Addenda - sichos and letters 1

469בראשית

. . . לפרש קרא שלא במקומו — ה"ז שלא כדרך הפשט (שזהו דרך פרש"י עה"ת) ואינו אופן לימוד עם בן חמש (למקרא), ובפרט כשהפי' בא לאחרי הכתוב שמפרשו ושאין מצויין ע"ז במקומו. ועכצ"ל שבמקומו אין צורך בפי', אבל הכתוב השני מעורר קושיא וכיו"ב בכתוב הא' ותירוצה ע"י פי' המחודש, או שהפי' המחודש הוא רק לרווחא דמילתא ובעת לימוד הכתוב הא' לא הי' מקום לזה או שלא הי' מקור לזה, או שבמקומו הפי' המחודש פשוט ואין צורך לפרשו, או טעם כיו"ב. ועפ"ז

בראשית א, א: „את" — גם ע"פ דרך הפשט בא לרבות (ראה פרש"י שם ד, אב), אבל לפעמים בא רק ליופי הל' (שם א, ד ובמקומות אין ספור) ועפ"ז

במקומו אא"פ לרש"י לפרש את השמים גו' לרבות תולדותי' וכו' — שה"ז היפך פשט הכתובים שלאח"ז (שנברא כאו"א ביומו). ורק הקושיא בל' יהי מאורות (דלא כמש"כ לפנ"ז תדשא הארץ וכיו"ב) שמכריחה לומר שנבראו מכבר — מאפשרת לפרש את השמים לרבות כו' ולא (רק) ליופי כו'.

שם ג, יד: במקומו אין מקור להחידוש דקטע כו'. — ועפ"ז גם יומתק דיוק פרש"י בירמי^* למדנו מכאן. וק"ל.

שם, ג, יז במקומו א"צ לפרש שעצבון לאו דוקא רגש היפך שמחה, שהרי לפנ"ז כבר פי' עצבונך צער (הבא ע"י גידול כו') יגיעה.

ולא הביא רש"י בקהלת^* * פסוק זה, כ"א שלאחריו — כי בו המדובר ביגיעה גופנית בדוגמת המדובר בקהלת. וק"ל.

ועד"ז צל"פ בכ"מ.

(ממכתב ימי חנוכה, ה'תשל"א)

470. . . ומה שכתב בענין הצמצום, אשר אחד ממכיריו אומר, שכל השיטות בזה הולכים למקום אחד

נפלאתי ביותר גם על קס"ד כזה, ובפרט אשר כת"ר מכנהו במכתבו בשם לומד ספרי המקובלים, כי פשיטא אשר אינו כן כלל וכלל, ועוד בדור הראשון שאחר האריז"ל, שהוא גילה לנו סוד הצמצום, הי' בענין הצמצום חלוקי דעות בין בעלי תריסין מן הקצה אל הקצה, כנראה בספריהם, ונמשכה המחלוקת גם אח"כ.

והוא בשני ענינים עיקרים: אם הצמצום הוא כפשוטו א"ל, סילוק או העלם, אם הצמצום הוא רק באור או גם במאור.

ואפשר בזה ד' שיטות: א) הצמצום כפשוטו וגם בעצמות. וראית הסוברים כן, דאיך אפ"ל דהמלך נמצא במקום האשפה ח"ו. ב) הצמצום כפשוטו אבל רק באור. ג) הצמצום דלא כפשוטו אבל גם במאור. ד) הצמצום דלא כפשוטו ורק באור. והנה המתנגדים בימי אדה"ז אחזו בשיטה א' הנ"ל וכידוע, והיו מפרשים לית אתר פנוי מיני' היינו מהשגחתו. ואמרו אשר השיטה דהעצמות נמצא בכ"מ, היא סותרת לדינים דמבואות המטונפות וכו' וכו'. וכמ"ש בכרוזים ומודעות שפירסמו בזמן הבעש"ט ואדה"ז. ויעיג"כ שער היחוה"א פ"ז ואגה"ק ססכ"ה, וכמדומה לי שגם ב"בית רבי"* נדפס מכתב אדה"ז מדבר בזה.

