Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ מקץ, זאת חנוכה ה'תשמ"ז
207משיחות ש"פ מקץ, זאת חנוכה ה'תשמ"ז
א. החידוש המיוחד בימי חנוכה דשנה זו, הבולט ונראה לעין כל במבט ראשוןא, הוא — בענין השבת, שהרי [נוסף לכך שהשנה כולה היא שנת השמיטה, „שבת לה'"ב, והתחלתה וראשיתה („ראש השנה"ג) ביום השבת, הרי גם ימי חנוכה] התחלתם ביום השבת וסיומם ביום השבתד, שתי שבתות.
וחידוש זה מודגש בעיקר בנוגע להפטרה — שהרי הקריאה בתורה דחנוכה היא אותה הקריאה בכל השנים (פ' הנשיאים), ואילו ההפטרה, הרי בשנה זו, שישנן שתי שבתות, ישנה הפטרה נוספת.
והנה, ע"פ הכלל ד"מעלין בקודש"ה, כלל המודגש ביותר בימי חנוכה, שהרי הדלקת נר חנוכה היא כדעת ב"הו ש"מוסיף והולך . . מעלין בקודש"ז — מובן, ששבת הב' דחנוכה הוא באופן ד"מעלין בקודש" לגבי שבת הא' דחנוכה.
ומכיון שכן, צריך הדבר להתבטא גם בנוגע להפטרה דשבת חנוכה — שההפטרה דשבת חנוכה הב' היא באופן ד"מעלין בקודש" לגבי ההפטרה דשבת חנוכה הא', כדלקמן.
ב. ההפטרה דשבת חנוכהח:
„מפטיריןט בשבת של חנוכה בנרות זכרי' („רניי ושמחי גו' ראיתי והנה מנורת זהב כולה גו'"), ואם היו שתי שבתות בחנוכה, מפטירין בשבת ראשונה בנרות זברי', ובשני' בנרות שלמה" („ויעשיא חירום וגו' ויעש שלמה גו' ואת המנורות חמש מימין וגו'").
ולכאורה, סדר זה הוא היפך הענין ד"מעלין בקודש", שהרי בהפטרה הא' בנרות זכרי' מדובר אודות ענינים נעלים וביותר לגבי ההפטרה הב' בנרות שלמה:
בהפטרה הא', בנרות זכרי', נתבאר בארוכה ובפרטיות ענינה של המנורה — „מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותי' עלי' שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה וגו'"יב — כו"כ מעלות גדולות ונפלאותיג, ונוסף208לזה, מנורה זו מרמזת לעתיד לבוא, כמ"ש לפנ"זיד „כי הנני מביא את עבדי צמח", דקאי על מלך המשיחטו, ובמילא, גם המנורה היא בתכלית העילויטז.
ולעומת זאת, בהפטרה הב', בנרות שלמה — לא מצינו דבר בנוגע למנורה, כי אם, הסיפור ע"ד עשיית המנורות, „ואת המנורות חמש מימין וחמש משמאל"יז מספרם ומקומם בלבדיח, ונוסף לזה, לא מדובר כאן אודות המנורה שעשה משה, כי אם, עשר המנורות שעשה שלמה, אשר, לדעת ת"ק „לא היו מדליקין אלא בשל משה"יט.
ואינו מובן: כיצד מתאים סדר ההפטרות — „בשבת ראשונה בנרות זכרי', ובשני' בנרות שלמה" — עם הכלל ד"מעלין בקודש" (המודגש במיוחד בימי חנוכה)?!
ולהעיר, שיש סברא בתורה להקדים את ההפטרה בנרות שלמה להפטרה בנרות זכרי', בהתאם לסדר הזמנים, שנרות שלמה קדמו לנרות זכרי', אלא, שאעפ"כ מקדימים נרות זכרי', מפני מעלתם לגבי נרות שלמה: (א) „נבואת זכרי' היתה על בית שני, שבו חנוכת חשמונאים"כ, (ב) „נבואות עתיד נינהו"כא. ועפ"ז, מודגש עוד יותר שסדר זה הוא (לכאורה) היפך הכלל ד"מעלין בקודש"!
