים כפשוטו ממש — להביא מחצית השקל עבור קרבנות ציבור שיקריבו בביהמ"ק השלישי,
ואז יהי' גם „מרבין בשמחה" בתכלית השלימות — „שמחת עולם על ראשם"קכו.
וכן תהי' לנו — תיכף ומיד ממש, בעיצומו של יום השבת, ובפרט ב"רעוא דרעוין"קכז, וכמודגש גם בקריאה שקורין בתפלת מנחה — שלאחרי ובסמיכותקכח ל"ויקהל"קכט באים תיכף ל"אלה פקודי המשכן משכן העדות", „משכן משכן, שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין"קל, „נתמשכן" (משכון) דייקא, שהקב"ה מחזירו בשלימות בביהמ"ק השלישי, „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"קלא, „בנינא דקב"ה"קלב, וביחד עם זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל, „מעשה צדיקים"קלג (ע"ד המבואר בפרשת השבוע ע"ד מלאכת המשכן).
ובפרט לאחרי שישנו הענין ד"תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (בקריאת פ' שקלים), שכל בנ"י, האנשים והנשים והטף (לא רק „מבן עשרים שנה ומעלה"), עומדים בתוקף ד"יוצא צבא" (בעלי כחקלד) ב"לגיון של המלך"קלה, לבושים ב"בגדי שרד" מצוחצחיםקלו, ומוכנים לביאת משיח צדקנו, ותיכף ומיד — מכריזים ומראים באצבע „הנה זה בא"!
305ואז יהי' גם מנין בנ"י („כי תשא גו' העשיריתקלח לפקודיהם") בתכלית השלימות — מנין בתכלית ה' העשירי ע"י הקב"ה בעצמוקלז, וכן שירה ראשם".א, כאמור, „מרבין בשמחה" השלימות, „שמחת עולם על לתא בשלח טו, א.
ראש חודש, ובזה גופא — יום ראשון של ר"ח, היינו, ר"ח שיש בו שני ימים, שבו מודגש יותר הענין ד"ראשי חדשים", כלשון הכתובב „ובראשי חדשיכם", וכדאיתא בזהרג „ראשי תרין בכל ירחא וירחא"ד, „כפלים לתושי'"ה,
ראש חודש אדר, ובזה גופא — אדר שני, עיקרו של חודש אדר, שבו קורין המגילה כו', ויתירה מזה, שיש בו מעלה לגבי אדר סתם, שנקרא „פורים גדול"ו, להיותו לאחרי ההקדמה דאדר ראשון ופורים קטןז (כמדובר בהתוועדות דיום הש"קח), ובפרט ביום ראשון דר"ח אדר שני, שנקרא גם יום שלושים דהחודש שלפניוט, היינו, שמחבר שני החדשים ' דר"ח אדר שני ה'תשמ"ט
תפלת מנחה
דאדר (אדר ראשון ואדר שני), כולל ובמיוחד הענינים העיקריים שבהם — פורים קטן ופורים גדול.
ב. ובעמדנו בר"ח אדר שני (העיקרי) — ה"ז הזמן המתאים לעורר עוה"פ אודות עניני חודש אדר:
לכל לראש — ענין השמחה, „משנכנס אדר מרבין בשמחה"י, ובלשון הכתוביא „החודש אשר נהפך גו' לשמחה" (שקאי בעיקר על אדר שני שבו קורין המגילה), היינו, שכל החודש נהפך (מן הקצה אל הקצה) לשמחהיב, עד לשלימות השמחה דפורים שהיא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, „עד דלא ידע"יג, שכל זה מתחיל כבר בר"ח אדר (שני), שנקרא „ראש חודש", בדוגמת ה"ראש" שכולל כל אברי הגוף, כיון שכולל כל ימי החודשיד, כולל ובמיוחד פורים גדול ושושן פורים גדול.
ועוד ועיקר — „מיסמך גאולה לגאולה"טו, ששייך לאדר שני דוקא, שהרי, הטעם שקורין המגילה באדר הסמוך לניסן (אדר שני), ולא באדר הסמוך לשבט (אדר ראשון), הוא, מפני ש"מיסמך גאולה לגאולה („פורים לפסח"טז) עדיף". ובזה נכלל גם שמה־307גאולה דפורים „מיסמך" ובאים לגאולה האמיתית והשלימה — „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"יז.
ויש להוסיף ולהעיר שכללות הענין דשנת העיבור (שיש בה אדר ראשון ואדר שני) שייך לגאולה האמיתית והשלימה — כי, השוואת שנת הלבנה לשנת החמה (ע"י הוספת חודש העיבור) היא מעין ודוגמת היעודיח „והי' אור הלבנה כאור החמה" שיקויים בגאולה האמיתית והשלימה.