שיטת בעהמ"ס נפש החיים, שמזכיר כת"ר במכתבו, הוא כשיטה ג' הנ"ל, וחלק בזה על רבו הגר"א. — ובכלל, נראה שראה הרר"ח מואלאזין ספרי חב"ד, ובפרט ס' התניא, ונשפע מהם, אף שאיני יודע זה בהוכחות גמורות.

אבל אנו אין לנו, אלא כשיטה ד' הנ"ל, שאין הצמצום כפשוטו, וג"ז לא במאור אלא באור, ורק בבחי' התחתונה שבאור שלפה"צ, וכמבואר בספרי וכתבי חב"ד.

ובימינו אשר זכינו לאורה, שנתבארה מסכת הצמצום, באריכות לפי ערך ובכמה וכמה פרטים, בספרי תורת חסידות חב"ד הנדפסים ואשר בכתב, הנה הרוצה לדעת ענין הצמצום עכ"פ במדה ידועה, בהבנה והשגה, אין לזה דרך אחר אלא לעיין בהנ"ל. וכדי להיוכח בזה, די להַשות הנאמר בזה בשאר ספרים, שכנראה כמה מהם לא רצו לפרט הדברים מאיזה טעמים, להמדובר בספרי חב"ד.

איני יודע איזה ספרים וכתבים ישנם אצל כת"ר כדי לציין אליהם, ויעוין בענין הצמצום: תו"א ד"ה פתח אלי' (וישנם ע"ז הגהות אדנ"ע שהו"ל, בקופיר, באטואצק), לקו"ת הוספות לויקרא ד"ה להבין מ"ש בס' אוצ"ח, שער היחוד, ס' המצות מצות האמנת אלקות ושרש מצות התפלה (מתחיל מפרק לד'), סי' ע"פ זכר רב טובך. בדרושי כ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א) הנדפסים:471אל יפטר אדם פ"ט, דרשו ה' רצ"א, על כן יאמרו רצ"א, שבועות רצ"ג דף ח', טוב לי רצ"ז.

כן בטח יש אצלו המשך רס"ו, ומבואר גם שם: מתחיל מד"ה ויולך ה' את הים, ומד"ה אנכי ה"א. ושייך לענין הצמצום גם המבואר בתניא פמ"ח ומ"ט ונתפרש באריכות יותר בדרושי יביאו לבוש מלכות שבתו"א ושערי אורה. ציינתי גם הידועים בטח לכת"ר לשלמות הדבר.

(ממכתב ד' יט שבט, צ"ט)

. . . בודאי זוכר כת"ר ע"ד מכתבו אלי בענין הצמצום, והנה יתבונן האדם לו הי' נמצא בזה המקום ובזו הרגע אתו ממש, האדמו"ר הזקן, הבעש"ט, האריז"ל, רשב"י בעת האידרא, ר"ע בעת דרשו במעשה מרכבה, כה"ג כמו שהוא בקה"ק וכו' וכו' עד מרע"ה ברגע מ"ת — הלא לא הי' לו שום תפיסת מקום ומציאות כלל, והנה באה תורת הדא"ח ופסקה שאין הצמצום אלא באור ולא ח"ו במאור, והמאור נמצא עתה פה ממש כמו שהוא נמצא בקה"ק דעולם העשי', ברגע מ"ת על הר סיני, בעולם האצי', בעולמות הא"ס כמו שהוא לפני הצמצום הראשון כשהי' אור הא"ס ממלא את כל המציאות.

(ממכתב ג', ח' סיון, תשג"ה)

במענה על מכתבו, ועל ראשון ראשון וכו':

א) במ"ש בלקו"א (ח"ב פ"ז) דיש ששגו וטעו והבינו הצמצום כפשוטו — אם היתה כוונת הטועים על הצמצום הא'?

פשיטא אשר כן הוא, וכל השקו"ט אם הצמצום הוא כפשוטו או לא הוא במ"ש בריש ע"ח אוצרות חיים ומבו"ש, אשר שם מדבר בצמצום הא', וכמ"ש ג"כ בפירוש ביושר לבב לר"ע חי ריקי (בית א' חדר א' פי"ד) ובכ"מ, וכן משמע קצת גם בלקו"ת (הוספות לויקרא ד"ה להבין מש"כ באוצרות חיים) ובכ"ד.

