Sefer HaSichos (the Rebbe)
שיחת יום ג' פ' שלח, י"ט סיון ה'תשמ"ז — לתלמידות המסיימות ד"בית רבקה" וכו'
429שיחת יום ג' פ' שלח, י"ט סיון ה'תשמ"ז
לתלמידות המסיימות ד"בית רבקה" וכו'
ולמדריכות דמחנות־קיץ תחיינה
א. ידועה הוראת התורה שכאשר יהודים נפגשים — „פותחין בברכה"א.
והבטיח הקב"ה בתורה „ואברכה מברכיך"ב, „כל המברך מתברך"ג, שכאשר מברך את בנ"י, זוכה לברכתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, שפונה מכל עסקיו, כביכול, ומברכו בכל עניני טוב וברכה.
ואם הדברים אמורים בפגישה של שנים ובפרט של בנ"י, שכל אחד מהם מברך את רעהו — בפגישת רבים מישראל, על אחת כמה וכמה.
ובפרט כאשר הפגישה מתקיימת בביתו של הקדוש ב"ה, במקום קדוש, ביתהכנסת ובית־המדרש, מקום שבו מתפללים להקב"ה ולומדים תורתו של הקב"ה, אשר, הן בתפלה והן בתורה מודגשת מעלתם של ישראל, כולל מעלת הנהגתם ע"פ תורה, תורת־אמת ותורת־חיים, הוראה אמיתית בחיי היוםיום — שעי"ז ניתוסף עוד יותר בברכותיו של הקב"ה ובהמשכתן, ברכות אמיתיות ונצחיות (לא רק דבר זמני ח"ו, או לשם הרגעה בלבד), בכל המצטרך לכאו"א מהנאספים, בתוככי כלל ישראל שליט"א.
ברכתו של יהודי, ברכה שנאמרת באותיות הדיבור, באמצעות אברי הגוף הגשמי, ה' מוצאות הפה — מתגלה בה פנימיותו של המברך, נשמתו, „חלק אלקה ממעל ממש"ד, כפי שנמשכת עד לאותיות הדיבור בפה הגשמי ונתגלה שם.
וכן הוא בכל עניניו של יהודי — שנשמתו, „חלק אלקה ממעל ממש", תכלית הרוחניות (אלקות ממש), נמשכת ומתגלה עד למטה מטה, גם בממשות (ממש מלשון ממשות
דגשמיות העולם, בעניני אכילה ושתי' ודומיהן, שגם הם יהיו חדורים באלקות, שהרי כל עניני העולם נבראו ע"י הקב"ה, „שהכל נהי' בדברו", ובפרט ע"פ תורת הבעש"טו שבכל רגע ורגע מהוה הקב"ה את הבריאה כולה מאין ואפס המוחלט (כמובן וניכר בגלוי לעין מי שמתבונן בדבר, ובפרט — בהתבוננות אמיתית החודרת את כל מציאותו).
ונקודת הדברים — שעם היות שמציאות האדם מורכבת מריבוי פרטים, ובהם מן הקצה אל הקצה, מהחלק הכי עליון שבו, כח השכל, ולמעלה מזה עצם חיות הנשמה, עד לחלק הכי תחתון שבו, העקב שברגלז, הרי, כל ריבוי הפרטים מתאחדים באחדות אמיתית, ולא עוד, אלא, שההתחלקות היא באופן שכל פרט מוסיף שלימות בשאר הפרטים (שגם הרגל מוסיף שלימות בראשח), וכולם מצטרפים יחדיו להיות מציאות אחת, אדם אחד.
430ועד"ז מובן גם בנוגע לאחדותם של כל ישראל — שלמרות ההתחלקות שביניהם, „אין דיעותיהם שוות"ט, וכיו"ב, הרי, התחלקות זו היא ע"ד ובדוגמת התחלקות האברים בגוף האדם, כאמור, שענינו הפרטי של כל אבר, תכונתו המיוחדת כו', פועל שלימות בכל שאר האברים, ובצירוף כולם נשלמת מציאותו של האדם,
ועד"ז בנוגע לכלל ישראל, שישנם יהודים שהם בבחינת „ראש", וישנם יהודים שהם בבחינת „רגל", וביחד עם זה, מהווים כולם מציאות אחת, „קומה אחת שלימה"ח.