ג. ויש להוסיף, שהשאלה בנוגע להפטרה דנרות שלמה היא — לא רק ביחס להפטרה דנרות זכרי', לאחרי שמפטירין בשבת ראשונה בנרות זכרי', אלא השאלה היא גם בנוגע לעצם ההפטרה, אפילו אם היו מפטירין בה בשבת ראשונה דחנוכה.
ובהקדמה — שהפטרה צריכה להיות מעין הקריאה שקורין למפטיר בתורה. ולכן, שבת חנוכה שחל בר"ח טבת מפטירין בשל חנוכהכב, „כיון שהמפטיר קורא בשל חנוכה יש לו להפטיר מענין שקרא"כג.
ולכאורה, בהפטרה דנרות שלמה לא מודגש הקשר והשייכות לחנוכה — כי:
כל מה שנזכר בה אודות הנרות (שזהו"ע דחנוכה) — אינו אלא הפסוק „ואת המנורות גו'", שנזכר ביחד עם עשיית שאר כלי המקדש.
ואדרבה — התחלת ההפטרה היא „ויעש חירום את הכיורות ואת היעים וגו' נחושת ממורט"כד, ובהמשך לזה, „ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית ה' את מזבח הזהב גו'" (וביניהם) „את המנורות גו'"כה, כלומר, פסוק זה („את209המנורות גו'") אינו התוכן העיקרי בסיפור הפטרה זו, אלא, ענין שהובא ביחד עם כו"כ ענינים, רבים,
ועוד ענין עיקרי בזה:
בהפטרה זו — „ויעש חירום" עד „להיכל זהב"כו — מדובר רק אודות עשיית כלי המקדש (כולל „את המנורות גו'"), הכנת הכלים בלבד, לפני חנוכת המקדש.
ולהעיר: בפסוק תיכף לאח"ז, מתחיל הענין דחנוכת המקדש — „ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה'"כז, ובהמשך לזה — „אז יקהל שלמה גו' להעלות את ארון ברית ה'"כח, עד לסיום הענין — „ויחנכו את בית ה' המלך וכל בני ישראל . . שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום"כט.
ולכאורה, מתאים יותר להפטיר בשבת חנוכה „ותשלם כל המלאכה גו'", חנוכת המקדש — „להפטיר מענין שקרא", שהרי בקרה"ת דחנוכה מדובר אודות חנוכת המזבח והמשכן ע"י קרבנות הנשיאים, ואכן, מצינו דעהל שבשבת חנוכה „מפטיר בותשלם כל המלאכה" (במקום נרות זכרי'), ואעפ"כ, מנהג ישראל שמפטירין מ"ויעש חירום" עד „להיכל זהב", היינו, שמסיימים את ההפטרה פסוק אחד לפני „ותשלם כל המלאכה"!
ד. שאלות הנ"ל (על עצם ההפטרה בנרות שלמה) מתחזקות יותר — כיון שהמדובר בנוגע לשבת השני' דחנוכה:
בשבת השני' דחנוכה קורין למפטיר מ"ביום השמיני" עד „ביום שנים עשר יום", וממשיכים „זאת חנוכת המזבח גו'", ומסיימים ב"בהעלותך את הנרות גו'" עד „כן עשה את המנורה".
כלומר, בקריאה דמפטיר ישנה הדגשה מיוחדת (יותר מבשאר ימי חנוכה) הן בנוגע לחנוכת המזבח והמשכן (בקרבנות הנשיאים דכמה ימים, מח' ועד י"ב, ונוסף לזה, הסהכל הכללי דקרבנות הנשיאים, „זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"), והן בנוגע לענין הנרות („בהעלותך את הנרות").