וזאת למודעי אשר אף שכאן באגה"ק מאריך רק בביאור הטעות דאין הצמצום כפשוטו, טעו עוד באחת, כי אמרו דהצמצום הוא בעצומ"ה וזה אינו, וכמו שנתבאר בתו"א ר"פ וירא, לקו"ת שם, בספר המצוות להצ"צ (כמסומן במפתח שם) ועוד.

ב) אם טעו בפירוש צמצום הא' שהוא קודם אצילות כל העולמות, א"כ למה אומר אדה"ז כאן: סילק עצומ"ה ח"ו מעוה"ז, דוקא?

472י"ל שני טעמים בדבר: (א) מה שהכריח את הנ"ל לפרש הצמצום כפשוטו, הוא זה דא"א לומר דלא סילק עצומ"ה מעוה"ז דא"כ נמצא הוא „גם בגשמיים השפלים הבלתי נכבדים ואף בנבזים" — ותפס אדה"ז התחלת ויסוד שיטתם.

(ב) בשאר העולמות י"ל דלאחר הצמצום חזר והמשיך עצומ"ה, וא"כ אין להקשות מת"ז ומר"מ שמקשה לקמן, משא"כ בעוה"ז דא"א לומר דחזר והמשיך עצומ"ה כי א"א, לשיטתם, שימצא בגשמיים כו' כנ"ל.

ולא מבעי דבעולם האצי' יוכלו לתרץ דחזר והמשיך, אלא אפילו בהעולמות שבהם אין איהו וחיוהי וגרמוהי חד י"ל כך, וע"ד שאנו אומרים כך בנוגע להארת הקו בעולמות בי"ע.

ג) אם יש להנ"ל שייכות למש"כ אדמוה"ז באגה"ק סי' כ' שהארת הקו בקע את הפרסא? — דרך אגב: לכאורה הי' צ"ל „בקעה כו' ומאירה", דהארה הוא ל' נקבה אבל כן הוא בהדפוסים שראיתי —.

לפענ"ד אינו שייך לנדו"ד כלל, כי לאדה"ז מעולם לא הי' הצמצום כפשוטו שצריך יהי' לתקן זה ע"י המשכת הקו, ובכלל הרי לכל השיטות אין המשכת הקו מבטלת ענין הצמצום, אלא רק שמתקנת איזה פרטים שנעשו ע"י הצמצום, ונותנת היכולת והאפשרות לבטל ענין הצמצום ע"י עבודה דתומ"צ וכו', וכמובן מביאורי דא"ח בענין הצמצום והקו, ומובן גם מהמשל „שע"י הצמצום נעשה חלל ומקו"פ עגול והמשיך בו קו אחד דק", דפשוט גם במשל שאין קו יכול למלאות מקום עגול, ודוגמא מוכחת גם בנמשל: הקו מאיר גם באצילות ובכ"ז רק חיוהי וגרמוהי חד עם איהו, משא"כ היכלות ומלאכים דאצי', וכמש"כ באגה"ק ס"ך, משא"כ קודם הצמצום. ופשוט הוא.

ד) אם י"ל שע"פ הע"ח הארת הקו נפסקת באצי', וא"כ בי"ע נפרדים, ואדה"ז חידש שהארת הקו בקע הפרסא כו'?

יעוין ד"ה תקעו תר"ן (בהג"ה ארוכה סמוך לתחילתו) דמ"ש בע"ח (שער אבי"ע) ובשער ההקדמות (שער דרושי אבי"ע) דמי"ס דעצמות האורות דאצילות נעשו י' ספירות של עצמות דבריאה — אפ"ל דזהו מש"כ באגה"ק דהארת הקו בקע כו', וא"כ אין זה חידוש אדמוה"ז, ואולי כוונתו דאדמוה"ז חידש פי'^* זה בע"ח, כי אפשר לפרש גם באופן אחר, עיי"ש בע"ח.