וכדאיתא בירושלמיי בביאור הציווי ד"ואהבת לרעך כמוך"יא — דלכאורה, כיצד יתכן שהאדם יאהב את זולתו כמו שאוהב את עצמו, היפך טבע האדם (כקושיית המפרשיםיב) — ע"פ המשל מב' ידים של גוף אחד, היינו, שכל ישראל הם גוף אחד, ששלימותו תלוי' בהתחלקות האברים, כל אבר לפי מזגו ותכונתו, אשר, בצירוף כולם נעשה גוף בריא ושלם.
ואחדות זו היא מצד הנשמה, „שכולן מתאימות ואב א' לכולנה"יג, וגם בירידתן למטה להתלבש בגוף, חדורות הן בכוונה ותכלית אחת — מילוי רצונו ושליחותו של הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתוניםיד.
ומזה מובן שכאשר כו"כ מישראל מתאספים יחדיו, שאז ניכר בגלוי ענין האחדות — אזי ניתוסף עוד יותר בהמשכת הברכותטו, והרי הקב"ה הוא מקור כל הברכות וההצלחות.
ג. כל האמור לעיל הוא בכל כינוס של כו"כ מישראל, ובכל זמני השנה.
נוסף לזה, ישנו גם ענינו המיוחד של כינוס זה, הן מצד תוכן הכינוס, התכלית והמטרה שבגללה מתקיים הכינוס, והן מצד הזמן שבו מתקיים הכינוס, אשר, „כל יומא ויומא עביד עבידתי'"טז.
זאת ועוד — שגם בתוכן הפרטי וכן בזמן המיוחד שבו מתקיים כינוס זה, מודגשת גם הנקודה הכללית האמורה לעיל אודות ענין האחדות, כלומר, שיש צורך בענין של התחלקות לפרטים ופרטי פרטים, כל פרט לפי מזגו ותכונתו, אשר, כל פרט משלים את כל הפרטים, וכולם יחדיו מצטרפים למציאות אחת שלימה, כדלקמן.
כינוס זה מתקיים בקשר עם סיום תקופת הלימודים. וכמדובר כמ"פ (במיוחד בכינוסים אלו) שאצל בנ"י לא קיים בעניני קדושה „סיום" מכיון שהקב"ה מברכם באריכות ימים ושנים טובות ומוסיפים ומעלים בקודשיז, אלא ש"סיום" זה הוא בעצם „התחלה" של שלב נעלה יותר.
וכמודגש במנהג ישראל בסיום מסכת — „כשם שעזרתני לסיים מסכת פלונית431כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים כו'".
ובנדו"ד, שסיום תקופת לימודים זו מהוה התחלת שלב נעלה יותר, דמכיון שסיימו את תקופת הלימודים ורכשו ידיעות רבות וכו', אזי יכולים להתחיל לעסוק בכל דברים אלה באופן נעלה יותר, ובדברים חדשים, ובהצלחה מרובה יותר,
כולל ובמיוחד — בענין שבו תתחילו לעסוק לאחרי סיום תקופת הלימודים — חינוך בני ובנות ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, ובנות שרה רבקה רחל ולאה, אשר, התעסקותכן בפעולת החינוך תהי' בודאי בכל הרגש והחמימות שבלב, שעי"ז יכנסו הדברים בלבםיח של המחונכים ות, ויפעלו אצלם, ובאופן של פעולה נמשכת, עד שהם יהיו „נרות להאיר"יט, עתה ודור אחרי דור, עד סוף כל הדורות.
ועד"ז בנוגע למחנכים והמחנכות עצמם, שהתלמידים והתלמידות שלהם מסיימים את תקופת הלימודים — שעליהם להוסיף עוד יותר בחינוכם של אלה הנמצאים סביבם, ובפרט עי"* ז שמוסיפים בחינוך האישי, להוסיף ולהתעלות עוד יותר בכל עניני קדושה ויהדות, ובפרט שאז ניתוסף (בדרך ממילא) בפעולת החינוך וההשפעה על הזולת.
