Addenda - sichos and letters 7

256ימים ראשונים החג הפסח

בענין אמירת הלל כשחיטת הפסח

קודם שאעיר מה שנלפענ"ד במ"ש במכתבו, הנני להדגיש עוה"פ במה שכבר כתבתי במכתבי הקודם^* , אולי בלי הדגשה הנחוצה, והוא; בענין זה מצאנו מפורש בתוספתא על אתר^א, וכ"ה בתוס'^ב ורמב"ם^ג, שהלוים הם האומרים את ההלל. והנה רוצים לחדש פלוגתא ודעה דרש"י חולק על כהנ"ל וס"ל דכל ישראל אמרו את ההלל. וע"ז כתבתי דהיסוד לומר דרש"י פליג מצאתי לע"ע רק לשון רש"י בפסחים^ד וסוכה^ו ולשון התוס' בסוכה^ח, והיסוד אינו מכריח ומספיק כלל וכלל לחדש מחלוקת ודעה מוזרה. ולא עוד אלא שבלשון רש"י זה גופא ניחא יותר לומר שאין זה כוונת רש"י, וכמ"ש כבר.

והנה כותב במכתבו שברש"י פסחים נכון לומר שלא נתכוון רש"י לפרש שגם הישראלים אמרו את ההלל, אבל בפרש"י סוכה קשה לומר כן. והגע עצמך; לפ"ז הרי בפסחים, ששם הוא מקום דין זה, לא נחית רש"י לבאר את הנ"ל, ובסוכה, ששם הובאה המשנה רק להודיענו מספר התקיעות שתקעו בעת שחיטת הפסח ולזה נחוץ לדעת רק זה ששלש כתות אמרו את ההלל ג"פ, יפרש רש"י הדין אם הישראלים אומרים אותו! — וכבר כתבתי שגם ל' התוס' בסוכה יש לתרץ, ואף את"ל שהוא תירוץ בדוחק, הנה דוחק הרבה יותר לומר שרש"י ברמז (ובפירושו שלא במקומו, בסוכה, כפי דברי כת"ר) חולק על דעת התוספתא המפורשת על אתר, ובלי הוראת מקור.

עוד כותב שיש „תלמוד ערוך שכמעט מפורש שישראל אמרו", — אבל הרי על כרחו יתרץ מאמר זה אליבי' דתוס' ורמב"ם וא"כ ה"ה לרש"י.

בגוף ראיתו דממרז"ל (פסחים צה, ב וקי"ז, א) ; אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן וא"א הלל, מוכח „שאין זה עבודה של קרבן אלא דין מיוחד, וישראל הם שאומרים כמו בלולב." וכנראה ראיתו בשתים: א) שכיון שאין זה עבודה אינו שייך ללוים. ב) כמו שבלולב אמרו גם ישראלים, כן צ"ל גם בפסח.

וי"ל א) כיון דזה דין בקרבן הרי שייך כאן דין לוי' — (ולהעיר מהטעם שפרש"י — צה, ב ד"ה אפשר — דכיון דדבר מצוה הוא טעון הלל. וכנראה כונתו שנוסף על שמחה שבדבר יש כאן מצוה, והמצוה היא הקרבת קרבן. ועצ"ע). ב) מי הם האומרים. י"ל דלצדדין קתני: בלולב כאו"א אומר,257ובפסח — הלוים. וזה מתאים לענין המצוה, אשר נטילת הלולב שהיא מצוה שבגופו וכאו"א נוטל, ולכן על כאו"א לומר את ההלל, משא"כ בשחיטת הפסח דאינו שוחט אלא אחד (קדושין מא, ב) בשליחות, לכן גם אמירת ההלל היא ע"י הלוים שהם נתונים נתונים מבנ"י. (וצע"ק במ"ש בס' מעשה נסים להר"א מימון סימן א'^* הובא בפי' סהמ"צ להרס"ג להרב פערלא מ"ע נט־ס) — ופשוט שאין רצוני לקשר זה לפלוגתא אם כהני שלוחי דרחמנא וכו' —

הערה דרך אגב; אליבי' דמ"ד הנ"ל דאפשר ישראל שוחטין כו' — הרי מי שלא נזדמן לו לולב עד לאחר התפלה צ"ל הלל עוה"פ!