ובכל אופן, גם לולא הבקיעה, אאפ"ל דבי"ע נפרדים, כי הקו מלובש בכל סדר ההשתלשלות, וכמ"ש ג"כ באגה"ק שם על אתר: הקו בעצמו המלובש בסיום וסוף נה"י כו' המסתיימים במלכות דעשי', והוא בע"ח שמ"ג בהקדמה ובכ"מ. ולקמן באגה"ק מציין לס' הגלגולים ע"ד אופן ההתלבשות,

וכבר ביאר החילוק בד"ה שמח תשמח (תרנ"ז קרוב לסופו) דבאצילות הקו הוא בגילוי אבל בבי"ע — הוא בהעלם . . .

(ממכתב ט"ו תמוז תש")

473. . . ומש"כ ששמע בשם הראגאצובי, שהפלוגתא בענין הצמצום היא היא המחלוקת אם שם צבאות קדש (שבועות לה, ב) — כנראה, יסוד השמועה הוא ממש"כ בצפנת פענח הל' יסוה"ת פ"ב ה"ה. אבל שם מפרש טעם המחלוקת בצבאות, שהוא אם הנהגות העולם בדרך עו"ע או שגם משיג, קצת עכ"פ, מהעצמיות — וכנראה כוונתו כאן בלשון „משיג" הוא יותר מסתם השגה, כ"א גם המשכה והתאחדות. כי פשיטא שגם עלול משיג בעילתו, וכמוש"כ ברמב"ם שם ובפ"ג ה"ט —

ובעצם הרמז, דהפלוגתא בצמצום שייכת למחלוקת הנ"ל, לא נלפענ"ד, כי הצמצום קדם לכל השמות ולכל העולמות, ול"ד לבי"ע. וכמש"כ כבר במכתבי הקודם

אבל י"ל שהמחלוקת בצבאות היא תלוי' בזה דהקו, שחזר והאיר מאור א"ס שלפה"צ, מאיר רק עד סוף האצי', אבל בהעלם נמצא בבי"ע ג"כ. וראה תו"א פ' בא.

(ממכתב כ"ז אלול תש"ט)474למעלה מעלה עד אין קץ או למטה מטה עד אין תכלית. ומצד הגילוים — הרי הכל הוא מורכב, וכנ"ל.

ודוגמתן בעבודה: בעבודה האמיתית, היינו עבד פשוט שאינו מציאות כלל לעצמו, כל עניניו פשוטים בתכלית הפשיטות. הכשר מצוה, מצוה דרבנן, מצוה דאורייתא — אין כל חילוק אצלו כלל. כי כולם לגבי' הם רק מציאות האדון. וזה שבמצוה דאורייתא מחמיר בספקו ובדרבנן מקיל, וחילוקים כיו"ב — הנה אין זה שמחלק בין המצות, אלא שמציאות האדון כמו ש"נראית" בק"ש כך „נראית" בהחילוק דספיקא דרבנן לקולא וספקא דאורייתא לחומרא וכו'. מעין דוגמא בתורה הנגלית: להרמב"ם כל הצוויים דרבנן הם מה"ת (רמב"ם הל' ממרים בתחלתו. סהמ"צ שרש א') — אלא שרבנן — דהיינו מה"ת לשיטה זו — צוו לחלק ביניהם.

ובכל אופני עבודה לולא הנ"ל — הכל בא בהרכבה, ולכה"פ משנים: מקיים המצוה והמצוה עצמה. ויש להאריך בכ"ז — אם יודיעני אשר מוקשה באיזה ענין מהנ"ל.

הערה אכ"מ לבאר מה שאינו מובן, לכאורה: לפה"צ מהו העושה חילוקים באור, כיון שאין שם אלא הוא ושמו בלבד.

ב) שאלה: המוזכר בד"ה לולב וערבה תרס"ו אור של השכל ושכל ממש — מהו חלוקם.

מענה: כמה דרגות בהשתלשלות שכל. ובקצרה וע"י דוגמא „גסה": שכל דמודה במקצת חייב שבועה. למעלה מזה — השכל דאין אדם מעיז פניו כו' (ב"מ ג, א). למעלה מזה — השכל פון דער איידעלקייט פון מענשן. למעלה מזה — השכל, או יותר נכון ההסתכלות, בנפש האדם.

והנה בכל הנ"ל כל המאוחר שבהם איז ווייניגער שייכות צו כלים און אותיות לגבי הקודם לו. וכל המאוחר שבהם הוא סיבה ואור לגבי הקודם לו. נוסף ע"ז באחרון שבהם שאין שייך בזה אותיות המחשבה כלל.

