Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ בלק, י"ד תמוז ה'תשמ"ז
464משיחות ש"פ בלק, י"ד תמוז ה'תשמ"ז
א. ביום הש"ק זה מודגש ביותר הקשר והשייכות לימי הגאולה י"ב־"ג תמוז:
ענינו של יום השבת — שבו נעשה העילוי והשלימות („ויכולו"א) דכל הענינים דששת ימי המעשה, שבהם היתה עבודת הטירחא וההכנה ליום השבת, „מי שטרח בערב שבת (במובן הרחב, כולל את כל ימי השבוע) יאכל בשבת"ב.
ובהדגשה יתירה בשנה זו, שהקביעות דימי הגאולה היא ביום חמישי ויום ששי — שיום השבת בא בהמשך ובסמיכות ממש (ללא הפסק כלל) לימי הגאולה, ולא עוד, אלא, שמצד החיוב להוסיף מחול על הקודשג, נמצא, שיום השבת מתחיל בי"ג תמוז.
ולכן, יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בזכרון דימי הגאולה, ובאופן ד„הימים האלה נזכרים ונעשים"ד, היינו, שע"י הזכרון („נזכרים") כדבעי אזי חוזרים ו"נעשים" כל הענינים שהיו בפעם הראשונה, ואדרבה, באופן נעלה יותר, „מעלין בקודש"ה, ועוד והוא העיקר — קבלת החלטות טובות בנוגע למעשה בפועל, „המעשה הוא העיקר"ו, כדלקמן.
ב. תוכן ענינם של ימי הגאולה י"בי"ג תמוז הוא — שאז התחילה תקופה חדשה בעבודה דהרבצת התורה וחיזוק היהדות, כולל ובמיוחד הפצת המעיינות חוצה, בכל קצוי תבל.
וי"ל הענין בזה:
עבודתו של בעל הגאולה היתה תמיד באופן של עלי' והוספה, כמארז"לז „תלמידי חכמים אין להם מנוחה . . שנאמרח ילכו מחיל אל חיל", אבל אעפ"כ, בזמנים מיוחדים היתה עלי' והוספה שבאין־ערוך, עד כדי כך, שעילוי זה הו"ע של „גאולה" ביחס למעמד ומצב שלפנ"ז.
ומהם — ימי הגאולה י"ב־י"ג תמוז, שכן, לאחרי הגאולה ניתוסף עילוי באיןערוך בכללות העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כפי שראו במוחש ובגלוי לעין כל, אפילו לעיני כל עמי הארץ, ובלשונוט של בעל הגאולה במכתבו הידועי — „ביום ההוא נודע גלוי לעין כל, כי העבודה הגדולה אשר עבדתי בהרבצת תורה וחיזוק הדת, מותרת היא על פי חוק המדינה כו'" (ע"ד לשונו של רבינו הזקן בנוגע לגאולת י"ט כסלויא).
ומכיון שזוהי גאולתו של נשיא הדור, „הנשיא הוא הכל"יב, הרי זה פועל (לא465רק על תלמידיו ההולכים באורחותיו, אלא) גם על כל אנשי הדור, ובפרט ע"פ דבריו של בעל הגאולה במכתבו הנ"לי — „לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".
וכאמור, „הימים האלה נזכרים ונעשים", היינו, שבימי הגאולה י"ב־ג תמוז (וביתר שאת (ויכולו) — ביום הש"ק שלאחריהם) בכל שנה ושנה, ישנה נתינת־כח מיוחדת להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי', הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לעבודה עם הזולת, הרבצת תורה וחיזוק הדת, עד להפצת המעיינות חוצה — באופן של „גאולה", באין־ערוך לגבי אופן העבודה שלפנ"ז (ופשיטא — להגאל מכל הבלבולים, מניעות ועיכובים כו').
ג. והוראה נוספת — מאופן הגאולה:
הגאולה דיב־"ג תמוז הו"ע של נס שלמעלה מן הטבע, אבל, ביחד עם זה, נמשכה ונתלבשה בלבושי הטבע: ע"י ההשתדלות דשאר מדינות כו', כידוע ומפורסם.