שו"ת צפנת פענח ח"ב וס' חוקת הפסח אין תח"י.

ולהעיר מתיאור סדר ק"פ המובא בסדה"ד (שנת ב"א תתקל"ה) שכותב שהכהנים אמרו את ההלל. ובנוסח סיפור זה שבסי' יעבץ שגם בעל הקרבן אמרו. והס' שבט יודא, שממנו העתיקו הנ"ל, אין תח"י להשוות.

בענין ב' תבשילין כזה"ב

מקפיד* עלי על שחשדתיו שלא עיין במשנה ובירוש', אבל מה אעשה וז"ל במכתבו הראשון; „פשוט שניתקנו אחר החורבן . . ובירוש' אין שום משמעות שגם בזה"ב לקחו ב' תבשילין וא"א שתהי' משמעות כזאת". ובמכ' השני גם הוא עצמו כותב: משם (הירוש') משמע שבזה"ב . . הביאו ב' תבשילים. — ולא עוד אלא שגם במכ' השני, לא ידעתי מה אדון בכגון זה. כי לאחר דשקו"ט במכ' במה שבירוש' הביאו הברייתא תני ובגבולין צריכין ב' תבשילין, מסיק „ונראה שזהו שהוסיפו כפירוש על המשנה, שהמשנה עוסקת רק בזמה"ז, ולכן אמרו תני שגם בגבולין כו'",

בה בשעה שהברייתא בירוש' מובנת בפשיטות למעיין במשנה שם, כי בגירסת הירוש' במשנה לא הוזכר שם המנהג שצריך להביא ב' תבשילין, ולכן מודיעה הברייתא עד"ז. ולכן אין מקום לברייתא זו בבבלי. ולכן א"א לומר שכונת הברייתא היא לומר שגם בגבולין ולא רק בזמה"ז היו מביאין ב' תבשילין. דעדיין לא שמענו למנהג ב' תבשילין כל עיקר.

— וראה בתוד"ה תירום בכורות כב, ב ועוד מחלוקת בין ש"ס בבלי וירושלמי בגירסות המשנה —

ואם יש להביא איזה ראי' מהברייתא לזמן אמירת המשנה ה"ז, אדרבה, שנאמרה המשנה — וכן הברייתא — בזה"ב, מדקאמר ובגבולין — ולא הוסיף: ובזמן הזה בכ"מ. וראי' גמורה איננה, כי זמה"ז אתי במכש"כ מגבולין בזה"ב ולא הוצרך לפרטו. ופשוט.

258ובגוף הדבר; א) פשוט שמחוץ לירושלים לא היו מביאים גופו של פסח. וא"כ מה שכתב במשנה במקדש היו מביאין כו' אינו מדבר אלא בירושלים ובזה"ב. ב) פשוט שאחר החורבן בכ"מ ובזה"ב מחוץ לירושלים היו מביאין ב' תבשילין וכמ"ש בפי' בירושלמי ולא נמצא חולק ע"ז בבבלי.

אלא שאני רצוני לומר שהמשנה השנוי' בסתם מבארת דין כל הזמנים וכל המקומות וכל האישים, ומ"ש במשנה שמביאים ב' תבשילין הוא דין בכל הזמנים וכל המקומות לבד מהמבואר בסיפא ובמקדש היו מביאין כו'. וכת"ר אומר; לא, המשנה מדברת בדין ירושלים בזה"ב ובדין כ"מ בזה"ז, ומדלגת על דין חוץ לירושלים בא"י ובכל חו"ל (ששם הי' רוב האומה) בזה"ב, אף שדינם שווה לזמה"ז!

ואבוא עתה לקושיותיו על פירושי; א) „כלום יתכן שהמשנה תדבר על היוצא מן הכלל ועל הטפל (חולים, וחו"ל) ואח"כ תאמר ובמקדש כו'".

ואיני מבין, כי לפי פירושי, אדרבא, רישא דמתני' מדברת בכל הזמנים ובכל המקומות ובכל האישים מלבד טהורים בריאים שנמצאו בירושלים בזה"ב ונמנו על הפסח (איברא דעדיין צע"ק אם הנמצאים בירושלים וא"א שיביאו לפניהם גופו של פסח צ"ל זכר. אבל מפשטות הלשון משמע דמביאין לפניו אחת משתי אלו; ב' תבשילין או ק"פ).