— ועד"ז יש למצוא סדר השתל' בכל סברא ושכל. וראה ג"כ תניא פ"כ החלצו ס"ה וסכ"ב ועוד. — ולכן בכל מאמר ומאמר יש לברר מהמשך הדברים למה מכוון ב"אור השכל" ו"השכל ממש".

והנה בד"ה לולב וערבה הנ"ל — כיון שמדבר בבחי' החכ', היינו במקום שאין שם אותיות המח' עדיין, עכצ"ל שחילוק אור השכל והשכל היינו בין התחלת ההנחה (אָפּלייג), שנראה לו שינטה לאופן כזה, וההנחה עצמה. ושניהם הם למעלה מאותיות . . .

(ממכתב י"ח טבת תש"ט)

475. . . במה שהעיר על הידוע דהגלגלים הם בעלי דעה, ממש"כ באגה"ק (קח, ע"א) דבעוה"ז אינו כן — הנה קושיא זו היא גם בבנ"א שבעוה"ז (למעוטי הנשמות קודם ירידתן). — והענין, לפענ"ד, שכל הנמצאים בעוה"ז, שכללותו מספי' המל', מעשה; ורק המל' מקננת בו, א"א להם להשיג יותר מזה (יעוין בתניא פל"ח ל"ט ובכ"מ). היינו עד"מ שכל המעשי בלבד. ומתאים להידוע, שא"א לידע נשמה בגוף כ"א מציאות הרוחניות ולא מהותו. וכש"כ שידיעת הגלגלים היא עד"ז בלבד. ועיין בקונטרס המוסג"פ פי"ג ופ"כ. קונ' יט כסלו תש"ח**) פ"ט. ובכ"מ. ואין הזמן גרמא להאריך.

(ממכתב ערב פסח תש"ט)476שם דלמטה על הלוח רק דמיון ולא המהות אבל למעלה כו'. ע"ש. כן מש"כ בד"ה ביוהשמע"צ הנ"ל שמפה הוא מתאים לעולם הבריאה כו' — היינו בערך אור הרשימו ולא בערך עולם האצי'. ע"ש. —

והנה בד"ה ביוהשמע"צ כ' דהמפה הוא כמו ענין המשל שהוא בדבר זר. ולא ביאר החילוק שבין שני אלו. וחילוקם אפ"ל, דאף דבשניהם יש כל פרטי הנמשל, הנה משל האמתי, שהם משלי התורה, הוא בדבר שנשתלשל מהנמשל (מלכותא דארעא ומלכותא דרקיע, עשר כחות הנפש וע"ס וכיו"ב), משא"כ במפה שהוא בדבר זר לגמרי.

ועפי"ז הנה הדוגמא לערך שבין עולם לחבירו הוא ענין המשל ונמשל, שאז מתאים בשני פרטים הנ"ל, ולא ענין המפה . . .

(ממכתב אלול תש"ח)

במענה על שאלותיו, זה מכבר, בתו"א בד"ה השמים כסאי:

א) הא דאלפיים שנה קדמה תורה לעולם ואח"כ נמשכה בשמים וארץ — אם זהו ענין אחד עם האמור בזהר באד"ר, ע"ד חד אורחא ותרי"ג ארחין דאורייתא.

הנה, בכלל, האמור בזהר שייך למצות, ששרשן בכתר גלגלתא, וכמוש"כ באגה"ק ס"ך, וכ"ה ג"כ בד"ה תקעו תרצ"א ס"ו שמביאו במכתבו (משא"כ תורה שמחכמה נפקת עיי"ש באגה"ק), כי גם התרי"ג ארחין הם בגלגלתא. ולפעמים מפרשים מאמר הזהר גם על התורה, אבל כמו ששרשה בכתר, וראה לקו"ת במדבר יא, ד.

ב) מהו השייכות דבינה והתבוננות בלב לרחמים עליונים והתהוות התורה, — בלקו"ת לג' פרשיות (א, ב) מפרש ע"ז וז"ל: ועיין בתניא פמ"ה . . וגם כמו יוהכ"פ שהוא התגלות הבינה ה"ז ע"י שמעוררים רחמים. — ויעויין בתניא שם, ובהגהות הצ"צ ע"ז שנדפסו בקונטרס־רשימות איכה ע' כ"ב.