וההוראה מזה — שגם העבודה באופן של גאולה (למעלה ממדידה והגבלה) בזמן הגלותיג, צריכה להיות בלבושי הטבע, אף שההכנה לזה היא עי"ז שמקבל עזר וסיוע מלמעלה (גם) באופן נסי שלמעלה מן הטבע.
וע"ד הסיפור הידועיד בזמן המאסר דרבינו הזקן, שהעמיד את הספינה — כדי שיוכל לקדש את הלבנה — באופן נסי, ואעפ"כ, לא קידש את הלבנה רק לאחרי שהפקיד העמיד את הספינה, שההכנה למצוה יכולה להיות באופן נסי, אבל קיום המצוה צריך להיות בטבע דוקאטו.
ד. ועוד והוא העיקר — שמגאולה זו באים לגאולה האמיתית והשלימה:
מכיון שכל עניני גאולה — „שם גאולה עלה"טז — שייכים זה לזה, הרי מובן, שהגאולה די"ב־י"ג תמוז — גאולה של נשיא הדור, שבגאולתו נגאלו גם כל אנשי הדור — שייכת (גם) לגאולה האמיתית והשלימה.
ובפשטות — שע"י הגאולה די"ב־ג תמוז ניתוסף בהרבצת התורה וחיזוק הדת כו', „מעשינו ועבודתינו"יז שממהרים ומזרזים ופועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, כולל ובמיוחד — ההוספה בהפצת המעיינות חוצה, שעי"ז קא אתי מר, דא מלכא משיחאיח.
ומזה מובן שימי הגאולה י"ב־י"ג תמוז (ויום הש"ק שלאחריהם) הם זמן מסוגל ומוכשר ביותר לפעולות מיוחדות לקירוב וזירוז הגאולה,
כולל ובמיוחד — הוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, כמבואר בארוכה בריבוי מאמרים שיחות ומכתבים של בעל הגאולה (ומרומז גם במכתב הנ"לי — „מצורף לזה הנני שולח לכללות אנ"ש שי' המאמר עשרה שיושבים ועוסקים466בתורה", אחדותם של ישראל בלימוד התורה) — דמכיון שסיבת הגלות היא ההיפך דאהבת ישראליט, הרי, ע"י ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל מבטלים את סיבת הגלות, ובהבטל הסיבה, בטל בדרך ממילא המסובב (הגלות), ו"מיד הן נגאלין"כ.
וענין זה מודגש גם בכך שמיום השבת שלאחרי ובסמיכות ימי הגאולה י"ב־"ג תמוז, מתברך יום השבעה עשר בתמוז — אשר, ע"י ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, „האמת והשלום אהבו", יהפך לששון ולשמחה ויו"ט, כפס"ד הרמב"ם בסוף הלכות תעניות „כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד, אלא, שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמרכא כה אמר ה' גו' צום הרביעי גו' יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים (מכיון ש)והאמת והשלום אהבו".
ה. כל האמור לעיל מודגש ביותר בשנה זו:
א) בשנה זו מלאו ששים שנה לגאולה די"ב־י"ג תמוז בפעם הראשונה — תרפ"ז־תשמ"ז.
והנה, מהענינים המיוחדים במספר ששים — בנוגע להלכה במעשה בפועל — ביטול בששיםכב.
וענינו בעבודה — שכאשר ישנם ששים שנה (לא רק שנת הששים כפי שהיא בפ"ע, כי אם, שישנם כל הששים שנה) של פעילות בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה (כתוצאה מהגאולה די"ב־י"ג תמוז בשנת תרפ"ז), אזי מתבטלים בדרך ממילא כל הענינים הבלתי־רצויים המעכבים את גמר ושלימות מעשינו ועבודתינו ב"צחצוח הכפתורים" (כפתגם הידוע של בעל הגאולהכג).
ויש להוסיף בזה — בקשר לביטול סיבת הגלות, ההיפך דאהבת ישראל:
ביטול דבר איסור בששים אינו באיסור של ע"זכד. וענינו בעבודה — ישותכה, שזוהי הסיבה המביאה להיפך דאהבת ישראל — „דמפני הישות שלו אינו נותן מקום לזולתו דהזולת בהכרח ממעט מציאותו ולכן אינו יכול לסבול אותו" (כמבואר בארוכה בקונטרס החלצו הידועכו, ונתבאר גם במאמרו של בעל יום הגאולה בהמשך לזהכז).
