משיחות ש"פ עקב, כ"ף מנחם־אב ה'תשמ"ז

א. יום הש"ק הוא (א) יום השבת שלאחרי חמשה עשר באב, שבו נעשה העילוי והשלימות („ויכולו"^א) דחמשה עשר באב, (ב) עשרים באב, יום ההילולא של אאמו"ר ז"ל.

ובביאור (הקשר והשייכות ביניהם^ב) המוסר השכל שיש ללמוד — כל אלה שיודעים ושייכים לאאמו"ר ע"י לימוד חד"ת שלו וקיום הוראותיו — ע"פ הוראת הבעש"ט הידועה^ג שכל מה שהאדם רואה או שומע צריך ללמוד מזה הוראות במילוי תפקידו בעולם לשרת את קונו — יש לומר:

העילוי דחמשה עשר באב — „לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב"^ד — הוא, כמדובר לעיל^ה, מכיון שבו נתברר שבטלה הגזירה דתשעה באב („יום שכלו בו מתי מדבר")^ו, כולל ביטול כללות ענין החורבן והגלות^ז, עי"ז „שנתגלתה הכוונה הפנימית — ירידה צורך עלי', ובלשון המדרש^ח „עלה ארי' במזל ארי' והחריב אריאל . . על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל", בנין ביהמ"ק השלישי.

ועד"ז בנוגע ליום ההילולא — ע"פ מארז"ל^ט „שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו", אשר, הכוונה בזה היא, כאמור, כדי לבוא לתכלית העילוי ד"בית אלקינו", בנין ביהמ"ק השלישי.

ומזה מובן גדול השמחה ביום הש"ק זה^י — שבא לאחרי שבת נחמו ופעולתה, „נחמה בכפלים"^יא, ובמילא, גם השמחה היא בכפלים; לאחרי חמשה עשר באב, „לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", יו"ט הכי נעלה מצד הפיכת („והפכתי אבלם לששון"^יב) הענינים הבלתי־רצויים, ע"ד מ"ש הרמב"ם^יג „כל הצומות האלו עתידים536ליבטל לימות המשיח, ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה"; ועד ליום השבת שבו נעשה העילוי והשלימות דחמשה עשר באב, ובפרט כשהוא — (מתחיל משנת ה'תש"ד, שנת הסתלקות שלו) יום הילולא^יד של צדיק, שהוא „כשריפת בית אלקינו", שתכליתו ומטרתו — בנין ביהמ"ק השלישי, „ביום שמחת לבו^טו, זה בנין ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו"^ד.

ב. והנה, כל האמור לעיל — הן בנוגע לענין השמחה, והן בנוגע לענין הנחמה והגאולה — צריך להיות בפועל ממש, באופן הנראה ונגלה לעיני בשר ממש.

ובהקדמה — שענין זה מודגש גם בקביעת היו"ט ד"יום שכלו בו מתי מדבר" בחמשה עשר באב, דלכאורה אינו מובן:

א) מכיון שבחמשה עשר באב, כשנתמלאה הלבנה, נתברר להם למפרע שלא טעו בחשבון, וכבר כלתה הגזירה בתשעה באב — מדוע לא קבעו היו"ט למפרע לתשעה באב, „יום שכלו בו מתי מדבר", כי אם לחמשה עשר באב?

ב) מכיון שמשה רבינו אמר להם ברור שהגזירה היא למשך ארבעים שנה, „במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה גו'"^טז, הרי, ידעו מראש שבשנת הארבעים תכלה הגזירה, וא"כ, מדוע חפרו קבריהם וכו' עד שנתברר להם בט"ו באב בשנת הארבעים — שלא טעו בחשבון, בידעם ברור שהגזירה היתה מלכתחילה למשך ארבעים שנה בלבד^יז?

והביאור בזה (בפנימיות הענינים) — שקביעת יו"ט הזה קשורה עם התגלות הדבר בפועל ממש באופן הנראה ונגלה לעיני בשר^יח, ולכן, לא מספיקה הידיעה שכל הגזירה לא היתה אלא על ארבעים שנה, אלא, צריכים להמתין עד שרואים בפועל ובגלוי שבטלה הגזירה, כולל — שאין מקום כלל לומר שטעו בחשבון, מכיון שנתמלאה הלבנה כו'.