ג) מש"כ שהמדות בטלים ונכללים במקורם — אם הכוונה לע"ס הגנוזות — הכוונה למקור המדות, היינו שכל המולידם, ז"ת דאימא. ועיין בזה באריכות בלקו"ת לג"פ (א, ג, ו, ג), ובהמשך ר"ה שנדפס לשנה^*

ד) התורה כבר נמסרה בעולם בשעת מ"ת ולמה צריכים לאתדל"ת — מובן ע"פ משנ"ת בחילוק התורה שלפני התפלה ושלאחרי'. עיין לקו"ת ברכה (צו' ב) ובכ"מ.

ה) כותב דרוחו ונשמתו אליו יאסוף בקרב איש ולב עמוק, ובסוף המאמר איתא שהוא רק בבחי' מקיף וסובב,

הרי כתב גם בסוף המאמר דמעט מזער נתפס בפני' הלב, וממכ"ע לגבי477סוכ"ע הוא מעט מזעיר. ראה תניא פמ"ח, ועג"כ בהוספות לתו"א ד"ה אם ישים — דיאסוף היינו אורות בכלים.

ו) גם המשכה דוידבר הוי' אל משה נעשה ע"י ואהבת גו', וכמוש"כ בפי' בלקו"ת לג"פ (י"א, ג). ועייג"כ אמרי בינה שער הק"ש ספמ"ג.

ז) הארץ הדום רגלי — מפרש דמצות מעשיות מעלים הרגל — כנס"י למעלה והאדם למטה, — והיינו העלאתם והתכללות של ג' (נה"י דלבר מגופא, תרין שוקין, רגל) במוחין, ע"י שנכללין מקודם במדות (וא"ו) והמדות במוחין (יו"ד). ונת' בפרטיות בלקו"ת לג"פ (ח, א. ואילך).

ח) זה שהנשמה המלובשת בגוף פועלת היחוד דאורייתא וקוב"ה — ב' טעמים בדבר: מפני שעסקה בניצוצות דתהו שקדם לתיקון, והעיקר — שעבודתה למטה גורם, בב"א, עבודת שרשה בכל העולמות וגם מה שלמעלה מעולמות, כי היא כחבל שראשו קשור למעלה. ועיין אגרת התשובה פ"ה, קו"א לתניא בתחילתו, הגה"ה שני' בתניא פ"מ, וראה ג"כ מאמר דשבת מברכין סיון ה'תשי"ב.

ט) מש"כ בביאור דד"ה כי כאשר השמים ספ"ד ענין ג' הווי"ן דויסע כו' — הוא לראי' לבאר מאין ממשיכין, שהוא מהיודי"ן כו'. ועיין תו"א ויצא ביאור דושבתי בשלום.

יוד) כח הצמיחה הפרטי, דצומח פרטי, גם הוא נמצא, בארץ, ולא בגרעין, אלא שהגרעין מעורר אותו, היינו שיצמח עשב זה ולא אחר. ראה אגה"ק סוף ס"ך. ד"ה יביאו לבוש (ש"א) פכ"ו. וככה הגדול פמ"ד. ועוד.

(ממכתב כ"ג סיון ה'תשי"ב)

במענה על שאלתו במ"ש בד"ה בראשית תש"ב ספ"ב דמה שהכלים דע"ס דאצי' הם בריאה, אין זה ח"ו כמו הבריאה דבי"ע, ורק, לגבי פשיטות ודבקות האורות דאצי', דבקות הכלים שהיא דבקות ניכרת נק' בריאה,

ממ"ש בכ"מ דדבקות הכלים היא דבקות שאינה ניכרת.

הנה בד"ה בראשית הכוונה לבאר דאף דבאצי' איהו וחיוהי וגרמוהי — שהם הכלים — חד, דבקות ולא התקשרות, בכ"ז נק' הכלים בריאה כי אופן דבקותם הוא שניכר, שנעשה דבקות. היינו שהיו כאן ב' דברים ואח"כ נעשה חד, משא"כ באורות, והוא כחלוק הדבקות דהשכלה והשגה בד"ה ועתה יגדל ש"ת. ועייג"כ ד"ה והר סיני דחה"ש תש"א.