ובמילא, כדי שהענינים הבלתי־רצויים יתבטלו — צריך לשלול לגמרי את ענין הישות (ע"ז), שעי"ז נעשה גם אהבת ישראל ואחדות ישראל, ואח"כ צ"ל הביטול בששים דפעולותיו הבלתי־ רצויות בבני ביתו, מושפעיו וכו' — ע"י שלמדם כ"ז (ולא מפני ישות (ע"ז) עצמם)כח.
זאת ועוד:
467העילוי ד"ששים" — שנת הששים, וגם ההתכללות דכל הששים שנה [ע"ד המבוארכט בנוגע לשער הנו"ן, שמלבד ענינו העצמי דשער הנו"ן, ה"ה כולל גם כל חמישים שערי בינה] — עם היותו ענין נעלה ביותר, הרי זה סוכ"ס במדידה והגבלה. אלא, שנעשה „כלי" שפועל את ההמשכה והגילוי שלמעלה מששים, עד לבחינה שלמעלה מכל מדידה והגבלה. וע"ד הענין ד"פרזות תשב ירושלים"ל [הקשור עם הגאולה די"ב־ג תמוז בשנת „פרזת"] — שאף שחומת ירושלים פועלת קדושה מיוחדת (בהוספה על הקדושה דארץ ישראל בכלל, כולל קדושת שאר ערים מוקפות חומה), ישנו ענין נעלה יותר — „פרזות תשב ירושלים" (וביחד עם זה, ישנה גם מעלת החומה — „אני אהי' לה גו' חומת אש סביב"לא), בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ב) י"ב תמוז הוא גם יום הולדתו של בעל הגאולה, אשר, בשנה זו מתחילה שנת הק"ח.
ובמזמור תהלים השייך לשנה זולב — נאמרלג „למען יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני"לד:
„ידידך" — קאי על כל ישראל שנקראו ידידיםלה, היינו, ידידם להקב"ה, כולל גם ענין הידידות בישראל עצמם בין זל"ז — אהבת ישראל ואחדות ישראל.
ועי"ז נעשה „הושיעה ימינך וענני" — ענין הגאולה, היינו, באופן דמושיע את הימין, ועפ"ז האופן ד"וענני", שאף ד„ימינך" כשלעצמה היא המשכה נעלית ביותרלו, ניתוסף בהלז „הושיעה", ישועה, מבחי' ש"ע נהוריןלח, פנימיות עתיקלט, שיתגלה לעתיד לבואמ.
וענין זה נעשה באופן גלוי לעיני כל העמים — „אודך בעמים ה' ואזמרך בלאומים"מא, היינו, נוסף על הגאולה דארבעה שחייבים להודות שבמזמור ק"ז, אשר „יאמרו גאולי ה' אשר גאלם", שהיא (א) גאולה פרטית, (ב) בעשרה מישראל ותרי מנייהו רבנןמב, יתירה מזה — (א) גאולה כללית, „ידידךמג הושיעה ימינך וענני", (ב) שפועלת גם באוה"ע,468„אודך בעמים ה' ואזמרך בלאומים"", (ע"ד הלשון במזמור „תפלה לדוד"מד — „כל גוים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך גו'").
ו. ויש לקשר כל זה עם פרשת השבוע — כתורת אדמו"ר הזקןמה ש"צריכים לחיות עם הזמן" — פ' בלק:
כותב הרמב"םמו: „אף בפרשת בלעם (שבפ' בלק) נאמר ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל [באחרונה]. ושם הוא אומרמז אראנו ולא עתה, זה דוד, אשורנו ולא קרוב, זה מלך המשיח. דרך כוכב מיעקב, זה דוד, וקם שבט מישראל, זה מלך המשיח. ומחץ פאתי מואב, זה דוד, וכן הוא אומרמח ויך את מואב וימדדם בחבל, וקרקר כל בני שת, זה המלך המשיח, שנאמר בומט ומשלו מים עד ים. והי' אדום ירשה, זה דוד, שנאמרנ ותהי אדום לדוד לעבדים וגו', והי' ירשה וגו', זה מלך המשיח, שנאמרנא ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".