ועד"ז בנוגע לביטול כללות ענין החורבן והגלות — שבודאי ובודאי לא מסתפקים בכך שיודעים שהכוונה דירידת הגלות היא לצורך עלי' גדולה ביותר, שכן, כוונה זו ישנה כבר ברגע הראשון של החורבן והגלות, ועד כדי כך, שתיכף ומיד ברגע שלאחרי החורבן, כשגעתה פרתו פעם שני', נולד מושיען של ישראל^יט — אלא, צריכים (ומקווים בכל יום) גאולה אמיתית ושלימה בפועל ממש, באופן הנראה ונגלה לעיני בשר, שאז תהי' גם השמחה בתכלית השלימות, „שמחת עולם על ראשם"^כ.

ג. ולכן, כדי למהר ולזרז עוד יותר את קיום היעודים האמורים בפועל ובגלוי ממש — יש להוסיף ב"מעשינו ועבודתינו"^כא בכל עניני תורה ומצוותי'.

537ובפרטיות יותר — כמדובר בארוכה בהתוועדות דחמשה עשר באב אודות ההתעוררות להוסיף בלימוד התורה „מכאן ואילך דמוסיף יוסיף"^כב, „דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה (יוסיף חיים על חייו)"^כג, וכן הוספה בענין הצדקה.

וכל זה מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל (כולל ובמיוחד בענינים שהזמ"ג — להשפיע על הזולת להוסיף בלימוד התורה ובנתינת הצדקה) — אחדותם של כל ד' הסוגים דבנות ירושלים (כנסת ישראל) ש"יוצאות וחולות כו'"^ד, כנ"ל בארוכה.

ונוסף לזה, שההתעסקות בכל הנ"ל צריכה להיות מתוך שמחה וטוב לבב, וכאמור, שמחה גלוי', שעי"ז פועלים ובזריזות — הפיכת ענין החורבן והגלות לששון ולשמחה ולמועדים טובים בפועל ובגלוי.

ד. ויש להוסיף, שענין הנ"ל (ההוספה בלימוד התורה, בנתינת הצדקה, ובאהבת ישראל ואחדות ישראל, ומתוך שמחה) מודגש גם מצד ענינו של עשרים באב:

עשרים באב הוא אחד מתשעה הזמנים שבהם התנדבו עצים למערכה — „זמן עצי הכהנים והעם תשעה . . בעשרים בו (באב) בני פחת מואב בן יהודה"^כד, שבו ביום היו מנדבים עצים ללשכת העצים, והיו מקריבים קרבן העצים, ועד שיום זה הי' להם יו"ט^כה.

והנה בנדבת העצים בעשרים באב מודגש ביותר הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל^כו — כי:

איתא בגמרא^כב ש"מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין".

ומזה מובן העילוי המיוחד דנדבת העצים בעשרים באב^כז — שאף שכבר אי־אפשר לכרות עצים נוספים, מ"מ, התנדבו עצים שלהם ללשכה כדי שכל ישראל, אפילו עניים (אין עני אלא בדעת^כח), אפילו בעלי עבירה, ח"ו, יוכלו להקריב קרבנם ע"ג המזבח, ולא עוד, אלא, שעשו זאת מתוך שמחה, עד כדי כך, שקבעו יום זה ליו"ט — שבזה מודגשת גודל מעלתם באהבת ישראל.

ונוסף לזה, מודגש בזה גם ענין הצדקה — בפשטות — נתינת עצים לבעל הקרבן שאין לו עצים משלו, ובצדקה גופא — מכיון שנותן ללשכת העצים [ובפרט שנדבת העצים היא „אפילו לשכה מלאה עצים"^כט, היינו, שיתכן שישתמשו בעצים אלו לאחרי זמן], הרי זה באופן ש"לא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח"^ל, שלימות הצדקה.

ו. בפרק חמישי דאבות^לט — שנינו: „ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים, עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן, עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים, חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים, רשע".

ובמשנה שלאח"ז^מ: „ארבע מדות בהולכי בית המדרש. הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך, שכר מעשה בידו. הולך ועושה, חסיד. לא הולך ולא עושה, רשע".