נמצא, שתוכן הכינוס מדגיש, מחד גיסא, את החילוקים באופני העבודה מתקופה לתקופה, „סיום" אופן עבודה מסויים כדי להתחיל באופן עבודה נעלה יותר, ולאידך גיסא — שכל חילוקי אופני העבודה הם, בעצם, ענין אחד, מילוי רצונו ושליחותו של הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
כינוס זה מתקיים בחודש סיון — „ירחא תליתאי", שבו ניתנה „אוריאן תליתאי" (תורה נביאים וכתובים) ל"עם תליתאי" (כהנים לוים וישראלים)כ.
וגם בענין זה מודגשים ב' הקצוות: מחד גיסא, ענין של התחלקות — כהנים לוים וישראלים, ולאידך גיסא — „גוי אחד"כא, שכן, התחלקות זו היא באופן שכל פרט משלים את שאר הפרטים, וכולם יחדיו נעשים למציאות אחת שלימה.
כלומר, למרות ההתחלקות שבישראל, כאמור, כהנים לוים וישראלים, ובפרטיות יותר, התחלקות לי"ב שבטים, עד לששים ריבוא, אשר, לכאו"א מהם יש תפקיד מיוחד ושליחות מיוחדת, יש שתפקידם ושליחותם בעניני „ראש", ולדוגמא: התפקיד והשליחות של משתתפות הכינוס בחינוך בני ובנות ישראל, ששלימותו — נשיאת ראש המחונך, ויש שתפקידם ושליחותם בעניני „רגל", הרי, ביחד עם זה, מודגשת אחדותם במציאות אחת, „גוי אחד", מכיון שהכוונה והתכלית של כולם היא אחת ויחידה — לעשות לו ית' דירה בתחתונים, „גוי אחד (גם בהיותם) בארץ", להמשיך ולגלות את אחדותו של הקב"ה בארץ הלזו התחתונהכב.
ומידי שנה בשנה, בבוא חודש סיון, „ירחא תליתאי" — חוזר ונפעל ענין זה באור וחיות מחודשים למשך כל השנה432כולה, ועי"ז מתחדש בכל יום ויום, כנוסח ברכת התורה בכל יום — „נותן התורה", לשון הוהכג, שכל היום כולו יהי' יום־תורתי („אַ תורה־טאָג"), חדור בפנימיות התורה, „נשמתא דאורייתא"כד, מהרגע ד"החזרת בי נשמתי" שבתחלת היום, עד לרגע ד"בידך אפקיד רוחי" בסיום היום, על מנת שלמחרתו יקבל תוספת כח וברכה מהקב"ה להעלות בקודש עוד יותר ויותר.
ו. ויש להוסיף, שתוכנו של הכינוס — סיום תקופת הלימוד על מנת להתחיל לעסוק בחינוך בני ובנות ישראל, קשור (בהשגחה פרטית, כתורת הבעש"ט הידועהכה) עם הזמן שבו מתקיים הכינוס, „ירחא תליתאי", שבו ניתנה התורהכו:
„זמן מתן תורתנו" הוא ע"ד ובדוגמת ענין החינוך דכללות עם ישראל (כדאיתא במדרשכז), שהקב"ה חינכם להיות „סגולה מכל העמים"כח, „ממלכת כהנים וגוי קדוש"כט, היינו, שיהי' ניכר בגלוי לעיני כל העמים שישראל הם „גוי קדוש", ובלשון הזהרל „גופא דלהון קדישא" (לא רק „נפשא דלהון" ו"נשמתא דלהון"), ועד שעושים העולם כולו דירה לו ית', ע"ד ובדוגמת „בית המקדש", „ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"לא.
וכאמור, ענין זה מתחדש ב"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה, שאז נעשה החינוך דכללות ישראל.
ובהדגשה יתירה — כשמתאספים ב"ירחא תליתאי" כו"כ נשי ובנות ישראל שתפקידם ושליחותם לעסוק בחינוך בני ובנות ישראל, שימשיכו את התפקיד והשליחות של עם ישראל, ממתן־ורה עד סוף כל הדורות.