ומה דמבואר דדבקות הכלים היא דבקות שאינה ניכרת, הכוונה שבכלים מצד עצמם וטבעם אין ניכר ונרגש בהם ובהרגשתם הדבקות במקורם, כי כלים, בכלל, ענינם העלם.

(ממכתב יו"ד אלול, תש"ח

478במענה על מכתבו מכ"ה אייר. נעם לי לקרות בו אשר כמה ספיקות שהיו לו, חוסלו. וכמבואר בספרים הקדושים אשר ספ"ק בגימטריא עמל"ק, הכוונה לקליפת עמלק. שבדוגמת עמלק, כפשוטו, ענינו שאף שהאמבטי רותחת קופץ לתוכה, ובלבד לקרר את בני ישראל וכמו שכתוב: „אשר קרך" [עיין במדרש תנחומא שם]. ומזה בנין אב לכל הספיקות שמזכיר אשר מקורם כפי האמור, וד"ל.

במה שכתב אשר קרא בספרי התוכנים, על דבר כוכבים שקרן האור משם צריך ללכת הרבה יותר משית אלפי שנין עד שיגיע לארץ, ומקשה איך יתאים עם המובא בתורתנו הקדושה שנמצאים אנו בשנת ה'תשט"ז לבריאה.

הנה, אפילו אם תרצה לומר שחשבון הנ"ל — על דבר מרחק הכוכב, אמיתי הוא (כי גם בזה יש חילוקי דיעות בין התוכנים), אין מזה קושיא לתאריך הבריאה. שהרי כמו שנבראו הכוכבים נבראו ג"כ קרני האור, וכמו שיכול ה' יתברך לברוא כוכב שרק מאז ולאחר מכן יתחיל להאיר, כן אפשרי שיברא הכוכב ביחד עם קרני האור היוצאים ממנו. ובפרט ע"פ הנאמר בפרשה ראשונה שבתורתנו: „ויהי בוקר יום אחד", ואילו „יהי מאורות" נאמר אך ביום הרביעי, היינו שהיתה מציאות אור קודם תליית המאורות ברקיע השמים.

במה שכותב שראה בס' פלוני, אשר יש לומר שששת ימי בראשית אינם ימים של כ"ד שעות כו' וכו' — לצערנו נמצאים פירושים כאלו גם בעוד ספרים, אבל מעקמים הם את הכתובים, מפני שבמחילת כבוד תורתם לא ידעו כדי צרכם ה"יסודות" עליהם נבנו השערות החוקרים השונים במדעים בהנוגע לתאריך הארץ. כי הידיעה והחקירה ביסודות אלו מוכיחה לשכל הבריא, שאינם אלא השערות, ורחוקים מודאיות, וכן הוא דעת בעלי המדע וכמובא בספריהם הם. אף שמעלימים הספיקות שיש להם בהיסודות, בספרים הנלמדים בבתי ספר להמתחילים בזה. ולמותר להאריך ולהעיר על הראיה הכי פשוטה שששת ימי בראשית ענינם — של כ"ד שעות, כיון ששמירת יום השבת לאחרי ששת ימי השבוע קשור בזה.

בודאי יודע משלשת השיעורים השוים לכל נפש, מתקנת כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בחומש תהלים ותניא הידועים ועל כל פנים ישמור אותם מכאן ולהבא, נוסף על לימוד שיעור קבוע בתורת החסידות.

(ממכתב א' סיון, ה'תשט"ז)

479בתמהון גדול קראתי השקו"ט במכ"ע וכו' איך „לתרץ הנחיתה על הירח באופן שלא לערער האמונה והתורה וההתבוננות בשפלות האדם וכו'". —

וכמובן מתחיל מ"הסתירה המפורשת" דמקרא מלא דיבר הכתוב: השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א. —

והרי כמה פי' „בשמים" מתחיל מפי' ב"עוף השמים" ועד — „האלקים בשמים ואתה על הארץ" (קהלת ה, א). ולהעיר מתפלת שלמה שבאו שניהם יחד: בהעצר שמים ולא יהי' מטר גו' השמים מכון שבתך גו'.