ג. וענין עיקרי השייך במיוחד לראש חודש אדר (שני) — „באחד באדר משמיעין על השקלים"יט:
הטעם ש"באחד באדר משמיעין על השקלים" הוא — „כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן"כ, היינו, שיספיקו להכין וליתן מחצית השקל בשביל קרבנות ציבור של השנה החדשה, שהתחלתה באחד בניסן, כמ"שכא „זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה" (כל הני חדשים למה לי, אלא), „אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה" (יש לך חודש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידין ומוספין מתרומה חדשה, וזהו ניסן, כדאמרינן בר"הכב דגמרינן שנה שנה מניסן, דכתיבכג ראשון הוא לכם לחדשי השנה)כד.
כלומר, נוסף לכך שר"ח בכלל הו"ע של חידוש, „חודש" מלשון חידושכה, ישנו עילוי מיוחד בר"ח ניסן, „ראשון הוא לכם לחדשי השנה"כג, שבו נעשה החידוש על כל השנה כולה — תרומה חדשה שממנה מקריבין קרבנות ציבור במשך כל השנה.
וענין זה מתחיל כבר „באחד באדר" — שבו „משמיעין על השקלים", „כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו"כו.
ויתירה מזה: בנתינת מחצית השקל — בטח כבכל התומ"צ כל המקדים הרי זה משובח, ועאכו"כ בו ביום ש"משמיעין על השקלים", בר"ח אדר עצמו. ונמצא, שכאשר נותן מחצית השקל בר"ח אדר, עשה כבר כל התלוי בו בנוגע ל(חלקו ב)תרומה חדשה שממנה מקריבין קרבנות ציבור בכל השנהכז, ובמילא, מצדו הוא, כלולים כבר (חלקו ב)קרבנות ציבור דכל השנה כולה בנתינת מחצית השקל בר"ח אדרכח.
ד. ועד"ז בזמן הזה (שאין ביהמ"ק קיים) — בנוגע לעבודה הרוחנית:
ענין הקרבן הוא — „אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"כט, שהאדם מתקרב להקב"ה, קרבן מלשון קירוב („אמאי308איקרי קרבן ע"ש שמקרב")ל, כמבואר בארוכה בדרושיםלא. ובזה צ"ל חידוש בכל שנה ושנה, ע"י „מחצית השקל", שמעורר את ההתקשרות וההתאחדות של נשמתו עם הקב"ה, שכל א' מהם הוא בבחינת „מחצית השקל"לב, וענין זה מתחיל מחדש כבר בר"ח אדר, שבו „משמיעין על השקלים" החדשים.
ועפ"ז מובן גם ההמשך ד"משמיעין (על השקלים ו)על הכלאים" — שמצד גודל ההתפעלות וההתלהבותלג בעבודה באופן של חידוש, עלול להיות אצלו עירוב („כלאים") גם בעניני העבודה שצריכים להיות בפ"ע, ולכן „משמיעין . . על הכלאים", שלא לערב עניני עבודה שצריכים להיות בפ"ע.
[ויש להוסיף ולהעיר שבכמה עניני קדשה מצינו ענין של כלאים (בצמר ופשתים) — בציציתלד, וכן בבגדי כהונהלה [ושייך גם בעבודת כאו"א מישראל — „ממלכתלו כהנים"לז], היינו, שיש ענינים שבהם צ"ל עירוב שני מינים, ויש ענינים שבהם צ"ל הבדלה בין שני מיניםלח. ועפ"ז יומתק הלשון „משמיעין . . על הכלאים", „משמיעין" בלבד, ולא לשון של אזהרה (חמורה) כו' — כיון שיש ענינים שבהם צ"ל עירוב („כלאים"), ולכן „משמיעין . . על הכלאים", שיהיו כאו"א באופן הראוי].
וכשם שהדברים אמורים בנוגע לעבודת האדם בענין הקרבן, כן הוא גם בנוגע להמשכת ברכותיו של הקב"ה ע"י הקרבן (ע"י הנח"ר שנעשה למעלה, „נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"לט) — שכל הברכות וההמשכות וההשפעות כו' (הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים) שנעשים ע"י עבודת הקרבנות (ברוחניות) במשך כל השנה (החל מר"ח ניסן), כלולים כבר בר"ח אדר שבו „משמיעין על השקלים".