— ולכאורה, הרי גם את"ל שהמשנה נאמרה בזה"ב (אף שאין נלפענ"ד) ל"ק, כי רוב האומה הי' נמצא בחו"ל. ראה שקלים ספ"ג —

ב) „איפה מצינו שירושלים בלבד תקרא מקדש".

הוא בשקלים פ"א מ"ג; בט"ו בו שולחנות (ופירש"י — מגילה כט, ב — שולחנות. בעלי מטבעות) כו' בכ"ה ישבו במקדש. וראה בירושלמי פסחים ספ"ה דישיבה שבמשנה פי' ישיבה ממש ולא עכבה. וא"כ א"א שתהי' במקדש ממש, אלא בהר הבית ובירושלים. ולבבלי (סוטה מ, ב) גם בעז"נ שהיא „חול כשאר הר הבית" (רש"י שם). והא דכלים (א, ח) הוא רק גזירה דרבנן. וה"ה בעניננו. (ולא נעלם ממני מש"פ הרע"ב ועוד בשקלים שם. ועכצ"ל שמפרשים דגם הר הבית — מחנה לוי' — בכלל מקדש לפירש"י ! או שיפרשו יושבין — על השלחנות ולא על השלחנין ודלא כפרש"י. ואין אני אחראי לתווך כל דברי המפרשים לדעה אחת). וכן הוא גם בפיה"מ ר"ה רפ"ד „מקדש תקרא ירושלים כולה". וכוונתו כפשוטו, דירושלים נקראת מקדש, ולא שדין ירושלים הוא כדינו של ביהמ"ק. — ולהעיר ג"כ מתפא"י רפ"ד דר"ה.

ומה שכת"ר ר"ל בפשיטות דשייכת לכאן פלוגתת רש"י ורמב"ם בר"ה רפ"ד בפי' מקדש — הנה זה מכבר הי' נלפענ"ד, מפני הקושיות שהביאו המפרשים על ב' הדיעות, דעד כאן לא נחלקו אלא במקום שלא ביארה המשנה עצמה את דברי'. ולכן המשנות דמע"ש פ"ג מ"ד, עירובין ספ"י וכו' אין שייכות בפלוגתא זו. ועי"ז סרו עוד כמה קושיות. וה"ה למשנותינו, דהתנא259עצמו מבאר דבריו; במקדש היו מביאין כו', ר"ל במקדש, דאפשר, היו מביאין גופו של פסח. בכ"ה ישבו במקדש, במקום דאפשר לישב, ובמילא מבואר פי' תיבת במקדש.

— מ"ש במכתבו ד"הפסחים אכלו רק בכל העיר ולא במקדש", צ"ע אם יש איסור באכילת פסחים במקדש. ומ"ש יצאו וצלו את פסחיהם, הוא משום רוב העם שאכלו הפסח בבתיהן. אבל גם במקדש מותר לאכול, כיון דקרבן הוא ולא חולין. ורק בהיכל צריך קרא מיוחד, דהיכל אינו מקום אכילה כלל, לולא הכתוב דבקה"ק תאכלנו, דאין אדם אוכל במקום רבו — זבחים סג, א. וצ"ע אם האוכל בעזרה היו מביאין לפניו גופו של פסח בלבד או גם חזרת כו' ויש סברות לומר דאתינן לפלוגתת רש"י ותוס' (מנחות כא, ב ועוד), או דלכ"ע מביאין, או דלכ"ע אין מביאין. — ואז א"ש מפני מה לפי גירסת הירושלמי במשנתנו לא קאמר ובמקדש היו מביאין אף גופו של פסח — ואכמ"ל . . .

(ממכתב ח' מרחשון תש"ח) הא לחמא עניא כו'

(משיחת יום ראשון דחגה"פ תשל"ב)

(משיחת יום שני דחגה"פ תשל"ב)264ב"ה ד' ניסן, תש"ו

. . . בסדר ה"סדר" הנה אחד מהענינים הראשונים הוא אמירת הא לחמא כו' כל דכפין ייתי וייכול — ענין מעות חטים. אבל קודם לזה עושים „ורחץ כרפס" שהוא כדי לענין התינוקות שיתמהו וישאלו לדיני ומנהגי ישראל. וגם תיכף אחר זה מסלקין הקערה, שהוא ג"כ כדי שיתמה התינוק וישאל. ואם יאמר האומר די ומספיק אם אתן מהוני וכחי וזמני בשביל בן חכם המתעסק ומתענין בדת ישראל, או לכל היותר לתועלת בן תם, שאף שאינו חכם, אבל עכ"פ מרגיש שעם ישראל לבדד ישכון ושואל מה זאת, אבל אינו מכוון למרוד בזה — הרי מיד בא המענה; כנגד ארבעה בנים דברה תורה; חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.