ומובן, שכשם שהחינוך דכללות ישראל (להיות „סגולה מכל העמים", נ„ממלכת כהנים וגוי קדוש") הוא באופן שהקב"ה, עצם הטובלב, נותן את כל הכחות („איני מבקש כו' אלא לפי כחן"לג) הדרושים למילוי שליחות זו במילואה ובשלימותה, ומתוך שמחה וטוב לבב, היינו, שגם כאשר נמצאים בזמן הגלות מתקיים „שמח נפש עבדך"לד, „פנה אלי וחנני"לה, עד שכל עמי הארץ, „כל גוים אשר עשית"לו, רואים שחיי היום־יום של היהודי חדורים בשמחה ובפנימיותלז — כן הוא גם בנוגע למילוי התפקיד והשליחות דחינוך בני ובנות ישראל, שגם כאשר נדמה או גם נראה שזוהי שליחות קשה ומסובכת, יש לזכור ולדעת שבודאי נותן433הקב"ה את כל הכחות הדרושים למילוי שליחות זו בהצלחה רבה.
ז. נוסף על האמור לעיל אודות הקשר והשייכות דתוכן הכינוס לכללות הזמן ד"ירחא תליתאי" שבו ניתנה התורה — יש להוסיף ולבאר את הקשר והשייכות ליום פרטי זה, יום השלישי בשבוע.
כולל ובמיוחד — שיעורי היום בתורה, כפתגם רבינו הזקןלח ש"צריכים לחיות עם הזמן", היינו, לחיות עם הוראות התורה השייכים במיוחד לזמן זה, בחיי היום־יום בנוגע למעשה בפועל, „המעשה הוא העיקר"לט.
ולכל לראש — בנוגע לפרשת השבוע, הן בפרשה דשבת שלפנ"זמ, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"מא, פ' בהעלותך, והן בפרשת שבוע זה, פ' שלח, ובמיוחד חלק הפרשה השייך ליום זה, משלישי עד רביעי.
וכמו כן בנוגע לשיעור היומי בספרו של הרמב"ם (ג' פרקים ליום)מב, אשר, גם מענין זה יש ללמוד הוראה בעבודת ה' — כמ"ש הרמב"םמג ש"רוב דיני התורה אינן אלא . . לתקן הדעות וליישר כל המעשים" כדלקמן.
ענינו המיוחד של יום השלישי בשבוע — שהוכפל בו כי טובמד, וידועמה שענינו — „טוב לשמים וטוב לבריות"מו.
ובענין זה מודגשת הפעולה על הזולת, היינו, שאינו מסתפק בעבודתו בנוגע לעצמו ושמים, „טוב לשמים", אלא מתעסק בהשפעה בחינוך הזולת „טוב לבריות".
ולא עוד, אלא, שמאחדים את ב' אופני העבודה ד"טוב לשמים" ו"טוב לבריות" שיהיו שניהם ביום אחד, היינו, שכל רגע ורגע שבו חדור ב"טוב לשמים וטוב לבריות" גם יחד, שכן, למרות החילוק בין אופני העבודה בנוגע לעצמו ובנוגע לזולת, נעשים ענין אחד, ועד כדי כך, שטובתו של הזולת היא הטובה שלו.
ט. פ' בהעלותך — „בהעלותך את הנרות":
מבואר בדרושי חסידותמז „ענין המנורה" — ש"הנשמה קרוי' נר, כמ"שמח נר ה' נשמת אדם, וכללות נש"י נקרא מנורה, ויש בה בחי' ז' נרות, שהם ז' מדרגות בעבודת ה' . . ואהרן הוא המדליק את הנרות הללו . . להעלות אהבה עזה לה' כו'".
ובזה מודגש: (א) ענין האחדות — ז' נרות, ז' מדרגות בעבודת ה', שמתאחדים כולם למנורה אחת, באופן ש"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", (ב) ענין החינוך — פעולתו של אהרן להדליק את „נר ה' נשמת אדם" שבישראל, ועד לשלימות החינוך,434„בהעלותך, עד שתהא שלהבת עולה מאלי'"מט, היינו, שאינו זקוק עוד לפעולתו של המחנך, מכיון שפעל שיהי' „עולה מאלי'", ועד שנעשה בעצמו „נר להאיר".
התוכן דפ' שלח הוא — שליחות המרגלים בקשר ובשייכות לכניסה וכיבוש ארץ ישראלנ.
וענינו בעבודה — שיהודי צריך לתור את מקומו ועד שיכבשונא ויעשה מקומו „ארץ ישראל", ארץ הקודש, כפתגם הצ"צ (שנתפרסם ע"י כ"ק מו"ח אדמו"רנב) „עשה כאן ארץ ישראל".