ואעפ"כ, ההפטרה (שצריכה להיות מענין הקריאה) היא לא „ותשלם כל המלאכה" (מענין הקריאה ד"זאת חנוכת המזבח"), ולא „ראיתי והנה מנורת זהב כולה" (מענין הקריאה ד"בהעלותך את הנרות"), כי אם, בנרות שלמה, שבו מדובר אודות עשיית כלי המקדש (כולל המנורות) לפני חנוכת המקדש, ובנוגע למנורות עצמם — (א) לא כעיקר הענין, כי אם, ביחד עם שאר כלי המקדש, (ב) לא אודות הדלקתן, כי אם, אודות עשייתן בלבד, (ג) ובפרט שלדעת ת"ק לא הדליקו בהן!
ה. ויובן בהקדים הביאור בכללות הענין ד"שתי שבתות", אשר, עפ"ז יובן גם התוכן דשתי שבתות בחנוכה, כפי שהדבר מתבטא בהפטרות דשתי השבתות, כדלקמן.
מצינו שיש עילוי מיוחד ב"שתי שבתות" — כדאיתא בגמראלא „אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין"יב.
210וצריך להבין: מהו העילוי המיוחד ד"שתי שבתות" — דלכאורה, העיקר הוא שבת הא'לג, „שבת בראשית"לד, ובשבת הב' חוזר ונשנה הענין דשבת הא', ע"ד כל ששת ימי בראשית, ש"אנו מונין היום יום ראשון בשבת יום שני כו' עד יום השבת", אע"פ ש"כבר עברו רבבות ימים משימ"ב עד עתה", אלא, „מפני שבשבת העלי' . . למעלה מבחי' זמן, ע"כ כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו יום א' של ששת ימי בראשית"לה, ועד"ז בנוגע לשבת, שכל שבת הוא ממש כמו שבת בראשית, וא"כ, מהו העילוי המיוחד ד"שתי שבתות"?
והביאור בזה — כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בלקו"ת בתחלתו במעלת שתי שבתות, (אלא שבכל שבת ישנם „ב' שבתות כהלכתן", וכמארז"ללו „כל עיסקא דשבתא כפול").
[ועפ"ז מתווך אדמו"ר הזקןלז את הסתירה (לכאורה) ממ"ש בירושלמילח „אלו היו ישראל משמרין שבת א' כתיקונה מיד הי' בן דוד בא" — ש"אינו סותר למאמר אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות", כי, גם בשבת א' יש ב' בחי' שבת, שבת תתאה ושבת עילאה].
ענין ה"כפל" — „כל עסקא דשבתא כפול", „שתי שבתות" — מורה על עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, ע"ד ובדוגמת הענין ד"כפלים לתושי'"לט דעבודת התשובהמ, שענינה — לדלג שור, עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, לא רק „תמידים כסדרם" (עבודה מסודרת דצדיקים), אלא גם „מוספים כהלכתם" (גם מלשון הליכה)מא.
דוגמא לדבר — החילוק ד"עובד אלקים" ל"אשר לא עבדו"מב, עי"ז ששונה פרקו לא (רק) מאה פעמים, אלא מאה פעמים ואחדמג:
שונה פרקו מאה פעמים — עם היותו בדרגא נעלית ביותר, עד כדי כך, שכל ענין בתורה חדור בכל עשר כחות נפשו, ובזה גופא — כפי שכל א' כלול מעשר (מאה), תכלית השלימות, מ"מ, מכיון שעבודתו היא במדידה והגבלה, ע"פ טבעו ורגילותו, אינו „עובד אלקים", אלא, „אשר לא עבדו".
אמנם, כשיוצא מהמדידה וההגבלה דטבעו ורגילותו, „לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"מד, ומוסיף ללמוד עוד פעם אחת — הרי, „זאת הפעם המאה ואחת היתירה על הרגילות שהורגל . . שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת וביתר עז להיות נקרא עובד אלקים"מה.