ולא עוד אלא שבבן חכם מתעסק הכתוב בספר דברים, בבן תם בשמות יג' ותחלת הדבור (שמות יב) הוא להציל ולקרב ולתקן את השאינו יודע לשאול והרשע.

(ומענה להרשע הוא בפסוק השאינו יודע, כי באמת כל ישראל מאמינים בני מאמינים. והמרשיע הוא מפני שלפי שעה אינו יודע מזה, וגם אינו יודע אפילו לשאול על זה, כי נכנס בו רוח שטות) . .

המקורים למ"ש כאן בנוגע לסדר ראה בהגדת קה"ת שעם לקוטי מנהגים.

בברכת כל טוב,

לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה,

ב"ה, י"א בחודש הגאולה, ה'תשי"ב, ברוקלין, נ. י.

אל תלמידי הישיבות

ה' עליהם יחיו שלום וברכה!

ברשות הרבנים הגאונים שליט"א, מנהלי הישיבות, הנני פונה אליכם בזה ידידי, תלמידי הישיבות, ביחוד, נוסף על מכתבי הכללי מראש־חודש ניסן*.

תחלת חג הפּסח, המתקרב ובא עלינו ועל כל ישראל לטובה, הוא עריכת ה"סדר", אשר כל אדם צריך להיות „חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתקנו מצות הסדר והגדה . . שאין שום דבר ריק בהן".

265וכנגד ארבעה בנים דברה תורה בענין והגדת לבנך; אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. וסמך, בעל ההגדה, לבן רשע תיכף לבן חכם, ובתוספות וא"ו „ואחד רשע" — וא"ו המוסיף.

זאת אומרת; א) גם לבן רשע יש תקוה, כי המקום מזמין לו בן חכם שיכול להשפיע עליו ולעזור לו להיטיב דרכיו — ובלבד שיתוסף, מי שהי' רשע עד עתה, לחכם, וייעשה טפל אליו. ב) אין לחכם לומר מה לי ולרשע, יאבד ברשעו — כי כל ישראל ערבין (ומעורבין) זה בזה, ועל כל אחד מוטל להשתדל להחזירו למוטב. ובלבד שיזכור תמיד שהרשע נתוסף נטפל אליו, להיות מושפע ומקבל מהחכם, ולא להיפך. ג) על החכם לזכור תמיד אשר לפּתח חטאת רובץ, וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, וצופה רשע (שבקרבו) לצדיק ומבקש להמיתו — ולכן צריך לדקדק על עצמו ביותר, ולבקש רחמים שהקב"ה יעזור לו, שרק בזה יוכל לו — לרשע שבקרבו.

ואם בנוגע לרשע צריך להשתדל לעזור לו (בזהירות הראוי', כנ"ל), על אחת כמה וכמה — בנוגע לתם (טפש) ובנוגע לשאינו יודע לשאול.

וכשהבן חכם מוסיף ומצרף ומזכך ומגבי' את הרשע, והתם, ושאינו יודע לשאול, אשר בכל אחד מהם בא וא"ו המוסיף בתחילתו, וא"ו דא אות אמת, המשכת תורת אמת, אז ממלאים את בקשתנו; ברכנו אבינו כולנו כאחד.

כמו שהי' בעת שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, ויחן שם ישראל — ל' יחיד.

אשר זהו תכלית ענין יציאת מצרים, כאמור: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה,

266אלא שאח"כ גרם החטא ונתגשמו הם והעולם, ועל ידי העבודה עתה, חוזרים ומבררים ומזככים, עד שבימות המשיח יוגמר הבירור ויזדכך גשמיות הגוף והעולם ונגלה כבוד הוי'.

בברכת חג הפּסח כשר ושמח