ה. ובהמשך להאמור שכל הברכות וההמשכות וההשפעות כו' כלולים כבר בר"ח אדר — יש להזכיר גם ע"ד ה"פדיונות", בקשת ברכות, וכיו"ב, שכו"כ שלחו כדי להזכיר על הציון דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שאין צורך לאשר קבלתם לכאו"א בפרטיות, כיון שישנו אישור כללי ובפרהסיאמ, ועוד והוא העיקר — ש"טרםמא יקראו309ואני אענה"מב, שבודאי יענה הקב"המג ויקיים וימלא כל הבקשות כו', „מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"מד.
ובפרטיות יותר — שהקב"ה ממלא כל הבקשות בכל המצטרך, הן צרכים רוחניים, צרכי הנשמה, הצלחה מופלגה בכל עניני עבודת ה', תורה עבודה (תפלה) וגמ"ח, והן צרכים גשמיים, צרכי הגוף, בני חיי ומזונא רויחא, ובכולם רויחא, בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, ועד"ז וביתר שאת (ובפרט שדומה לקי"סמה) בנוגע לעניני שידוכים — בנין עדי עד על יסודי התורה והמצוות, בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות, ובית מלא כל טוב, כאמור, בני חיי ומזונא רויחא.
וכל זה — גם כשנמצאים ברגעי הגלות האחרונים, דאף שהגלות הו"ע של „מיצר"מו (היפך ד"רויחא"), הרי, כיון שכאו"א מישראל הוא בן מלךמז, ועד — בנו יחידומח של מלך מלכי המלכים הקב"ה, מובן, שבכל מקום שנמצא ה"ה סמוך על שולחן אביו המלך, ובלשון הרמב"םמט (פס"ד להלכה) „אע"פ שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו . . הן כאנשי בית אחד (שאין צריכים עירוב) . . מפני שהן כולן סומכין על שולחן אחד"נ [כולל גם בנות נשואות שאינן דרות בבית אביהן — שהולכות לבית אביהן „פעםנא בחודש ובכל רגל ורגל"נב], ובמילא, צריך הקב"ה ליתן (ובודאי נותן בפועל) כל המצטרך להם, כראוי לבן (ובת) מלך!
ו. ונוסף על האמור בנוגע לענינים של בקשת ברכה — ישנו גם מענה כללי על שאלות בענינים שונים, מענה ברור בתורה, ובמילא, כשההנהגה היא ע"פ המענה שבתורה, בודאי נמשכת בזה ברכתו של הקב"ה:
בנוגע לשאלות בעניני עבודת ה' — ישנה הוראה ברורה בתורה „עשה לך רב"נג, והקב"ה עוזרו לקיים דברי הרב באופן הכי מוצלח, ועד שנעשה „תלמיד המחכים את רבו"נד, „מתלמידי יותר מכולם"נה.
בנוגע לשאלות בעניני פרנסה — ישנה הוראה ברורה בתורה „ותשועה ברוב יועץ"נו, והקב"ה עוזרו — שמסבב הסיבות ומזמין לה"יועץ" עצה נכונה, ובפרט „ברוב יועץ", כח וזכות הרבים,310שיכוונו (כולם, או עכ"פ רובם) להעצה הנכונה שעל ידה תבוא ה"תשועה" של הקב"ה.
ובנוגע לשאלות בעניני רפואה — ישנה הוראה ברורה בתורה שצריכים לעשות כהוראת הרופא, „ורפא ירפא . . שניתנה רשות (ונתינת־כח) לרופא לרפאות"נז, והקב"ה עוזרו שיתרפא ויבריא לגמרי, ויתירה מזה — „כל המחלה גו' לא אשים עליך (מלכתחילה) כי אני ה' רופאך"נח, וכדברי הרמב"םנטשמבטיח (לכל מי שמתנהג „בדרכים אלו שהורינו") „אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו . . ואינו זקוק לרופא, ויהי' גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו" — פס"ד ברור בספר „הלכות הלכות", ע"י פוסק בישראל שיש לו התוקף ד"ממשה ועד משה לא קם כמשה"ס, וכפי שפוסק למטה כך פוסקים למעלה!
ז. ויש להוסיף, שכן הוא — ובמכ"ש וק"ו — בנוגע לשלילת חולי בענינים רוחניים, עניני תומ"צ ועבודת ה'.
ועד לשלילת הדרגא הכי נעלית בחולי דקדושה — „חולת אהבה אני"סא:
ידועסב ש"חולה" בגימטריא מ"ט, כי, „חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו כו' חסר אחד, שנאמרסג ותחסרהו מעט מאלקים"סד, היינו, שמצד הבריאה ניתנו רק מ"ט שערי בינה, והוא עדיין בבחי' „חולה" („חולת אהבה"), בגימטריא מ"ט, כיון שחסר אצלו שער הנו"ן.