ז. ויש לומר הביאור בזה:

ב"ארבע מדות" שנימנו במשנה — הכולל את כל האופנים האפשריים — נכללים כל בנ"י^מד.

והחידוש במשנה — שכולם בכלל „נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש", כלומר, אפילו מי שנמצא במעמד ומצב שבפועל ממש „לא יתן ולא יתנו אחרים" (בנוגע לצדקה), „לא הולך ולא עושה" (בנוגע ללימוד התורה) — הרי, מכיון ש(גם) הוא מישראל, נכלל אף הוא ב"נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש", שכן, רצונו האמיתי (והפנימי) הוא „להיות מישראל . . לעשות כל המצוות כו'"^מה, אפילו אם בחיצוניות ובגלוי נמצא עדיין במעמד ומצב ש"לא יתן ולא יתנו אחרים", „לא הולך ולא עושה"^מו.

ולכן, גם בהיותו במעמד ומצב ש"לא יתן ולא יתנו אחרים", „לא הולך ולא עושה" — אין לו ליפול ברוחו ולהתייאש, ח"ו, בידעו שמצד רצונו שלו האמיתי (והפנימי) הוא בכלל „נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש",

540אלא, שבודאי אינו יכול להשאר במעמד ומצב ד"לא יתן ולא יתנו אחרים", „לא הולך ולא עושה", ח"ו, שכן, כוונת המשנה (תורה והוראה ברורה) באמרה שגם הוא בכלל „נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש" היא — כדי שיפעל על עצמו שהרצון הזה יבוא לידי גילוי בפועל ממש, שיהי' מ"נותני צדקה" בפועל ממש ומ"הולכי בית המדרש" בפועל ממש.

ולא עוד, אלא, שמכיון שכל ד' הסוגים, „ארבע מדות", הם בחדא מחתא ובהמשך אחד, מובן, שיש להם ערך ושייכות זה לזה — שגם מי שנמצא לעת־עתה בדרגא הכי תחתונה, „לא יתן ולא יתנו אחרים", „לא הולך ולא עושה", הרי, בכחו וביכלתו (ובמילא, מוטל עליו החיוב) לבוא לתכלית השלימות ד"ארבע מדות" אלו — „יתן ויתנו אחרים, חסיד", „הולך ועושה, חסיד".

ח. והוראה גם לסוג הכי נעלה, „יתן ויתנו אחרים, חסיד", „הולך ועושה, חסיד":

לאחרי שהגיע לדרגא ה(כי) נעלית בלימוד התורה ונתינת הצדקה — הרי, מצד ההנהגה דמדת חסידות, „מילי דחסידותא", אין לו להסתפק במעמד ומצב זה, אלא, עליו להוסיף ולהתעלות עוד יותר („מעלין בקודש"^מז) בלימוד התורה ונתינת הצדקה, ובלשון האמור — „דמוסיף יוסיף", „יוסיף חיים על חייו"^מח, שהרי התומ"צ הם „חיינו ואורך ימינו".

ולא עוד, אלא, שכוללים אותו עם שאר הדרגות ב"נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש", „ארבע מדות" — להדגיש, שהצורך וההכרח להוסיף ולהתעלות כו' הוא בכל ה"ארבע מדות" בשוה, כלומר, כשם שמי שנמצא במדה התחתונה, „לא יתן ולא יתנו אחרים", „לא הולך ולא עושה", פשיטא שאסור לו להשאר במעמד ומצב זה, ומוכרח להתעלות למדה נעלית יותר, כמו כן מי שנמצא במדה העליונה, „יתן ויתנו אחרים, חסיד", „הולך ועושה, חסיד", אסור גם לו להשאר על עמדו, אלא מוכרח להוסיף ולהעלות בקודש, ואם אינו מוסיף ומעלה בקודש, ח"ו, הרי חומר הדבר — לפי ערך מעמדו ומצבו^מט — הוא בדוגמת החומר של מי שנשאר במדה התחתונה, „לא יתן ולא יתנו אחרים", „לא הולך ולא עושה"!