ובזה מודגש ענין האחדות — שכל עניניו של יהודי, גם עניני הרשות, מתאחדים ונעשים כולם בבחינת „ארץ ישראל"נג, ארץ הקודש, קדושה ואלקות.
והוראה זו היא מהיסודות העיקריים בפעולת החינוך וההדרכה — לחנך את בני ובנות ישראל שכל עניניהם יהיו חדורים קדושה ואלקות, „ארץ ישראל", לא רק בעת התפלה, לימוד התורה וכו', אלא גם בשעה שעוסקים בעניני חולין, אכילה ושתי', טיול או שחי', וכיו"ב, מכיון שההתעסקות בענינים אלו היא כדי ש"גופא דלהון קדישא" יהי' „בריא ושלם"נד לעבודתו ית'.
ובסגנון המדובר בתקופה האחרונהנה — שכאו"א מישראל צריך לקיים את הציווי „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א)נו, היינו, שביתו הפרטי נעשה בבחינת „מקדש מעט"נז, מכיון שגם עניני הרשות חדורים קדושה, כאמור, שנעשים ארץ ישראל, ועד לשלימות הקדושה דארץ ישראל — „ועשו לי מקדש"נח,
כולל ובמיוחד — לחנך את הילדים הקטנים שגם הם יעשו חדרם, מטתם ושולחנם כו', „מקדש מעט", בית תורה תפלה וגמ"ח, עי"ז שמכניסים בחדרם חומש (וכיו"ב), סידור תהלים, וכן קופת צדקה, שזה יעורר את השימוש בהם (תורה תפלה וצדקה) בפועל ממש, וכדרכם של ילדים (לאחרי שמחנכים אותם ומסבירים להם בדברים היוצאים מן הלב) — שעושים זאת מתוך חיות יתירה והתלהבות ותמימות, מכיון שמרגישים שעי"ז עושים מחדרם כו' „ארץ ישראל", ועד לשלימות הקדושה דביהמ"ק.
ויש להוסיף ולעורר ע"ד ענין זה בקשר ובשייכות לימי הקיץ שבהם נמצאים הילדים במחנות־קיץ — ובשתים: (א) בנוגע למחנות־קיץ עצמם, שלכל ילד וילדה יהי' בחדרם הכללי או הפרטי חומש סידור וקופת צדקה435פרטיים, (ב) בנוגע להמשך פעולת ההשפעה בכל השנה כולה, כמדובר כמ"פ ששהותם של הילדים במחנות־קיץ לתקופה ממושכת, ללא השפעה מבחוץ כו', היא ההזדמנות חשובה ביותר להצלחת השפעת החינוך במדה הכי מרובה.
יא. פרשת היום — שלישי דפ' שלח:
התחלת שיעור היומי היא — „אם חפץ בנו ה' גו' ונתנה לנו גו' אל תיראו גו' כי לחמנו הם"נט.
וההוראה מזה — בהמשך להאמור לעיל — שאין מה לחשוש מפני הקושי שבשליחות הנ"ל, לעשות כל עניניו „ארץ ישראל", דמכיון ש"חפץ בנו ה'", כולל ש"חפץ בנו" שנשלים את הכוונה הפנימית לעשות לו ית' דירה בתחתונים, הרי בודאי ש"נתנה לנו".
ויש להוסיף בפירוש ד"חפץ בנו ה'" — ש"חפץ ה'" נמצא ומתגלה „בנו", כתורת הבעש"טס שכל יהודי הוא כנאמרסא „אתם ארץ חפץ", ובפרט מצד נשמתו, „חלק אלקה ממעל ממש", ובמילא, כאשר מגלה את ה"חפץ ה'" שבו, הרי בודאי שמצליח לעשות כל עניניו „ארץ ישראל", כאמור, „ונתנה לנו".
וממשיך בכתוב „כי לחמנו הם" — שלא זו בלבד שאין להתרשם מהקושי שבעבודה זו, אלא עוד זאת, שעבודה זו היא „לחם" („נאכלם כלחם"סב) שעל ידו יחי' האדם, מכיון שעי"ז ממלא שליחותו של הקב"ה.