וזהו ענין ה"כפל" — היציאה מהמדידה וההגבלה דטבעו ורגילותו (מדידה והגבלה דקדושה), שכן, אע"פ211שבכמות ניתוסף רק פעם אחת (ולא מאה פעמים, ואפילו לא רבות פעמים), הרי, האיכות גוברת ומכריעה את הכמות דמאה פעמים, כאמור, ש"שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת וביתר עז", להיותה תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה (אע"פ שבפועל מתבטא הדבר בכמות דפעם אחת (בהנ"ל), או אפילו בהזזה כל־שהיא בלבד).
ז. עפ"ז יש לבאר את ב' הבחינות דשבת — „עיסקא דשבתא כפול", „שתי שבתות":
שבת מצ"ע — הו"ע שלמעלה ממדידה והגבלה, היינו, שהעבודה בששת ימי המעשה („עובדין דחול" — ע"פ הוראת וציווי התורה) היא באופן של מדידה והגבלה, ואילו יום השבת, יוצא מהמדידה וההגבלה דטבעו ורגילותו כו', ועבודתו היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, שתי הנהגות ע"פ תורה.
וזהו הפירוש ד"עיסקא דשבתא כפול" — שבשבת ישנה התנועה של יציאה ממדידה והגבלה, ענין ה"כפל"מו.
ובעומק יותר — שתנועת היציאה ממדידה והגבלה דשבת היא באופן ד"כפל", שיש בה ב' דרגות, „שתי שבתות", כלומר, למעלה ממדידה והגבלה (לא רק ביחס למדידה והגבלה, אלא) גם ביחס ללמעלה ממדידה והגבלה, היינו, שמתעלה לדרגא שלמעלה משניהם, עד כדי כך, שביחס לדרגא זו, הרי, הגבלה ולמעלה מהגבלה שוים.
וענין זה מתבטא בעבודתו בפועל — שאינו מוכרח לעסוק בענינים הכי נעלים שלמעלה ממדידה והגבלה, אלא יכול לעסוק גם בענינים הכי פשוטים שבמדידה והגבלה, אכילה ושתי' כו' — וזה נעשה עונג שבת, ויתירה מזה, עי"ז מענג את השבתמז, ואדרבה — תכלית הכוונה אינה לצאת ממדידה והגבלה, כי אם, להמשיך אלקות למטה, בענינים של מדידה והגבלה דוקאמח.
ח. בסגנון אחר קצת — בלשון החסידותמט:
212שבת — הו"ע עליית העולמות, מבחי' המעשה והדיבור לבחי' המחשבה, העלי' מבחי' ממכ"ע לבחי' סוכ"ע.
אמנם, זוהי בחי' הא' דשבת, שבת תתאה. ולמעלה מזה, בחי' הב' דשבת, שבת עילאה, ה"כפל" שבשבת, „שבת בשבתו", שבתו של שבת — „שגם השבת נחשב אצלו כימי החול שהוא בחינה מה שלמעלה מגדר ההשתלשלות . . למעלה מעלה מגדר סובב וממלא כו'"נ.
וענין זה בא לידי ביטוי בעבודה:
הענין דב' שבתות כהלכתן הוא — „כהלכתן עד"מ ההליכה בסולם . . שיש בו ההליכה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה . . עלי' ממטה למעלה לעורר בחי' עונג העליון למעלה . . והב' מלמעלה למטה שיבוא העליון לתחתון הוא בחי' גילוי עונג העליון למטה", וסדר העבודה הוא — „תחילה ההליכה מלמטה למעלה (שבת הא'), ואח"כ ההמשכה מלמעלה למטה"נא (שבת הב').
ובחי' הב' דשבת היא ע"ד ובדוגמת הגילוי דלעתיד לבוא — „שאז יתנוצץ אור וגילוי א"ס ב"ה מה שלמעלה מגדר ההשתלשלות, ואז יבוא כל בשר להשתחוות . . המשכה מלמעלה למטה"נב, עד לעולם העשי' ממש, „לפי שהוא שוה ומשוה כו' ואין שייך בו מעלה ומטה כו' לכן יהי' הגילוי גם בעשי' ממש"נג, ואדרבה — עיקר השכר הוא לנשמות בגופים דוקאנד, כשם שכל הגילויים דלעתיד לבוא הם בעוה"ז הגשמי דוקא, מכיון שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתוניםנה, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו דוקאנו.