[בכלל — מלכתחילה אין מקום לקושיא ויגיד עליו רעו: הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים. וכמה כתובים כיו"ב].

„הקושיא" מברכת קידוש הלבנה „וא"י לנגוע בך" —

ושוברה בצדה וקודם לה „הרי אני רוקד כנגדך וא"י (ע"י רקידה זו) לנגוע בך כך לא יוכלו כו'".

המובא בחז"ל כדבר בלתי אפשרי „ע"מ שתעלה לרקיע" — הנה אפילו את"ל דנחיתה על הירח ה"ה, כיון שנאמר ויתן אותם אלקים ברקיע השמים (ועצ"ע בזה) — עדיפא הו"ל להקשות מכו"כ כתובים. (ולדוגמא איוב לח־ט. והרי באו בנבכי ים, יאורי מצרים — ה"ז פלג לשטף תעלה ע"י מעשה בנ"א וכו' וכו').

בנוגע לשפלות האדם וכיו"ב —

מתמי' ביותר אשר אף אחד מהמתרצים (שראיתי דבריהם בדפוס, או בכתב ובדבור) לא עמד ע"ז אשר בתור חידוש מדעי וכהוספה ב"הבנה מדעית של הבריאה" אין להשוות הנחיתה על הירח (שלא חוללה כל מהפכה מדעית כלל ואפילו לא חידוש מפתיע) לחדירה בתוך האטום שהביאה לערעור ושלילת כמה מיסודי המדע — ויש לה השלכות בנוגע לענין בחירה חפשית, נס וטבע וכו'.

ועד"ז כו"כ „חידושים" שלפני זה.

ועוד ועיקר אשר גם בזה עדיפי הול"ל דאפילו בנוגע לתורה עצמה ודיני' אמר ה' „נצחוני בני" ולא עוד אלא דקא חייך בעת אמירתו (ב"מ נט, ב). ועל כל כגון דא אמר מורה הנבוכים בספרו יד החזקה ריש הל' ע"ז: בימי אנוש טעו בנה"א טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור כו' האלוקים ברא כוכבים אלו כו' וחלק להם כבוד כו' וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא כו'. ועיי"ש רפ"ב: ולא אחד מכל הנבראים מהן ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלקים כו'. ומסיימים בטוב.

(ממכתב סליחות תשל"א

480צריך^* לקבל פס"ד מהרבנים הספרדים להתיר לו לקחת אשה שני', אשר בזה לא אוכל, בתור אשכנזי, לכתוב לו. אבל כמנהג הספרדים, וכמו שכותב במכתבו, נקל יהי' לו לקבל היתר.

צריך לפייס את אשתו אשר א) כתוב בספרי הקדש ובפרט בספרי הקבלה, אשר הגם שכל אחד צריך לעשות כל מה שתלוי בו לקיים מצות פו"ר, הנה יש אשר מכמה סיבות פוטרים אותו מזה מפני שיש לו שליחות אחרת בחיים בעלמא דין. והוא הדבר גם בנוגע לאיש וגם בנוגע לאשה, ומצוי יותר באשה.

ב) כמסופר בתורתינו הק', בהנוגע לאמהות, הנה האשה המשתדלת בחינוך ילדים ובפרט בחינוך ילדי בעלה הגם מאשה אחרת, מעלה עלי' הכתוב כאלו ילדה.

ג) מהנכון לכתוב ספר תורה לכבוד אשתו ולזכותה.

כשיבאר כהנ"ל לאשתו בטח תרגע, ותסכים לנשואין השניים, ואז יעשה כן ויתן השי"ת שיהי' בשעה טומו"צ ויזכה לבנים עוסקים בתורה ובמצוות ואשתו העכשוית תשתתף בחינוכם לגדלם בתורה ויראה.

למותר לעורר בענין גודל מצות צדקה, ובפרט במצבו, צדקה המקושרת במוסדות חינוך הכשר של בני ובנות ישראל.

מהנכון שגם הוא וגם זוג' יפרישו כמה פראנקים לצדקה בכל בקר של ימות החול.

(ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א)