ועד"ז בפירוש רש"י על התורה — פשוטו של מקרא — „וקם שבט, מלך רודה ומושל, ומחץ פאתי מואב, זה דוד . . וירד מיעקב, ועוד יהי' מושל אחר מיעקב . . ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בונב וירד מים עד ים כו'".
ובענין זה נכללת גם ההדגשה ע"ד אהבת ישראל ואחדות ישראל — שהרי הנצחון דמלחמת בית דוד (שני המשיחים) הוא עי"ז שיש אהבה ואחדות ביניהם, כדאיתא במדרשנג שבזמנו של דוד „היו יוצאין למלחמה ונופלין על שהיו בהן דלטורין כו'", ומזה פשוט, שההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל (ופשיטא — שלילת הענין ד"דלטורין") פועלת ומביאה את הנצחון דמלחמת בית דוד.
ויש לקשר זה עם הפסוקנד „מה טובו אוהליך גו'", „על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה"נה — כדי לשלול את האפשרות שיראה מה נעשה בביתו של חבירו, וירגל על חבירו, „אע"פ שהוא אמת ואינן דברים של גנאי כלל", מכיון ש"מזה יוכל לבוא לפעמים לידי כו'"נו, היפך הענין דאהבת ישראל כו'.
ועפ"ז יש לבאר את המשך הפסוקיםנז, „מה טובו אוהליך . . וירום מאגג מלכו (מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק) ותנשא מלכותו (דוד ושלמה) . . יאכל גוים צריו . . כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" (יתיישבו בארצם בכח ובגבורה) — כאמור, ששלילת הענין ד־469„דלטורין" (כולל שמלכתחילה „פתחיהם אינן מכוונין זה מול זה") מביא לנצחון במלחמה, כיבוש הארץ, עד לנצחון דמלחמת בית דוד.
ז. וי"ל שכמו כן מודגש כל הנ"ל בפרשה שהולכים לקרוא בתפלת מנחה, „רעוא דרעוין"נח — פ' פינחס:
ענינו של פינחס (שאודותיו מסופר כבר בס"פ בלק, „וירא פינחס בן אלעזר גו'"נט, ובעיקר, בפרשה שנקראת על שמו) — „פינחס הוא אליהוס, אשר הוא עתיד לבשר עם בני ישראל בגלות האחרון", כמבואר בפי' האוה"ח הקדושסא.
[ולהעיר, שיום ההילולא שלו (גמר ושלימות עבודתו אשר עבד כל ימי חייוסב) — בחמשה עשר בתמוז (קיימא סיהרא באשלמותאסג, השלימות דחודש הגאולה), מוצאי ש"ק זה, שבשיעור חומש דיום זה נתבאר ענינו של פינחס זה אליהו, מבשר הגאולה — כידועסד הקשר והשייכות דהאוה"ח הקדוש עם הבעש"ט, וששניהם שייכים לדוד מלכא משיחא].
וגם הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל מודגש בפ' פינחס — (א) „הנניסה נותן לו את בריתי שלום"סו, כפי שמביא האוה"ח הקדוש ש"אמרו ז"לסז אין אליהו (פינחס זה אליהו) בא אלא להרבות שלום בעולם", (ב) בהמשך הפרשה, „צרור את המדינים גו'"סח — כמבואר בארוכה בקונטרס החלצוסט ש"מדין הוא לשון מדון ומריבה, דזהו כל ענין קליפת מדין שהוא הפירוד וההתחלקות והוא שנאת חנם ופירוד הלבבות כו'", אשר, ענין זה יש לבטל מכל וכל, „צרור את המדינים וגו'" (וכמ"ש בפרשה שלאח"זע „החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין"), ואדרבה — להוסיף באהבת ישראל ואחדות ישראל, שעי"ז מבטלים את סיבת הגלות, וזוכים לבשורת הגאולה ע"י פינחס זה אליהו, ותיכף ומיד — הגאולה בפועל ע"י דוד מלכא משיחא.