ט. ועתה נבוא לביאור הענין דב' שבתות — בנוגע לחנוכה:
ענינו של חנוכה הוא — להאיר את החושך, שלכן, הדלקת נר חנוכה היא „משתשקע החמה"נז, היינו, במצב של חושך דוקא, ואעפ"כ, מאירים את החושך.
וענין זה הוא ע"י גילוי נעלה ביותר, למעלה מהשתלשלות — כמ"שנח „(כי אתה נרי הוי'נט) והוי' יגי' חשכי"ס:
„נרי הוי'" קאי על שם הוי' דז"א שהוא בבחי' השתלשלות, שם הוי' שמהוה את העולמות כו'. ולמעלה מזה — „והוי' יגי' חשכי", דקאי על שם הוי' דלעילא שלמעלה מסדר השתלשלות, שמאיר ומתגלה בחנוכה, ועל ידו נעשה הענין ד"יגי' חשכי".
אמנם, בגילוי ד"והוי' יגי' חשכי" (למעלה מסדר השתלשלות) גופא — ישנם ב' עניניםסא:
213(א) החידוש בענין האור, שיכול להאיר גם את החושך, ויתרון האור מן החושךסב. (ב) החידוש בענין החושך, שנעשה כלי מוכשר וראוי שיתגלה בו האור.
והחידוש בענין החושך הוא מצד בחינה נעלית יותר מאשר החידוש בענין האורסג — כי: החידוש בהאור — קשור עם גדר האור, אלא שהאור הוא בלתימוגבל, ואילו החידוש בהחושך — נמשך ממקום שאינו מוגדר בגדר האורסד.
דוגמא לדבר — בעבודת האדם:
תלמוד (שכל) ומעשה — הם בדוגמת אור וחושך: שכל, כח נעלה שבאדם — הו"ע האור שבוסה, ומעשה, כח הכי תחתון שבאדם, הו"ע החושך שבוסו.
ובעילוי שנעשה בתלמוד (אור) עי"ז שנמשך ומביא לידי מעשה (חושך) — ב' ענינים: (א) מעלת התלמוד, „תלמוד גדול שמביא לידי מעשה"סז, היינו, שההמשכה במעשה היא אבן־הבוחן שה תלמוד הוא כדבעי, עד לאופן של גדלות, „תלמוד גדול"סח, (ב) מעלת המעשה (לא מפני שמאמת את התלמוד, אלא) מצד עצמו, שהו"ע נעלה יותר ממעלת התלמוד (שלכן לעתיד לבוא יהי' „מעשה גדול"סט), וכשהתלמוד מביא לידי מעשה — נעשה ענין חדש (למעלה ממעלת התלמוד, כולל הגדלות דתלמוד שמביא לידי מעשה)ע.
ובנוגע לעניננו — יש לומר, שב' דרגות אלו הם (בפרטיות) בשתי השבתות דחנוכה:
בשבת הא' דחנוכה מודגש החידוש בענין האור, שביכולתו להאיר גם את החושך, ובשבת הב' דחנוכה מודגש החידוש בענין „החושך"עא, מצד בחי' שלמעלה מגדר האור — בהתאם לכללות החילוק ד"שתי שבתות", ששבת הא' הו"ע העלי' דממכ"ע לסוכ"ע, אור הב־גבול, ושבת הב' הו"ע העלי' לבחי' שלמעלה מהגדר דממלא וסובב, למעלה מהגדרים דגבול וב־גבול.
י. והנה, חילוק הנ"ל שבין ב' השבתות דחנוכה — מתבטא בשתי ההפטרותעב דב' השבתות, „בשבת214ראשונה בנרות זכרי', ובשני' בנרות שלמה":
בנרות זכרי' מדובר אודות המנורה כפי שהיא בתכלית השלימות, כפי שעומדת במקומה בביהמ"ק ומאירה כו', היינו שעיקר החידוש הוא בענין האורעג.