ובפרט ע"פ המבואר בספרי קבלהסג בפירוש הכתובסד „כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם", שהחיות היא ע"י שמקבל את ניצוצות הקדושה שבלחם, ועד"ז בנדו"ד, שמקבל את ניצוצות הקדושה הנמצאים בדברים שבהם עוסק במילוי שליחותו של הקב"ה, ועי"ז ניתוסף עוד יותר בבחי' האלקות שבו.
ג' הפרקים דשיעור היומי הם בהלכות תרומות.
ובענין זה מודגש הקשר והשייכות להמדובר לעיל שיהודי צריך לעשות כל עניניו „ארץ ישראל"סה, היינו, שגם מעניני חולין יעשה קדושה, „ועשו לי מקדש ושכנתי) בתוכם" — שהרי התוכן דתרומות ומעשרות הוא, שלוקחים חטה או פרי כו', שהיו תחלה טבל, וכל הכרי, ועושים אותו קדושה, וכל הכרי — ראוי שעל ידו יחי' האדם.
ונוסף להוראה הכללית מהלכות תרומות — יש גם הוראה פרטית בתחלת כל פרק מג' הפרקים דשיעור היומי, כדלקמן.
יג. בפרק הראשון דשיעור היומיסו — כותב הרמב"ם: „עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות, שנאמרסז כן תרימו גם אתם, לרבות שלוחכם".
436ספר השיחות — ה'תשמ"ז
וההוראה מזה — בענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל:
מצד הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל — שלמרות ההתחלקות שביניהם, כאמור, „אין דיעותיהם שוות", עד לריבוי ההתחלקות, ששים ריבוא נשמות כלליותסח, הרי הם „גוי אחד" — בכחו של יהודי לעשות עבור חבירו (לא רק פעולה סתם, אלא גם פעולה של) ציווי* הקב"ה (כאשר ממנה אותו בתור שלוחו), היינו שפעולת המצוה נעשית על ידו, ואעפ"כ, נחשב כאילו משלחו קיים מצוה זו בעצמו, ועד שמקבל שכר כמי שקיים המצוה!
יד. בפרק השני דשיעור היומיסט — כותב הרמב"ם: „אין תורמין אלא מן היפה, שנאמרע בהרימכם את חלבו ממנו".
וההוראה מזה:
בחיי היום־יום דכאו"א מישראל ישנם חילוקים בין שעות היום — שעות יפות ביותר, או שעות שהן ע"ד הרגיל כו'. ובא הלימוד ש"אין תורמין אלא מן היפה" — שהשעות הכי יפות שבמשך היום יש להקדיש לעניני תורה תפלה וצדקה, ושאר השעות, עבור עניני הרשות, אכילה ושתי' ודומיהן, שכן, אף שגם ענינים אלו נעשים כדי שהגוף יהי' בריא ושלם לעבודתו ית', מ"מ, אין זה דומה לעניני קדושה ממש, תורה ותפלה כו'.
ובלשון הכתוב (בהמשך פרשת השבוע)עא — „ראשית עריסותיכם גו' תתנו לה'":
„עריסותיכם" — גם מלשון עריסה (מטה)עב, היינו, שהשעות הראשונות לאחרי שקמים מהשינה, כאשר הגוף ער ורענן („מן היפה"), יש להקדיש ללימוד התורה (ב"חדר", „תלמוד תורה", או „בית רבקה", „בית יעקב", וכיו"ב), ורק בשעות שלאח"ז, ללמוד לימודי חול — באותם מקומות ש(מצד חוקי המדינה) לומדים עם הילדים לימודי חול, חול עכ"פ בערך ללימודי קודש ממש, שכן, גם את לימודי החול יש לנצל לקדושה, בבחינת „הכשר מצוה", כדי שעי"ז יבינו לימודי קודש טוב יותר.
והקשר לענין האחדות (בהמשך להמדובר לעיל) — דלכאורה, מכיון שתכלית הכוונה הו"ע האחדות, „גוי אחד", לשם מה ברא הקב"ה ועשה התחלקות ושינוי?! והביאור — ששלימות האחדות ניכרת דוקא כאשר ישנם התחלקות ושינוי, עניני קדושה צריכים להיות „מן היפה" דוקא, ועניני הרשות (שמנצלים לקדושה), להיות ע"ד הרגיל כו', ואעפ"כ, מאחדים את כולם לכוונה ותכלית אחת — „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
טו. ובפרק השלישי דשיעור היומיעג — כותב הרמב"ם: „תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים, בין זכרים בין נקבות, הם ועבדיהם הכנענים ובהמתן, שנאמרעד וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו'".