ח. המורם מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — המעשה הוא העיקר:
בבואנו מימי הגאולה י"ב־י"ג תמוז, וכפי שמתעלים ביום השבת שבהמשך ובסמיכות ממש אליהם — יש לקבל החלטות טובות להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשינו ועבודתינו בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כדי למהר ולזרז את הגאולה האמיתית והשלימה.
ובפרטיות יותר — בענינים השייכים בהדגשה לגאולה די"ב־"ג תמוז:
470לימוד התורה — נגלה דתורה ופנימיות התורה — הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולת, הרבצת תורה, ועד באופן ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", כולל, כמובן, והחל מתקנת בעל הגאולה בנוגע ללימוד שיעורי חת"ת.
חינוך הקטנים — שעל זה הי' כללות ענין המאסרעא, כידוע ומפורסם. ובפרט שזהו"ע שהזמן גרמא כאן — חופשת הקיץ, שיכולים וצריכים לנצלה עי"ז שמכניסים את ילדי ישראל למחנות־קיץ שבהם יקבלו חינוך הכשר, עד לחינוך על טהרת הקודש, כך, שיהי' ניכר עליהם בגלוי ששייכים ל"גן ישראל", כפי שמבאר בעל יום ההולדת והגאולה במאמר ההילולאעב בענין „באתי לגני, לגנוני"עג, אשר, אמיתת הענין ד"באתי לגני, לגנוני" קאי (בעיקר) על ישראל, ע"י העבודה ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כאו"אעד.
ועוד ועיקר — להוסיף בכל הענינים דאהבת ישראל ואחדות ישראל, אשר, עי"ז באים מהגאולה די"ב־י"ג תמוז לגאולה האמיתית והשלימה, ובאופן ד„מיד הן נגאלין"כ.
ט. ובמיוחד — בעמדנו בסמיכות לשבעה עשר בתמוז, כאמור, שמתברך מיום הש"ק זה:
כדי לפעול שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, ע"י ביאת משיח צדקנו לפני* שבעה עשר בתמוז — יש להוסיף, כאמור, ב"האמת והשלום אהבו", אהבת ישראל ואחדות ישראל.
ולהוסיף בתורה — „ציון במשפט (הלכות התורה) תפדה"עה, כולל ובמיוחד — הלכות בית הבחירה (כמדובר כמ"פ),
וכמודגש בשיעורי הרמב"ם (ג"פ ליום) שלומדים הלכות בית הבחירה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, והתחלת הלכות ביאת מקדש — לפני שבעה עשר בתמוז, שעי"ז פועלים את בנין ביהמ"ק בפועל ממש (לא רק „כאילו הם עוסקים בבנין הבית"עו) עוד לפני שבעה עשר בתמוז,
וכן הוספה מיוחדת בצדקה — כהמשך הכתוב „ושבי' בצדקה"עז, כולל ובמיוחד — המגבית של צדקה בקשר לימי הגאולה י"ב־י"ג תמוז, ועד"ז בנוגע לימים שלפנ"ז ושלאח"ז, אשר, „גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"עח.
וכל זה — מתוך שמחה וטוב לבב, כמ"שעט „עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", „ונודע לכל פי' האר"י ז"ל על פסוק זה"פ, הן בנוגע לתורה — „פיקודי ה' ישרים משמחי לב"פא, הן בנוגע לצדקה — שמחתו של העני מקבל הצדקה, וכן שמחתו של הנותן, בסבר471פנים יפותפב, ובפרט ע"י ההתבוננות שבצדקה, „יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב"פג.
י. וכדי להוסיף עוד יותר בענין השמחה,
— דמכיון ששמחה פורצת גדרפד, הרי, ההוספה בשמחה כשלעצמה פורצת את גדרי הגלות —
טוב ונכון ביותר שבימים אלו יוסיפו וירבו בעניני שמחה — התוועדויות של שמחה,
כמדובר החל מתחלת החודש — שיערכו התוועדויות של שמחה בר"ח תמוז, ובפרט שבקביעות שנה זו חל יום א' דר"ח תמוז ביום הש"ק, „ביום שמחתכם אלו השבתות"פה, בג' תמוז, ועאכו"כ בימי הגאולה י"ב־י"ג תמוז, וביום הש"ק (י"ד תמוז) הסמוך לימי הגאולה,
ובודאי יוסיפו בזה גם במוצאי ש"ק, יום הראשון — ט"* ו תמוז, שבו קיימא סיהרא (דחודש הגאולה) באשלמותא (כנ"ל ס"ז), ויום ההילולא דהאוה"ח הקדוש.