אבל בנרות שלמה, מדובר אודות עשיית המנורה בלבד, עוד לפני הדלקתה כו', היינו שעיקר החידוש הוא בענין „החושך". בעצם עשיית כלי המקדש, שלוקחים דבר גשמי, „ויקחו לי (לשמי) תרומה . . זהב וכסף ונחושת"עד, ועושים ממנו מנורה, עוד לפני הדלקתה (ועד"ז בנוגע לעשיית שאר כלי המקדש עוד לפני חנוכת המקדש) — נעשה התחתון (מקום החושך) כליעה ראוי ומוכשר לגילוי אלקות.
ועפ"ז מובן שסדר ההפטרות, ש"בשבת ראשונה בנרות זכרי', ובשני' בנרות שלמה", הוא באופן ד"מעלין בקודש" — כאמור, שהחידוש בענין החושך הוא מבחי' נעלית יותר מאשר החידוש בענין האור, בחי' שלמעלה גם מגדר האור, כנ"ל.
יא. ביאור הלימוד וההוראה בעבודת האדם — בנוגע להפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה:
הענין דנרות חנוכה הוא — להאיר „על פתח ביתו מבחוץ"ה, שזהו כללות הענין דהפצת התורה והיהדות כולל הפצת המעיינות חוצה, שהאור ד"נר מצוה ותורה אור"עו, עד לאור דפנימיות התורה, „שמן", יחדור גם ב"חוצה"עז.
ובזה גופא — ב' ענינים:
(א) החידוש בענין האור, שמצד תוקף האור יכול להאיר גם ב"חוצה", (ב) החידוש בענין החושך, שנעשה כלי ראוי ומוכשר לגילוי האור (עוד לפני גילוי האור בפועל), מצד בחי' שלמעלה גם מגדר האור.
ובאותיות פשוטות — בנוגע לעבודה בפועל:
כאשר מדליקים את „נר ה' נשמת אדם"עח של היהודי הנמצא במקום ה"חוצה", ועד „בהעלותך את הנרות", „שתהא שלהבת עולה מאלי'"עט, עד שנעשה בבחי' „מנורת זהב כולה" (בפועל ובגלוי) — אזי מודגשת מעלת האור, יתרון האור כו'.
אמנם, כאשר נגשים ליהודי שנמצא במקום ה"חוצה", ואומרים לו: שמע נא,215הנך יהודי ואני יהודי, בוא ונדבר כו' — הרי, אע"פ שפעולה זו אינה אלא עשיית והכנת הכלי בלבד (עשיית המנורה, עוד לפני הדלקתה), יש בזה ענין עמוק — החידוש במקום החושך (שנעשה כלי מוכשר כו'), מצד בחי' שלמעלה מגדר האור, עצם המציאות דישראל ש"קדמו לתורה אור"פ.
ולהעיר:
דבר ברור הוא שלאחרי הכנת הכלי פועלים סוכ"ס להאיר את נשמתו ב"נר מצוה ותורה אור", שאז, מתגלה גם יתרון האור וכו' — כשם שלאחרי עשיית כלי המקדש, אזי, „ותשלם כל המלאכה", עד ש"ויחנכו את בית ה'", ומכיון ש"התורה היא נצחית"פא, הרי בודאי שכן הוא גם בנוגע למקדש הרוחני בלבו של כאו"א מישראלפב;
אמנם החידוש המודגש בהפטרה דשבת חנוכה הב' הוא — שלא מדברים עדיין ע"ד ההמשך „ותשלם כל המלאכה", חנוכת המקדש וכו', כי אם, אודות עצם עשיית (הכנת) הכלים, החל מ"ויעש חירום את הכיורות גו'", כל פרטי הכלים שעשה חירום, מהירודין שבשבטיםפג, ולא רק מ"זהב", אלא גם מ"נחושת", הדרגא הכי תחתונהפג בג' הסוגים דזהב וכסף ונחושתפד (אלא, שבנוגע להדלקת המנורה נוגע הענין ד"את המנורות" דוקא) — הנה בזה גופא מודגש ענין הכי נעלה, שמציאות התחתון (חושך) גופא נעשה כלי ראוי ומוכשר להיות דירה לעצמותו ית'.