כלומר, אע"פ שתרומה אסורה לישראל (זר, שאינו כהן), מותרת היא לעבד כנעני (קנין כספו) של כהן,437שמשמש את הכהן (באופן השייך באינו יהודי) כדי שיוכל הכהן לעבוד את עבודת הכהונה.
וההוראה מזה:
כל יהודי הוא „עבד כהן" — שהרי הקב"ה נקרא כהןעה (וכידועעו שכהן הוא איש החסד, ועאכו"כ בנוגע להקב"ה, עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיבלב), ומכיון שכאו"א מישראל הוא עבדו של הקב"ה, „עבדי הם"עז, ה"ה „עבד כהן" (ולא עוד, אלא, שנעשה בעצמו כהן — „ממלכת כהנים וגוי קדוש"כט).
אמנם, יתכן שמאיזו סיבה שתהי', תקפו יצרועח, ונכשל בענין בלתי־רצוי, בשוגג או אפילו במזיד, כך, שברגע מסויים נמצא במעמד ומצב ד"עבד כהן שברח", שנדמה לו שאינו תחת אדונו כו'.
ובזה בא הלימוד וההוראה ד"עבד כהן שברח כו' הרי אלו אוכלין" — שגם בהיותו במעמד ומצב ד"עבד כהן שברח" נותן לו הקב"ה משל הקב"ה (תרומה ותרומת מעשר), כי, „אע"פ שחטא ישראל הוא"עט, אלא שברגע זה „יצרו הוא שתקפו", ולאח"ז בודאי יחזור למעמדו ומצבו האמיתי, „עבד כהן",
ואדרבה — העובדה שאוכל משל הקב"ה (תרומה ותרומת מעשר), הרי, ניצוצי הקדושה שבהם (דבר ה', „שהכל נהי' בדברו" (כנ"ל סי"א)) יעוררוהו ויפעלו עליו לחזור למעמדו ומצב האמיתי, „עבד כהן",
שאז יתקן וישלים גם את הענינים שהיו ברגע לפנ"ז — ובאופן של תשלומין, גם מלשון שלימותפ.
וגם כאן מודגש ענין האחדות — אחדותם של בנ"י עם הקב"ה, בכל מעמד ומצב, כאמור, „אע"פ שחטא ישראל הוא", ועד שעי"ז נעשה ענין האחדות בשלימות, שרואים בגלוי שכל ישראל הם „ממלכת כהנים וגוי קדוש".
טז. השי"ת יעזור לכל אחת מכן להצליח בשליחות המיוחדת דחינוך בני ובנות ישראל, כאמור, שבודאי ניתנו לכן (ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"פא) כל הכחות הדרושים למילוי שליחות זו
ובשלימותה,
ובפנימיות, „שמח נפש עבדך", „פנה אלי וחנני" (כנ"ל ס"ו).
ובודאי תהי' פעולת החינוך באופן ש"כל רואיהם יכירום גו'"פב, עד כדי כך, שאפילו כל עמי הארץ רואים שהולכת אשה ובת שהשכינה שורה עלי', שניכר במעשיהן, דיבורן (ומחשבתן), אשר, עי"ז ניתוסף גם בכבוד ויקר של בנ"י בעיני כל עמי הארץ, בראותם שגם כאשר נמצאות לעת־עתה בגלות, עומדות בתוקף ובגאון בכל עניני יהדות.
ויה"ר שפעולתכן בענין החינוך תמהר ותזרז את סיום וגמר מעשינו ועבודתינופג בזמן הגלות, שכללותם438הו"ע החינוך, כדאיתא בספריםפד שקיום המצוות בזמן הגלות הוא חינוך והכנה לעיקר ושלימות קיום המצוות, לעתיד לבוא, „כמצות רצונך"פה.
ועד"ז בנוגע להאמור שפעולת החינוך הוא באופן שניכר בגלוי לכל עמי הארץ — שעי"ז ממהרים ומקרבים את קיום היעודלו „כל גוים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך גו'".