וכן בימים שלאח"ז — לפני שבעה עשר בתמוז,
ולאחרי שבעה עשר בתמוז (בג' השבועות) — באופן המותר ע"פ שו"ע (סעודת מצוה וכיו"ב), אם משיח צדקנו יתעכב, ח"ו, עוד יום אחד כו'.
והעילוי שבזה — הן מצד ענין השמחה, שפורצת גדרי הגלות, ועוד וג"ז עיקר — שעי"ז יתוסף ב"שבת אחים גם יחד"פו, מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראלפז, „גדולה לגימה שמקרבת"פח, שעי"ז מבטלים סיבת הגלות.
יא. ויה"ר שע"י מעשינו ועבודתינו בכל הענינים האמורים, החל מקבלת החלטות טובות — נזכה תיכף ומיד לקבלת השכרפט,
שבעיצומו של יום השבת, יבוא „פינחס זה אליהו" (קריאה בתורה בציבור תומ"י — בתפלת מנחהצ — בפ' פינחס), מבשר טוב, „קול צמח איש צמח שמו הוא דוד בעצמו"צא (דוד מלכא משיחא), „קול מבשר מבשר ואומר" *) ג"פצא („בתלת זימני הוי חזקה"צב), ותיכף ומיד — ביאת דוד מלכא משיחא,
ובעיצומו של יום השבת, יקויים היעודצג „ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו", ולבית המקדש, „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"צד, כמ"ש בפרק ששי דאבותצה שאומרים ולומדים בשבת זה לאחרי תפלת המנחה, ועד לסיום וחותם472הפרק — „ה' ימלוך לעול „לעתיד לבוא שכל המלוכה ש־
ואז, יהי' שבעה עשר בתמוז לם ועד"צו, — „צום הרביעי גו' יהי' לבית יהודה
לששון ולשמחה ולמועדים טובים" — יז יו"ט גדול ועד לשלימות השמחה — „שמחת עולם
על ראשם"צח.473שיחת יום ג' פ' פינחס, שבעה עש
א. בשנים האחרונות איז רגיל צו רעדן אַ פאַר ווערטער, ובלשון הפוסקיםא — „דברי כבושין", אין אַ יום תענית לאחרי תפלת המנחה.
דער ענין אין דעם:
בנוגע דעם כללות ענין פון אַ תענית שרייבט דער רמב"ם „דבר זה מדרכי התשובה הוא"ב, „כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהי' זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהי' כמעשינו עתה", וואָס „בזכרון דברים אלו נשוב להיטיב"ג.
ד.ה. אַז דער תכלית פון אַ תענית, איז (ניט אַלס עונש אזיף די דברים בלתי רצויים, נאָר) בכדי מעורר זיין אידן צו עבודת התשובה אויף די דברים בלתי רצויים צוליב וועלכע מ'פאַסט. און דורך דעם זאָל צוקומען נאָך אַ העכערע מעלה (ווי קודם החטא) — די מעלה פון תשובה וואָס טוט אויף אַז זדונות נעשות לו כזכיותד, ביז זכיות ממשה, וואָס דעמולט קומט צו אַן עילוי שלא בערך אפילו לגבי עבודת הצדיקים, כמאחז"לו „במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים" — און נאָכמער — „אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו"ז, ס'איז שר בתמוז יהפך לשמחה ה'תשמ"ז חרי תפלת מנחה —
גאָר ניט אין זייער יכולתח.
די עבודה פון צדיקים איז אַן עבודה הרגילה — „עשה האלקים את האדם ישר"ט, באופן פון „תמידים כסדרםי, במדידה והגבלה. משא"כ די עבודה פון תשובה איז באופן פון „מוספים"י — שלמעלה ממדידה והגבלה ביז — למעלה לגמרי.