יב. ויה"ר שכאו"א ינצל את הגילויים הכי נעלים דחנוכה, ובפרט בשבת חנוכה, ובזה גופא בשבת הב' דחנוכה (כנ"ל בארוכה), כדי להוסיף בכל עניני העבודה דחנוכה ברגעים אחרונים אלה,
ועוד וגם זה עיקר — שבעמדנו בסיום וחותם שבת הב' דחנוכה, לאחרי חצות היום, השייך כבר גם לזמן שלאחרי השבתפה, יש להמשיך כל ענינים אלו גם לאחרי שיוצאים משבת הב' דחנוכה לימי החולפו, שכן, כל עניני חנוכה הם באופן נצחי, אין בטלין לעולםפז.
ובפשטות — שלאחרי כל העבודה והיגיעה במבצעי חנוכה, אשר, ע"פ הידיעות שנתקבלו מכל המקומות, היתה העבודה „כדבעי לי' למיעבד"פח, וכמו כן216היתה גם הצלחה גדולה ביותר, למעלה מכפי המשוער — הרי, לא זו בלבד שאי־אפשר להסתפק בכך וללכת „לישון" . . . אלא יתירה מזה, שהמשך הפעולה להאיר בחוץ ע"י „נר מצוה ותורה אור", צריך להיות באופן ד"מוסיף והולך" גם לגבי הפעולות דימי חנוכה, שהרי, לא יתכן שלאחרי העילוי והשלימות דימי חנוכה יהי' מצב של ירידה ח"ו, אלא אדרבה — „מעלין בקודש", וכמו כן בנוגע לגודל ההצלחה באופן שלמעלה מהטבע, ע"ד הנסים והנפלאות כו' בימים ההם בזמן הזה — שהצלחה זו נמשכת גם לאחרי ימי חנוכה, ואדרבה, באופן ד"מעלין בקודש".
והמעשה הוא העיקרפט — להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, החל מעשרת המבצעים הידועים הכוללים כל עניני תורה ומצוותי', כולל ובמיוחד — הקמת בתי חב"ד, בתי תורה תפלה וגמ"ח, בכל מקום ומקום, ובכל בית מישראל — לעשותו בית תורה תפלה וגמ"ח — ע"י
מישראל, „הקטנים
הגדולים"צ, (כמדובר בארוכה במשך ימי חנוכהצא).
ועי"ז ממהרים ומזרזים את קיום היעוד „והוי' יגי' חשכי" בפועל ובגלוי — ביטול חשכת הגלות, ואדרבה, „לילה כיום יאיר"צב, מכיון ש"והי' לך ה' לאור עולם"צג.
ומימי חנוכה אלה באים — תיכף ומיד, ברגע כמימרא — לחנוכת בית המקדש השלישי, ש"בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים, שנאמרצד מקדש אדנ־י כוננו ידיך"צה (אפילו ביום השבתצו).
ואז יהי' שלימות הענין ד"להודות ולהלל לשמך הגדול", ב"בית גדול" לאמיתתו ובשלימותו („גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"צז), ע"י „קהל גדול"98*), „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"צט, שלימות העם, ו"כספם וזהבם אתם"ק, כולל כסף וזהב רוחניים, אהבה ויראהקא, כללות כל רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"תקב, שלימות התורה ומצוותי', ובאופן כזה — „ישובו הנה"צח, לארצנו הקדושה, שלימות הארץ, שלימות הכוללת — „ירחיב ה' אלקיך את גבולך"קג,
כן תהי' לנו — בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו ממש, בעגלא דידן.
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Volume
- ה'תשמ"ז, חלק א
- Id
- rh-pdpe8q4c