ויש לומר, שבענין זה מודגשים שני הקצוות — „מילי דחסידותא" מחד גיסא, ושלילת הענין ד"מילי דנזיקין"^מג לאידך גיסא — שאם אינו מתנהג ע"פ ההוראה ד"מילי דחסידותא" (ובנדו"ד, שגם לאחרי שהגיע למדה העליונה, צריך להוסיף עוד יותר בתורה וצדקה), עלול ליפול ממדרגתו, ועד ח"ו, ע"ד ובדוגמת מצבו של זה ש"לא יתן ולא יתנו אחרים", „לא הולך ולא עושה", מצד הענין ד"ארבעה אבות נזיקין"^נ.

541ט. נמצא, שבמשניות הנ"ל שלומדים בשבת זה — מודגשת ההוראה ע"ד ההוספה בלימוד התורה ונתינת הצדקה באופן השייך לכאו"א מישראל גם בפ"ע, כאמור, ש"ארבע מדות" אלו כוללים את כל האופנים האפשריים שבישראל, שכל אחד ואחת מהם יכול וצריך להוסיף בתורה וצדקה, עד לדרגא העליונה ד"חסיד", ובזה גופא — באופן דמעלין בקודש.

והוראה נוספת — בנוגע לאופן הפעולה על הזולת, לפעול עליו שיהי' מ"נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש" בפועל ממש, עד לדרגא הכי עליונה. ובהקדמה:

כשצריך לצאת לדבר ועד — לפעול על הזולת מצד הציווי במ"ע מן התורה „ואהבת לרעך כמוך"^נא, ו"כלל גדול בתורה"^נב — יכול להתעורר אצלו שאלה שתביא אותו לקושי: כיצד יגש לפלוני שאינו מכירו ומעולם לא ראהו^נג, עד כדי כך, שלפעמים צריך לשאול אותו אם הוא יהודי . . . — ולפתע יתחיל לדבר עמו אודות נתינת הצדקה והליכה לבית המדרש, ובזה גופא הליכה ממדה (וחיל) למדה (וחיל) — ה"ז לכאורה, היפך חוקי הנימוס ודך־ארץ שע"פ מנהג העולם?!

ובמשנה הנ"ל יש גם הוראת־דרך כיצד לגשת ליהודי ולהכנס אמו בדברים באופן המתאים גם מצד חוקי הנימוס כו':

כלכל לראש יש להקדים ולומר לו: מכיון שאתה מישראל, הנך בכלל „נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש", שכן, מפורש במשנה^נד שכל חילוקי הדרגות האפשריים הם בכלל „נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש",

ובמילא, מוכרחני (המדבר אתו) לקיים את ה"שליחות" ד"דבר משנה" — לומר לך, שכל א' מ"ארבע מדות" ד"נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש" צריך להתעלות לדרגא נעלית יותר, כאמור, הן מי ששייך למדה התחתונה, „לא יתן ולא יתנו אחרים", „לא הולך ולא עושה", והן מי ששייך למדה העליונה, „יתן ויתנו אחרים, חסיד", „הולך ועושה, חסיד".

ומזה מובן גם שהפני' להזולת והדיבור עמו ע"ד הוספה בלימוד התורה ונתינת הצדקה אין בה משום פגיעה ח"ו בכבודו, שחושדים בו שנמצא במעמד ומצב בלתי־רצוי כו' — שכן, שליחות זו היא גם למי ש"בחזקת כשרות", עד לדרגא ד"חסיד", שגם הוא צריך להוסיף ולהעלות בקודש, כנ"ל.

י. והמעשה הוא העיקר^נה:

יש לעורר ולפרסם בכל מקום ומקום (החל מהפירסום האפשרי ביום השבת עצמו, והעיקר — באופן הפירסום האפשרי לאחרי השבת) אודות ההוראה ב"דבר משנה" שלומדים בפרקי אבות דשבת זה — „ארבע מדות בנותני צדקה כו'", „ארבע מדות בהולכי בית המדרש כו'" — שכל אחד ואחת מישראל, אנשים נשים וטף, צריך להוסיף בתורה ובצדקה (הכוללת גם קיום כל המצוות), וכמו כן לפעול גם על הזולת, מצד אהבת ישראל ואחדות ישראל.