וואָס דאָס איז אויך דער אינהאַלט פנימי פון „דברי כבושין": דער תכלית פון רעדן „דברי כבושין" וואָס זיינען מעורר די הערערס צו תשובה, איז — בכדי אויפטאָן „כבושין" מלשון „יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאותם"יא, אין אַן אופן פון זדונות נעשו לו כזכיות, אַזוי אַז עס קומט צו נאָך אַ העכערע דרגא אין טוב ווי דער טוב וואָס ווערט דורך עבודת הצדיקים.
ב. דער ביאור הטעם פאַרוואָס דוקא אַ יום התענית האָט דעם כח צו אַרויסברענגען תשובה פון אַ אידן און דורך דעם דערגרייכן צו דער מעלה הכי גדולה שבזה — איז פאַרשטאַנדיק פון דברי הנביאיב, אַז אַ תענית איז אַ „יום רצון לה'", ווי דער אַלטער רבי ברענגט אין אגה"תיג,
און איז דאָרט מבאר, אַז דער „סוד474התענית הוא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ב"ה, כמו הקרבן שנאמר בויד ריח ניחוח לה'".
ד.ה. אַז דער אינהאַלט פון אַ תענית איז — דער גילוי רצון העליון ברוך הוא, כולל — דער גילוי פון פנימיות הרצון, חפץ ותענוג של הקב"ה, וואָס איז אַ גילוי שלמעלה מכל מדידה והגבלה; און דערפון באַקומען אידן כחות מיוחדים אויף עבודת התשובה צו מהפך זיין די דברים בלתי רצויים (וואָס האָבן גורם געווען די צרות וואָס האָבן געבראַכט די צומות) און מאַכן דערפון זכיות ממש, און דורך דעם צוקומען צו דער מעלה פון בעלי תשובה, עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי.
אָבער צוזאַמען דערמיט וואָס ביום התענית איז אַ גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה, פון „יום רצון לה'", ווערט דער גילוי גופא נמשך למטה מטה, אין עוה"ז הגשמי, תחתון שאין תחתון למטה ממנו — אין אַ תענית כפשוטו, וואָס ענינו בפשטות איז עינוי הגוף הגשמי, דורך אָפּהאַלטן זיך פון אכילה ושתי' הגשמיתטו.
און דער טעם לזה איז — ווייל דער כללות התכלית וכוונה פון גאַנץ בריאת העולמות וסדר השתלשלות איז — ווייל „נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"טז, אין עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנויז, דוקא דאָרטן ווערט אַ דירה לו יתברך, לו לעצמותו. ד.ה. אַז דער רצון וחפץ (פנימיות הרצוןיח) — „נתאוה" — של הקב"ה, ווערט אויסגעפירט און נתגלה דוקא אין עוה"ז הגשמי התחתון שאין תחתון למטה ממנו.
ג. דערמיט קען מען אויך מסביר זיין דעם טעם פאַרוואָס „דברי כבושין" ביום התענית איז לאחרי תפלת מנחהיט דוקא:
ס'איז מבואר בכ"מכ דער חילוק צווישן תפלת מנחה דחול און תפלת מנחה דשבת, אַז זמן המנחה בימי החול איז אַ זמן פון דינים, משא"כ בשבת ווערן די אַלע דינים נהפך צו אַן „עת רצון" — „ואני תפלתי לך ה' עת רצון"כא.
אעפ"כ זאָגט די גמראכב, „לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהוכג לא נענה אלא בתפלת המנחה". וואָס דאָס רעדט זיך (ניט נאָר וועגן תפלת מנחה דשבת, נאָר) וועגן תפלת מנחה דחול [ווי פאַרשטאַנדיק פון דער ראי' וואָס די גמרא ברענגט פון דעם סיפור מיט אליהו הנביא („ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר גו"'כד), וואָס האָט פּאַסירט בימי החול, כמובן פון די מלאכות חול וואָס אליהו האָט דעמולט געטאָןכה]
475וכמבואר אין חסידותכו, אַז דער גודל העילוי פון תפלת מנחה (דחול) איז — מצד דעם גופא וואָס דעמולט איז מען דוחה די דינים פון זמן המנחה, וואָס דערצו דאַרף מען אָנקומען צו העכערע כחות ותפילות.