ואעפ"כ, ניתן ליהודי הכח (והציווי) להגיע גם לשער הנו"ן — שזהו"ע העלי' ל"הר נבו", נו"ן בוסה (וגם ענין זה נעשה באופן דנשמות בגופים, ללא הפסק בינתיים, לאורך ימים ושנים טובות — גם בגשמיות), שער הנו"ן דבינה, שע"י מתבטל החולי, שהרי הגיע גם לשער הנו"ן.
ובזה גופא — באופן ש"אותן שעומדים למעלה נדמה להן למטה, למטה נדמה להן למעלה" (כדאיתא בגמראסו בנוגע למקום קבורתו של משה ב"הר נבו"), וא' הביאורים בזה — שזוהי בחינה שלמעלה מהגדרים דמעלה ומטה, כי, בשער הנו"ן דבינה נכללת גם בחי' הבינה שלמעלה מהחכמה (כידועסז בפירוש „מן המצר גו' ענני במרחב יה"סח, שע"י בינה מגיעים ב"מרחב העצמי" שלמעלה מהמיצר דחכמה) — בחי' הכתר, ובכתר גופא — דרגא שלמעלה מחכמה ובינה כפי שהם (חלקים) בכתר, ועד למעלה מחילוקי דרגות, ולמעלה מהגדרים דמעלה ומטהסט.
ולהעיר, שגם אלה שאינם שייכים לכל הנ"ל, הן בנוגע להבנה בפנימיות התורה311והן (ועאכו"כ) בנוגע לעבודת ה' בפועל בענינים אלו — ה"ז נעשה אצלם באופן ד"אני מתפלל לדעת זה התינוק"ע, שכוונתו לעצמותו ומהותו ית' ממש, ובמילא, מתקיימת תפלתו — שיומשך גם אצלו מבחי' הכתר, עד לבחי' הכתר כפי שהוא למעלה מחכמה ובינה שבכתר, ומשם יומשך גם בכחות פנימיים, בחכמה ובינה, הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים, דאף ש"לא לחכמים לחם"עא, מ"מ, כיון שנמשך מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות, ולמעלה מכל חילוקי דרגות וגדרים, ה"ז נמשך וחודר גם בחכמה, הן החכמה האמיתית בנוגע לענינים רוחניים, והן החכמה בנוגע לענינים גשמיים, ועד שנמשך גם בענינים גשמיים ממש, כאמור, בני חיי ומזונא רויחא, ובכולם רויחא.
ח. ויה"ר שברגעי הגלות האחרונים תומשך ברכתו של הקב"ה „מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" לכאו"א מישראל בכל המצטרך לו, הצלחה רבה ומופלגה בכל עניניו, ברוחניות ובגשמיות גם יחד, ומתוך שמחה וטוב לבב, ובאופן ד"מרבין בשמחה", שמחה גדולה ביותר, „עד דלא ידע"יג.
ושמחה פורצת גדרעב, ועאכו"כ שמחה שלמעלה מהגבלה, „עד דלא ידע", שמבטלת כל הגדרים, מדידות והגבלות, ולכל לראש — פריצת גדרי הגלות, שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה — „מיסמך גאולה לגאולה", עוד לפני הגאולה דפסח, ועוד לפני הגאולה דפורים (גדול), אלא מיד בר"ח אדר (שני), ובתחילתו (ביום א' דר"ח), נעשה כבר „החודש אשר נהפך גו' לשמחה", שמתהפכים כל הענינים הבלתי־רצויים, כולל גם הפיכת הענינים דהיפך הזכיות ל"זכיות"עג, ועד ל"זכיות ממש"עד, ע"י עבודת התשובה, אשר, „הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן (דורנו זה) ומיד הן נגאלין"עה, תיכף ומידעו ממש ממש.
ובפרט כשמסיימים (כרגיל) בקבלת שליחות־מצוה לצדקה (ובהוספה מדילי' כו') — „גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"עז.
ובפשטות — שתיכף ומיד ממש, ביום ראשון דר"ח אדר שני שנת „תשמט ידך"עח, באים מתוך שמחה וריקוד יחד עם משיח צדקנו לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, ולבית המקדש השלישי — כמ"ש בהתחלת פרשת השבוע „אלה פקודי המשכן משכן", „שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין"עט, שהם כמו „משכון" שמחזירים אותו בשלימותו, כי, בית ראשון ובית שני יהיו כלולים בביהמ"ק השלישיפ, „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"פא, ושם גופא — לקדש הקדשים, תיכף ומיד ממש.
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site