יז. וכדי למהר ולזרז עוד יותר — נסיים (כרגיל בכגון־דא) בענין הצדקה, לתת לכל אחת מכן שליחות־מצוה לצדקה, ע"פ מארז"לפו „גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", היינו, שנוסף לכך שכבר „כלו כל הקיצין"פז, ובודאי ש"הנה זה בא"פח, הרי, פעולת הצדקה „מקרבת את הגאולה" שתהי' במהירות גדולה עוד יותר, „אחישנה" שב"אחישנה"פט.
ובפשטות — ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד, שמוציא את כל בנ"י מהגלות, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"צ, „קהל גדול ישובו הנה"צא — לארץ ישראל בפשטות.
ובפרט עי"ז שמוסיפים במעשינו ועבודתינו „לעשות כאן ארץ ישראל", כאו"א בביתו ובד' אמות שלו,
— החל מקבלת החלטות טובות בכל האמור, ובפרט כשנמצאים בבית־הכנסת, בסמיכות לארן־הקודש שבו נמצאים ספרי־תורה קדושים, שעי"ז ניתוסף בתוקף החלטות הטובות „לעשות את כל דברי התורה הזאת"צב, ובכללות, להמשיך את הקדושה דביהכ"נ וביהמ"ד, „מקדש מעט"נו, בביתו וד' אמות דכאו"א מישראל, וכן במחנות־קיץ (אם משיח צדקנו יתעכב, ח"ו, עד אז) —
שעבודה זו נעשית כלי והכנה קרובה לכניסה לארץ ישראל בפשטות — „והביא אותנו אל הארץ הזאת גו' ארץ אשר היא זבת חלב ודבש" — בפועל ממש,
ותיכף ומיד — מכיון שלוקחים את כל בנ"י וכל אשר להם, ביחד עם המחנותקיץ והחונים בהם — „עם ענני שמיא"צג,
הקדושה,
לירושלים עיר הקודש, „מידי שבת בשבתו"צד, כדאיתא במדרשצה ש"העבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים", ובמוצאי שבת מחזירים אותם לבתיהם, „איש תחת גפנו ותחת תאנתו"צו.
וכן תהי' לנו — שגם ברגעי הגלות
בכל הענינים האמורים מתוך שמחה וטוב לבב, וזוכים לקיץ בריא ושמח, „לכל בני ישראל הי' אור במושבותם"צז,
מתקיימת הברכה שמתברך כאו"א439מישראל בתוככי כלל ישראל — גאולה השבועות מזכירים כבר ברכת השנה, האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שנה טובה ומתוקה, ובמילא, מתכוננים במהרה בימינו ממש, שאז יהי' לכולנו לשנה טובה ומתוקה, עי"ז שגם החדשים
דשנה זו נעשים כבר טובים ומתוקים,
ושם נתכונן גם לחגוג את חג הגאולה
י"ב־"ג תמוז — ביחד עם בעל הגאולה, „מחיל אל חיל", עד ש"יראה אל אלקים
וכמו כן נתכונן לשנה הבאהצח — בציון"ק — בגאולה האמיתית והשלימה כדאיתא בספריםצט שלאחרי חג ע"י משיח צדקנו, אמן כן יהי רצון.
הכינוס תחיינה — אמר כ"ק אדמו"ר
98) שנת הקהל — לאחרי הקדמת ההכנה דשנה
זו שהיא שנת השמיטה, „מקץ שבע שנים במועד
שנת השמיטה גו' הקהל את העם" (וילך לא, י־)
וי"ל, שכאשר „תהי' כל השנה הבטלה מעבודת
האדמה מוכנה לעבודתו" (ספורנו ר"פ בהר), אזי,
הפעולה ד"הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו'
ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה גו' כל
קודם ר"ה, „כדי שתכלה השנה וקללותי'", שלכן,
99) ראה דרכי חיים ושלום (מנהגי ימי העומר) סי' „צריכין להכין א"ע בתשובה שלימה לקראת שנה תרל, שהי' רגיל לעורר ע"ד ההכנה לשנה החדשה החדשה הבאה לקראתנו לשלום שנזכה בו לגאולת — על יסוד מארז"ל (מגילה לא, ב) שקריאת עולם ותחל שנה וברכותי' לכלל ישראל ב"ב".
התוכחה קודם עצרת היא בדוגמת קריאת התוכחה