ובפשטות — בעבודת האדםכז „תפלת מנחה הוא אתכפיא יותר מתפלת שחרית וערבית, דתפלת שחרית הוא מיד בקומו משנתו שאז מוחו פנוי עדיין מעסקיו הטורדים ולכן גם אם מתפלל בכוונה אין רבותא כ"כ, וכן תפלת ערבית הוא לאחר שגמר עסקיו כו', אבל במנחה שכל היום הוא טרוד בעסקיו והולך בשווקים וברחובות ומתרבים אצלו מחשבות כוי הטורדות אותו, ואעפ"כ מפנה לבו ומחשבתו להתפלל מנחה בכוונה, הנה זהו אתכפיא יותר שכופה א"ע לעצור כל מחשבותיו הטורדות כו'",
וואָס די אתכפיא וואָס ער דאַרף זיך אָפּרייסן פון טרדות העולם און דאַוונען מנחה — פאָדערט אַ „כח חזק יותר בנפשו בחילא יותר" (משא"כ בשאר התפילות „הכוחות מוגבלים מספיקים להעתיק עצמו מעניני העולם ולהתפלל"),
און דעריבער רופט עס אַרויס למעלה אַ נאָך העכערן עונג משארי התפלותכח, „וממשיך גילוי אור עליון יותר", דעמולט איז אַ „זמן גילוי תענוג העליון"כט.
אויב דאָס איז אַזוי בתפלת מנחה בכל יום, עאכו"כ בתפלת מנחה פון אַ „יום רצון", אַ יום תענית, אַ יום של דין — אָבער דוקא דעמולט איז דאָ דער גילוי פון בחי' רצון ותענוג העליון, און דאָס ווערט נתגלה אין עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו [וואָס בזמני היום — איז דאָס בעיקר ובגלוי בזמן המנחה ווען מ'איז טרוד בעניני העולם].
דעריבער איז דעמולט דער זמן המתאים ביום התענית — צו רעדן „דברי כבושין", וואָס רופן אַרויס באַ אידן עבודת התשובה אויף אויפטאָן „יכבוש עוונותינו" און זיי מהפך זיין לזכיות ממש — די עבודה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, און ווי דאָס קומט אַראָפּ דוקא אין מדידה והגבלה פון עולם.
ד. נוסף צו דעם צד השוה צווישן אַלע תעניות — האָט יעדער תענית זיין ספּעציעלן ענין וואָס טיילט אים אויס פון אַנדעוע תעניותל:
פונקט ווי די סיבות וואָס האָבן געבראַכט צו פאַרשידענע תעניות זיינען ניט די זעלבע, אַזוי איז אויך אַנדערש דער „זכרון דברים אלו" (די התבוננות אין דער סיבה און מאורעות וואָס האָבן געבראַכט דעם תענית), און אויך דער תיקון אזיף דעם, און דער גילוי „יום רצון לה"' — בכל יום תענית לפי דעם תוכן הירידה והסיבות וואָס האָבן געבראַכט דעם תענית.
ובנוגע לעניננו — שבעה עשר בתמוז — דורשים בשבח היום, אין דעם עילוי476מיוחד פון דעם „יום רצון לה'" וואָס דערפון איז מובן, אַז כאָטש צווישן די ווערט נתגלה דוקא אין דעם תענית, „חמשה דברים" יש בזה מה שאין בזה, וואָס דאָס קען מען אַרויסנעמען דורך אַ איז דער עיקר טעם וועלכער האָט התבוננות אין די מאורעות וואָס האָבן לכאורה דין קדימה פאַר די אַנדערע — פּאַסירט אין דעם טאָג, און דורך דעם איז דער ענין פון „נשתברו הלוחות". ווי קען מען פאַרשטיין — אין וואָס עס דאַרף פאַרשטאַנדיק אויך בפשטות: דער באַשטיין דער תיקון אין עבודת ה', און האַרבסטער ענין (בגלוי) צווישן אַלע דער גילוי פון רצון ותענוג העליון וואָס„חמשה דברים" איז „נשתברו הלוחות",
ה. וועט מען עס פאַרשטיין בהקדים — דער האַרבסטער חטאלב
אַ שאלה בנוגע צו די מאורעות צוליב
וועלכע מ'האָט באַשטימט דעם תענית פון שבעה עשר בתמוז האָט מען מתקן